אנני תמונת סלפי
אנני
מייסון משתנה לנגד עיניי. אני רואה את הכעס שמהול בכאב עצום מבעבע בו.
אני כבר מבינה שהוא לא מתכוון להמשיך לנסוע. אני יוצאת מהרכב. מייסון לא מגיב, כולו עסוק במלחמה שלו נגד השדים שהתעוררו בו פתאום.
אני מקיפה את הרכב, מביטה בו כל הזמן מבעד לשימשה הקידמית, אבל הוא מכונס בעצמו ולא רואה אותי. גם כשאני פותחת את הדלת הוא עדיין נלחם באוייב שבתוכו.
אני מניחה את ידי על ידו הלופתת את ההגה ומלטפת אותה. הוא מרים אליי מבט ובא לי לבכות ממה שאני רואה בתוך עיניו.
אני בולעת את הרוק ומגייסת חיוך. "בוא תנשום אוויר אוקיינוס," אני אומרת לו בשקט.
הוא קם באיטיות, נותן לי להוביל אותו החוצה. "אני כל כך מצטער אנני שאת רואה אותי כך. אני רוצה שתדעי שלא הייתי מאפשר לעצמי שזה יקרה אם לא היית כבר חלק ממני. הייתי נאכל מבפנים ומעמיד פנים שכלום לא קרה."
"אבל קרה משהו ואנחנו נתמודד איתו וננקה אותו ממך," אני כמעט לוחשת, "נעבוד על זה יחד, כדי שתוכל לרפא גם אותי."
אני בוחרת במודע במילים האלה כי אני יודעת שחשוב לו להיות חזק עבורי, חשוב לו לתקן דברים עבורי.
"אז מסתבר," הוא אומר וחיוך לעגני על פניו, "שהבית מול האוקיינוס לא ריק היום. אימא שלי התמימה."
אני מעיפה מבט לעבר הבית וכיוון שעדיין אור יום, ואין אורות שדולקים בתוכו שמספרים האם יש בו אנשים, אני תוהה מדוע הוא אומר זאת.
אני מחפשת סימנים שיסבירו לי אבל לא מוצאת דבר.
אני עוקבת אחרי מייסון. הוא עומד קפוא כולו, ידו אוחזת חזק בידי. "זוכרת שאמרתי לך שאפשר לרוץ ערומים בחוף ואיש לא יראה אותך?"
"כן," אני רוצה לצחוק, אבל עוצרת בעדי כשאני רואה את פניו מעוותות מכאב.
"אז מסתבר שלא," הוא אומר לי ומסמן בראשו לעבר החוף, "כאשר אמרתי לך שאני רוצה שתכירי את המשפחה שלי, התכוונתי שתלמדי עליהם דרך האופן בו הם עיצבו את בית הקייט, שכן זו שפתך. לא העליתי על דעתי שאכיר לך את אבא שלי רץ ערום על החוף עם אישה שהיא לא אימא שלי."
"תנשום אהוב שלי," אני אומרת לו מיד , "קודם כל תנשום."
הוא לא מגיב.
"תסתכל עליי. אני המציאות שלך. כל השאר מישני כעת. תסתכל עליי ותנשום."
הוא מושך אותי אליו, מחבק אותי ופולט נשיפה אחת ארוכה. "צודקת, אני חייב לשחרר את האוויר המורעל מתוכי. תודה שאת קיימת."
הוא מושיט יד, מסיר את השיער מעל פני, מביט בי באהבה גדולה ורוכן לנשק אותי.
אני מבינה כעת למה מתכוונים כאומרים שהוא זקוק לך כמו אוויר לנשימה. הנשיקה שלו כל כך מלאת רגש, היא סוערת ורכה בו זמנית. היא נשיקה משתוקקת אבל נטולת תשוקה. מין שפת דיבור מיוחדת כזו שהוא אומר לך שהוא אוהב אותך וזקוק לך.
"אמרתי לך שאת המלאך שלי? את מפזרת את השדים שלי ואין להם סיכוי מולך."
אני רואה את כל המתח נעלם מפניו. "את נותנת לי כח להתמודד עם הכל. אני מרגיש כאילו עמדתי על סף הגהינום, רק שעכשיו אני מסוגל לקפוץ מעליו."
אנחנו ניתקים זה מזה וצופים מרחוק בנעשה. השוט בידו של האב לא מותיר ספק לגבי הפעילות בה אנו צופים.
"אני מוכן לעמוד מולו," אומר לי פתאום מייסון. כל צורת הגוף שלו משתנה והוא שוב האלפא העוצמתי שהיכרתי. "אני כבר לא מפחד."
השימוש במילה 'מפחד' מהדהדת בי. אני מרגישה שהיא חונקת אותי ואני חייבת להוציא אותה ממני.
"ממה פחדת?" אני שואלת אותו.
"שאגלה שאני כמוהו. שאבין שהוא צודק בכל מה שאמר עליי. אבל לא! את ההוכחה לכך. אני יודע שאני אלחם בשבילך ולא אתן לשדים לנצח אותי. היום הזה הוא יומם האחרון. אני הולך להשאיר אותם פה, רגע לפני שאעזוב את המקום הזה לנצח."
"ספר לי מה זה קשור ללילה ההוא בו איבד אחיך את חייו?" אני שואלת.
"אני לא יכול להסביר לך, אבל הכל רץ כעת לנגד עיניי כמו סרט. כאילו לקחו את סרט חיי והריצו אותו לאחור עד לרגע ההוא."
הוא שוב משתתק ולוגם כמויות של חמצן נקי לריאותיו.
"איך הוא העז?! הוא אדם משכיל, רופא בכיר ונערץ. מה חסר לו בחיים? מאיפה נובע היצר הסדיסטי הזה שלו לפגוע במי שהוא אמור להגן עליהם יותר מכל? בשביל מה הביא אותנו לעולם?"
מייסון מוציא את הנייד שלו ומתקשר.
"אימא?" הוא אומר ומשתתק לרגע.
אני חוששת לרגע שהוא יספר לה מה קורה פה, אבל נדהמת מהמשך השיחה.
מייסון
"כן מייסון. מה עובר עלייך?" היא עונה לי.
"יש שאלה שמאד מציקה לי. האם רצית בי, כלומר האם ההריון איתי היה מתוכנן או שפשוט קרה," אני שואל אותה.
"אני לא מבינה מה קורה לך היום," היא עונה לי מופתעת.
"שאלתי שאלה ואני מבקש שתעני עליה," אני לא מתכוון לוותר הפעם.
"ברור שרציתי בך. הרגשתי שמשהו חסר לי כדי להיות שלמה," היא עונה לי.
"ואבא? גם הוא היה שותף לרצון הזה?" אני לא מרפה.
"ברור שכן," היא עונה מייד.
אני שותק ומחכה שתוסיף על דבריה.
"מה קרה עכשיו איתו?" היא מסננת לעברי בכעס עצור.
אני שותק. נותן לה להתבשל עם עצמה. "אתה בבית הקייט והוא שם עם הזונה שלו?" היא לוחשת, כאילו שאיננה מוכנה לאמר זאת בקול רם.
"אז את יודעת. למה אם כן אמרת לי שהבית פנוי?" אני שואל.
"באמת שלא ידעתי מייסון. השאלות שלך הובילו אותי לשם," היא אומרת ונאנחת.
"הייתי בדרך לפגישה בקונטיקט. אני עם האישה שלי. איזה דרך נפלאה להכיר לה את אבא שלי," אני אומר.
"אני מצטערת," היא עונה לי. אני חש רחמים עליה. היא יודעת ושותקת.
"רציתי להראות לה את המקום השקט שלי. המקום שהייתי בורח אליו כאשר הרגשתי שאני לא יכול לנשום יותר," אני ממשיך ועדיין לא יכול לאמר לה את העיקר.
"אני יודעת," היא עונה בשקט.
"האישה שלי היא מלאכית שנשלחה אליי משמים לרפא אותי. אני מרשה לעצמי להרפות לידה, לאבד שליטה, לא להיות הגבר החזק שמצפים ממני כל הזמן להיות.
את יודעת מה? זה גורם לי להיות חשוף, להוריד ממני את השכבות שהתעטפתי בהן כל השנים."
אני שומע את אימא נושמת בכבדות.
"אני רוצה לפתוח דף חדש. לבנות לנו בית על בסיס איתן. לשם כך עליי לפנות את השברים של חיי, כדי לאפשר לאוויר נקי לזרום בינינו. אני רוצה שלילדיי יהיה אבא ראוי."
"מייסון אתה מנסה להאשים אותי במשהו?" היא שואלת בכעס עצור.
"אותך? למה שאאשים אותך?" אני מתפלא.
"אתה לא מבין מה זה לחיות בצילו של אביך," היא עונה לי, "אתה לא מכיר אותו באמת."
"מה את רוצה לאמר לי? כי אני ממש לא מבין לאיפה את מובילה את השיחה, ומה בעצם את יודעת ומה לא," אני עונה לה.
"אני יכולה רק להתנצל שהייתי חלשה, שלא שמרתי עליכם. לא עלייך ולא עליו. אתה מייסון חזק הרבה יותר ממה שהוא היה," היא שוב פולטת אנחה בקול.
"הוא? יש לו שם. שם שאת הענקת לו," אני אומר.
"מה אתה רוצה ממני עכשיו?" היא שואלת ממורמרת.
"אני אוהב אותך אימא וסולח לך על הכל. את עשית כמיטב יכולתך. אני חייב לסיים," אני אומר.
אנני עומדת בצד ומקשיבה בשקט. רק עכשיו כשאני לא מרוכז בשיחה אני קולט שכל אותו זמן היא מלטפת לי את הזרוע. נוגעת לא נוגעת בי באצבעותיה העדינות.
אני אוסף את כף ידה בידי ונושק לכל אחת מאצבעותיה.
"אני לא יודעת לענות על השאלות שלך. אני רק יכולה להבטיח לך שאני בחרתי בך," היא אומרת לי.
"אני יודע," אני אומר לה ורוכן לנשק אותה על שפתייה.
"אתה מוכן?" היא שואלת.
"אני רוצה קודם לספר לך מה גרם לי לסערה. איך שהוא את עוזרת לי לרכך את הדברים," אני אומר ומביט לתוך עינייה. אני חייב לראות את השפעת המילים שלי עלייה, חייב לדעת שאני לא מאבד אותה בגללן.
"הייתי פה ביום שזה קרה. אבא לקח את אחי ואותי לכאן. אני לא יכול להסביר לעצמי למה זה היה מקום המפלט שלי כשזה היה שער הגהינום שלי.
ואולי זה לגמרי ברור. אולי חשבתי שאם אחזור לכאן אוכל להחזיר את הגלגל לאחור ולשנות את השתלשלות הדברים.
באנו לכאן הרבה פעמים כמשפחה. אני לא הבנתי למה לא פעם אימא הלכה לטייל רק עם אחותי והשאירה אותנו לבד עם אבא.
עכשיו שאני מדבר על זה לראשונה בקול רם אני מבין שהיא ידעה. לכן היא כל כך מצטערת. היא ידעה ושתקה.
היא צדקה. אחי היה בנוי אחרת ממני. הוא פחד מאבא ונכנע לו. מה שמדהים הוא שכמה שהוא נכנע לו, כך אבא העניש אותו יותר. אני לא יודע, וגם לא רוצה לדעת, מה הוא עשה איתו כאשר הוא הכניס אותו לחדר וסגר את הדלת. אני רק זוכר את קולות הבכי החנוקים."
אני מביט בעיניה ורואה בהן את הכאב שלה בגלל המילים שאני משמיע באוזניה. אין בהן טיפת רחמים, אלא רק אהבה כלפיי.
"ובך? גם בך נגע?" היא שואלת בשקט אבל בקול יציב.
"אני לא נתתי לו לגעת לי בגוף. הוא היכה אותי, אבל לא נגע בי. ידעתי תמיד שזה אסור. את מבינה מאיפה נולדה המפלצת שבי? מכאן," אני מסנן בכעס. עכשיו אני מבין שלא בי הוא נגע ואני לחמתי את מלחמתו של מרק."
"אני יודעת שמילים הן כלי נשק קטלני לא פחות," היא אומרת.
"הן יכולות להרוג. הם הרגו אותי כל כך הרבה פעמים שפלא שנשארתי שפוי," אני אומר.
"אני זוכר שמרק אמר לו שיותר לא יתן לו להתקרב אליו, ויצא מהבית בטריקת דלת.
אבא יצא בעקבותיו, אבל מרק כבר ישב במושב האחורי. מרק אמר לי לשבת במושב הקדמי, אבל אני סירבתי והתיישבתי מאחור לידו. הוא לחש לי באוזן שתמיד אזכור שהוא אוהב אותי ושהוא יהיה תמיד המלאך השומר שלי."
"לא יכולת להבין אז את המילים. איך יכולת לחשוב שהפתרון שלו היה פשוט להעלם מהעולם," אומרת לי המלאך שלי.
"פתאום הכל כך כך בהיר לי. הוא נטע בי אמת מעוותת, רצה שאחשוב שאני אשם במותו כדי לנקות את המצפון שלו. היום זה נגמר."
אני מוציא שוב את הנייד ומתקשר לאימא.
"שנים הדחקתי מה שקרה. הכל חזר אליי היום אימא. אני רוצה שתדעי שאת לא אשמה בכלום, גם אם הוא אומר לך. את קורבן בדיוק כמו כל אחד מאיתנו. הגיע הזמן שתשחררי ממך את האשמה, גם במותו של מרק." המילים נורות ממני ללא הפסקה.
"מה עשית לו??" היא מזדעקת.
"את באמת חושבת שאני אפגע בו? הוא לא שווה את זה. ורק שתדעי שעוד לא נפגשנו היום, זה עומד לקרות בקרוב. אני מאוכזב מכך שאת חושבת שאני כמוהו. אני לא. אני אדם טוב באמת למרות כל מה שאמר עליי."
אני מסיים את השיחה וגם כנראה את הקשר שלי איתה. 'זו בחירה שלה להמשיך את חייה כך,' אני ממלמל.
"בואי ניסע לבית," אני אומר לה, חוזר לרכב וגומע את המרחק הקצר לבית בנסיעה איטית.
"מה אתה עושה פה?" הוא יורה לעברי, "הבאת איתך את הזונה התורנית שלך?"
"אני לא כמוך," אני עונה לו בשקט.
"אתה לא מגיע לקרסוליים שלי," הוא עונה בלעג.
"אני אשמח להעמיד אותך על טעותך דוקטור," אני עונה לו, "אני רק אעריך את זה שתלבש עלייך משהו. בכל זאת, אתה יודע, אין לך כבר גוף של גבר צעיר. הייתי מעדיף לחסוך את המראה שלך מהאישה שלי."
"את באמת חושבת שאת האישה שלו? הוא הרי מזיין כל אחת שנופלת לרגליו," הוא אומר ועוטה על גופו מגבת.
"אתה יודע ד"ר דניאל, הסיפור הזה שמילים יכולות להפוך למציאות הוא לא באמת נכון. כלומר הוא כן רק אצל האחד שאיננו בשר ודם. אין לך מושג מיהו הבן שלך. איזה גבר מדהים הוא, למרות כל מה שעבר."
"אני לא יודע איזה שקרים הוא סיפר לך," הוא נוהם לעברה.
"עצם העובדה שאתה מכנה אותם שקרים כבר מוכיח לי שאתה יודע על מה הוא מדבר, כשם שאתה יודע שכל מילה אמת," היא לא מפחדת לענות לו.
"את חוצפנית!" הוא נוהם בקול עליה ומתקרב אליה בצורה מאיימת.
"אל תעז להתקרב למרחב האישי שלי," היא אומרת לו בקול רם וברור.
"מי את?" הוא מביט אליה בבוז, "שאת חושבת שאת יכולה לדבר אליי כך. את יודעת מי אני?"
"מי אתה באמת?" היא עונה לו ללא פחד, מסמנת לי בידה לא להתערב.
ובכל זאת אני לא יכול לשתוק. "אני אומר לך מי היא. היא האישה שאוהבת את הבן שלך, שרואה למי הפכתי להיות למרות כל המילים שלך. ואתה במקום לשמוח ולהתגאות בי ממשיך במה שהתחלת לפני שנים.
הבית הזה היה מפלט עבורי במשך שנים. יודע למה? לא כי הדחקתי את מה שהיה אלא כי רציתי לתקן.
היום אני מבין שאני לא צריך לתקן דבר. כמה שניסית לשתול במוחי שאני אשם ידעתי שאני לא. הכל צף ועולה לי.
זה אתה שדחפת את מרק באותו יום למותו כי הוא לא יכול היה עוד לשאת את מה שעשית לו," אני אומר לו ומביט בו בקור.
"מה הפלא שהפכת לפסיכיאטר. אתה זקוק לטיפול. אתה חולה נפש," הוא צורח.
"אתה חושב שאם תצעק את המילים זה יהפוך אותן לנכונות? איך אתה בכלל מרשה לעצמך להעמיד פנים שיש בך חמלה ולטפל באנשים כאשר בעצם הנפש שלך רקובה. תראה מה יש לך ביד," אני מצביע על השוט שבידו. ואני זה שחולה נפש?"
"אני מזהיר אותך," הוא אומר ומצמצם את המרחק בינינו לאפס.
"אני לא מייסון בן העשר, או מרק החלש. אני גבר במלוא כוחי ואוני. אני ל-א מ-פ-ח-ד מ-מ-ך."
אני אוחז בידה של אנני ופונה ללכת משם. אני שומע שריקה ליד אוזני, מסתובב בחדות ותופס את השוט שבידו.
אבא מסתכל בי המום ואני רואה את הפחד בעיניו. "שלא תעז לאמר לאימא שלך דבר," הוא אומר, עדיין מנסה לשלוט בי.
"אישתך אולי חלשה, אישה שהעלימה עין מהתעללות של בעלה בבניה, אבל היא לא טיפשה. היא שאלה אותי אם אתה פה עם הזונה שלך. אלה מילים שלה, לא כאלה ששמתי בפיה.
אבל לא דוקטור, אני לא מתכווןלאמר לה מילה מין הטעם הפשוט שאין לי שום רצון לדבר איתה."
"בוא נלך," אומרת לי אנני שאוחזת בידי חזק, "אין לך, אין לנו, מה לחפש פה יותר."
