אנני
"אני חייבת ללכת לדירה שלי," אני אומרת למייסון ומסיימת לשטוף את הכלי האחרון מארוחת הבוקר.
מייסון מביט בי בחוסר שביעות רצון. "אני רוצה עוד קצת ממך יש לי יום ארוך וקשה היום."
"לא אמרתי שאני כבר הולכת," אני אומרת.
"יש לי היום מקרה של אישה צעירה שרואה רק את עצמה. העולם מורכב רק ממה שהיא מאמינה בו וכל השאר פשוט מיותר. גם הבעל שלה שמאד אוהב אותה חייב להתאים עצמו למצבי רוח שלה.
העניין הוא שאותו מעשה בזמן שהוא נעשה על ידה הוא בסדר, וכאשר אותו מעשה נעשה בידי הבעל הוא זוכה לתגובות ממש פוגעות מצידה.
תבטיחי לי שאם יום אחד כשארצה אותך ולא תרצי, מכל סיבה שלא תהיה, תאמרי לי."
"אני לא מאמינה שזה בכלל יכול לקרות," אני עונה לו מהורהרת, "בעבר הרצון שלי לא היה נחשב בכלל. אני רואה כמה זה שונה איתך. למה שלא ארצה אותך?"
"רק התחלנו ללמוד אחד את השניה. אני מקווה שזה לא יקרה. זו סתם מחשבה שעלתה לי כעת כשאני מתכונן לפגישה איתה.
היא רואה בי את נציג המין הגברי ומוציאה עליי הרבה מהתיסכולים שלה.
אני חייב לברור את המילים מולה.
מצד אחד היא נהנית ממה שיש לו להציע לה, מצד שני זה נראה שהייתה רוצה רק את החלק החומרי, את השפע, אבל לא אותו. זה די דוחה אותי, אבל אסור לי להביא את העולם שלי לטיפול."
"אני מניחה שאתה מרוויח הון מעצם העובדה שאתה עוסק במה שאתה עוסק. הייתי שם בבית עשיר שלא הייתה בו טיפת אושר. שלא יהיה לך ספק אני מרוויחה ממש טוב בעצמי ואינני זקוקה לגבר שיפרנס אותי," אני אומרת ומקווה שהוא יבין את דבריי נכון.
"אני יודע. ראיתי איך הסתכלת עליי. לא הייתה בך חמדנות, לא התפעלות מהחליפה היוקרתית שאני לובש.
אם נהיה כנים, ברגע שידעת שאני פסיכיאטר קצת נרתעת ולא ראית את הגבר שבי. אני שמח שאת המחסום הזה עברנו."
"גם לך יש חלק בזה. אני מניחה שבגלל חוסר ההערכה בבית אתה זקוק להערכה בחוץ," אני אומרת וכל הזמן בודקת שאני לא פוגעת בו. אין לי רצון להכאיב לו.
"אני מניח שאת צודקת," הוא נאנח, "באיזשהו מקום אני נהנה ממבטי ההערצה, מההערכה של מי שאני. זה היה עד שאת באת.
עכשיו אני מבין שזה לא בא ממקום נכון שכן אנשים, ונשים בעיקר, לא מעריכים את ההישגים המקצועיים שלי, אלא דברים חיצוניים שאני משדר."
"גם אני אוהבת לנסוע עם רכב יפה, לקנות בגדים יפים, לעצב את הבית, אבל לא ממקום שאני צריכה להוכיח למישהו מה אני שווה.
גם אתה לא. אתה גבר מדהים בעיניי."
"את אומרת לי מילים שלא נוח לי לשמוע, אבל האופן שבו את מתנסחת מרכך אותן. אני מרגיש שאת אומרת אותן כדי לחזק אותי.
אמרתי לך שניגע בעולם בו הייתי. זה לא הזמן כעת. זה נושא רציני מידי שיאלץ אותי להסתכל על הצד המכוער שלי בעיניים, לא בדיוק אידיאלי לתחילת יום עבודה.
את צודקת, בדיוק מהמקום הזה של ההשפלה, של ההקטנה שהייתה מנת חלקי יום יום יצאתי למסע נקמה באחרים.
אני מרגיש שבך אני לא צריך לשלוט. את מתמסרת לי ברכות שנעימה לי. לא מתוך פחד, לא מהמקום השבור בו את נמצאת, אלא ממקום נקי יותר. אין לך מושג כמה זה מעצים אותי הרבה יותר."
אני נאנחת. השיחה הזו מכבידה עליי. היא רצינית מידי, ביחוד שאין לנו אפשרות להמשיך בה. אני שוב שוקעת במחשבות.
"אני רוצה לשתף אותך בלוח הזמנים שלי, שתדעי מתי אני עובד. הייתי רוצה להיפגש איתך באמצע היום, אפילו רק לקפה," הוא אומר לי.
"תכננתי ללכת למיקלה ומשם יש לי נסיעה מתוכננת מחוץ לעיר. חשבתי להתרחק מפה קצת בגלל ש…רציתי להתרחק ממך. עכשיו המצב שונה ועדיין אני חייבת לנסוע היום בצהריים לבריג'פורט בקונטיקט," אני משתפת אותו.
"זה מרחק שעה מהעיר אם אינני טועה," הוא עונה לי, "ואם אוכל תסכימי שאצטרף?"
"בשמחה," אני עונה לו, "יש לי פגישה עם לקוחה שרוצה לעצב את חדרי הילדים שלה."
מייסון
לא קרה לי מעולם שחיכיתי כבר לסיים את היום. אני מביט בחוסר חשק ברשימת הפגישות שיש לי הבוקר. את השאר כבר העברתי לרופאים אחרים.
מחמיא לי שחושבים שאני המטפל הטוב ביותר, אבל היום אני זקוק לשקט שלי. אנני נגעה בנקודות שעוררו בי הרבה מחשבות.
היום גם אני רוצה להיות מטופל, לדבר על השדים שבועטים בי.
כפי שסיפרתי לאנני המטופלת הראשונה היא אישה שברירית חסרת בטחון. היא נשואה לגבר עשיר שחושב שבכך שהוא עוטף אותה בשפע היא מאושרת. הוא לא יודע דבר על עולמה הפנימי.
"מדוע שלא תדברי איתו?" אני שואל אותה.
"כי איתך יותר נוח לי לדבר," היא עונה לי ומביטה בי באופן שאני לא אוהב.
"תסבירי," אני מבקש.
"איתך אני מרגישה חופשייה לאמר הכל, לעשות הכל," היא עונה.
"עדיין לא הסברת לי מדוע את לא מרגישה איתו כך. לפי מיטב הבנתי הקשר הזה לא נכפה עלייך," אני מנסה להסיט אותה מלחשוב עליי.
"אני בטוחה שעם גבר כמוך…" היא משתתקת פתאום.
"אבל את לא, אלא עם בעלך ובואי נתמקד בו," אני אומר לה בטון אסרטיבי.
"למה אסור לי להשתעשע.כל חיי אני צריכה להיות עם אותו גבר?" היא שואלת.
"בואי תספרי לי מה הביא אותך אליי היום."
'היא בכלל מבינה מה ההבדל בין פסיכולוג לפסיכיאטר?' אני חושב בליבי.
"אתה מקשיב לי, מבין אותי. איתך אני לא רבה," היא עונה לי.
"את לוקחת את התרופות שרשמתי לך?" אני שואל מתעלם מהמילים שלה.
היא ממשיכה לרטון על חיי הנישואין שלה ולא עונה לשאלתי.
אני מביט מבעד לחלון והמחשבות שלי נודדות לאנני וכמה הייתי רוצה שתהיה פה.
"אני מבין שאת לא מתכוונת לקחת את התרופות. דיברנו על זה כבר. את בהכחשה של המצב. למה שלא תנסי ותראי אם את מרגישה יותר טוב איתם?" אני שואל בזהירות. אני מרגיש את ההתפרצות מתקרבת.
"אתה לא מבין שאני מרגישה בבית סוהר? לא טוב לי איתו!" היא אומרת בכעס.
"אני לא יועץ לעניני נשואים. בואי נחזור לסיבה שלשמה באת אליי. את סיפרת לי על מצבי הרוח הקיצוניים שאת חווה ושאלת אם יש דרך לאזן זאת.
אין לזה שום קשר לנישואים שלך. זה משהו שהוא שלך בלי קשר לאיש. את מוכנה שננסה יחד לאזן את זה?"
"אתה חושב שאני לא יודעת מה הבעיה שלי? איזה מין רופא אתה!" אני רואה את המפלצת שבה מתעוררת לחיים.
אני מרגיש פתאום שאני לא רוצה להיות שם יותר. כבר מזה זמן אני נמשך יותר לטפל רק בילדים שחוו משבר. אני מותש מההתפרצויות שלה ומחוסר הרצון שלה בעצם לקבל טיפול. אני מרגיש שהיא באה לכאן רק כדי להתלונן ולהאשים את כולם ואני לא מצליח להגיע אליה.
"אני מבקש שתקחי כעת את הכדור," אני אומר מוציא אחד, פותח בקבוק מים שהוצאתי קודם לכן מהמקרר בחדרי, מוזג ממנו לכוס ומניח לפניה.
"אתה כופה עליי לקחת כדור! אתה בדיוק כמוהו רוצה לכלוא אותי בבית המשוגעים שלך," היא צורחת, "אתה מפוטר!"
אני מרגיש הקלה למשמע המילים האלה. אני יודע בוודאות שאני לא מסוגל לעזור לה, אולי כי אני לא באמת רוצה. יש בי כעס על צורת ההתנהלות שלה, משהו שלא אמור להיות כרופא.
אני יודע מאיפה זה נובע. אני זקוק דחוף לחופש.
"מה זה אמור להיות?" שואל בן,שנכנס לחדרי למשמע הקללות של המטופלת במסדרון.
"אני זקוק לחופש דחוף. מאז שפתחנו את המרפאה לא הייתי בחופש פרט לימים בודדים," אני אומר לו.
"ומה אני אומר לך כל הזמן? תראה אותי. אני לא חושב שהייתי יכול להישאר שפוי עם כל מה שאנחנו רואים פה אם לא הייתי לוקח פסקי זמן," אומר בן, "אתה שקוע יותר מידי בעבודה. אין לך חיים."
"אז זהו שדווקא הלא מאוזנת הזו היום גרמה לי לפקוח עיניים. היא אגב, פיטרה אותי, ואני חש הקלה.
עם כל הרצון שלי לעזור לאנשים שתהיה להם נפש רגועה יותר, המטופלת שעזבה כעת בצעקות באה לכאן להוציא את הכעסים שלה על בעלה, ולא הייתה מוכנה לקבל את זה שהיא כאן כי היא סובלת מאישיות דו קוטבית.
היא החליטה שאני מנסה לאשפז אותה בכפייה, מה שמאוד הייתי שמח לעשות היום."
"אמרתי לך שיש לי מתלמדת חדשה. מה דעתך שאני אקבל היום חלק מהמטופלים שלך ואתה תלך להתאוורר קצת.
אתה נראה לי מאד חסר שקט. מאד לא אופייני לך. אתה תמיד שולט כל כך טוב ברגשות שלך. משהו רע עובר עלייך," הוא מציע לי את דעתו המקצועית.
"דבר נפלא קורה לי ואני כבר לא יכול לחכות לסיים את יום העבודה," אני עונה לו בחיוך.
"ויש שם לדבר הנפלא הזה?" הוא שואל.
"קוראים לה אנני והיא זו שתרפא לי את הלב," אני אומר לו.
"על מה אתה מדבר? לא ידעתי שיש לך לב חולה?" הוא אומר לי בפליאה.
"טוב, לא הלב, הנפש. היא יודעת לגעת במדוייק במקומות ששורפים לי בפנים," אני עונה לו.
"הסיפור עם אח שלך?" הוא שואל, "אתה אתה מתייסר ממנו? כבר דיברנו על כך שאין לך קשר למה שקרה."
"אתה מבין שזה הרבה יותר מורכב מזה. כרופא נפש לך אני לא צריך להסביר, נכון?" אני אומר לו וברור לי שהוא לא מבין.
אני קולט שעל הקשר הכואב שלי עם אבי מעולם לא סיפרתי לאיש פרט לאנני.
"ד"ר דניאל רוי ריצ'ארדס הקדים ואימו שואלת האם הוא יכול להכנס יותר מוקדם כיווון ש..," אומרת לי האחות בקבלה.
אני קוטע אותה. "תשלחי אותו לחדרי. אני מבקש שיכנס היום לבד ואימו תחכה לו בחדר ההמתנה."
אימו של רוי מלווה אותו לחדרי ומסתכלת עליי בעויינות. אני מתעלם מהמבט.
"אני לא מבינה למה אתה רוצה להיות איתו לבד," היא מסננת לעברי.
"אם את חוששת שאהיה איתו לבד בחדר אין לי בעיה שתצפי בנו במצלמה שמשדרת את מה שנעשה אצלי בחדר. את מה שנאמר לעומת זאת אני מתכוון להשאיר בינינו.
הטיפול הזה נועד עבורו לא עבורך. אם יהיה לי משהו חשוב לאמר לך את תדעי."
"הוא הבן שלי וזכותי לשמוע מה יש לו לאמר," היא מרימה מעט את הקול.
"את פה כי הבן שלך זקוק ליד מכוונת," אני אומר ומסמן לרוי בידי שיכנס.
אני מתיישב על הכיסא שלי מולו ומפעיל את המצלמה.
"אתה רוצה שגם אימא שתהיה בחדר?" אני שואל כאשר המיקרופון עדיין פועל.
הוא נד בראשו לשלילה.
"אתה מרגיש נוח להיות איתי לבד?"
"כן," הוא אומר בקול רם וברור.
אני מכבה את המיקרופון ומחכה שהאם תצא מהחדר.
"ספר לי רוי. מה שלומך היום?" אני אומר לו ומניח נייר לבן וצבעים על השולחן.
הוא מביט עליהם בפליאה. "אני לא תינוק שמצייר ציורים. אני כבר בן שתיים עשרה," הוא אומר.
"ומה זה קשור? ישנם ציירים שהם בני חמישים. האם הם תינוקיים בעיניך?" אני שואל.
"אתה רוצה שאני אצייר לך ציור?" הוא שואל בלעג ודוחף מעליו את הדף, מפיל אותו על הריצפה.
"תרים אותו," אני מורה לו בקול תקיף.
"מי אתה שתאמר לי מה לעשות," הוא מסנן ספק לעצמו ספק לי.
"אני כאן כדי להקל על המצוקות שלך," הוא אומר.
"ומה אתה יודע על המצוקות שלי. אתה יושב לך מולי, על כיסא מנהלים יקר, העושר נודף ממך למרחוק, ומדבר איתי על מצוקות? אתה יודע מה זאת מצוקה בכלל?"
"בוא נאמר שאתה צודק, ואני לא יודע. אולי תלמד אותי?" אני עונה לו בקול שקט שמפתיע אותו שכן ציפה לכך שאגיב בחריפות.
"מה חסר לך בחיים? כל מה שאתה רוצה יש לך," הוא ממשיך בקו שלו.
"עדיין לא הגדרת לי מהי מצוקה," הוא אומר.
"אתה יודע מה זה שלא אוהבים אותך? שאתה שקוף, שאיש שלא רואה אותך?" הוא נוהם כמו חיה פצועה.
"אם אומר לך שכן, תאמין לי?" אני עונה לו בשאלה.
הוא מביט עליי מבולבל.
"ואולי החליפה היקרה שלי מכסה על הצלקות שלי? לעולם אל תסתכל על משהו חיצוני ותניח שאתה יודע מה קורה לאדם בתוך נפשו.
עושר הוא לא תמיד הבטחה לאושר.
ביקשתי שאימך לא תהיה פה כדי לתת לך אפשרות להראות לי אותך באמת."
"כשאני נכשל, כשאני טועה, מתייחסים אליי כמו אל מפגר. אני לא! רק שהמוח שלי מבולגן. אתה יודע למה? כי אני מפחד מהמכה הבאה," הוא לוחש.
"ולמי שייכת היד המכה?" אני שואל.
"למי לא? למי שחושב שהוא יכול להוציא את כל מה שלא טוב לו בחיים עליי," הוא אומר.
"ולמישהו הזה יש שם?" אני שואל.
"אומרים שאימא היא המלאך שלך. כל מי שמכיר אותה יודע שהיא ה…" הוא לוחש ואינני שומע את מה שהוא אומר.
הוא מזדקף פתאום, מסתכל על המצלמה ומצביע בידו עליה בתנועה שמדמה אחיזה באקדח.
אני נושם עמוק. לא ראיתי את זה בא מכיוונה.
כיוון שאני לבד איתו לא נעלתי את הדלת והיא נקרעת כמעט ממקומה כאשר אימו של רוי מתפרצת.
היא אישה יפיפיה ומטופחת, לבושה במיטב האופנה, עונדת תכשיטים יקרים, אבל ברגע זה היא נראית בעיניי כל כך מכוערת.
"מה עשית לבן שלי?" היא צורחת כמו משוגעת.
"השאלה," אני עונה לה בקול שקט, "היא מה את עשית לו שהוא לא מסוגל לאמר זאת בקול?"
"אני אתבע אותך. לעולם לא תטפל יותר בילדים."
פתאום מתפרץ גבר גדל מימדים לחדר. אני מביט ברוי שרועד ללא שליטה. אני מישיר עיניי אליו.
והוא מסמן בראשו לחיוב.
"את יודעת איזה מעשה חמור זה הוא להמציא מחלת נפש לילד כדי שאני אסמם אותו בזמן שאתם עושים מה שאתם עושים?"
אני מתיישב ורושם הפנייה לרוי להשגחה בבית חולים, כדי לאמוד את הנזקים שנגרמו לנפשו הרכה.
אני משאיר לשוטרים שהוזעקו על ידי האחות בקבלה, לטפל בהורים.
כאשר השקט שוב עוטף את החדר אני מוציא מכיסי את הנייד ורושם הודעה.
ד"ר מייסון דניאל:
אני זקוק לך יותר מתמיד.
אוהב אותך.
מייסון
אנני מיילס:
עוזבת הכל ובאה
מנשקת אותך
אנני
