אנני
אנחנו יושבים אחד מול השניה על הכיסאות הגבוהים של הדלפק במטבח.
מייסון שקוע כולו באכילה. הוא נראה מורעב. אין לי חשק לאכול ואני מכרסמת מעט מהקצה.
"מה קרה מתוקה?" הוא מבחין שאינני אוכלת, קם מייד, מקיף את הדלפק ומושך אותי אליו לחיבוק.
"דברי איתי, מה קרה? עשיתי משהו?" הדאגה ניכרת על פניו.
"אתה מושלם בעיניי. היית מאד טוב אליי," אני עונה לו בעצב, "ומה אני הייתי בשבילך?"
"מאיפה באה השאלה הזו פתאום? את לא רואה כמה אני רגוע בזכותך?" הוא שואל.
"אני מתכוונת כאישה. מה אתה חושב עליי כאישה?" אני שואלת בחשש. אני לא בטוחה שאני מוכנה לשמוע את התשובה.
"את מדהימה בעיניי. את יודעת שאני נמשך אלייך בטירוף," הוא עונה לי, מנסה להבין אותי.
"יש בך נתינה והתמסרות מוחלטת. לא כי אני מבקש את זה ממך, אלא כי את מבינה למה אני זקוק," הוא עונה ועדיין לא מבין מה אני רוצה.
"אנני, אני לא מבין מאיפה נובעות השאלות שלך. לא הראיתי לך שאני נסחף אחרייך, מאבד שליטה לגמריי?" הוא מלטף את שיערי, "ספרי לי מה קרה שפתאום את כזו חסרת בטחון לידי."
"סיפרתי לך שנאנסתי על ידי מי שהיה בעלי," אני אומרת כמעט בלחש.
"כאשר גבר לוקח בכוח את מה שלא ניתן לו מרצון, זה מראה משהו עליו, לא עלייך. זה לא אומר שאת לא היית בסדר," הוא אומר לי ברוך ולא מפסיק ללטף אותי.
"איך אתה כל כך בטוח שזו לא אני אשמה? "אולי עשיתי משהו שגרם לו…" אני משתתקת.
"אני מדבר אלייך כעת כפסיכיאטר בעל ידע בנושאים האלה. הקורבן תמיד מחפש את האשמה בו. מה הוא לא עשה בסדר.
אני לא מוצא שום פגם בנשיות שלך. את חלומו של כל גבר."
"זה רק בגלל שגברים מסתכלים על החיצוניות," אני אומרת ומרימה את כתפיי.
"את יודעת שהסתכלתי לתוך עינייך. הפנימיות שלך יפה לא פחות," הוא אומר ועיניו מביטות בי עמוק, "את כל כך מיוחדת בעיניי."
אני מורידה את ידיו מעליי, מתרחקת, נעמדת מול החלון בסלון ונושמת עמוק. אני צריכה לגייס את האומץ לאמר את המילים שלא העזתי לאמר לאיש.
"אני לא אתן לך להתרחק. אני יודע להעריך מתי מישהו צריך מרחב, וזה לא מה שאת רוצה. את מנסה למצוא את המילים לאמר לי מה שבאמת מעיק עלייך. יש לי את כל הסבלנות שבעולם. את הוכחת לי שלך יש אליי."
"מייסון," אני אומרת ועיניי מתמלאות דמעות, "לא סיפרתי על כך לאיש. הרגשתי כל כך מושפלת ופגומה," אני אומרת לו.
הוא מביט בי בקשב רב. אני מנסה לנחש אם זה הגבר או הפסיכיאטר. ברגע זה שניהם מתערבבים לי לאחד.
"קחי את הזמן. תנשמי מתוקה שלי," הוא אומר לי ומתרגל מולי נשימות עמוקות.
אני נושמת נשימה עמוקה ומישירה אליו מבט. הוא עוטף אותי בזרועותיו ומניח את ראשי על חזהו.
"באותו יום הרגשתי ממש לא טוב. התקררתי כנראה בגלל שהייתה רוח חזקה ולא הייתי מוכנה לה. אני זוכרת שלבשתי שמלה קייצית בצבע כחול, וזהו.
העובדה שהרכב שלו חנה על השביל לפני המוסך לא עוררה בי שום חשד, שום חשש שמשהו לא בסדר.
הבית הזה היה שלו. אני שתמיד עבדתי כל היום בחוץ לא יכולתי לדעת אם זה מעשה שכיח אצלו או לא.
"נכנסתי לחדר השינה…"אני מקיפה אותו בזרועותיי וטומנת את ראשי כאשר הדמעות פורצות ממני ללא מעצור.
אני מושכת באפי וממשיכה. "הוא שכב ערום לגמרי על מיטתנו המשותפת."
אני נחנקת ולא יכולה להמשיך לדבר.
"הוא לא היה לבד," אני לוחשת.
"הייתה איתו אישה," הוא אומר בהבנה.
"הלוואי והייתה איתו אישה! עם אישה יכולתי להתחרות. הוא שכב ומעליו היה גבר זר, ללא בגדים. הקולות שהם השמיעו לא הותירו בי ספק מה סוג הפעילות המתרחשת ביניהם."
אני ממררת בבכי.
מייסון
"אז הוא העניש אותך על שתפסת אותו עם גבר," אני אומר לה, "והוכיח לך בכפייה שהוא כן 'גבר.'
בעצם הוא הוציא עלייך את כל הזעם שלו על שנתפס. במקום להודות, הוא נתן לך להרגיש שאת לא שווה כאישה. איכשהו הצליח לו.
אנני הוא אוהב גברים. מיהו שידע להעריך את הנשיות שלך?
שלא תביני לא נכון. אין בי ביקורת על נטיותיו של אדם. זה שלו לגמרי. רק שאין הוא יכול להקטין אותך בגלל זה.
אני עוד אראה לך איזה אישה את. אני אדאג שיותר לא תהיינה לך ספקות לגבי הנשיות שלך. ואני אעשה זאת למעני לא פחות מאשר למענך."
"חשבתי שלא תרצה שום קשר איתי," היא אומרת לי ומחבקת אותי חזק.
"אני חושבת שמישהו איים לחשוף את הנטיות שלו. הייתה לו סיבה שהוא השתכר לפני שיצא לכביש. אני לא הייתי שם לראות את זה. הוא לא נהג לשתות הרבה.
שאלתי אותו בבוקר של היום שנהרג משהו והוא ענה לי בעצבים. קפאתי על המקום. הוא לא נהג לצעוק עליי כך."
"את חייבת לסלוח לעצמך, להבין ששום דבר מזה לא קשור אלייך. אני יודע שנשים שעברו אונס נוטות להלחם בכאב שלהם על ידי זה שהן מרבות לחפש סקס. את לא כזו אנני," אני אומר לה ומרגיש את הכאב שלה בתוכי.
"מה אני יכול לעשות עבורך שישמח אותך?"
"שתגיד לי שאני …שפויה," היא עונה לי ומביטה בי בתחינה.
"אנני, שהמחשבה הזו לא תעבור לך בכלל בראש. עברת ארועים לא פשוטים. אני יכול לגלות לך בסוד שאם הייתי חושד שיש בך ניצנים של חוסר שפיות הייתי מתרחק ממך כמו אש. די לי במקרים שאני עוסק בהם בעבודתי.
אני אוהב לעזור לאנשים אבל בסיום יום העבודה אני זקוק לחיים השפויים שלי, ואת מתוקה שלי הולכת וכובשת בהם מקום חשוב."
"בא לי לעשות משהו הכי רגיל שבעולם," היא אומרת לי, "מה אתה אוהב לעשות בשעות הפנאי שלך?"
"אני אוהב לקרוא ולצפות בתוכניות טבע. אבל ברגע זה מה שמתחשק לי זה לחזור איתך למיטה ולטעום ממך."
היא מחייכת אליי ביישנות. "אז מסתבר שכל מה שאמרת נכון. אתה באמת לא נרתע ממני."
"מתוקה שאת. אין לך מושג כמה אני רוצה אותך, אני לא רוצה לחכות יותר, בואי נעלה לחדר השינה," אני אומר לה ונושא אותה בזרועותיי. אני מודה על הכושר הטוב בו אני מצוי, כי אני עולה במדרגות בריצה ישר לחדר השינה.
אני לא יכול להמתין רגע נוסף. אני פושט מעליה במהירות את הבגדים, זורק את שלי לכל עבר, ועולה למיטה.
אני מגשש בידי בין רגליה. היא בהחלט רוצה אותי בדיוק באותה מידה.
"תוותרי לי על הדרך," אני ממלמל לה, מושיט יד למגירה ליד המיטה, מראה לה את העטיפה הקרועה, שתראה שאני מגן עלינו, וחודר לתוכה בתנועה חדה.
אני בודק מיד את התגובה שלה. לא התכוונתי להיות כל כך חסר רגישות. לא איתה. היא חשובה לי.
להפתעתי היא נצמדת אליי ונותנת לי להמשיך בקצב המטורף שאני מכתיב לה.
אנחנו נעים ביחד בשתיקה. העיניים שלה עצומות וגם אני עוצם את עיניי אחריה. מרגיש לי שלמרות שכל אחד מאתנו נסגר בתוך עצמו, אנחנו שותפים יחד לרצון שלנו לרצות ולענג אחד את השניה.
היא משמיעה גניחה ארוכה ונרעדת. אני עדיין בשלי. אני מרגיש כאילו עליי לסמן את כולה מבפנים, כמו הסימנים שהכתמתי על עורה קודם לכן. אבל לא מתאפק ומגיע לשיא.
אני נשכב לידה בעיניים עצומות. אני מרגיש את הגוף שלי כל כך רגוע ואני על סף הרדמות.
אני מושך אותך אליי ומרגיש שהיא מהססת.
"אתה לא יכול להסתכל עליי," היא אומרת וגורמת לי לפקוח את עיניי.
"מאיפה זה בא לך? את לא רואה כמה נינוח אני?" אני ממש מופתע מההערה שלה.
"זה היה שונה. זה כאילו לא רקדת איתי אלא לידי," היא אומרת בשקט.
"לא נהנית איתי? ממני?" אני שואל ומשתדל לא להראות לה את התסכול שלי.
"אני כן. אבל הרגשתי שלך יותר קשה, כאילו זה מאמץ בשבילך," היא ממשיכה בקו שלא מובן לי. "אהבתי כאשר נישקתי אותי לפני."
"אולי תביני כעת באיזה קלות את את מעוררת את תשוקתי אלייך. את יודעת שאני יודע היטב לשלוט ביצריי. את יודע מה הייתי בעברי.
איתך אני לא עוצר, אלא אני נענה לרצונו של גופי, נשלט על ידי האש הרגש ולא הקור של המח."
אני אוחז בידה ומתחיל לסמן שביל של נשיקות שגורם לה לנשוך שפתיים.
"ככה?" אני לוחש לה ומרגיש שכולי שוב בוער.
אנני
אני מתעוררת בבוקר ומסתכלת מסביבי. לרגע לא ברור לי היכן אני נמצאת. החדר חשוך, התריסים מוגפים ומעט מקרני השמש מצליחות לחדור מבעדן.
אני זורקת מעליי את השמיכה ומגלה שאני ערומה. אני מתיישבת על המיטה וחיוך גדול מתפרש על פניי כשאני קולטת שאני במיטתו של מייסון.
מייסון? איפה הוא כעת. השעה שעת בוקר מוקדמת. האם זה אומר שהוא לא ישן איתי?
אני נכנסת לשטוף את עצמי, אין לי פה בגדים ולכן אני נכנסת לחדר הארונות שלו ומוצאת חולצת טריקו לבנה ולובשת אותה.
כיוון שהיא ארוכה דיה אני לא לובשת כלום מתחתיה.
אני יורדת לקומת הכניסה וריח של קפה טרי מקבל את פניי. אני מסתכלת מסביב ומוצאת את מייסון יושב על הספה מול המחשב האישי שלו. הוא לא שומע אותי כי הוא מחובר לאוזניות.
הוא לובש רק בוקסר. אני מסתכלת בהנאה על הגוף השרירי שהוא מטפח. אני מחייכת לעצמי למחשבה שאני לובשת רק חולצה והוא רק עם הבוקסר שלו, מה שהופך אותנו יחד ללבושים ולחוד לא.
"אני אוהב לראות אותך מחייכת," הוא מעיר אותי מהמחשבות, "שאמזוג לך קפה?"
הוא קם ממקומו ומחבק אותי.
"אתה מתחיל לעבוד כל כך מוקדם?" אני שואלת.
"אלה השעות שתמיד היו מוקדשות רק לי, לפני שהטירוף של היום מתחיל, עכשיו הן מוקדשות גם לך.
אני כותב לך את המילים שאמרתי לך אתמול. אני לא באמת יכול להתנתק מהפסיכיאטר שבי. לעיתים הגבולות איתך מטשטשים לי.
מתעורר בי הצורך כגבר לעמוד על רגליי ולגונן עלייך. זה לא פשוט כשאתה נלחם בגבר מת ולא יכול להתעמת איתו, לכעוס עליו שנהג בך כך.
אני מרגיש שאני נקשר אלייך. זה אומר משהו על מי שאת אם הצלחת לגעת בי כך, את לא חושבת"
הוא אוחז בידי ומוביל אותי למטבח. "בואי נקח קפה ונכין משהו לאכול."
האחיזה שלו בי כל כך חזקה. אני אוהבת את המגע שלו והוא מפזר מעליי את כל העננים שהיו שם, מעניק לי הרבה בטחון בו וגם בעצמי.
אני משתחררת מאחיזתו כדי לראות מה יש במקרר, ומופתעת לראות שדווקא לא חסרים מצרכים. כל כך לא אופייני לגבר שחי לבד. ואולי זו בעצם דיעה קדומה.
"תמזוג קפה ואני אכין משהו לאכול," אני אומרת לו. הוא מביט בי לרגע מופתע אבל אחר כך מסתמן חיוך מרוצה על פניו.
"את יודעת שאת מדהימה?" הוא אומר , אוחז במותניי ומושיב אותי על השיש.
המפגש של השיש הקר עם פלג גופי הערום גורם לי לנוע בחוסר נוחות.
"מה קרה?" הוא שואל, מביט על השיש אבל אז קולט שאין לי כלום מתחת לחולצה.
"אנני, את לא יכולה לעשות לי את זה," הוא נאנח.
"אני חושבת שיותר פשוט שתמיד יהיו איתי בגדים להחלפה," אני עונה לו בחיוך. אני יודעת שאני חייבת להסיט את הנושא.
"אני אשלח לך היום רעיונות לחדר השינה שלך. הגיעו דגמים מעלפים. אני ממש סקרנית לראות אותם באולם התצוגה.
הלכתי לבקר את מיקלה כי ידעתי שהם הגיעו אבל…לא משנה," אני אומרת.
"קרה משהו איתה? את רוצה לשתף אותי?" הוא שואל בהתענינות.
"ראיתי אותה נפגשת עם גבר. לפי שפת הגוף שלה נראה לי שהיא… טוב מה זה ענייני. בכל מקרה אני אעבור שם היום. אין קשר בין חייה הפרטיים לבין התצוגה," אני מסבירה לו.
"זה לא נכון לשפוט אדם רק בגלל שאת לא חיה כמוהו. הוא עונה לי מהורהר, "אני שמח שאת מבינה."
"אם נשתמע מדבריי שאני מבקרת אותה, אז ממש לא, זו זכותה לחיות את חייה כרצונה. פשוט קשה היה לי לראות זאת לנגד עיניי.
העולם הזה כל כל לא מובן לי. הצורך של אישה להיות כך מושפלת," אני אומרת לו.
"את יודעת שהייתי שם. אם תרצי נשב ונדבר על זה. אני אסביר לך מאיפה זה בא. מה שחשוב לי לדעת הוא האם את רואה אותי אחרת כשאת יודעת שנגעתי בזה?" המבט בעיניו חושף את חוסר הבטחון שלו.
הוא עומד מולי בשילוב ידיים, כפות ידיו מאוגרפות והלסתות שלו נעולות.
אני מפרידה את זרועותיו, נצמדת אליו, ועוטפת אותי בהן. הוא מחייך חיוך נבוך.
"מייסון," אני מחבקת אותו חזק, "זה אחד הדברים הראשונים שסיפרת לי עלייך. האופן בו אתה איתי זה בדיוק מה שאני צריכה. אני לא מסתכלת על אלה שהיו שם לפניי. אלה שאהבת, אלה שנגעת בהן."
"אין לך במה לקנא. אף אחת לא נגעה בי כמוך. לא הייתי מוכן לזה עד שאת הגעת. היה משהו במפגש הראשוני בינינו שהצית משהו שאני לא יכול להגדיר מהו, אבל אני יודע שזה מה שאני זקוק לו. אני יודע שאת זו שתעזרי לי ….לטפל בנפש שלי. אני רוצה להפסיק לכעוס."
"אני אחזור על המילים שלך. קח את הזמן. אני פה לחבק אותך, לאסוף את הכאבים שלך ולרפא את הפצעים. אני לא מפחדת מהם.
אני חושבת שאתה אדם מדהים. אני מאד מעריכה את זה שאתה לא מנסה להעמיד פנים שאתה מושלם.
אני רוצה שתדע שאתה מעניק לי הרבה כח. אני מרגישה כל כך בטוחה ומוגנת איתך.
אתה לא מכיר אותי. אני לא אחת שמתמסרת כל כך בקלות. יש סביבי המון חומות.
ראיתי אותך עם מסיכת האלפא הבלתי ניתנת להסרה שלך, וראית את הרגע הפגיע כשאתה חושף לרגע אותך, וזה מה שעורר בי את הרגשות כלפייך.
לא הייתי יכולה לגעת בסוד שקברתי כל החודשים האלה אם לא הייתי מאמינה בתוך תוכי שאתה תתפוס אותי אם אפול."
הוא נושק לי על המצח. "השיחה הזו עשתה אותי רעב," הוא אומר וניגש ללחוץ על מכונת הקפה לחמם אותו לאחר שכבר התקרר.
אני מניחה על השיש ביצים וגבינה, ולחם בטוסטר ומחפשת היכן המחבת…
