מייסון
אני מכבה את האורות ויוצא החוצה. אני מביט מהמדרגות לעבר הרכב ורואה שהוא ריק. אנני לא נמצאת בו. שוב נכשלתי איתה.
אני מרגיש שאני משתגע ובלי לחשוב הרבה אני מאגרף את ידי והולם בכח בקיר.
הכאב מפלח את ידי והדם מתפרץ ומלכלך את חולצתי הלבנה.
אני הולך בצעדים כושלים לרכב. 'אולי אתה צודק אבא ואני בסך הכל כשלון,' אני ממלמל לעצמי.
אני פותח את דלת הנוסע וצונח בכבדות על המושב של הנוסע. הכאב רק מתגבר ואני קולט שאני חייב למצוא דרך לעצור את הדם.
אני מרים עיניי ורואה פתק דבוק על החלון.
'הייתי חייבת לשירותים והדלת של המרפאה הייתה נעולה. אני בבית הקפה ממול. א. (?)
אני שומע נקישה על החלון ורואה את המבט המבוהל בעינייה של אנני.
"מייסון מה קרה??" היא צועקת אליי, או כך לפחות נדמה לי.
היא פותחת את הדלת ומתכופפת להביט על היד שלי.
"היא התקיפה אותך?" היא שואלת, הפעם בקול רך.
"זה השדים שלי," אני עונה לה ונאנק מכאב.
"אני פה. אני לא אתן לשדים שלך לבעוט יותר," היא אומרת ומושיטה לי יד. "אני מניחה שיש לך ערכת עזרה ראשונה במרפאה."
אנחנו חוזרים למרפאה ואני מוביל אותה לתחנת האחיות. אני מצביע לעבר הארון בו נמצאת הערכה. אנני מבחינה בה, מביאה אותה איתה וכורעת לפניי כדי לטפל בי.
אני לא מרגיש את חומר החיטוי ששורף את המקום, אני לא מרגיש דבר, אלא רק מביט בה מהופנט. בתנועות המיומנות שלה, בזריזות של ידיה, ובעדינות בה היא נוגעת בי שלא יכאב לי יותר מידיי.
כשהיא מסיימת היא מחזירה את הערכה למקום ושואלת אותי איפה החדר שלי.
"אני חושב שאולי כדאי שתשכב על הספה ותספר לי מה גרם לך לפצוע את עצמך בפראות כזו," היא אומרת לי. היא איננה נוזפת בי, אלא מדברת בקול שקט.
"כל מה שאני רוצה כעת זה לקחת אותך לספה אחרת ולפרוק את כל הכאב שלי איתך," אני אומר לה.
אני לא בורר את מילים, אלא מדבר ישר מליבי.
"תבטיח לי שהיא לא עשתה לך משהו," היא מבקשת.
"חשבתי שהתייאשת והלכת. אמרתי לך שזה ייקח כמה דקות והתברר שהיא באה במטרה אחרת. היא רצתה.." אני שותק. אני מפחד שהמילים האלה ירחיקו אותה. מי יודע מה תחשוב עליי.
"היא מאוהבת בך?" שואלת אנני, "אני בהחלט יכולה להבין אם כן. אתה גבר מעלף. הבעיה היחידה היא שאתה הרופא שלה."
"הבעיה שלי או שלה?" אני חייב להבין למה היא מתכוונת.
"שלה. אני יודעת שזה קורה הרבה שאישה מתאהבת ברופא שלה, בעיקר אם הוא מטפל לה בנפש," היא עונה לי.
"ואת חושבת שהייתי מוכן שזה יקרה." אני שואל.
"לא הייתי פה אם הייתי חושבת כך," היא עונה לי בשקט.
"זה מפריע לך?" אני שואל.
"מייסון, אני מכירה אותך זמן מאד קצר. ברור לי שבעברך יש הרבה נשים. אבל אני פה עכשיו איתך. לא רק כי אני רוצה, אלא גם כי אתה."
"קיימת אצלי הפרדה מוחלטת בין חיי הפרטיים לבין המקצועיים. זה לא עולם לא יקרה. פרט לעובדה שעכשיו שאת איתי אני כבר לא מחפש יותר," אני אומר לה ורואה את החיוך על פניה.
"בוא אלפא שלי, אני אקח אותך הביתה," היא אומרת. כשאנחנו יוצאים היא רואה את כתם הדם על הקיר, "אחרי שאני אנקה את הסימן שהשארת."
את הדרך אנחנו עוברים בשתיקה. "את מאוכזבת ממני," אני שואל אותה לבסוף.
"זה שאתה פסיכיאטר זה לא אומר שאתה נטול רגשות. אולי דווקא להיפך, אתה רגיש יותר. אתה קשוב במטרה לעזור לאנשים לגרש את השדים שלהם.
החזות השקטה שלך לא מטעה אותי. אני רואה שאתה ממהר לקבוע עובדות בלי לעצור רגע לחשוב.
אני מבינה שאתה רגיל להתאכזב. אני מבקשת שתדבר איתי. הרבה פעמים תגלה שטעית."
"אני מצטער," אני אומר לה ומתכנס בעצמי.
"והנה זה מה שאתה עושה," היא אומרת בזמן שאנחנו עומדים בצומת שמובילה לדירות שלנו.
"אליי," אני אומר לה, "איתך."
"באותה שנייה שראיתי שאת לא ברכב עלתה דמותו של אבי לנגד עיניי. אם הוא היה במקומך ברכב הוא לא היה מחכה לי ונוסע."
"ולא חשבת על זה שהרכב שלי כאן, שזה מראה שלא נעלמתי?" היא מקשה.
"לא הייתי מסוגל לחשוב. זה היה מין הבזק של הפעמים שאבא שלי לא חיכה לי. כאילו שכך היה צפוי שתעשי. כי כך מגיע לי שיקרה."
"בן כמה היית?" אני שואלת.
"בראשית בית הספר," הוא עונה לי בשקט.
"אני גדלתי בסביבה מוגנת. הייתי תמימה לחשוב שאם את טובה מתייחסים אלייך בהתאם.
רק כשהגעתי לאוניברסיטה ושמעתי סיפוריי חיים שנשפכו החוצה כאשר חברותיי השתכרו במסיבות ימי שישי, ולשונן השתחררה,הבנתי שמה שנראה מבחוץ הוא לאו דווקא האמת.
ועדיין, אני מתקשה לקבל את העובדה שאביך רופא וכך הוא מתייחס אלייך.
דווקא בגלל שאני רואה אותך בחולשתך אני חושבת שאתה גבר מדהים. אחר במקומך היה אולי מסיים את חייו כמו אחיך.
מי יודע אולי זו הסיבה שהוא השתגע. אני מניחה שאתה לא יודע באמת מה גרם לו לעשות את המעשה.
בכל מקרה זה לא חשוב, מי שחשוב זה אתה," היא אומרת לי.
אנני
אנחנו עולים לדירה שלו. אני מרגישה מייד שהוא מתכנס בעצמו. במקום לנשום לרווחה שהוא בבית.
"תראה לי את חדר האמבטיה שלך," אני מבקשת ומביטה בו בשאלה.
הוא נראה לי עייף כל כך.
"משם את רוצה להתחיל את השיפוץ?" הוא שואל בחיוך עצוב, אוחז בידי ומוביל אותי לקומה העליונה.
אני מופתעת, שכן הדירה בנויה כך שהמדרגות מוסתרות מעיניי מי שנמצא בקומת הכניסה המכילה את הסלון ועוד חדרים שאת מספרם לא קלטתי. זה לא מה שבאמת מעניין אותי כעת.
אני עולה בעקבותיו במדרגות הבוהקות בלובנן. הוא אוחז חזק בידי. אני לא בטוחה האם זוהי העוצמה שלו שכולו מרוכז באחיזה הזו הוא הצורך שלו להיטען ממני. לו ידע כמה אני חלשה.
כאשר אנחנו מגיעים לקומה העליונה נישמתי נעתקת. היא כל כך שונה מהקומה הייצוגית בכניסה לבית.
היא מכילה חדר שינה עצום שמצידו האחד יש חדר ארונות, ומצידו השני חדר רחצה.
מה שמפריע לי הוא שהצבע השולט בחדר השינה הוא שחור, כל כך מנוגד לחלונות הגדולים מסביבו, שמהם אפשר להשקיף על אורות העיר.
"את לא אוהבת אותו," הוא לוחש בקול עייף, "גם אני לא."
"אם תיתן לי הייתי רוצה לשנות אותו," אני עונה לו בהיסוס.
"אני רוצה שתאהבי אותו, שתרצי כל לילה לבלות פה איתי," הוא אומר לי ומתיישב על המיטה.
"לא אדוני," אני אומרת לו.
אבל הוא קוטע אותי.
"אל תקראי לי אדוני. אני לא אדון שלך," הוא אומר בכעס.
"זה לא מה שהתכוונתי," אני ממהרת לענות, " ה'לא' היה מכוון לכך שאתה לא מתיישב על המיטה אלא נכנס ישר למקלחת."
הוא מתעשת מיד ואומר לי בחיוך מרוצה. "את תקלחי אותי?"
"אם אתה שואל אם אתקלח איתך, אז כן," אני אומרת ופושטת מעליי את השמלה הפרחונית שלבשתי בבוקר.
"אני לא חושב שאני אהיה מסוגל היום.." הוא משתתק.
"להתקלח?" אני שואלת אותו כאילו שלא הבנתי את כוונתו.
אני מקדימה אותו ונכנסת לחדר האמבטיה. אני מחייכת כשאני רואה אותו. הוא בדיוק כמו שאני אוהבת.
אני מתלבטת אם למלא את הג'קוזי או להיכנס למקלחת. כיוון שאני אוהבת מקלחת גשם אני בוחרת בה, מתפשטת וניגשת לכוון את המים.
אני אוהבת מים חמים. זה שהיה בעלי שנא את החום ולאחר ניסיון קצר לשכנע אותו להתקלח איתי, ויתרתי.
הפעם אני מעדיפה להתפשר על החום, כי אינני מתכוונת לוותר על המקלחת איתו.
"זה לא קר לך?" הוא שואל כשהוא נכנס מתחת לזרם המים. אני מחייכת. "חששתי שיהיה לך חם מידי. האמת שזה קר מידי בשבילי."
אני מורידה את התחבושת מעל ידו ושמחה לראות שאמנם היד נפוחה מעט, אבל העור פחות פגוע ממה שחשבתי.
"כבר ראיתי את היד שלי שמצבים קשים יותר. הנפיחות תרד," הוא אומר לי.
אני קופאת. האם זה אומר שיש לו הרבה התקפי זעם כאלה?
"זה ממש לא מה שאת חושבת. באוניברסיטה התאמנתי באומנויות לחימה," הוא מסביר לי.
"וזה עזר לך לשחרר את השדים שלך?" אני שואלת.
"זה עזר לי להיות מרוכז במשהו אחר מאשר בעצמי," הוא עונה לי , "אבל עכשיו יש לי אותך והמחשבות שלי נתונות רק לך."
"באמת?" אני שואלת בלי לחשוב, רק אחר כך אני תופסת את עצמי ומתחרטת על השאלה.
"את לא קולטת שאני תמיד קורא לך שמשהו קורה? את המלאך שמציל אותי," הוא עונה לי.
אני מסבנת את גופו, והוא מתמסר לי בשקט. כמובן שאת האיברים האינטימיים אני נותנת לו לסבן לבד, בזמן שאני מסתבנת בעצמי בזריזות.
הוא עומד מתחת למים בעיניים עצומות, ואני מתקרבת אליו כדי לשטוף את עצמי מהסבון.
ברגע שגופי הערום נוגע בשלו הוא מתעורר מיד. כל העייפות שחש נעלמה כלא הייתה. הוא מניף אותי חוטף מגבת בזמן שהוא לוקח אותי למיטתו ומשכיב אותי עליה.
הוא חוזר ולוקח מגבת נוספת כדי לנגב אותי וגם את עצמו.
הוא לא אומר מילה, אלא מתחיל לנשק אותי במעלה זרועי עד לכתפי.
הוא מסמן את השביל לכיוון צווארי ונושך אותו בעדינות. אני רוצה לבקש שלא ישאיר בי סימן, אבל זה כבר מאוחר מידיי. הוא מתמקם מעליי ומתקרב לאט לכיוון ראשי. מבטו מקובע על שפתיי.
הוא מנשק אותי בלהט ואני כבר לא בטוחה אם העובדה שלא ממש התנגבתי היא הרטיבות שאני מרגישה כעת או זה הגוף שלי שמוצף בתשוקתי אליו.
אני רוצה לגעת בו אבל הוא תופס את שתי ידיי בידו ואוחז בהן בלי שתהייה לי יכולת לגעת בו.
"רק אני," הוא ממלמל, "רק אני."
אני עוצמת עיניים ונכנעת לו.
אני מחייכת לעצמי.
"מה?" הוא אומר ועוצר לרגע את המסע במורד גופי.
"בתור אחד שלא מסוגל היום.." אני מתחילה לאמר. הוא שוב מתרומם לכיוון שפתי ומנשק אותי בפראות, נושך את שפתיי.
"את מכשפת אותי, מה את לא מבינה," הוא אומר לי בקול חרוך, "אני מוטרף ממך. מהמגע של הגוף שלך עליי. אני לא שולט בעצמי. את רוצה שאפסיק?"
הוא נועץ בי מבט עמוק אני מרגישה אותו חודר לי עד לבטן עם המבט, למרכז הרגש שמשתולל כעת, מעיף פרפרי תשוקה לכל עבר.
"לא," אני לוחשת לו.
"תני לי לאהוב אותך," הוא ממלמל, "תני לי אותך. אני זקוק לך כמו אוויר."
אם הרגשתי מקודם שאני מתמסרת לו הוא פורץ במילותיו את כל המחסומים שלי ואני גונחת בקול, מבעירה את האש בינינו לגבהים.
"אני רוצה אותך רק לעצמי," הוא אומר בזמן שהוא חודר אליי, "רק שלי."
אני כבר לא שולטת בעצמי, כל תנועה שלו מגבירה את שלי, כל תגובה נגדית שלי מסעירה אותו. אנחנו נאחזים אחד בשני כמו בקרש הצלה.
כאשר אנחנו מגיעים לשיאנו אני מרגישה ששלווה גדולה נופלת עליי. אני מביטה על מייסון שנשכב לצידי ועל פניי מסתמן חיוך.
הוא נראה כעת רגוע כאילו לא עברה עלינו סערה גדולה בשעות שקדמו למעשה.
"בואי אליי," הוא אומר ומושך אותי להתכרבל בחיקו.
'אני כזו מטומטמת,' אני לוחשת לו.
"מה קרה?" הוא אומר לי בקול מאופק.
"לא ניזהרתי," אני לוחשת לו, "לא מבינה איך לא חשבתי על זה."
הוא צוחק. "טיפשונת. את לא סומכת עליי? הגנתי עלייך. רואה?" הוא אומר ומראה לי את העטיפה הריקה של הקונדום.
"אישתו של עמית שלי היא רופאת נשים. ד"ר דניאל רובינס שמעת עליה?" הוא שואל.
"אני מבקשת שתקבע לי תור אצלה. לרגע נפל לי הלב. אני לא רוצה להרגיש את הפחד שהרגשתי כעת."
"זה כל כך נורא לקבל ממני ילד?" הוא שואל ועל פניו מבט רציני, "את חושבת שהוא יצא פגום כמוני?"
"מייסון!" אני גוערת בו, "אתה לא פגום ואני בטוחה שהילדים שלך יהיו מהממים לפחות כמוך, רק שהם יבואו כשתרצה, לא רגע לפני."
"ואם אני רוצה?" הוא לא מוותר.
"אתה יודע, אנחנו כל הזמן מדברים על השריטות שלך. אני לא מושלמת את זה אתה כבר למדת. קודם תכיר אותי ותראה אם אתה רוצה אימא כמוני לילדייך," אני עונה לו.
המילים שלו מסעירות אותי מאד. הוא לא יודע כמה אני כבר משתוקקת להיות אימא.
"אני יודע שזה יקרה," הוא קובע, "ובינתיים אני רוצה שתחשבי איך את הופכת את החדר הזה למקום שאת מאוהבת בו.
"חשבתי שאתה רוצה שבך אתאהב," אני עונה לו ונושכת שפתיי.
"אם אחרי מה שקרה פה את לא הולכת ומתאהבת בי, אני כבר לא יודע מה לעשות," הוא עונה בפנים רציניות, מה שגורם לי לצחוק
"אתה באמת משוגע," אני אומרת לו כשאני נרגעת.
"מה שטוב בהיכרות שלנו הוא שלעולם לא תוכלי לאמר שהכרתי אותי בתור אדם שפוי. רגע, בעצם גם אני לא," הוא אומר לי.
אני שותקת.
"את יודעת שאני צוחק, נכון?" הוא מרצין פתאום, "גם לגבי עצמי. אני מרשה לעצמי להתפרק לידך אבל אני יודע שאני בהחלט שפוי."
"ובנימה זאת, למרות שכבר מאוחר, אני רעבה. אני מציעה שנאכל משהו שפוי כמו… פיצה. מה דעתך?"
"אני שמח שהצעת. אני מת מרעב, סחטת ממני את כל הכח. אמרתי לך שאני לא בכושר היום."
"ממש," אני אומרת לו, "אני מבינה שאני מסומנת כולי היום. אני אצטרך לבחור מחר בגדים בקפידה."
"אמרתי לך את שלי ודאגתי להחתים את שמי עלייך," הוא אומר לי מרוצה בזמן שאני בוחנת במראה את הסימנים שהשאיר עליי.
"ילד קטן," אני ממלמלת לעברו.
"אבל תודי שהיה לך נעים, או שלא פרשתי נכון את הגניחות שלך?" הוא מתגרה בי.
"שלא כמוני, אתה בעל ניסיון רב," אני עונה לו.
"את כל כך טועה אנני. מה שעשיתי איתך, לא עשיתי בעבר עם אחרת. זה החיבור בינינו שמוציא ממני את התשוקה בעוצמה כזו, והרצון לענג אותך."
הוא מושיט יד לנייד שלו. "אז מה בא לך? פיצה פיטריות…"
