מייסון
בבת אחת מתכסים השמים עננים שחורים ונראה שגשם עומד לרדת. אמנם זה לא אמור להפתיע אותי כי זה כל כך מתאים לעונה הזו.
"כדאי שנזוז מפה," אני אומר לאנני, "אחרת עוד נמצא עצמנו ישנים על הספסלים פה."
אנחנו נפרדים מליאו וממהרים להיכנס לרכבים. "אני לא אוהב את זה שאנחנו נוסעים בנפרד במזג אוויר כזה," אני אומר לאנני.
"לפי מראה השמים אני מאמינה שנספיק עדיין להגיע בזמן," היא עונה לי.
"תסעי לפניי," אני מורה לה, "אני רוצה לראות אותך כל הזמן."
"אתה בטוח? אתה לא רוצה להוביל?" היא מביטה בי בשאלה.
"מתוקה אם נמשיך כעת להתלבט נמצא עצמנו בלב הסערה," אני מסמן לה בראשי שתכנס לרכב ותתחיל לנסוע.
אני לא אודה בפנייה שאני חושש מהנסיעה הזאת. הרוחות מתחזקות, והשמים ממשיכים להתקדר.
אנחנו עוזבים את מגרש החניה ופונים לכביש המהיר. במסלול לפנינו נהג איבד את השליטה על הרכב, ורכבי הצלה כבר לידו.
'בבקשה שנגיע בשלום' אני מרים עיניי לשמים בתפילה.
ואז מצלצל הנייד שלי.
על הצג מופיע בית חולים הר סיני – פסיכיאטריה.
"ד"ר דניאל מדבר," אני עונה בלית ברירה.
"יש לנו כאן מקרה של.." נשמע קול נשי מעבר לקו.
אני לא מסיר את עיניי מהרכב של אנני.
"איפה הרופא תורן?" אני קוטע אותה בחוסר סבלנות. מצאה מתי להתקשר.
"הוא בהפסקה ולא עונה לטלפון," היא עונה לי והלחץ ניכר בקולה. אני בספק שהיא אחות מוסמכת לפי התשובה שלה.
"שלחת לו הודעה לאיתורית והוא לא עונה לך?" אני יורה לעברה מייד. מתי הם יבינו שאני לא עובד בבית החולים?
"לא," היא עונה לי מובכת.
"את חדשה?" אני משתדל לשלוט בקולי.
"אני מסיימת את ההתמחות עוד חודשיים," היא אומרת בגאווה לא מוסברת.
"אני מצטער שלא הסבירו לך שהנוהל הוא לשלוח הודעה באיתורית במקרה חירום לרופא תורן בלבד. וגם, שאני לא שייך לצוות של הר סיני. האם מי שהגיע אליכם הוא מטופל שלי?"
'תשלוט בעצמך. אף אחד לא אשם שהראש שלך עסוק בלדאוג שאנני תגיע הביתה בשלום' אני חושב בליבי.
"אני לא יודעת," היא עונה בקול רועד אחרי שתיקה ארוכה.
"במה מדובר?" אני שואל.
"אישה… שהוכתה קשות… על ידי בעלה," היא מגמגמת.
"האם היא הגיעה בכוחות עצמה?" אני מבין שאני צריך לשאול אותה שאלה אחת מידי פעם.
"לא," היא אומרת מבוהלת.
"אני לא נגדך," אני מנסה להרגיע אותך, "אני מנסה לעזור."
ואז נפתחות ארובות השמים וגשם שוטף מתחיל לרדת. הוא כל כך חזק שאני בקושי עוקב במבטי אחרי אנני.
"מי הביא אותה? פרמדיק?" אני ממשיך לשאול ומאמץ את עיניי לראות את הרכב של אנני.
"כן," היא עונה.
"והמשטרה הגיעה גם?" אני שואל.
"כן," היא אומרת בשקט ואני בקושי שומע אותה.
אני רואה על הצג את השם של אנני.
"הרופא תורן פה," אני שומע בזמן שאני מנתק את השיחה ועונה לאנני.
"אני לא רואה אותך. רציתי שתדע שאני ברמזור ופונה לבניין שלי," היא אומרת לי.
"ילדה טובה," אני עונה לה ונושף ממני את כל המתח שהצטבר בי בדקות האחרונות.
"תגידי לשומר בחניון שאני" אבל אז אובדת הקליטה ואני לא יודע אם היא הספיקה לשמוע את דבריי.
אני מגיע אחרי כמה דקות לחניון של הבניין שלה.
"מיס מיילס חונה בחניה מאה ושמונה, תחנה במאה ותשע," אומר לי לרווחתי השומר בכניסה, תן לי רק לרשום את לוחית הזיהוי שלך. מיס מיילס תדאג לך לתוית חניה קבועה, בינתיים אתה רשום פה כמורשה לחנות.
אני יורד לחניון התת קרקעי ורואה את אנני עומדת מחוץ לרכב. אני מחנה לידה ויוצא לקראתה מהרכב.
אנני
"כל כך פחדתי," אני עומדת ורועדת. הוא מחבק אותי ומצמיד אותי אליו. אני מקיפה אותו בזרועותיי ומניחה ראשי עליו. הלב שלו הולם במהירות.
'הוא מתרגש מהמגע שלי' אני חושבת בליבי.
"אין טעם שניסע כעת אליי," הוא אומר אבל בעצם מחכה לאישור.
אני מוציאה מתא המטען את התיק שלי ובו המחשב. "אני לא אתן לך לנסוע מייל נוסף, גם אם זה מעבר לפינה," אני אומרת לו.
הוא לוקח ממני את התיק, ידו השנייה אוחזת בי ואנחנו הולכים למעלית.
"נאמר לי שיינתן לי אישור קבוע להחנות פה," הוא אומר לי בחיוך מאד מסויים.
"הוא שאל אותי עד מתי תשאר. לא ידעתי מה לענות אז זה מה שעניתי," אני מתעלמת מהחיוך שלו.
"שלא תביני," הוא לא מרפה, "אני לא מתלונן."
"לא חשבתי," אני עונה בפנים רציניות שמפתיעות אותו. "נו באמת מייסון. כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא שאני כבר רוצה לראות אותך מגיע. זו הייתה נסיעה מטורפת ומפחידה."
"אני מודה שפחדתי עלייך. התחרטתי שלא נסענו ברכב אחד," הוא משתף אותי, "ובתוך כל זה קיבלתי הודעה מבית החולים שהגיע לשם אישה מוכה. אני לא מבין למה הם מתקשרים אליי כשאני כבר לא אחד מהצוות שלהם.
יש לי קליניקה פרטית, ואני עובד עם ילדים במכון לשרותים פסיכיאטרים מגנוליה."
המעלית עוצרת בקומה שלי, אנחנו יוצאים ממנה.
"אני לא מבינה. אמרת לי שהיית בבית החולים בקשר להתאבדות של הילדה." אני מבולבלת.
"נכון, כי אבא שלה מטופל שלי והוא איבד את זה לגמריי. ויותר חמור מכך. הוא אצלי בטיפול זמן רב ולא חשב לספר לי על מה שקורה עם הבת שלו. אני צריך לשקול את המשך הטיפול בו," הוא מסביר לי.
"אני רוצה ללכת איתך לראות את האישה," אני מבקשת.
"הסברתי לך שהיא לא מטופלת שלי," הוא מתעקש.
"בכל זאת. כשיירגע הכל תתקשר לברר מה איתה. אני יודעת מה היא מרגישה ורוצה לאמר לה ממקור ראשון שלא תיקח את זה על עצמה. זו לא אשמתה!" אני כל כך כועסת, למרות שאני לא באמת יודעת מה הסיפור שלה.
"אולי נמשיך לדבר בתוך הדירה שלך?" רק עכשיו אני קולטת שאנחנו עומדים ומנהלים שיחה מול הדלת הנעולה של דירתי.
"יש הרגשה של חמימות בדירה שלך," הוא אומר כאשר הדלת נסגרת מאחוריו, "אני רוצה להרגיש ככה כשאני נכנס לדירה שלי. ואולי זה כי את פה."
הוא אוחז שוב בידי ומושך אותי אליו. הרגע הזה שעינינו נפגשות מבעיר באחת את האש בינינו.
הוא נד בראשו כמבקש את הסכמתי. אני מפשקת מעט את שפתיי וזה כל מה שהוא צריך כדי לנשק אותי ברעב גדול.
רגע לפני שהוא ניתק ממני הוא נושך את שפתי התחתונה.
"את מבינה שזה היה חייב לקרות," עיניו בוערות לתוכי, "אני מתאפק מהרגע שהיכרתי אותך."
"אני יודעת," אני אומרת לו, "זה לא שלא רציתי, רק שלא רציתי שתחשוב שאני ….אני…. אתה מבין בגלל מה שעברתי אני יודעת שיש לאישה צורך להוכיח לעצמה ש…זה גורם לה להתנהג בצורה קצת מופקרת…כלומר…."
"עם כל הרצון שלי לנתק עצמי מהמקצוע שלי, אני מבין בדיוק על מה את מדברת. נראה היה שאישה שעברה אונס תסגר ותקבל דחייה מסקס, אבל זה ממש לא כך, להיפך."
"אני נמשכת אלייך מאד אבל לא רוצה לאכזב אותך," אני אומרת לו ותולה בו מבט, "לא נתתי לגבר לגעת בי מאז."
"את בוטחת בי?" המבט שלו יציב וחודר עמוק לתוכי, מעורר בי מהפכות, "אנני, אני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך. את מבינה שאני מחפש את הלב שלך לא רק את הגוף. אני מרגיש אלייך קירבה שאני לא יכול להסביר."
אני אוחזת בידו ומושכת אותו לחדר השינה שלי. אני נשכבת על המיטה ומתחילה להתפשט.
"תרגעי אנני," הוא לוחש לי, "זו לא משימה שעלייך לבצע כדי להתרפא. אני באמת רוצה לבנות איתך קשר, לא רק סקס חד פעמי."
"אני מונעת מפחד, כבר הסברתי לך, וממשיכה אדירה אליך מצד שני," אני מבולבלת, לא יודעת איך להתנהג.
"שאלתי אותך אם את בוטחת בי?" הוא חוזר על שאלתו.
"כן," אני לוחשת.
"אם כך תני לי לשלוט בקצב של הדברים," הוא אומר ובקולו כבר ניכר כמה הוא משתוקק כבר לגעת בי.
הוא לא מאפשר לי להתפשט, אלא שוב מנשק אותי. רק שהפעם הנשיקה שלו סוחפת, אבל לא פראית. נשיקה שמרפה ממני את המתח ובו בזמן מדליקה מדורות קטנות בגופי. האש שעוטפת אותי מחממת אותי ולא שורפת.
המגע שלו עדין, וכל כך נעים לי.
עוברת בי לרגע המחשבה שהוא מכיר את עולם השליטה, ועם זאת הוא נוהג בי כאילו הייתי זכוכית יקרה ושבירה.
הוא מנשק את צווארי ועורפי, מעביר לשון מלקקת על אוזני וגורם לי לצחקק.
"נעים לך?" הוא שואל. הקול שלו נמוך יותר, מגלה לי כמה הוא צריך להתאפק כעת בשבילי.
"מממ" אני עונה לה ועוצמת עיניי מרוב תענוג.
רק אז הוא פושט מעלי את בגדיי. את שלו הוא פושט בבהילות כאילו דחוף לו לחזור לגעת בי.
הלשון שלו מטיילת במורד גופי ואני לא מתאפקת ונאנקת.
כאשר יורדים ממני וממנו הבגדים האחרונים, כשגופו הערום נוגע בשלי, אני מרגישה שאני לא יכולה יותר לחכות.
"אני רוצה," אני לוחשת לו. אני פוקח את עיניי ומעריצה במבטי את הגוף השרירי שלו שממוקם מעליי.
הוא מלטף אותי במבטו, עם חיוך על השפתיים. אני מהופנטת מהפנים שלו. הוא כל כך מרגיע אותי.
רק אז אני שומעת את קריעת העטיפה של הקונדום, ומיד אחרי מרגישה אותו חודר לתוכי.
המבט שלו לא עוזב אותי, מרגיש כאילו הוא מחזיק לי את היד.
"המגע שלך טוב לי כל כך," אני לוחשת לו.
"תשתחררי," קולו החרוך לוחש את המילים, "תסמכי עליי."
אני מרגישה שהייתי צריכה לשמוע את המילים כדי להתמסר לו, כדי לאפשר לעצמי להרפות.
אני מתחילה לנוע מתחתיו, מגבירה את תנועותיו בתנועותיי.
"מה את עושה לי," הוא גונח, "אני מאבד שליטה בגללך."
אני לא עונה לו ורק מגבירה את הקצב של התנועות כנגדו, מוציאה ממנו גניחות ללא שליטה.
אני לא שולטת בעצמי והדמעות המזככות זולגות ממני. הוא מביט בי מופתע. המבט שלו מתרכך, מתמלא ברגש שלא ראיתי מעולם בעיני איש. הוא רוכן לעברי ומנשק אותי בפראות ומביא אותנו לאקורד הסיום.
הוא צונח לצידי מתנשף ומזיע. אני נאבקת להשקיט את פעימות ליבי המואצות מחכה כבר לנשום כרגיל.
אני שוב נושמת, רק שהפעם נדמה לי שהחמצן זורם לי בכל הגוף. אני מתהפכת על צידי ומניחה את ראשי על בטנו.
בהיסח הדעת אני משחקת עם השיער על החזה שלו.
"סחטת אותי. בא לי לישון," הוא ממלמל.
אני מושכת את השמיכה, מכסה את שנינו ועוצמת את עיניי. אני שומעת את הנשימות שלו ומבינה שהוא כבר יישן.
אני מתרוממת מעט, מחפשת לי פינה נוחה להניח עליה את ראשי ושוקעת מייד בשינה.
אני חולמת שאנחנו מתרחצים ערומים במפל מים, משתובבים ומתיזים אחד על השנייה מים. הוא מחבק אותי, מנשק אותי קלות על הלחי ואז אני מתעוררת.
אני לבד בחדר.
מייסון
אני פוקח עיניים. החדר חשוך ולא מוכר. אני מרגיש את חום גופה של אנני עליי, ומתעשת מייד, אני בבית שלה, במיטה שלה.
הרעב תוקף אותי, אבל אני מרגיש שקודם עליי לשטוף את עצמי.
אני מחייך למחשבה על המחול המטורף שהיה כאן ביננו, מחול שגרם לי להזיע כהוגן.
'שובבה קטנה' אני לוחש לה ומנשק את מצחה.
אני מזיז אותה בעדינות ממני, ומצליח שלא להעיר אותה.
אני נכנס לחדר האמבטיה שלה, מוצא מגבת ונכנס לשטוף את עצמי. אין לי בגדים כאן ובלית ברירה אני לובש את התחתונים. על שאר הבגדים אני מוותר.
אני מקשיב לנשימות שלה. נראה שהיא חולמת משהו כי על פניה מסתמן חיוך.
אני מגשש את דרכי מחוץ לחדר ומדליק את האור רק כאשר אני מגיע למטבח. אני פותח את המקרר וסוקר אותו.
'בטח,' אני מגחך, 'מה ציפית ממקרר של אישה?'
אני מרגיש זוג ידיים עוטפות אותי מאחור. "מישהו רעב?" היא שואלת.
"רעב? אני מורעב. אני צריך לאגור כוחות, כי מה שהיה פה מקודם היה רק המנה הראשונה," אני אומר לה ומסתובב לנשק אותה.
"הייתי כל כך חסרת מנוחה אחרי המסיבה שעמדתי ובישלתי ללא הכרה. עכשיו אני מבינה למה," היא צוחקת.
"ואני הייתי בטוח שחשבת רק עליי כשבישלת את המטעמים האלה," אני אומר לה בקול נעלב.
"ולמה אתה חושב שהייתי חסרת מנוחה אם לא בגלל שחשבתי עליך?"
הפשטות שהיא אומרת את המילים האלה מחממות לי את הלב.
'את ואני נועדנו להיות יחד' אני חושב לעצמי אבל לא משתף אותה במה שאני מרגיש.
"אני אוהב שאת לא משחקת איתי," אני אומר לה לבסוף.
"הלכתי איתך רחוק מידיי," היא נדה בראשה לאשר את דבריה, "סיפרת לך מה שלא סיפרתי לאיש. אני לא חושבת שיש טעם לשחק איתך כעת כאשר ראית את הסוד הכמוס ביותר שלי."
"אני בהחלט יכול להתחבר לזה," אני עונה לה מהורהר, "את רוצה לדבר על מה שקרה בינינו? יש בך חרטה?"
היא מחייכת אליי את החיוך ממיס הלב שלה. "ממש לא. זה היה אמור לקרות, זה רק היה עניין של זמן."
"זה נתן לך תשובה של מי אני? כי אני יודע שבעינייך הצטיירתי כשולט," אני באמת זקוק לשמוע מה היא חושבת עליי.
"זה היה מושלם בעיניי. הרבה יותר ממה שחלמתי שיהיה. ולא, לא הייתה בך טיפה מהשולט שציפיתי שאתה. ועל כך אני ממש מודה."
"ישנם דברים ששייכים לעברי. אני משתדל להצדיק מה שעשיתי. אני יודע שהכל תרוצים. אני מבין היום שפצעים מדממים לא מכסים בפלסטרים. צריך לחפור עמוק, לנקות אותם. אמנם לעולם תשאר צלקת אבל היא לא תכאב."
"מה אתה אומר בעצם?" היא מניחה לפניי צלחת עמוסה.
"אני אומר שאני יודע שהוצאתי את השדים בדרך שלא הייתי צריך." אני עדיין לא מסוגל לאמר את הדברים בקול רם.
"אני מבינה," היא אומרת לי להפתעתי, "אני מבטיחה לך לנשק כל אחד מהשדים שלך ולעזור לך לשחרר אותם.
כאשר היבטת בי, רגע לפני שהבאת אותנו לשיא, נתת לי הצצה למקומות הניסתרים שבתוכך. ראיתי מי אתה באמת. אני אעזור לך לחזור לשם."
"תזכירי לי מי הפסיכיאטר?" אני שואל במבוכה על שהיא חושפת אותי, תופסת אותי לא מוכן.
"על מה אתה מדבר?" היא מביטה מסביבה מניחה גם לפניה צלחת מלאה באוכל, "אני רואה פה רק גבר ואישה ודבר יפה שנרקם ביניהם."
.
