אנני
"אני רוצה לשמוע הכל," אומרת לי מיקלה ברגע שהיא רואה שמייסון עוזב את החניה ומשתלב במהירות מופרזת בתנועה הדלילה של סוף השבוע.
**
את מיקלה וויטסטון הכרתי בנסיבות שלא היה בהן לרמוז דבר על כך שנהפוך לחברות קרובות.
באותו יום גשום באתי לביקור בעיר וישבתי עם היידי לשתות קפה. מיקלה נכנסה בסערה לבית הקפה, נוטפת כולה מים ומטריה שבורה בידה. היא קיללה את כל העולם ואישתו.
עם זאת מה שמשך את תשומת ליבי אליה היו תחתוני תחרה אדומים שהיו דחופים ברישול לכיס מעיל הגשם השחור שלה.
היא נעלה נעליי עקב אדומות ונראתה מפורקת לגמרי.
כאשר הרימה את מבטה לעברי, לא יכולתי שלא לראות את הליפסטיק האדום מרוח על פניה, ושרידי הרימל שנטפו מעיניה עד לצווארה.
היה משהו במבט הגאה שלה שגרם לי לקום, לשלוף מתיקי חבילה של מגבונים ולגשת אליה.
"בואי איתי לשירותים וננקה אותך," אמרתי לך.
"את מתכוונת שתחזירי לי מראה שפוי? כי אני לא חושבת שזה יקרה."
כעבור כמה דקות נכנסה אחרינו היידי לשירותים והתנצלה שהיא חייבת לברוח.
"תשאירי לי לשלם את החשבון אמרתי," והמשכתי לנקות בעדינות את פניה.
שמחתי שהיידי לא ראתה מה שאני ראיתי. על פניה היו "מזכרות," מידו המכה.
"את לא תביני," היא מילמלה אחרי שקראה את מה שאמרו עיניי.
"את צודקת," אמרתי לה, "אני כאן לעזור לך לא לשפוט אותך."
כמו כולם שמעתי על העולם הזה שנקרא עולם השליטה. עולם שאליי ממש לא דיבר.
לשימחתי מיקלה לא הייתה עמוק בעולם הזה. החבר שלה הוא ששיכנע אותה שהיא כזו.
היום במבט לאחור היא יכולה לצחוק על זה שהאמינה לו, אבל אז באותה רגע היא נשברה לי בידיים לרסיסים.
**
"מזמן לא ראיתי משיכה כזו בין גבר ואישה," היא ממשיכה.
כל מה שאני יכולה לחשוב עליו כעת זה שאני שמחה שאנחנו לגמריי לבד בחנות.
"אנני מה את שותקת? הגבר הזה הוא אלפא רציני. איזו עוצמה," היא ממשיכה בהתפעלות.
לרגע עוברת בי המחשבה אולי היא חזרה לעולם האפל ההוא ומתביישת לספר לי כשדעתי ידועה לה.
"תסבירי לי מה גורם לך לאמר זאת?" אני שואלת בפנים חתומות. לו ידעה איך הלבה משתוללת כעת בתוכי. היא, והפרפרים שרוקדים סביבה.
"אני יודעת שהרבה זמן לא עניינו אותך גברים, אבל המבטים נוטפי התשוקה ששלח לעברך, האופן שאחז בידך באחיזה שללא ספק מצהירה שהוא מסמן אותך כשלו," היא אומרת והעיניים שלה נוצצות.
"את רוצה לספר לי משהו?" אני שואלת אותה בשקט.
"על מה את מדברת? אני לא מכירה אותו," ההפתעה בהחלט ניכרת בקולה.
אנחה קצרה נמלטת מפי. לפחות היא לא מקשרת אותו לעולם השליטה. כמובן שמי הוא זה לא ענייני, אבל מי היא כן.
'על מי את עובדת' אני מנהלת שיחה עם עצמי, 'כל פרט בו מעניין אותך. והנשיקה…אוחחח הנשיקה הזו, תשאר על שפתייך עוד שעות.'
אני יודעת שאני חייבת לספק את סקרנותה. היא לא תוותר לי ותיגע במקום שאני לא מוכנה שתיגע.
"הוא באמת סיים לעצב את ביתו לאחרונה. אפילו לא שאלתי מי עיצב לו אותו. ברור לי שזה מישהו מקצועי. אני לא רציתי לדעת כדי לא להיות שיפוטית כלפי מישהו.
את יודעת כמה אני לא אוהבת דירות מדוגמנות בלי טיפת אופי, בלי נגיעה אישית."
אני לוקחת את הנייד ופותחת את ההודעה שלו.
"את מבינה התמונה עוררה בי הרגשת אי נוחות שבכלל לא שמתי לב לפרטים שבה," אני חושבת בקול.
"אני מבינה אותך לגמרי, זה.."
אני קוטעת אותה.
"את מבינה שאין פה אוויר. זה כמו עניבה שחונקת אותך, שאתה עונב אותה כדי שיראו מי אתה וכמה אתה חשוב, אבל בעצם היא לא נוחה לך בכלל."
"למה את חושבת שזה כך?" היא שואלת.
הפעם אני נושמת עמוק ומושכת בכתפיי. "מאין לי לדעת?"
פתאום אני מרגישה לא בנוח להכניס אותה לעולם שלו. באותו רגע אני מבינה שיש לכך סיבה שאני רוצה לשמור על פרטיותו. אני רוצה להיות חלק ממנה.
מייסון
אני לא מאמין על עצמי שנסחפתי כך אחריה. השפתיים שלי מרגישות עדיין את הטעם שלה, את האש שהציתה בי. אני נוגע בהן בהיסח הדעת, כאילו בודק אם הן עדיין לוהטות. ברור שלא. אם כך למה זה מרגיש לי ככה?
אני מרגיש שכל הגוף שלי מתוח, כאילו הוא במלחמת הישרדות. הישרדות ממה? ממנה או אולי מעצמי?
באמת ממה אני מפחד? שאתאהב בה? שהיא בי?
מה בעצם רציתי ממנה כאשר היה לי ברור שהיא לא תמהר להתפשט בפניי? אולי כי הייתי חייב לכבוש אותה, לדעת שאני מסוגל לשלוט בה?
אני מסתכל במראה לוודא שאין רכב אחרי ועושה סיבוב פרסה. אני עוצר את הרכב במקביל למדרכה וצופה בחנות.
אני סקרן לראות אם היא תצא מייד אחריי. היא נשארת שעה ארוכה בחנות.
אני רואה מונית נכנסת לחנייה, עוצרת בפתח החנות והיא נבלעת בתוכה.
אני מחכה שהיא תצא מתוכה וחוזר לחנות.
"היא עזבה," אומרת לי מיקלה מופתעת לראות אותי.
"חשבתי שאתן לה להיות קצת לבד איתך, שתוכלו לדבר עליי," אני אומר לה בקול נמוך ובוחן את השפעתי עליה, "זה היה מאד לא ג'נטלמני מצידי להשאיר אותה מאחור כשזה אני שהבאתי אותה לפה."
מיקלה נבוכה. "דווקא..לא דיברנו עלייך." היא מסמיקה ומחליקה על שערותיה בתנועה עצבנית.
"ובכל זאת?" אני ממשיך.
"כלומר…זו רק אני ששאלתי אותה מה קורה. היא לא נראתה מעוניינת לדבר עלייך, אז הירפתי."
ברור לי שהיא משקרת, כשם שברור לי שאם ארצה אוכל להשכיב אותה על השולחן שלה ולפרוק את כל המתח שנוצר בי. אני מהמר עם עצמי שתוך חמש דקות היא נכנעת לי.
יש לה מבט בעיניים שאני מכיר. מבט של אישה כנועה, נשלטת. אישה שלא צריך הרבה בשביל לקבל ממנה כל מה שארצה.
**
כשהייתי בן שמונה עשרה ועשיתי את צעדיי הראשונים הרחק מבית הוריי חגגתי את החופש. כך לפחות חשבתי.
לא היה מי שיבקר את מעשיי.
החברה בה הסתובבתי עזרה לי להשתחרר מכל הכבלים שקשרו אותי לחיים המוקפדים שעברתי. כמובן שעשיתי זאת בצורה הכי קיצונית שאפשר.
אמנם לא צרכתי סמים, ולא נהגתי להשתכר, למעט פעם אחת במסגרת האחווה בה גרתי, שכמעט גרמה לי לאבד את הכרתי, אבל כאשר גיליתי שנשים מוכנות לעשות הרבה תמורת כל כך מעט, פרקתי כל עול.
לוקה הכיר לי את כל המועדונים בעיר, מהמכובדים שבהם ועד האפלים ביותר .
על עקרון אחד שמרתי והוא חובת הדיסקרטיות.
מעולם לא השארתי את שמי, ולא סימנים אחריי. די היה בכך שלבשתי חליפות יוקרתיות של מיו מילאן ששידרו שכיסיי מלאיי כסף.
**
הזיכרונות האלה שעולים לי כשאני עומד מול מיקלה מחזירים אותי באחת למציאות. "כפי שאמרתי לך, חשבתי שראוי היה שאבוא לקחת אותה חזרה," אני אומר לה, "יש לך חנות יפיפיה, אולי אנני תצליח לשכנע אותי בכל זאת לעצב את הדירה מחדש."
אני יודע שאני סוגר את הדלת בפניה של מיקלה, ורומז שהיא פתוחה בפניה של אנני. אני מקווה שהיא תאמר לה זאת.
אני חוזר לדירה שלי. יש בי דחף עצום לזרוק את הכל החוצה, לרוקן אותה מהכל, להתחיל מחדש.
אני ניגש למקרר המשקאות, מוציא כוסית, ממלא אותה בכמה קוביות קרח ומניח אותה בצד.
'תשלוט בעצמך,' אני ממלמל לעצמי ומגחך למחשבה שזה בדיוק מה שהיא לא רוצה.
אני מרים טלפון לוורן.
"מצטער שלא יצא לי עדיין להודות לך על המסיבה. מאד נהניתי, כרגיל."
אני סומך על יצר הסקרנות של וורן שיוביל את השיחה איכשהו לאנני. מאז שהוא נשוי הוא חווה את חיי ההוללות דרכי. לפחות כך נראה לי.
"איזה יופי! לא הייתי בטוח. נו ספר עם מי סיימת את הלילה?" הוא שואל בקול שקט, כמעט בלחש. ברור לי שאיננו רוצה שהיידי תשמע.
"ישנתי כמו תינוק לבד," אני משקר לו. לא לגבי זה שישנתי לבד, אלא לגבי השינה הרגועה.
"אני מדבר עם ד"ר דניאל? נראה לי שלא," הוא אומר בהרמת קול.
"מה אתה מתפלא? אני לא מכונת זיונים," אני עונה לו בטון קליל, כאילו אמר את הדבר הכי לא הגיוני בעולם.
"אני מכיר אותך ואת מעלליך מגיל שמונה עשרה. עליי אתה לא יכול לעבוד," הוא אומר לי בטון כועס.
"אתה נשמע כועס. הכל בסדר?" אני מתעניין כאילו לא הבנתי אותו.
"נו באמת ד"ר, על מי אתה עובד? עם מי היית בלילה?" הוא לא מרפה.
"אתה יודע שאין לי מחויבות לאף אישה. למה שאשקר לך?" אני מרגיש שאני מתגונן. למה?
"זו אנני. היא לא רצתה ללכת איתך," הוא אומר בעליזות כאילו ניצח אותי בויכוח.
"מאיפה לך הרעיון ההזוי הזה?" אני תוהה אם היא דיברה עם היידי עליי. "נו באמת מה קשורה אנני אליי. בסך הכל החלפנו כמה מילים."
"או שתאמתם עמדות או שבאמת זה נכון. זה מה שהיא אמרה בבוקר להיידי," הוא נשמע מתלבט.
"אתה מוזמן לשאול אותה. היא רואה בי פסיכיאטר ותו לא. זה אגב תודות לך," אני נאנח.
"איכשהו זה תמיד נפלט לי. זה בגלל שאני גאה בדרך שבחרת," הוא עונה לי.
"ספר לי מהי הדרך שבחרתי? לפעמים אני עצמי תוהה," אני צוחק ולא אומר לו כמה אני מתכוון לכל מילה.
אנני
"לא תאמיני אבל הוא חזר להסיע אותך הביתה," אומרת לי בהתרגשות מיקלה שמתקשרת אליי, "ממש הרגע הוא יצא מפה."
הטון שלה לא מוצא חן בעיניי. אין לי ספק שהוא עורר בה דברים רדומים. אני מכירה את הטון הזה הכנוע שלה. אני מתפללת בכל ליבי שהיא לא שם.
היא מעירה אותי ממחשבותיי. "הבטחתי לך שאני לא בעולם הזה יותר," היא אומרת לי בהתנצלות, "אבל גבר כמוהו… הייתי נותנת לו לעשות איתי כל בעולה על רוחו."
אני קוטעת אותה בגסות. "החיים שלך הם שלך ואת רשאית לעשות איתם מה שאת רוצה." כמובן שהיא יודעת שאני לא מרוצה מזה. אבל בתוכי אני לא בטוחה האם זה בגללה או בגלל שאני לא רוצה שתחשוב כך עליו.
"כמה יפה מצידו," אני משנה בחדות את הנושא.
"מה לאמר לו אם ישאל אם מסרתי לך שהיה כאן?" היא שואלת.
"אני מבינה שיש לו את הטלפון שלך," אני אומרת.
הפעם זו היא שמתפרצת לדבריו. "לא מה פתאום. לא הייתי עושה לך דבר כזה."
"לי? מעניין. בכל מקרה תודה שמסרת לי. אני חייבת ללכת, באים לאסוף אותי," אני מזרזת לסיים את השיחה.
"באמת? מי?" היא ממהרת לשאול.
"את מכירה את מרלן?" אני שואלת באדישות.
"לא," היא עונה מאוכזבת.
"אנחנו יוצאות יחד למסע קניות. הגיע הזמן שאכיר עוד חנויות פרט למיו מילאן. יותר קז'ואל כאלה," אני אומרת לה. היא קולטת שהביקורת שלי מופנית כלפיה והבחירה שלה בבגדים.
"אז נדבר," היא אומרת לי, ומסיימת את השיחה. בזמן שאני נועלת את הדלת ויורדת לפגוש את מרלן שבטח כבר מחכה לי.
אני מנצלת את הירידה במעלית כדי לשים על פניי מסיכת אדישות. ברור לי ששמו יעלה בשיחה.
"נו, ספרי לי על הפסיכיאטר אני מתה לשמוע," אומרת לי מרלן ברגע שאני מתיישבת ברכב שלה, בדיוק כפי שצפיתי.
"אני לא הולכת לשיחות אצל פסיכיאטר. אני ממש בסדר," אני עונה לה במבט תמים.
"אנני, אני מדברת על מייסון. כולם מדברים על איך שהמבטים שלו טרפו אותך," היא מאיצה בי לספר.
"לא נראה לך שנשארתי שלמה? הוא נראה לי גבר שמחפש לצוד אישה ללילה ואני ממש לא שם. טוב לי איפה שאני," אני עונה לה.
'פרט לזה שאני בוערת כולי כשאני לידו, ועדיין מרגישה את הנשיקה הלוהטת שלו על שפתיי,' אני אומרת לעצמי.
אם לא די בתחקיר שלה אז היידי מתקשרת.
"מייסון התקשר. הוא טוען שאין כלום ביניכם," היא אומרת לי בטון שמבהיר לי שהיא לא מאמינה.
"כך גבר אמיתי נוהג," אני עונה לה.
"ומה את אומרת?" היא כנראה לא תניח לי עד שתשמע מה שהיא רוצה לשמוע, ולכן אני מחליטה לתת לה את זה.
"את יודעת שכבר כמה שנים אני מחוץ למשחק הזה של מאהב, אבל מייסון, אין דברים כאלה," אני מתאפקת לא לחייך למראה הקול שנפלט מפיה של היידי. משהו בין אנחה לגניחה.
"אפילו לא ידעתי שקיימות תנוחות כאלה. הייתי בטוחה שכל מנהטן שומעת את הגניחות שלי, ככה צעקתי."
"את אמיתית?" אני שומעת את ההפתעה בקולה, ושומעת שמרלן בולעת את הרוק.
"הוא בהחלט גבר עם ניסיון. הוא יודע לענג אישה," אני מסכמת את ליל ההרפתקאות הדימיוני שלי, "אני עם מרלן ברכב. נדבר מאוחר יותר."
"את באמת רצינית?" היא לא יודעת איך לקבל את התיאורים שלי.
"אמרתי לך אני כעת עם מרלן. נדבר אחר כך?" אני שוב חוזרת על המשפט כדי לסיים את השיחה ההזויה הזו.
ברור לי שהנושא לא סגור כיוון שלא סיפקתי את סקרנותה, ולכן אני מעבירה את הצלצול שלי ל"שקט."
מרלן ואני ממשיכות לפטפט. ברור לה שיותר מידע לא תקבל ממני לאכזבתה.
אני קולטת בזווית העין הבהוב המסך שלא מרפה. מראה השם ד"ר מייסון דניאל על המסך גורם לי להחניק חיוך. כמה צפוי היה שהוא ייתקשר.
מייסון
"יפה שאתה שומר על כבודה של אנני, רק שתדע שהיא סיפרה כעת מה שקרה ביניכם," אומר לי וורן בטון מאשים.
"ומה בדיוק קרה בינינו?" אני שואל וחושב לעצמי מעניין איזה סיפור היא עשתה מהנשיקה הלוהטת.
"היא הודתה שבילתה את הלילה איתך. אמרה שהפתעת אותה עם כל מיני תנוחות נועזות ובהחלט דירגה אותך כמאהב האולטימטיבי," הוא אומר לי בשביעות רצון.
"ברצינות?" אני שואל בטון שמבהיר לו שאני לא מאמין.
"היא אמרה שהוצאת ממנה גניחות כאלה שהייתה בטוחה ששומעים אותה בכל מנהטן. אני מודה שהייתי המום מהאופן שבו התבטאה. מצד שני מה הפלא? האישה הזו אלמנה כבר חצי שנה או משהו כזה, היא בטח באה אלייך מורעבת."
"היא בהחלט שווה זיון," אני עונה לו.
אני מתקשר אליה מייד. אין לי מושג מה אומר לה, אבל רוצה לשמוע ממנה שאכן זה מה שהיא אמרה.
"היי מתוקה, דיברתי כעת עם וורן," אני זורק משפט סתמי.
"אני מבינה שהיידי סיפרה לו עלינו. לא יכולתי להתאפק היא כל כך רצתה לדעת. בכל זאת מגיע לה, היא הכירה בינינו."
"מה בדיוק סיפרת לה?" אני שואל.
"לא הרבה. סיפרתי לה על הלילה הסוער שבילינו ואמרתי לה שאתה המאהב הטוב ביותר שהיה לי," היא עונה לי בשלווה, "אתה זוכר שאני כעת עם מרלן. נדבר כשאסיים."
אנני
"טוב מתוקה. אני מתגעגע. כבר לא יכול לחכות להמשיך את מה שהפסקנו. תחזרי מהר," הוא אומר לי.
השפעת המילים האלה שהיו מיועדות לאזניה של מרלן בהחלט ניכרת עליה.
"בטח בייב, גם אני לא יכולה לחכות. אני מרגישה עדיין את הטעם של שפתייך עליי."
"נדבר," הוא אומר לי ואני שמה לב שהטון שלו השתנה. אין לי ספק שהמשפט האמיתי היחיד ששתלתי בשיחה הזו נגע בו.
אני מושכת בכתפיי ומחייכת למרלן שלא יודעת איך להגיב.
"אני חושבת שעברת את המקום. זו לא החנות שעברנו שם בפינה?" אני מצביעה לאחור.
"כן," היא עונה לי נבוכה, "באמת פיספסתי את הפנייה."
..
