לפעמים
אתה לא יודע
שחסר לך משהו
עד שאתה מוצא אותו.
ב.א.
ליב
אני לא יודעת מה גרם לי להסתובב לכיוון הדלת ברגע המסויים הזה.
"ליב את מקשיבה לי?" שואלת מישל.
"אהה," אני עונה לה, "מקשיבה לכל מילה." רק שהעיניים שלי עדיין נעוצות בדלת, או אם לדייק בגבר שעומד שם מוקף באנשים. הוא גבוה, לובש חולצת בד לבנה וג’ינס כחול כהה.
"אז הוא בכל זאת הגיע," פולטת מישל.
"מסתבר שכן אם הוא פה," אני רוצה לענות, אבל שותקת.
לשבריר שניה המבט שלו נעוץ בי, עיניו בוערות לתוך שלי. לשבריר שניה, כיוון שאני מפנה מבטי חזרה למישל. לשבריר שנייה, כי נדמה שגם הוא.
"תמשיכי את הסיפור. אמרת שדיוויד נסע ו…?"
"עזבי," היא אומרת, "בואי ניקח לנו משהו לשתות."
אני שמה לב שמישל הופכת להיות חסרת מנוחה. היא מעיפה מבטים לעבר הגבר הזה. "את בסדר מישל?, אני שואלת אותה.
"כן…כן בטח," היא עונה.
אנחנו ניגשות אל הבר. אני מזמינה וודקה לימון. הברמן מקשט לי את הכוס בקליפת לימון מגולגלת. איני רואה מה מישל הזמינה לעצמה כיוון שהיא לוקחת את הכוסית ומרוקנת את כולה לתוכה בבת אחת. "היי מישל, לאן את ממהרת?" אני שואלת.
היא מניחה את הכוסית לפני הברמן ומסמנת לו בראשה שהיא רוצה עוד אחת. אני לא מכירה אותה. ממתי היא שותה כך. האם זה קשור לגבר הזה?
"מישל, לאט לך. מה עובר עליך?" אני שואלת.
"אני לא רוצה להיות פה," היא עונה לי.
"אז בואי נלך," אני אומרת לה. לי בטח שלא איכפת ללכת. זו מסיבה של החברה בה היא עובדת. אני מכירה רק אחת מעמיתותיה לעבודה, כך שזה לא באמת חשוב לי להיות פה.
אני מצטערת שהיא לא הכינה אותי מראש שזה מה שהולך לקרות. הייתי מתכננת את צעדיי לו ידעתי. אני לא מעזה לשאול אותה האם זה קשור אליו. אני מפחדת שהיא תתפרץ עליי, וזה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה כעת, ביחוד אם הוא הגורם לכך.
"נראה לך?" היא אומרת, "שאני אראה למישהו שאני בורחת?"
"מה איכפת לך ממישהו כאן," אני אומרת לה.
"ראית איך הוא הסתכל אליי? העיניים שלו בערו לתוכי. מה הוא חושב לעצמו?" היא אומרת.
הייתי משוכנעת שהמבט שלו היה מופנה אליי. אני רגילה למבטים כאלה, ולא חשבתי לרגע שהוא מופנה למישל.
מבחינה אחת אני שמחה שאינני צריכה להתמודד איתו, מצד שני אני לא לגמרי בטוחה שמישל צודקת. זה היה בהחלט נראה שעליי הסתכל.
מה שזה לא יהיה, כל העניין הזה מביך.
"יש לך משהו איתו?" אני מעזה ושואלת.
"מה פתאום,” היא עונה מיד, "גברים כמוהו לא מסתכלים על אחת כמוני."
"ומי זאת בדיוק אחת כמוך?" אני שואלת מתעלמת מהאמרה "גברים כמוהו," שגם אותה אינני מבינה.
"נו באמת ליב. אני לא כמוך. אני לא….נו…בררנית עם גברים," היא עונה לי, "כל הבא ברוך הבא."
"נו באמת מישל. מי שישמע אותך כעת יחשוב שאת מרבה להיות עם גברים," אני עונה לה. היא מכעיסה אותי.
"ואולי בגלל זה," היא עונה לי.
אני ממש לא מבינה אותה. "בגלל זה מה?" אני שואלת.
"אולי בגלל שלא הרבה גברים מתחילים איתי, ומי שכן זוכה בכל הקופה," היא עונה.
אני לא רוצה לאמר לה שהיא סותרת את עצמה כל הזמן.
אני רוצה להסביר לה שאם שכבה עם ארבע גברים כל חייה, זה לא הופך אותה לבחורה זולה. אבל אני מבינה שאין לי עם מי לדבר. ואולי, אני חושבת, זה מה שהיא רוצה שיחשבו עליה, זה מה שהיא משדרת.
פעם אחת בלבד הייתי במשרד של מישל, וגם זה לזמן קצר. היחידה שאני מכירה מהמשרד זו מולי. אני רואה אותה עומדת בפינת החדר. "הנה מולי, בואי נלך לאמר לה שלום," אני אומרת.
אני יודעת שמישל אוהבת את מולי. היא אישה חביבה ממושקפת ושמנמונת. בטח לא אחת שתכבוש את עיניו של הגבר הזה.
"בטח," היא אומרת ועיניה מבריקות פתאום, "למה לא."
אני הולכת אחריה, מנסה להבין מה גרם לשינוי במצב הרוח שלה.
"היי מישל," אומרת מולי, "ואת ליב, אם זכרוני איננו מטעה אותי."
"כן," אני אומרת.
"את זוכרת אותי? אני אחותו של ," אומרת מולי ומצביעה, איך לא? על הגבר הזה שגורם למישל להיות כל כך חסרת סבלנות.
נו באמת, איך יכולתי לדעת? הם כל כך שונים. לו היו שואלים אותי לא הייתי מאמינה שהם אחים.
"אני מכירה אותך בתור מולי," אני אומרת לה, "רק מולי, לא אחות של."
"ובכל זאת את זוכרת את שמי," היא עונה לי וחיוך רחב מתפשט על פניה.
"ליב כזו, היא רואה מישהו דקה וכבר זוכרת הכל עליו.”
אני מבינה שהיא רוצה שמולי לא תתלהב ממני יתר על המידה, אבל מצד שני היא גורמת לה להיעצב. אני מניחה שמולי רגילה להיות בצל של אחיה.
'למה את עושה את זה מישל?' אני חושבת בליבי. אני רוצה לאמר לה שהיא טועה ודווקא הידידות עם מולי יכולה לעזור לה.
אני עומדת לצידן ושותקת. נותנת להן לדבר, אבל מחשבותיי נודדות. אני מרימה את עיניי ורואה שוב אותו נועץ בי עיניים. הפעם אין ספק שעליי הוא מסתכל.
אני מסיטה מיד את מבטי. רק זה חסר לי שמישל תראה את זה. היא עוד תאשים אותי שפיתיתי אותו.
אחרי זמן שאינני יכולה להעריך אותו אוחזת מישל בידי. "בואי נסתלק מכאן, מיציתי את המסיבה הזו."
אני שמחה שבאנו במונית כיוון שבשעה שמולי ומישל דיברנו שתיתי עוד כוסית וודקה ואני מרגישה אותה זורמת בדמי.
מישל יוצאת לפניי. אני ניגשת לשים את הכוסית שבידי על הדלפק של הבר. כשאני הולכת לכיוון היציאה עקב הנעל שלי נתקל במשהו דביק. אני מתכופפת להסיר את מה שנדבק לי לעקב וזורקת לפח.
אני עומדת בפתח הדלת רגלי האחת כבר מעבר לסף כאשר אני מרגישה יד חזקה לופתת לי את הזרוע. "ולאן את חושבת שאת הולכת?"
"סליחה?" אני אומרת לו נדהמת.
"לא זכור לי שהרשיתי לך ללכת."
"אתה חצוף," אני אומרת לו ומושכת ממנו את ידי בפראות.
הוא לא מרפה.
"אני לא יודעת מי אתה," אני אומרת, "אבל עדיף לך שתעזוב את ידי ברגע זה."
"ואם לא?" הוא שואל בטון מבודח.
אני לא עונה ורק מנסה שוב למשוך את ידי ממנו.
"ראיתי שדברת עליי עם אחותי," הוא אומר לי.
"בין המילים הבודדות שדיברתי עם אחותך זה לא היה עליך," אני עונה לו, "האחות שחושבת שאיש לא זוכר אותה אם היא לא מציגה עצמה כאחותך."
"באמת?" הוא שואל מופתע ומרפה מאחיזתו בי.
"אתה מוזמן לשאול," אני אומרת לו ומזדרזת לצאת.
"היי, אני לא יודע את שמך," הוא קורא אחריי.
ואז חוזרת לקראתי מישל.
"אז לכן התעכבת," היא קוראת לעברי בכעס, "את כזו צבועה ליב. חיכית להזדמנות שלא אהיה לידך ונתת לו את מספר הטלפון שלך. את דוחה אותי."
אני מביטה בה לרגע, חושבת אם לענות לה וממהרת ללכת משם, משאירה אותה עומדת מולו. אני לא מקשיבה לדברים שמתנהלים, אם בכלל, ביניהם. זה לא מעניין אותי.
*
"ליב, יש לך שוב שיחה ממישל, אולי תעני לה כבר?" אומרת לי רוז המזכירה שלי, "היא ממש מתחננת בפניי שתדברי איתה. היא על סף בכי."
ואז מגיעים הפרחים ממנה עם כרטיס שכתוב עליו "סליחה."
"חלה טעות בכתובת," אני אומרת לשליח של חנות הפרחים. אני רושמת את שמה של מישל וכתובת משרדה, נותנת לשליח שטר של מאה דולר ואומר לו שאת העודף ישמור לעצמו.
"זה בשבילך על שטרחת להגיע לכאן," אני אומרת ונותנת לו שטר נוסף של עשרים דולר.
"את רצינית?" אומרת לי רוז שעוקבת אחרי השליח שיוצא עם זר הפרחים בידו, "את ממש רעה."
"את לא מכירה את הסיפור של מישל ושלי," אני אומרת לה, "לו ידעת היית נוהגת כמוני."
יש לי פגישה עם לקוח עשיר, כזה שחושב שכולם צריכים לנשק את השטיח שעליו הוא צועד. צעיר שירש הון מהוריו ומתנהג כאילו כולם נולדו לשרת רק אותו. שקלתי לא לקבל עליי את הפרויקט שלו, אבל כאשר ראיתי את דירתו החלומית המשקיפה על היי פארק, החלטתי שכן.
אי אפשר לפספס את כניסתו למשרד. יש מין שקט מלאכותי בשעה שהוא נכנס אליו.
"מיס פלמר," הוא אומר ומניד את ראשו. הוא מתיישב על הכורסה בפינת ההסבה ומישיר מבטו אליי.
"הקדמת מר מוזס. מייד אתפנה אליך," אני אומרת לו בלי להניד עפעף. אני לא מנסה לחנך אותו, רק להבהיר לו שזמני נתון עדיין ללקוח אחר. "רוז תציעי למר מוזס משהו לשתות."
אני חוזרת להביט על המסך עליו מוצגת התוכנית של משפחת דליוני. אני שומרת את השינויים בתיקייה, ושולחת עותק להדפסה.
רוז עסוקה בהכנת הקפה של מר מוזס שנותן לה הוראות מדויקות איך הוא רוצה את הקפה שלו. "בכוס זכוכית עם ידית, בלי הרבה קצף, רבע כפית סוכר, וחלב דל שומן."
אני עוצרת עצמי לא לחייך. "הוא נשמע כמו בחורה," לוחשת לי רוז בשעה שהיא באה לקחת ממני את התיק של דליוני.
"יבואו לקחת את החומר עוד חצי שעה. יש כאן את כל התיקונים שלדעתי יש לבצע. אם יש שאלות שישלחו לי אותן במייל," אני אומרת לה.
"זה לא יכול היה לחכות?" אומר לי מר מוזס בשעה שאני באה להתיישב לידו.
"לו היית בא בזמן," אני עונה לו ומעיפה מבט לשעון הקיר הגדול שתלוי מעל שולחני, "שזה עוד רבע שעה, היית מוצא אותי ממתינה לך."
"זמני יקר מאד," הוא אומר.
"גם שלי. הוא מתוזמן היטב כדי להעניק לכל לקוח את מירב תשומת הלב," אני עונה.
הוא היה צריך לדעת שאני לא מאלה שמתרשמים מעושרו המופגן בחליפת שלושת החלקים היוקרתית שלו, או רכב הספורט המפואר עד גיחוך איתו הוא שועט ברחובות ניו יורק.
אני מורידה את המסך מהתקרה, מעלה את התכנית של הדירה מהתיקייה בה היא שמורה והיא מופיעה במלוא הדרה למול עיניו של מר מוזס.
הוא משתדל לא להראות את שביעות רצונו. זה לא כל כך מצליח לו. אני מעמידה פנים שאני לא שמה לב.
"הרשמת אותי," הוא אומר לי לבסוף, "היה שווה לחכות."
מישל
זה מגיע לי.
אתם וודאי חושבים איזו חברה זו ליב. אולי אני צריכה לספר לכם איזו חברה אני שתבינו שלא אותה אתם צריכה לשפוט לחומרה.
יודעים למה התנפלתי על ליב אז במסיבה? כי זה מה שאני הייתי עושה אם הייתי במקומה. זה מה שאני עשיתי כאשר ליב הכירה לי את ג’יימי. האם היא יודעת? אין לי מושג.
אין זו הפעם הראשונה שאני מבקשת מליב להתלוות אליי. היא לא תודה בזה, אבל היא יודעת שאני עושה זאת כי היא מושכת אליה את כל הגברים השווים. מה הפלא שמייקל אוקלנד נשבה בקסמיה. היה לי ברור שעליה הוא מסתכל. איך לא?
פעם לא יכולתי להבין איך זה שאני הבלונדינית בעלת העיניים הכחולות, מחווירה ליד ליב בעלת השיער החום ועיני הדבש. אחר כך הבנתי שמה שקורן מתוכה החוצה הוא שעושה את כל ההבדל.
היא האישה הכי מפרגנת בעולם. אבל גם לה יש גבולות ואני חציתי אותם בדריסה.
עם זאת, אני בהלם כאשר זר הפרחים ששלחתי אליה, מונח על שולחני. “את מישל מגרוי?" שואל אותי השליח.
"כן," אני עונה ודמעות חונקות אותי. אני מפשפשת בתיקי בניסיון כושל לחפש אחרי ארנק הכסף כדי לתת לו תשר.
"אין צורך גבירתי," הוא עונה לי, "התשר שולם מראש."
אני לא יודעת מדוע מכל האנשים בעולם בחרתי ללכת למולי. אני מבקשת רשות להיכנס למשרדה.
"כנסי יקירה," היא אומרת לי, "את בסדר?"
אני עומדת מולה ושותקת.
היא קמה משולחנה מתיישבת באחד הכיסאות ומורה לי בידה לשבת על השני. "עכשיו ספרי לי למה העיניים היפות שלך עצובות."
"אוי מולי, אני כזו רעה," אני אומרת לה ופורצת בבכי.
"ממה שאני יודעת עליך, האמרה הזו נראית לי מוגזמת. ספרי לי מה קרה," היא אומרת. אמנם אנחנו בנות אותו גיל, אבל היא נראית לי פתאום כמו אמא.
"זו ליב, פישלתי איתה בגדול," אני אומרת.
היא מסתכלת עליי בפליאה. "ליב?" אבל אז אני רואה שהמבט בעיניה משתנה.
"על מה את חושבת?" אני שואלת אותה.
"את מדברת על ליב שהיית איתה במסיבה? נראיתן לי מאד קרובות," אומרת מולי.
"כן," אני אומרת, "אני התנפלתי עליה בגלל…" אני מפסיקה את דבריי.
"אני בטוחה שהייתה לך סיבה טובה, לא כן?" היא שואלת.
"את לא תביני," אני אומרת לה, "סליחה שהפרעתי לך."
"אני לא יודעת מה קרה ביניכן, אבל אם את רוצה לנסות לתקן את זה תני לי את מספר הטלפון שלה."
"ומה תגידי לה?" אני שואלת בחשש.
"אני לא אומר לה כלום," היא עונה.
אני מביטה מנסה להבין למה היא מתכוונת. איך לא חשבתי על זה? זה בשביל אח שלה.
"אני לא יכולה," אני עונה, "אני חייבת לקבל את רשותה."
"אם כך תתקשרי אליה," היא אומרת.
אני מביטה בה המומה. אני לא מבינה למה זה באמת כל כך חשוב לה. ברור לי שליב לא תהיה מעוניינת בקשר הזה. הוא לא הטיפוס שלה. היא אחת שגברים כאלה ממש לא עושים לה את זה.
עם זאת, אני מחליטה שאם ניתנה לי ההזדמנות לצאת בשליחות הבוסית, מדוע שלא אנצל זאת?
"אני יוצאת לפגישה," אני אומרת למזכירה ונכנסת לקחת את התיק והמפתחות ממשרדי. אני מכבה את המחשב ונועלת את הדלת.
"עם מי הפגישה?" שואלת המזכירה.
"להתראות," אני אומרת לה ולא מספקת תשובה. היא רוצה לענות משהו אבל כבר מבינה שממני לא תקבל תשובה.
אני יורדת לחניון כדי לקחת את הרכב. כמו תמיד אני לא זוכרת היכן חניתי. כל יום אני אומרת לעצמי שכדי שאשתמש באפליקציה שמזהה את מספר החניה, וכל יום אני בטוחה שאזכור. אני מאד לא מרוכזת ועכשיו עוד יותר.
אני מודה על צבע החרדל המכוער של הרכב שלי, צבע שבחרתי כי לא היה צבע אחר מהרכב שרציתי. זה מה שבסופו של דבר עוזר לי לזהות אותו בתוך ים המכוניות בקומה החניה.
כדי להגיע למשרד של ליב אני צריכה לחצות את הגשר לברוקלין ולנסוע לכיוון לונג איילנד. ליב הסבירה לי שבחרו במקום הזה פשוט מהסיבה שהבניין הזה הוא בבעלות המשפחה של השותפה שלה אייבורי, וגם מהסיבה שהוא סמוך לאזור התעשיה שבו נמצאות רבות מחנויות הרהיטים איתן הן עובדות.
אני מנסה לנסח את המילים שאומר לה. רק כאשר אני חוצה את הגשר אני נזכרת שאת זר הפרחים ששלחה לי השארתי במשרד על השולחן. הפרחים בטח משוועים כעת למים. אני מרימה טלפון למזכירה. "השארתי זר פרחים על השולחן, קחי אותו ושימי אותו באגרטל על השולחן בלובי. רק אל תשכחי להוציא את הכרטיס המצורף לו." זה מה שחסר לי, שיקראו מה שכתוב בו.
אני חוככת בדעתי מה להביא לה. קפה? זה לא רעיון טוב כי הרי יש לה מכונת קפה משוכללת במשרד. מכונה שבה טוחנים את פולי הקפה הטריים ומכיני מהם קפה משובח.
מאפים? גם כאלה יש מי שדואג שיהיו שם כל יום.
שוקולד?
שום רעיון יצירתי לא עולה במוחי. אני נאנחת. בכל מקרה זה כבר מאוחר כי עוד כמה דקות אני נכנסת לרחוב של המשרד שלה.
"תאמרי לה שמישל מבקשת לראות אותה," אני אומרת למזכירתה רוז.
"אני מצטערת היא נמצאת עם לקוח," עונה רוז.
"אני מבינה שהיא מסננת את השיחות שלי ולא רוצה לדבר איתי, אבל אני מבקשת שתאמרי לה שאני כאן," אני אומרת לרוז.
רוז מקישה משהו על המקלדת מפנה אליי את מסך המחשב. "תראי בעצמך."
אני רואה את לוח הזמנים של ליב היום. שמות הלקוחות מוסתרים, אבל השעות של הפגישות שלה הצבועות בצבעים שונים, מראות לי שרוז לא משקרת.
"אני מניחה שהפגישה תסתיים עוד רבע שעה כיוון שהלקוח הקדים," אומרת לי רוז, "את מוזמנת לקחת לך בינתיים משהו לשתות. יש קפה או משקאות קרים במקרר."
אני מרגישה הקלה. יחסה של רוז מלמד אותי שליב לא אסרה עליה לתת לי להיכנס. או בעצם, יותר גרוע, היא לא אמרה לה כלום עליי כיוון שלא חשבה שאגיע לכאן אי פעם שוב.
כך או כך, לא נותר לי אלא להמתין.
אני קמה והולכת להכין לי קפה. יש כאן שפע של טעמים, פרט למכונה שטוחנת פולי קפה טריים. אני בוחרת לי קפוצ’ינו, מחממת לי חלב וממתיקה במקל של סוכר. תמיד אהבתי את המקלות האלה עטופי הסוכר שטובלים בקפה. הכנת הקפה מעסיקה אותי דקות ארוכות.
אני חוזרת ללובי בדיוק כשהלקוח יוצא. אין לי ספק שהוא גבר עשיר. בניגוד לליב, גברים כאלה מסחררים אותי. אני נועצת בו מבטים בלי לשים לב. הוא סוקר אותי ומעניק לי מבט מזלזל.
אני נזכרת במילים של אמא שלי: "תדאגי להראות תמיד מיליון דולר, מי יודע את מי תפגשי היום." ברגע זה אני כל כך מתחרטת שלא שמעתי לה. אני מביטה על מכנסי הג’ינס שלי וחולצת הטריקו. בהחלט לא מראה מרשים.
אבל אז אני רואה את ליב. היא לבושה במכנסי ג’ינס וחולצת טריקו עם ההדפס: "השטן לובשת לולולמון." אין ספק שהיא נראית מיליון דולר. מה שגורם לי לפלוט אנחה בקול רם מידי ומסב את תשומת ליבה של ליב אליי.
"שלום מישל," היא אומרת לי ופונה למשרדה.
אני לא יודעת אם לבוא בעקבותיה או לא. 'אני פה,' אני חושבת לעצמי, 'מה כבר יש לי להפסיד? שליב תגיד לי לכי מפה?'
אני נכנסת לחדר וסוגרת אחריי את הדלת.
"ליב אני ממש מצטערת," אני אומרת לה. אני מחפשת את המילים.
ליב לא ממתינה שאמשיך. "תגידי מה חשבת לך שהתנפלת עליי שם? תעני לי בכנות. את ראית אותי פעם מפלרטטת עם גבר לעיניי כולם?"
