קונור
"קונור," היא חוזרת על שמי, "לא ראיתי את שמך בספרי החברה."
"יש לזה הסבר ממש פשוט," אני עונה בחיוך.
"אני מקשיבה," היא עונה.
"אספר לך הכל, אבל כרגע אני צריך לעבוד," אני אומר ויוצא מחדרה.
"קונור, טוב לראותך," אומר לי מישל ממחלקת הפרסום שפוגשת אותי במסדרון.
אני מעיף מבט לאחור ורואה שאנאבל בוחנת את הנעשה מחוץ לחדרה.
'אז עכשיו את יודעת שלא הייתי פה. מה זה אומר עליי? או שאת יודעת, או שלא.'
"טוב להיות כאן," אני אומר, "התגעגעתי לעיר הסואנת שלנו."
אני עובר דרך המטבח מכין לי קפה וחוזר לחדרי. אני עובר על רשימת הפגישות שביטלתי ויושב לכתוב ללקוחות מכתב הסבר. אני יודע שאליזה שלחה לכל אחד מהם מכתב התנצלות באופן אישי אבל ברור לי שעליי לכתוב להם גם.
מר… היקר,
כפי שנאמר לך על ידי מזכירת החברה
נאלצתי לחזור לניו יורק עקב מצבה הבריאותי של אימי.
בשבוע הקרוב לא אהיה זמין.
אהיה איתך בקשר ברגע שאוכל.
מקווה להמשך עסקים פוריים בין החברות שלנו.
בברכה,
קונור מיין, שותף בכיר
אושין חברה למסחר בינלאומי
אני מקווה ששבוע יספיק לי כדי להבין מה מצבה של החברה. אין לי כוונה להוסיף עוד לקוחות לפני שזה קורה.
קלייב עובר ליד החדר שלי ובוחן את מעשיי. אני לא מראה לו שאני מבחין בכך.
זה קורה מספר פעמים עד שלבסוף הוא מחליט להיכנס אליי.
"אז מה?" הוא שואל סתמית מחכה לתשובתי. אני רואה שהוא נועץ מבטים על הספה הלבנה. אני תוהה האם הוא חושב על מה שהיה עליה או תוהה האם הספקתי לראות משהו לפני שהחדר שלי עבר ניקיון יסודי.
"תודה שקראת למנקה. מריה, אם אני זוכר נכון. מרגיש לי כאילו עזבתי רק אתמול," אני אומר לו.
"אתה נראה עסוק," הוא מנסה לגשש.
"כן, כתבתי מכתבים ללקוחות שלי בהונג קונג. בסופו של דבר ביטלתי פגישות ברגע האחרון, מה שמאד לא מתאים לי. התנצלתי על כך שנאלצתי לעזוב באופן פתאומי," אני עונה לו.
המסך שלי פתוח ואני ממשיך לראות את התיקונים שעורכת אנאבל החתומים בראשי תיבות של שמה.
"אליזה שלחה מכתב לפי הרשימה ששלחת לה," הוא עונה לי. הוא חושב שאני משקר אותו.
אני מתנתק ממערכת הנהלת החשבונות. כיוון שיש לי מחשב שהמסך שלו נפתח לגמרי, אני מעלה את אחד המכתבים ומראה לו. "אני מאמין שנכון היה לכתוב להם מכתב אישי ממני," אני אומר ושותק לרגע בכוונה, "למה יש לי הרגשה שאתה לא מאמין לי. יש לכך סיבה?"
קלייב מחוויר. אני מרגיש ששפת הגוף שלו משתנה.
"באמת קלייב. הייתי בטוח שתשמח לראות אותי. מאז שהגעתי אתה רק תוקף אותי. עשיתי משהו שפגע בך?" אני שואל אותו ומשאיר אותו מופתע.
"תחשוב בעצמך," הוא אומר לי את המשפט הקבוע שלו כשאינו יודע איך להגיב.
"אני חושב מה שאני חושב. מה אתה חושב זה מיסתורין בעיניי," אני עונה לו. לא חשבתי שהרגע הזה יגיע כל כך מוקדם.
"אתה רוצה לאמר לי משהו?" הוא מסנן לעברי בכעס.
"קלייב, הגעתי לניו יורק לאחר טיסה בת למעלה מיממה. היה עיכוב גדול בסן פרנסיסקו אותו ביליתי בשדה התעופה. להזכירך נסעתי ישר לבית החולים להיות ליד מיטתה של אימי החולה. אני לא מבין מה אתה מחפש כל הזמן סיבה נסתרת לבואי כאשר אתה יודע מהי.
אתה באמת חושב שזה תענוג גדול להתנתק מהמקום בו גדלת כל חייך, מהמשפחה שלך, החברים שלך, מהתרבות והשפה שאתה מכיר ולחיות במדינה זרה תקופה כל כך ארוכה? אתה לא יכול להבין שאני רוצה לחזור הביתה?" אני שואל, משאיר אותו מבולבל.
*
החברות של קלייב ושלי התחילה בגן. לא פעם הרגשתי שהוא לא, איך לאמר זאת, מהתלמידים החכמים בכיתה. אבל הנאמנות שלו, והנכונות שלו תמיד לעזור חיפו על כך.
למרות זאת כאשר הקמנו את החברה בשלהי שנת הלימודים האחרונה שלנו, הוא לא היה הבחירה הראשונה כשותף.
קלייב למד פילוסופיה ופסיכולוגיה. שני מקצועות שלא היה טוב בהם ולא היה לו עתיד בהם. כאשר היה מתלונן על הלימודים הקשים שאלתי למה בעצם הוא ממשיך בהם.
"אתה לא תבין," הוא ענה לי, "אתה לא גדלת בבית כמו שלי." שתקתי לא כי הבנתי את דבריו, אלא דווקא בגלל שלא.
הוא תמיד גרם לי לא לדבר על הישגיי בלימודים. לא הזמנתי אותו לטקס קבלת התואר כפי שהוא עשה, כי ידעתי שאקבל תעודת הצטיינות. את העובדה שהמשכתי לתואר שני תירצתי בכך שאין מה לעשות עם תואר ראשון במקצוע שלי.
למרות כל זאת, כשהקמנו את העסק, אישרתי לו בסופו של דבר להצטרף. ידעתי שאני יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות.
כל זה היה לפני שנסעתי.
עכשיו אני צריך לאסוף את השברים ולבנות שוב את העסק נכון.
*
"השתנת," הוא יורה לעברי.
"קלייב, אני אשמח אם תוציא מהבטן את מה שמציק לך. עד לפני כמה ימים שמחת לדבר איתי. מה קרה מאז?" אני מתחיל לדחוק אותו לפינה.
"בשביל מה הלכת לדבר עם אנאבל?" הוא מסנן.
"סליחה?" אני פותח זוג עיניים גדולות.
"שמעת אותי," הוא מרים את קולו. הוא רק שוכח שהוא בחדר שלי וזה הוא שבא לדבר איתי.
"אני לא מבין אותך. מה אתה חושב שעשיתי איתה בחדר? היא עובדת חדשה והלכתי להתרשם ממנה," אני יודע שאני בוחר מילים שמקוממות אותו. אני מתגרה בו בכוונה. הוא מאד קרוב לנקודת רתיחה.
"לא מספיק לך מה שאמרתי עליה?" הוא ממשיך לדבר בהרמת קול.
"בוא נדייק. אתה אמרת שהיא אישה יפיפה ומהממת. אין בכך להעיד דבר על מקצועיותה. בסופו של דבר היא לא מתמודדת פה על משרת הרווקה הנחשקת," אני עוקץ אותו.
"אתה באמת חושב שבחרתי אותה בגלל שהיא יפה?" הוא קולט את הארס שבדבריי.
"אני מודה שאני לא יודע איך אתה מחליט את מי לקבל לעבודה. אם כן אמור לי אתה מה גרם לך לקבל דווקא אותה לעבודה. מהן התכונות שגרמו לך להתרשם ממנה עד כדי כך שקיבלת אותה לעבודה אחרי ראיון בן…רבע שעה הייתי מהמר," אני לוחץ עליו.
"מה אתה אומר. אולי תספר לי אתה איך אתה התרשמת ממנה?" הוא עונה לי, מנסה להסיט את האש ממנו.
"אתה מבין קלייב שהעובדה שאתה לא עונה לי אומרת הרבה. עכשיו תסלח לי יש לי מה לעשות. להזכירך גם אני מנהל בכיר בחברה הזאת."
קלייב מביט בי בכעס. "אז זה מה שאתה רוצה, את הכיסא שלי?" הוא אומר.
"הכיסא שלי דווקא נוח. אני אוהב את העבודה שלי ונהנה מכל רגע. אין לי יותר מידי אחריות על כתפיי, זה רק אני לעצמי." כמובן שהוא לא מספיק חכם להבין את מה שמסתתר בין המילים.
"אולי באמת אתה צריך לשבת קצת כל הכיסא שלי כדי להבין כמה קשה אני עובד," הוא אומר לי.
"אני לא משחק במשחק הכסאות. כיסא שאני מתיישב עליו נשאר שלי. כמו זה," אני אומר וטופח על ידית כסא המנהלים שלי, "כבר שכחתי כמה נוח הוא. ארבע שנים על כיסא בבית מלון השכיחו זאת ממני."
"אני אזמן ישיבה עם כל השותפים. ההתנהגות שלך לא מוצאת חן בעיניי," הוא אומר לי.
אני רוצה לענות לו ששלו גם. "כרצונך. אתה המנכ"ל. אני אשמח להפגש עם כולם."
קלייב עוזב את החדר בכעס. הוא אוחז בדלת ועומד לטרוק אותה אבל מתעשת ברגע האחרון ומשאיר אותה פתוחה.
אני שוב לבד ונכנס למערכת. כיוון שאני מנהל יש לי הרשאה לשנות את ההגדרות שלה. אני נותן פקודה לקבל התראות על שינויים במערכת פעם בשעה, גם כאשר אני מחוץ למערכת.
אני נכנס לצ'אט של המשרד ויוצר קבוצה פרטית, ומגדיר אותה כחסויה.
קונור מיין ואנאבל מייג'ור.
אני מביט בקבוצה שיצרתי וחושב במרירות כמה פינטזתי עליה וכעת אני פונה אליה בענייני עבודה בלבד. אני מודע לכך שכעת היא תדע את שם משפחתי ויש סיכוי שהיא תחשוף מי אני. זה לא הזמן לשחק משחקים. אני צריך אותה לצידי.
קונור מיין לאנאבל מייג'ור-
שאלת מי אני? עוד נדבר על הגדרת תפקידי.
בינתיים אספר לך שיש לי תואר שני בכלכלה, חשבונאות ומנהל עסקים.
אני יודע שיש אי סדר בספרים.
יש לנו היום ישיבת הנהלה, אשמח אם תעדכני אותי במה שאת יודעת.
אני מבקש שתוכנן של השיחות האלה תשארנה בינינו.
אנאבל מייג'ור לקונור מיין –
אתה מבין שהבקשה שלך לא הגיונית.
אני לא יודעת מי אתה, זאת הפעם הראשונה שאני פוגשת אותך כאן.
קונור מיין לאנאבל מייג'ור-
הייתי ארבע שנים בשליחות בהונג קונג.
היא לא עונה לי דקות ארוכות. אני יושב לכתוב לה שתשכח מהשיחה הזאת כאשר עולה הודעה.
אנאבל מייג'ור לקונור מיין –
אני לא מבינה מה המשחק שלך.
אין בהנהלת חשבונות שום איזכור על הוצאות בהונג קונג.
ושמך, קונור מיין, לא מופיע ברשימת מקבלי המשכורות.
אני יושב המום מול המסך. אני נכנס לחשבון הבנק שלי ורואה לתדהמתי שהיא צודקת.
כבר למעלה משנה המשכורת שלי לא נכנסה. איך זה שלא שמתי לב לכך?
אני מתחיל לנתח את המצב. הדירה שלי הושכרה בסכום יפה כך שהיא מכסה לי את ההוצאות שהיו לי בניו יורק.
אבל איך שולמו ההוצאות בהונג קונג? מידי חודש הייתי שולח את תדפיס כרטיס האשראי שלי ואני יודע שהוא שולם. אני מחפש את הכרטיס שלי במערכת והוא לא מופיע. משהו פה מסריח.
קונור מיין לאנאבל מייג'ור –
האם במקרה נתקלת בחשבון כרטיס ויזה שמסתיים בספרות ארבע שמונה חמש שלוש?
אנאבל מייג'ור לקונור מיין –
אתה חוצפן. אני לא מתכוונת למסור לך שום מידע לגבי כרטיסי האשראי של מנהלי החברה.
אני מתעלם מהעבודה שאני חוצפן וכותב לה.
קונור מיין לאנאבל מייג'ור –
אפילו לא על כרטיס אשראי שנושא את שמי?
היא לא עונה לי. לכן אני מופתע כשאליזה מתקשרת אומרת שאנאבל מבקשת להכנס אליי.
"היא מוזמנת להיכנס," אני עונה ומתנתק מייד מהמערכת.
אנאבל נכנסת וסוגרת אחריה את הדלת. זה הדבר האחרון שאני צריך כעת ואני רוצה לאמר לה משהו, אבל היא מתיישבת מולי ומביטה בי בעיניים מצומצמות.
"תסביר לי," היא אומרת ומניחה לפניי את חשבון האשראי האחרון שלי.
"מה להסביר לך?" אני שואל בטון חסר רגש. אסור שתראה מה ההבנה של מה שקורה מסעיר אותי, ולא פחות נוכחותה לידי.
"אני יודעת שאתה עוקב אחרי מה שאני עושה. אתה יודע על מה אני מדברת," היא אומרת לי לא מרוצה.
"זה נכון שאני מנסה להבין מה שקורה. אני לא מתכוון להתנצל על זה. ברור לך שאם אני יכול להיכנס למערכת שלך סימן שיש לי הרשאה לכך. אין לי מושג מה את רוצה שאסביר לך," אני עונה לה.
"אני עדיין בשלבים ראשוניים של הבנה מה קורה בספרים. מי שעבדה פה התרשלה מאד בתפקידה. זאת גם הסיבה שלא ירדתי לעומקם של דוחות כרטיסי האשראי. את המספר הזה זכרתי. משום מה הניירת מראה שהוא נושא את שמך. בספרים הוא רשום כהוצאות של מר סטון."
"בואי נשאיר את זה כך," אני אומר לה ומרגיש את הכעס נבנה בי.
"אני מבינה מה זה אומר," היא אומרת בשקט, "גם בלי לקרוא מהן ההוצאות."
פתאום נפתחת הדלת בפראות. קלייב עומד כולו זועם ומביט על הספה.
"איבדת משהו על הספה?" אני עוקץ אותו.
הוא מביט בי במבט שיכול להרוג. "אתה מוכן להסביר לי מה אתם עושים?!"
"מר מיין ואני מחליפים חוויות מהלימודים באוניברסיטה. אני מניחה שאתה יודע שלמדנו את אותם מקצועות. בדיוק צחקנו על המרצה הג'ינג'ית שלנו שנהגה לאמר… לא משנה. מי שלא למד כלכלה לא יבין למה זה כל כך מצחיק," היא אומרת לו בפנים הכי תמימות שראיתי. היא כל כך יפה, ומשקרת באופן ראוי להערצה.
"את חושבת שאני מטומטם?!" הוא מרים עליה את הכל. אין ספק שהוא כועס על האינטימיות שהוא חושב שנוצרה בינינו.
'אולי תקרא לי לדו קרב על ליבה של העלמה?' אני חושב בליבי ומחניק חיוך.
"משהו מצחיק אותך מיין?" הוא עובר להתקיף אותי.
"נזכרתי במרצה הג'ינג'ית," אני עונה, "היא יפיפיה אמיתית."
"אני מבין שהפנטזיה מעלה חיוך על שפתיך," הוא מנסה ללא הצלחה לעקוץ אותי.
"פנטזיה? היא אישה בת חמישים. ממש לא מושא לפנטז עליו. בתור אחת בת חמישים היא נראית מעולה. את לא חושבת אנאבל?"
"בהחלט," היא מחניקה חיוך.
"נאמר שאני מאמין לכם. ואיך את מסבירה את הניירת שמונחת על השולחן?" הוא בטון מנצח כאילו תפס אותנו בקלקלתנו.
"זאת?" היא אומרת ומקמטת את מצחה. "זה של מר מיין. הנה תראה שמו מופיע למעלה."
"פטפטתם מספיק. אמרת שיש לך הרבה עבודה," הוא אומר מובס.
"כפי שהבטחתי לך אנאבל אני אנסה לברר עבורך אם פרופסור מק'ניל עדיין מלמד, ואם כן אבקש את מספר הטלפון שלו," אני אומר לה.
"אני מודה לך מר מיין. אני מאד מקווה שאצליח ליצור איתו קשר," היא עונה ויוצאת מהחדר.
מכל מסכת השקרים שרקמתי איתה מול קלייב שמו של פרופסור מק'ניל המרצה שלי לחשבונאות, הוא הדבר האמיתי היחיד.
קלייב מסתכל עליי בעיניים מצומצמות ויוצא מהחדר בשתיקה.
אנאבל מייג'ור לקונור מיין –
אני מתחילה להבין מה קורה פה.
אני איתך.
קונור מיין לאנאבל מייג'ור –
אני מניח שהכל תודות למרצה הג'ינג'ית.
אנאבל מייג'ור לקונור מיין –
?? ??
אני מתאפק לא לפרוץ בצחוק. רק זה חסר לי כעת כשהעיניים של קלייב עוקבות אחריי. אני חושב לעצמי כמה טוב לחזור לשפיות, אחרי שנים של חיים עם מסיכה קפואה על הפרצוף.
אני מתקשר בטלפון הפנימי לאליזה.
"ידוע לך מתי נקבעה הישיבה היום?" אני שואל אותה.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר," היא עונה לי בשקט.
"נקבעה ישיבת הנהלה. תבדקי ביומן של קלייב," אני מסביר לה.
"הצחקת אותי. ממתי הוא מדווח על משהו?" היא עונה לי בשקט ולא נשמעת משועשעת בכלל.
"תחושת הבטן שלי אומרת שהיא לא תתקיים," היא ממשיכה לדבר בשקט כמעט בלחישה, "הוא הסתגר בחדרו ומקלל את כל העולם."
"ואותי," אני מוסיף.
"אני חושבת שהוא פוחד להזכיר את שמך. אני לא יודעת מה עשית לו אבל הוא בהחלט חושש מפניך."
האם אני מרוצה? ממש לא. הלוואי והמצב היה אחרת. אני רק מקווה שהמצב טוב יותר ממה שאני חושב.
אנאבל
אני עדיין נרגשת מהמפגש עם קונור. יש בו משהו שאני לא יודעת להגדיר לעצמי. לו ידע כמה הייתי רוצה לדעת יותר עליו. בעיקר אם הוא…נשוי.
האופן שבו עמד מול קלייב הראה המון על האופי שלו. גם העובדה שגרם לי לשקר בכזאת קלות, ועוד שיתף אותי פעולה. אני מפשפשת בזכרוני ולא מצליחה להיזכר בשום מרצה ג'ינג'ית. אני חייבת להחניק את הצחוק שמאיים להתפרץ החוצה.
מזמן לא הרגשתי כך. אני יודעת שאני רוצה להכיר אותו יותר. בכל מצב אחר הייתי נכנסת לרשת ומנסה לגלות מיהו. זאת המומחיות שלי.
הפעם אני משאירה לגורל להחליט בשבילי. אם משהו נועד לקרות הוא יקרה.
אני מסיימת את יום העבודה ויודעת שאספור את השעות עד שיגיע מחר.
