שירי מאנדיי
אני רותחת על ג'רי. מה הוא חושב לעצמו שאין לנו חיים מחוץ ללהקה? בכלל נמאס לי מהחזרות ובעיקר ממנו.
תמיד יש לו הערות כלפיי. אני באמת לא יודעת למה אני ממשיכה לבוא.
הוא מעריץ של יסמין. לא שזה מפליא. יש לה יכולת מופלאה לתרגם את הצלילים לתנועות. מעולם לא ראיתי רקדנית כמוה.
הוא כל הזמן מנסה לחזר אחריה, אבל היא ממש לא מעוניינת בו. מאד הפתיע אותי כשאמר היום שהוא מחזר אחרי המנטורית של מרכז האומנויות. אני בטוחה שיסמין קיבלה זאת בשמחה. לפחות כעת הוא יעזוב אותה במנוחה.
?
שמי שירי, וזה סיפורי.
אני רוקדת מגיל שש. לא בגלל שכל כך רציתי לרקוד אלא בגלל שאימי ניסתה להגשים את עצמה דרכי.
היא נולדה בישראל והגיעה לניו יורק כי חלמה להתקבל כרקדנית במרכז לאומנויות.
היא הכירה את אבי, נכנסה להריון, והחלום נגוז. זמן לא רב אחרי כן גם הרומן ביניהם נגמר.
כבת לאם חד הורית נאלצתי לעבוד מגיל צעיר. בזה אני דומה ליסמין שגם היא עובדת מגיל צעיר. רק שלה יש את אבא שלה שהיא קשורה אליו, והמקום בו היא עובדת שייך לאימה.
?
אני מגיעה למסעדה ואף אחד לא שואל מה קרה שבאתי. אני נכנסת ישר למטבח וניגשת לרחוץ את ערמת הכלים הגדולה בכיור.
"את שומעת רייצ'ל," אני אומרת תוך כדי עבודה, "מחר אני חייבת להיות בבוקר בחזרה. רק כעת הודיעו לי. תרשמי שאני במשמרת כעת."
"אין בעיה. את יודעת שבבוקר המקום לא מפוצץ כמו בערב," היא עונה לי.
אני לא רוצה לאמר לה שזאת בדיוק הסיבה שאני מעדיפה את משמרות הבוקר. כיוון שאני לא מלצרית שמקבלת טיפים השכר שלי הוא אותו שכר.
המחשבות שלי נודדות ליסמין שלמרות שיש לה מבחן נשארה לחכות למכונאי שיבוא לבדוק את הרכב.
?
היא החברה הכי טובה שלי. אני יודעת שאני לא טובה אליה כמו שהיא אליי.
יסמין כועסת עליי. היא אומרת שאני שווה הרבה יותר ועבודה של רוחצת כלים זאת לא קריירה.
קשה לי להתווכח איתה כי היא גם עובדת מאד קשה וגם לומדת.
פעם התעמתתי איתה. "אין לך זכות דיבור. תראי אותך נוסעת בג'יפ, יש לך כרטיס אשראי משלך ואת קונה בגדים מתי שבא לך." הייתי בטוחה שהכל בא לה בקלות.
"דווקא ממך שיודעת הכל לא ציפית להערה כזו," היא אמרה לי בטון מאופק, "את יודעת שירי, חלומות לא מתגשמים מעצמם. צריך לעבוד קשה בשביל להצליח."
היא צודקת. אני חייבת לעשות שינוי בחיי.
?
אני חוזרת בשתיים וחצי לפנות בוקר הביתה ונרדמת עם הבגדים על המיטה.
צלצול טלפון עקשן מעיר אותי.
"בוקר טוב לך. אני מדבר עם שירי?" נשמע קול של גבר.
"מממ.." אני ממלמלת חצי ישנה.
"אני מצטער. אני מבין שהערתי אותך משינה," הוא מתנצל.
"עם מי אני מדברת?" אני אומרת ומפהקת פהוק גדול.
"אני מדבר מהמוסך של מרקו בקשר לרכב שלך," הוא אומר לי.
"הרכב שלי. ..אז מה קורה איתו?" אני עדיין מנסה להתאפס על עצמי. 'איזה יום היום?'
"את נשמעת ממש ישנה. תתקשרי כשתתעוררי," הוא אומר לי.
"רגע חכה. אז מה עם הרכב?" אני שואלת ומתיישבת כדי לא להרדם שוב.
"הזמנו לך הבוקר מצבר. הרכב יהיה מוכן באחת עשרה," הוא אומר.
"אחת עשרה?" פתאום זה מכה בי. יש היום חזרה במרכז לאומנויות. אני חייבת להתאפס מייד.
"אני לא אוכל לבוא באחת עשרה. עד מתי המוסך פתוח?" אני שואלת.
"בשבילך אני אחכה כמה שצריך," הוא עונה לי.
"מה שמך?" אני שואלת.
"סקוט," הוא עונה.
"אני מניחה שנתראה אחר הצהריים סקוט," אני עונה לו. עכשיו שאני ערה המילים שלו והקול המלטף שלו מדגדגים לי בבטן.
"להתראות מתוקה," הוא עונה לי.
אני נכנסת להתקלח ומתחילה להתארגן לקראת החזרה היום.
*
השעה עשר וחצי ואני מצלצלת ליסמין כדי לבקש שתאסוף אותי. "אני מגיעה במונית. אם את מוכנה אבקש מהנהג שיעבור דרכך."
"אני כבר יורדת למטה," אני עונה לה.
"קרה לך פעם שהתאהבת רק מלשמוע קול של מישהו בטלפון?" אני שואלת כשאני נכנסת למונית.
"לא," היא עונה ומושכת בכתפיה.
"תגידי, איך סקוט נראה?" אני שואלת.
"מי זה סקוט?" היא שואלת ומקמט את מצחה.
"מהמוסך. כבר שכחת למי מסרת אתמול את הרכב שלי? את כזאת מעופפת."
"אם זה מי שקיבל ממני את הרכב אז לא הייתי ממהרת להתאהב בו. הוא מבוגר מידי בשבילך. אני חושב שהוא יכול להיות אבא שלך," היא אומרת.
"יש לו קול מלטף והוא קרא לי מתוקה," אני משתפת אותה, הפעם בפחות התלהבות.
"השפה הספרדית היא בהחלט שפה רומנטית. היא מתגלגלת על הלשון," היא אומרת לי והעיניים שלה בספר הלימוד שלה.
אני לא שמעתי שום מבטא ספרדי בדיבור שלו, ואולי כי הייתי עדיין רדומה.
יסמין
אני מכירה את הגברים ששירי מתאהבת בהם. צפויה לה אכזבה. אני מעדיפה לא להרחיב. היא נראית מאושרת מזה שהוא קרא לה מתוקה ואני לא רוצה לקלקל לה.
אנחנו מגיעות למרכז לאומנויות וג'רי כבר מחכה לנו בחוץ.
"לא אמרת לנו מה ללבוש," אני אומרת לו. כמובן שאני לא מספר לו שטרחתי להביא את בגדי הריקוד שלי רק למקרה ש…
"מחכים לכם," אומרת אישה לבושה בחליפה אפורה, עם שיער קצר. הטון שלה מאד מוקפד ועל פניה מבט אטום.
אנחנו הולכים בעקבותיה. "לא ענית לי," אני לוחשת לג'רי, "איך אתה רוצה שנעלה לבמה."
הוא סוקר את מכנס הטרנינג הצמוד שלי והגופיה שמציצה מבעד למעיל העור שלי.
"בסדר, רק בלי מעיל," הוא עונה לי את המובן מאליו.
"ונעליים?" אני שואלת, "אתה לא חושב שיכולת לשתף אותנו קצת יותר, או שהראש שלך עסוק בזאת שבגללה באנו לפה."
"תעלנה יחפות," הוא עונה מתעלם ממה שאמרתי, "קדימה."
אנחנו עולות על הבמה. מולנו יושבת קבוצה של בלרינות לבושות בבגדי בלט וחצאית טוטו. מיותר לציין שהן נועלות נעלי בלט, כאלה שמאפשרות להן לרקוד על קצות האצבעות.
"נתחיל בחזרה," אומר ג'רי.
אנחנו עומדות על הבמה בדממה, מחכות לצלילי המוסיקה שיתחילו למלא את האולם. הם לא מגיעים.
"מוסיקה?" אני שואלת.
צלילים ראשונים נשמעים אבל מיד מרימה מישהי את היד. "אין לנו מוסיקה שתתאים לכן," היא אומרת ומסתכלת עליי בבוז.
"אני אמורה לשיר?" אני שואלת אותה ומישירה מבט. היא לא מביטה לעברי, עושה תנועת ביטול עם היד ומתיישבת.
אני מביטה שוב על ג'רי שמסמן לי בידו להתחיל.
אני ניגשת לבנות. "תקשיבו לצלילים. כבר רקדנו אותם."
"תובילי," אומרת לי אמינה.
אני מוציאה את הנייד ומפעילה את הפלייליסט.
בזווית עיני אני רואה את השחצנית מעוותת את פניה.
אני לא מתייחסת יותר לאף אחד שנמצא מולי.
אני מגבירה את הווליום ואנחנו מתחילות לרקוד בתיאום מושלם.
אין לי ספק שהבמה הזו לא רגילה לקצב כזה, לא לתנועות חדות כאלה. אני שמובילה את הריקוד מתקדמת ממש עד לקצה הבמה, מטה את גופי קדימה, נדמה שעוד רגע אפול, אבל לא. התנועות שלי מדוייקות ויציבות.
אמנם המוסיקה כתובה לריקוד סטפס אבל אנחנו משלבות בו סגנונות שונים. נתתי הוראה שהשיר יתנגן ללא הפסקה מה שמאפשר לנו לעשות כן.
אני ניגשת ומפסיקה את המוסיקה.
"זה היה נורא," אומרת השחצנית.
"באמת?" אני אומרת לה, "אולי את רוצה לראות אותנו רוקדות את אגם הברבורים?"
"אני מתרשמת מכך שאת בכלל שמעת על היצירה הזאת של …בטהובן."
"צ'ייקובסקי," אני עונה לה באדישות, "אבל אם את מבקשת כל כך יפה, ותואילי להורות שינגנו אותה בשבילנו אולי ננסה כמה צעדים."
אני יורדת רגע מהבמה ומביאה את נעלי הבלט שלי. "ג'רי איך לובשים את הנעליים האלה. מה זאת האבן הזאת בפנים?" אני אומרת בתאטרליות, "אני לא יכולה לנעול אותן."
ג'רי לא יודע איך להגיב. "מה את עושה?" הוא מסנן לעברי.
"רוקדת," אני עונה לו ומחייכת חיוך מתוק מול ג'רי שמתאפק לא להתפרץ עליי.
כיוון שצלילי המוסיקה לא נשמעים, אני נאלצת שוב להכנס ליוטיוב ולהפעיל אותה מהנייד שלי.
"אין לי מספיק סוללה," אני אומרת בקול רם ונאנחת.
"טוב בנות לעמוד בשורה ולהחזיק ידיים זה מתחיל בדילוגים כאלה לצד… רגע לצד ההוא," אני אומרת לבנות, והן שמכירות אותי נשארות עם מבט רציני.
מול עיניהן המשתאות של בנות הלהקה אנחנו מבצעות את הקטע בצורה מושלמת. אבל הן לא יודעות מה אני מתכננת להן.
הקטע מתנגן שוב והפעם אנחנו מאלתרות צעדים בסגנונות שונים, שמתאימים בצורה מופלאה לצלילי המוסיקה.
בסיומו של הקטע אני מסמנת לבנות לקוד קידה.
"את מבינה," אני אומרת לשחצנית, "אני בטוחה שאת רוקדת הרבה יותר טוב ממני. בסופו של דבר את מתאמנת על הטכניקה יום שלם, ואני אפילו לא כל יום. אבל בריקוד צריך שיהיה עוד אלמנט. קוראים לזה נשמה.
זה ההבדל בין לקבל מחיאות כפיים על הופעה מושלמת מבחינה טכנית, וקבלת תשואות לך כאחת שנגעת בלבו של הצופה."
"בתור אחת שממלצרת במסעדה יש לך תעוזה לפטפט שטויות מול הגדולות שברקדניות," היא אומרת לי.
ידעתי שהרגע הזה יגיע. היא הייתה חייבת לאמר משהו על המפגש שלנו בפעמי בומביי.
"בתור אחת שעברה שיעור על כך שהזעפרן איננו תולעת, הייתי מצפה ממך ללמוד משהו, אבל נכשלתי," אני עונה לה מייד.
אני מסמנת לבנות שוב לקוד קידה ויורדת מייד מהבמה.
"אני רוצה לדבר איתך," אומרת לי אחת מצוות המורות במקום, "איך קוראים לך?"
"יסמין," אני עונה.
"אני מבקשת שתכנסי למשרדי. יש לי הצעה בשבילך," היא אומרת לי.
"אני ממש מצטערת אבל יש לי.." אני מתחילה לאמר אבל שומעת התלחששויות וכל המבטים מופנים לכיוון הדלת.
אני מסתובבת לאחור ורואה את אבא הולך לעברי בצעדים מהירים.
אין ספק שיש לו הופעה מאד מרשימה. אמנם הוא נושק לחמישים , אבל אין זה ניכר עליו. הוא יפה תואר ומודע היטב להשפעה שלו על נשים.
"אני מצטערת גברתי," אני אומרת, "יש לי שלושת רבעי שעה להתקלח ולהגיע למבחן."
"על מה המבחן היום? איך להפעיל את הקופה הרושמת?" אומרת החצופה בלעג.
"תרשי לי לענות," אומר אבא בקול העמוק והאנגלית הבריטית שלו, "לבת שלי יש היום מבחן מסכם לתואר השני בפיסיקה. עליה לצאת מיד שלא תאחר."
"ולמה אתה חושב שמישהו יאמין לך," היא אומרת לו בלעג.
"אני פרופסור דהרמה הדיקן למדעים. את יכולה לבדוק באינטרנט עליי. אני בטוח שאת בקיאה היטב במדורי הרכילות," הוא עוקץ אותה.
"נעים להכירכם," הוא אומר ומסמן לי ללכת.
"זוכר שסיפרתי לך על המקרה עם התולעים באורז?" אני אומרת לאבא בזמן שהוא מסיע אותי לדירה להתקלח.
"אל תגידי לי שזאת היא," הוא פורץ בצחוק.
?
אני עומדת להיכנס למבחן כאשר אני נשמעת התראת הודעה.
שירי מאנדיי: איפה את? ?
יסמין דהרמה: אני נכנסת למבחן נדבר .
אני מכבה מייד את הנייד. אני כבר מבינה שהיא הולכת לשלוח לי מבול של הודעות ואני בהחלט לא יכולה לענות לה כעת.
דווקא בגלל שאני בתו של הדיקן בפקולטה למדעים מצופה ממני להרבה יותר, והבוחנים מחמירים איתי.
אני אוהבת את הלימודים ומשקיעה בהם הרבה יותר מאחרים, מה שעוזר לי לענות במהירות על כל שאלה שאני נשאלת.
"אין לי יותר מה לשאול," אומר פרופסור בלום, הפרופסור שלי לפיזיקה גרעינית, "אני חושב שתסכימו איתי שהסטודנטית שולטת היטב בחומר."
"השאלה האחרונה שאני רוצה להציג בפניך יסמין," אומר לי פרופסור ג'ונס, "האם את חושבת להמשיך בלימודייך?"
"אני שייכת לקבוצת מחקר ואני מתכוונת להמשיך לעבוד איתם," אני עונה לו.
"באיזה נושא," הוא מתעניין.
"זה קשור למדעי החלל," אני עונה לו. הבעת פניו בהחלט מראה שהוא מתרשם.
אין לי רצון לפרט. אני רוצה כבר להסתלק מפה. למרות שראו שאני שולטת בחומר הם האריכו את המבחן הרבה מעבר לזמן.
אני עייפה, רעבה ויודעת שכשאצא לא אוכל עוד להתעלם משירי.
סקוט
"היי סקוט," אומרת לי מישהי לבושה בשמלה קצרצרה.
אני מתפלא מאיפה היא יודעת את שמי ומביט בשאלה על מרקו. הוא מצביע על הרכב שהביאה אתמול שירי למוסך.
"חכי רגע," אני אומר ויוצא מהמשרד.
"מי זאת?" אני שואל בשקט את מרקו.
"מה עובר עליך סקוט? זאת שירי בעלת הרכב שהחלפנו לו הבוקר את המצבר," אומר מרקו ומביט בי בפליאה, "זאת שהתקשרת אליה הבוקר."
"שירי…" אני מעכל את מה שהוא אומר לי, "ברור. היא נכנסה למשרד ולא… לא משנה."
"אני מבין מה מבלבל אותך. זאת לא שהייתה פה אתמול," הוא זורק כבדרך אגב ומחניק חיוך.
"אז אני לא כזה סנילי," אני עונה לו, "כמה לחייב אותה?"
"היא לא נראית אחת שמלאה בכסף. חמש מאות דולר נשמע סביר," הוא עונה לי.
אני לא מגיב. 'אז ככה זה עובד?' אני חושב לעצמי. אני שמח שאני מטפל ברכב שלי במוסך של החברה והמחיר הוא מחיר לא לפי 'איך שאני נראה.'
"אני מבין שאת שירי," אני אומר לה.
"ואני מבינה שאתה סקוט," היא אומרת ונושכת שפתיה ומביטה בי במבט ביישני.
אני מתעלם משפת הגוף שלה. "בדקתי עם הבוס, המצבר הוחלף והרכב כשיר לנסיעה," אני אומר, משדר לה שאני יודע על מה אני מדבר.
"איך את רוצה לשלם?" אני שואל.
"לשלם? איזה טיפשה אני, שכחתי להבין איתי כסף," היא אומרת נבוכה.
"את יכולה לשלם עם כרטיס אשראי," אני עונה לה.
"כרטיס אשראי?" היא אומרת וצוחק צחוק עצבני, "קודם שיהיה לי אחד כזה."
"אני חייבת להתקשר," היא אומרת ויוצאת מהמשרד.
'דווקא עכשיו את צריכה להיות במבחן?' היא ממלמלת לעצמה והולכת הלוך וחזור בעצבנות. היא מתרחקת ממני, ואני עוקב אחריה במבטי, סקרן לראות מה היא מתכוונת לעשות. ברור שהיא לא תקבל את הרכב אם לא תשלם.
אני ממשיך לעבוד ומידי פעם מביט מבט לעבר הספסל שעליו היא התיישבה. היא כוססת את ציפורניה בעצבנות.
אני מושך בכתפיי, וממשיך לעבוד על טבלת האקסל שהיכנתי , מעדכן מחירים של חלקי חילוף כפי שהורה לי מרקו.
צלצול של רינגטון פרוע מהדהד בחלל המוסך. שירי עונה לנייד שלה. את מה שהיא אומרת אני לא שומע, וביננו זה לא מעניין אותי, אבל המראה שלה מדברת בתנועות עצבניות גורם לי מייד להסיט את עיניי.
ואז מצלצל הטלפון.
"אני מדברת עם סקוט?" אני בהחלט מתפלא. איך כולן מכירות אותי.
"מדבר," אני עונה לה.
"האם אני יכולה לשלם עבור תיקון הרכב בטלפון?" היא שואלת.
"איזה תיקון?" אני שואל.
"עבור הרכב של שירי מאנדיי," היא עונה.
"הבנתי," אני אומר ומחייך לעצמי. 'אז עלייך אני חולם.'
"זאת את שהביאה את הרכב אתמול?" אני שואל.
"כן," היא עונה, "לא ענית לי. אני יכולה לתת לך את פרטי האשראי?"
"זה חמש מאות דולר," אני בודק אותה.
"אני משלמת בויזה. תרשום ישירות במכשיר," היא אומרת.
"אני רושם," הפעם אני נמנע מלקרוא לה מתוקה, למרות שאני ממש רוצה.
היא מתחילה להקריא לי את מספר הכרטיס.
אני מזהה מיד שזה הכרטיס השחור. אחד כזה יש לי והוא בלתי מוגבל בסכום. עכשיו היא מסקרנת אותי.
אני מקליד את המספר ואת תאריך התפוגה.
"רק רגע," היא אומרת לפני שאני מספיק לאמר מילה.
"תרשום את קוד האישור," היא אומרת.
"אני צריך את הפרטים שלך עבור הקבלה," אני אומר לה מרוצה.
"קיבלתי אישור מחברת האשראי שהפעולה אושרה," היא אומרת.
"לא ענית לי. מה מספר הטלפון שלך?" אני שואל.
"אין צורך תמסור את הקבלה לשירי. תודה סקוט," היא אומרת ומנתקת.
אני בודק על הצג ומתאכזב לראות שהיא מדברת ממספר חסוי.
אני מסמן לשירי שכנראה צופה בי כל הזמן שתבוא למשרד.
"החברה שלך, תזכירי לי איך קוראים לה?" אני שואל בחיוך, "אני צריך את מספר הטלפון שלה למקרה שתהיה בעיה עם התשלום." אני מכיר טיפוסים כמו שירי ומבין שזאת הדרך להוציא ממנה מידע.
"קוראים לה.." היא מתחילה לאמר אבל אז היא משתתקת, "יש לך קבלה, זה אומר שאישרו לך את העיסקה."
"את צודקת מתוקה," אני אומר לה אני חייב להסיט אותי מהנושא, "אני ממש מתנצל. לצערי כבר קרו לנו מקרים שהייתה בעיה עם אישור העיסקה, אז שאלתי מתוך הרגל."
אני מתחיל להנפיק לשירי חשבונית.
"אתה לא שואל את מספר הטלפון שלי?" היא שואלת, ואני שומע את האכזבה בקולה.
"הרי התקשרתי אלייך הבוקר. זוכרת שהערתי אותך משנת היופי שלך?" אני שואל בחיוך.
אמנם אני לא לובש את החליפה היוקרתית שלי, אבל אני בהחלט יודע איך לדבר עם נשים.
"נכון," היא עונה.
"את רואה מספר הטלפון שלך כאן," אני אומר לה ומצביע על החשבונית, "והנה המפתחות שלך, את יכולה לסוע בבטחה."
עכשיו אני כבר יודע מה אעשה הלילה.
אני מודה על קיומם של הרשתות החברתיות שמגלות לנו הכל.
