יסמין
אני מביטה על המבט הסקרן בעיניו של סקוט כשהוא מנסה ללמוד כל פרט קטן עליי.
"אני רואה את השאלות בעיניך. אני מתאפקת לא לשאול אותך. אני מאמינה שצריך לקחת הכל לאט," אני אומרת לו.
"שנינו באותו מקום, רוצים להראות את הכל להיסחף בלי לחשוב, אבל ניזהרים.
הכי קל זה פשוט להניח הכל על השולחן. זה מי שאני.
אני הייתי שם במקום שהכל היה ידוע וגלוי עליי, ובעצם שום דבר מכל זה לא הייתי אני.
אני יכול לתת לך פרטים אישיים עלי אם זה מה שאת רוצה," הוא עונה לי.
"אמרת שאתה רוצה לגלות אותך. אני רוצה ללכת איתך במסע הזה. אני לא חוששת ממה שיתגלה לעיניך. אני יודעת שתופתע כמה אתה קרוב למי שאתה חושב שאתה לא."
"זה לא מחמיא בכלל," הוא עונה לי מאוכזב.
"בוא נתחיל מהתחלה. כבר אמרתי לך שיש לי ראש של מדענית. אתה עוסק במקצוע שאתה אוהב?"
"מאד," הוא עונה לי ללא היסוס.
"לזה בדיוק התכוונתי," אני מסבירה לו.
"יש אדם שהוא אומלל כיוון שהוא עוסק במקצוע ששנוא עליו," אני מתחילה להסביר את עמדתי.
"אני לא אומלל," הוא עונה לי.
"לא טוב לך, וזה שונה. התעוררת יום אחד וגילית שאתה לא במקום שציפית?" אני שואלת.
"דווקא הגעתי להישגים יפים," הוא עונה.
"עכשיו אנחנו מסכימים שאתה עוסק במקצוע שאתה אוהב, ולא רק, אלא שאתה מצליח בו," אני מסכמת.
"זה נכון," הוא עונה ומחייך, "כמה את מתוקה כשאת מנתחת את הדברים דרך השכל."
סקוט
“בוא נחזור לזוגיות שלך, כי אני רוצה ללמוד מטעויות של מי שכבר לא שם," היא אומרת לי.
השאלה הזאת לו היית נשמעת מפיה של אישה אחרת, הייתי מתייחס אליה בזלזול. הייתי חושב שהיא סתם סיסמא ריקה מתוכן.
כשהיא נשמעת מפיה של יסמין היא באמת גורמת לי לעצור ולחשוב.
"אני מניח שהאשם בי. פיית' קיבלה מה שחיפשה. עניתי על כל הנתונים שהיא חיפשה בגבר.
את מבינה מתוקה, מאז שאני זוכר את עצמי אני עושה מה שאומרים לי.
אחי שונה ממני בתכלית. הוא לא אחד שיש לו שאיפות גדולות. הוא עובד בחברה המשפחתית…" אני עוצר לרגע את שטף דיבורי.
"סקוט, אני רואה שלא נוח לך לדבר על …איך אני אגדיר את זה… " היא מתלבטת, רוצה לדייק עבורי במילים. "בוא נאמר כך. אני מודה שהייתי מופתעת מהרכב הנוצץ שלך, אבל זה לא מה שיקבע את דעתי עליך.
אתה יודע למה רציתי שנלך אליי? דווקא בגלל שרציתי להכיר אותך בלי כל התפאורה שמקיפה את חייך.
ראית בעצמך שאני באה מבית מבוסס. עושר לא משפיע עליי. אני יודעת שאין הוא מעיד דבר וחצי דבר. תרגיש חופשי לאמר מה שאתה רוצה.
מסלול חיי היה שונה. אני נולדתי כדי לרצות את אבי שרצה משפחה.
אימי הוקסמה ממנו בעיקר בגלל שאבות אבותיו באו מהודו. אני לא חושבת שההישגים האקדמיים שלו הרשימו אותה. הוא פרופסור נערץ, אבל עבורה זה הכל הבל הבלים. היא עצמה נושאת תואר דוקטור.
אם היה תלוי בה הייתי משמשת כמארחת בפעמי בומביי כל חיי. עשיתי את זה תמיד בחיוך, והיא זכתה להרבה מחמאות בזכותי.
עד היום היא לא מוכנה לקבל שיש לי חלומות משלי.
למה יש לי הרגשה ששם אתה נמצא?"
אני מסתכל עליה. "בואי אליי," אני אומר ואוסף אותה לחיבוק, "לא חשבתי שאמצא מישהי ששומעת את פעימות הלב שלי, שתבין אותי כל כך. וזה לא בגלל ראש המדענית שלך."
"נולדתי עם חשיבה לוגית. זה לא אומר שאני לא עפה עם הדמיון," היא עונה לי.
"המילים האלה כל כך מובנות לי. בדיוק שם אני נמצא. במקום שאני עוסק במקצוע ריאלי, ואיכשהו פתאום אני זקוק למרחבים," אני עונה לה.
"אולי פעם נברח יחד ונעשה משהו משוגע, כל כך לא מי שנועדנו להיות," היא אומרת לי.
"אולי?" אני שואל, "זה לא ברור לך כבר שזה מה שיקרה?"
"אתה נשמע כאילו כל העתיד שלנו מובן לך," היא עונה לי בשקט.
"אני יודע מה אני רוצה. אני יודע שזאת את שאני רוצה. איתך אני אוכל להיות מי שאני רוצה להיות. אני מרגיש שאת תקבלי אותי גם בימים שהעננים יורידו עליי גשם, וגם כשהאביב יפרח מסביבי," אני אומר ובוחן אותה, מבקש לדעת אם הבינה את מה שאמרתי בין המילים.
"אם תבטיח להיות אמיתי איתי, לא להסתיר ממני דברים, לא לשחק את מי שאתה לא.
אתה רואה שאני מיישמת את זה. היה לי היום יום מאד קשה עוד ידונו בו, ובכל זאת לא ניסיתי להעמיד פנים שהחיים שלי הם גן שושנים פורח," היא אומרת, והפעם זאת היא שבוחנת אותי.
במקום לענות לה, אני רוכן אלייה ומנשק אותה. אני יודע שאיך שתגיב תהיה התשובה שלה אליי, והיא מגיבה בדיוק כפי שרציתי, בדיוק כפי שהייתי זקוק שתגיב.
היא פוקחת את עיניה שנסגרו בעת שנישקתי אותה. "אתה יודע כמה קצות עצבים יש בשפתיים? מספר עצום. ואני מרגישה כל אחד מהם שלך. זה כל כך נעים לי," היא אומרת בשקט, ועוצמת שוב את עיניה.
הנקישה החזקה על הדלת מקפיצה את שנינו.
'מי זה יכול להיות?' היא ממלמלת, "שמעת צלצול של האינטרקום?"
אני נד בראשי לשלילה.
"זה בניין מאובטח. איש לא יכול להיכנס לקומה הזאת בלי שאישרתי," היא אומרת וניגשת לפתוח את הדלת.
אני רואה זר פרחים ענק, שמכסה את פני מי שאוחז בו. אני נדרך. גם יסמין מהססת לרגע.
"שירי? מה את עושה פה?" היא אומרת לבסוף.
"באתי להתנצל," היא אומרת, "הייתי ממש ביצ'ית איתך, כל כך …" ואז היא רואה אותי.
"אז זה העניין," היא לא מתאפקת ואומרת בכעס, "פשוט רצית אותו לעצמך."
"סקוט הוא לא חפץ שאת קונה. ולא שירי, לא ניהלתי איתו מערכת יחסים מיום שהייתי במוסך.
אני לא מרגישה צורך להתנצל בפנייך. להזכירך אני היכרתי אותו לפנייך. זאת הייתה בחירה שלו לפנות אליי, ואחרי שניתקת קשר איתי זה בכלל לא היה שיקול."
"אני לא יודעת. זה נראה לי…" מתחילה שירי לאמר.
"כל השנים האלה שהייתי בשבילך נמחקות ברגע שמשהו לא מתאים לתמונה המושלמת שלך.
הגעתי באותו יום למוסך כדי לעזור לך, למרות שעמדתי לפני מבחן סיום.
הייתי חברה טובה גם כשנתקעת בלי מזומנים ושילמתי עבורך את התיקון.
תמיד זאת רק את שחשובה.
היום כשאני מכירה את סקוט אני יכולה לאמר לך שהוא ממש לא בשבילך. הוא לא מסוג הגברים הקלילים שאת רגילה אליהם. הוא רציני מידי בשבילך," היא מסיימת את דבריה.
"ברור. הוא התחבר אלייך רק כי את מדענית," היא לועגת לה.
"הייתי מעריכה את הסליחה שלך אם הייתה נאמרת בכנות. זר הפרחים היקר הזה לא שווה כלום, אם הוא בא עם מילים כאלה. תהני ממנו את," היא אומרת, "אין לי מה לאמר לך יותר."
"את חושבת שאת טובה ממני רק בגלל ששכחתי להביא איתי מזומנים באותו יום. אין לך מושג מה עובר עליי," היא אומרת.
"מעולם לא חשבתי שאני טובה ממך. אני לא אחת שחושבת שמישהו חייב לי משהו. אם אני רוצה משהו אני נלחמת עליו," היא עונה לה.
"אני יודעת," אומרת לה שירי להפתעתי.
"אני לפעמים כל כך מקנאת בך כאילו שהכל בא לך בקלות. אני שוכחת כמה את נלחמת להשיג כל דבר," היא ממשיכה.
"כן שירי, למרות שגדלתי בבית 'עשיר' כמו שאת אוהבת לקרוא לו. את יותר מכולם יודעת שכל דבר הישגתי בכוחות עצמי," היא עונה.
אני מוקסם ממנה. אני מודה שאני הייתי מסלק אותה מהדירה כבר מזמן.
"אני אוהבת אותו ואני אלחם עליו," היא אומרת לשירי והלב שלי עולה על גדותיו.
"אני מצטערת, באמת יסמין. אני מרגישה אבודה. את היחידה שאני מרשה לעצמי להתפרק כך בפנייה," אומרת שירי.
"נמצא הזדמנות אחרת לדבר. אני רוצה להיות כעת עם סקוט," היא אומרת.
"בטח. סליחה סקוט על ההתפרצות," היא אומרת לי וממהרת לצאת מהדירה.
"אני אוהב אותך יסמין," אני אומר לה והיא מביטה בי מופתעת.
"שמעתי מה אמרת," אני אומר כשהיא שותקת.
"ולכן אמרת?" היא שואלת.
"לכן העזתי לאמר לך. אני מראה לך את הלב שלי. את רואה את השם שלך רשום עליו?" אני עונה לה בשאלה.
"הייתי חייבת לשאול. אני רוצה לדעת שמה שאני מרגישה הוא אמיתי," היא עונה.
אני מושיט יד אליה בהיסוס. למרות שאני כבר מבין שהיא מרגישה כמוני, אני מעביר אצבע לאורך זרועה ומנשק אותה בצווארה.
"כן," היא לוחשת, "אני רוצה."
אני מתחיל להרגיש שהגוף שלי מגיב למילים שלה. "את רוצה אותי?" אני שואל.
"אני רוצה אותנו," היא אומרת, אוחזת בידי ומובילה אותי לחדר השינה שלה.
אני לא יכול שלא להתפעל ממנו.
*
אני זוכר את הפעם הראשונה שפיית' הכירה לי את ביתה, ובעיקר את חדר השינה.
היה בו משהו שנתן לי להרגיש לא בנוח. כמה שניסיתי להבין מדוע, לא הבנתי.
אני יודע שחדר השינה שלי הוא גברי מובהק. המחשבה שלי כשעיצבתי אותו הייתה שאני רוצה חדר שנעים להיות בו.
בחדרה של פיית' הרגשתי זרות.
אין ספק שהתקציב שנתנה בידי המעצבת שלה היה גבוה, ועדיין החדר נראה פתייני מידי.
אני מבין עכשיו שהסיבה שלא נשארתי לישון איתה מעולם הייתה כי לא היתה בו הרגשה שהוא מזמין אותך להניח את גופך ולישון בו, אלא רק למטרת סקס.
אני לא יודע אם אני נשמע הגיוני, אבל זה מה שמרגיש לי כשאני נמצא בחדר השינה של יסמין והמחשבה הראשונה שעולה לי בראש היא כמה אני רוצה להתכרבל איתה, להעלם מתחת לשמיכה, לתת לגופי להרגע וליפול לשינה איתה.
*
"אתה נראה מהורהר," היא אומרת לי, "אתה חושב על מי שהיה איתי כאן?"
"ממש לא, אני חושב כמה הוא משרה אווירה נעימה, כזאת שאתה רוצה לבלות בו את הלילה."
"תסביר," היא אומרת.
"תעני לי על השאלה שלך," אני אומר.
"אני בדירה הזאת שלושה חודשים בלבד. לא היה כאן אף גבר. גם לא בדירה הקודמת שלי אותה חלקתי עם שותפה."
"ברור לי שהיו לך חיים לפניי. אני לא מתכוון להשקיע מחשבה בזה.
אני רוצה אותך איתי מהיום ולנצח. אם תרשי לי אחתום את שמי על כל פיסץ עור שלך, אמחוק את כל מי שהיה שם לפניי, ולא אתן לאיש להתקרב אלייך עוד.
אז לא, המיטה הזאת לא מעוררת בי מחשבות כאלה. היא נראית לי מזמינה לצלול לתוכה איתך ולאהוב אותך עד כלותי."
"אני לא יודעת מה עבר מהרגע בו נפגשנו עד עכשיו, אבל אני לא פוחדת יותר. לא מרגישה עוד צורך להגן עליי. אני יודעת שאתה תגן עליי."
"אני מבטיח לך שלעולם לא אפגע בך," אני אומר ויודע שכך יהיה.
"אני יודעת," היא אומרת לי.
ניקה סטרסנובה
אמנם יסמין ניסתה לרמוז לי בקשר לאביה, אבל משהו לא הסתדר לי עם האופן בו דיברה. נראה היה כאילו היא בוחנת אותי ובעצם … טוב אלה רק מחשבות שלי.
אני מודה שפרופסור דהרמה לא יוצא לי מהראש. לא בגלל שהוא גבר כריזמטי, אלא בגלל העיניים הכחולות הבוערות שלו.
אין ספק שהוא מאד אוהב את יסמין, אבל היה בהן משהו נוסף. מין רעב בלתי מוסבר.
אני נכנסת לחפש מידע על יסמין אבל לא מוצאת עליה הרבה.
אני מתפלאת לראות שדווקא לפרופסור יש דף אישי ברשת החברתית.
אני נכנסת לראות קודם כל את התמונות. יש בהן תמונות רבות שלו עם יסמין, רובן בחופשה באנגליה. באף אחת מהן לא מופיעה אימה של יסמין, למרות שהגדרת מצבו המשפחתי ברשת היא נשוי.
הפוסט האחרון שהעלה כולל תמונה שלו עם יסמין מייד לאחר המבחן הסופי שלי.
"הילדה שלי עשתה זאת!" כתוב מתחתיה.
אני נכנסת לרשימת החברים שלו. גם שם אני מתפלאת לראות שיש לו כמעט חמשת אלפים חברים. הראשונה היא יסמין.
אני עוברת על כמאה חברים ואין זכר לאימה, אלא אם כן שם משפחתה שונה משלו.
אני מחפשת בגוגל את השם דהרמה בניו יורק ומוצאת אישה שמזכירה במשהו את יסמין והיא בעלת המסעדה ההודית פעמי בומביי. למרות שהיא מתהדרת בתלבושת הודית היא בהחלא נראית אמריקאית.
אני נבוכה כשעולה לי הודעה מהרשת החברתית.
פרופסור דהרמה: מה שלומך מיס סטרסנובה?
אני מבינה שהוא ראה שעקבתי אחריו. אני מתלבטת מה לכתוב לו. אני ניזכרת בשעור של יסמין.
ניקה סטרסנובה: רציתי לשתף אותך שהשיעור שהעבירה ביתך קטף מחמאות, הרבה מעל המצופה.
הבנות התאהבו בה, והיא הפעילה אותן כאילו היא עוסקת בהוראה כל חייה.
פרופסור דהרמה: תודה שאת משתפת אותי. אני מאושר לשמוע.
אני נושמת לרווחה. לפחות הוא לא כועס עליי.
אני חושבת מה לכתוב לו. אני רוצה להמשיך לדבר איתו והשתיקה מעיקה עליי. אבל אז עולה עוד הודעה.
פרופסור דהרמה: אני בטוח שראית כמה יסמין אוהבת לרקוד. מאז שהייתה קטנה הייתה לה הבנה מיוחדת של המוסיקה, והיא ידעה איך להפוך את הצלילים לתנועות.
את וודאי מבינה שאני מעריץ מספר אחד שלה.
לצערי אימה לא תומכת בה בנושא הריקוד. מצד שני אני זוכה להיות שותף לאהבה שלה לריקוד.
ניקה סטרסנובה: זאת בהחלט זכות. חבל לי לשמוע שאימה לא שותפה לאהבה הגדולה שלה.
פרופסור דהרמה: לצערי אימה חיה בעולם משלה שאין בו מקום לדבר פרט לה.
ניקה סטרסנובה: אני מצטערת לשמוע. לא הייתי מנחשת זאת. יסמין מאד בטוחה בעצמה ואני מניחה שהכח שלה בא ממך.
פרופסור דהרמה: הבנת נכון. זה אני שגידלתי אותה.
פרופסור דהרמה: אני יכול להזמין אותך לקפה אחרי העבודה?
הלב שלי מפרפר מרוב התרגשות. אני מחליטה שאין לי מה להפסיד.
ניקה סטרסנובה: אני אשמח.
פרופסור דהרמה: את רוצה שאבוא לאסוף אותך, או שנקבע במקום שאת תבחרי.
ניקה סטרסנובה: אם זה בסדר מצידך, אשמח אם תאסוף אותי מהמרכז לאומנויות.
פרופסור דהרמה: ברור שבסדר. הרי הצעתי לך.
חיוך גדול מתפרש על פניי. אני אוהבת את ההומור שלו.
ניקה סטרסנובה: אם כך אחכה לך בחמש.
פרופסור דהרמה: אם כך אגיע בחמש בדיוק.
