בר אבידן -מאמינה באהבה

חולמת צלילים 11 – בחירות לא פשוטות

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא %D7%99%D7%A1%D7%9E%D7%99%D7%9F-%D7%93%D7%94%D7%A8%D7%9E%D7%94.jpg

יסמין

אני מסיימת את המטלות שקבעתי לעצמי ונכנסת לשלוח הודעה למייפל.

אני רואה שיש לי הודעה ברשת החברתית מאייס. אני קוראת שוב ושוב את מילותיו.

אני אשמח שנמשיך את השיחה. כאן, או היכן שתבחרי.

מחכה לשמוע ממך.  אס

אני מודה שאני מאוכזבת שהוא לא הגיע אתמול למשחק. הרגשתי שכל הקסם שהיה בינינו פג ובכל זאת שלחתי לו הודעה.

הוא ענה עליה כשכבר התחלתי את יום העבודה. אני יכולה לחשוב על כל מיני סיבות לכך ואף אחת לא מוצאת חן בעיניי.

אני מחליטה לתת לגורל להחליט עבורי ולא עונה לו.

אני שולחת הודעה למייפל.

יסמין דהרמה: שנפגש? עוד יומיים התחרות.

מייפל וייאטסטון:  לא יזיק לי לרקוד קצת. איפה את רוצה שניפגש?

יסמין דהרמה: אצלי בדירה מתאים לך?

מייפל וייאטסון:  אני מורעבת. מה להזמין?

יסמין דהרמה: תני לי לטפל בך לשם שינוי.

מייפל וייאטסון: חמש דקות ואני בדרך אלייך.

אני חושבת לעצמי איזה שינוי גדול חל במייפל מהרגע שהחליטה להתגרש. לירוי תמיד עמד בינה לבין החברות. זה לא שלא היינו בקשר הדוק, אלא שתמיד אי שביעות הרצון שלו על החברות ביננו הייתה ברקע.

אני מבינה כעת כמה כל השנים איתו בעצם חייתה לבד. אני יכולה להבין את זה אחרי השיחה שלי עם אבא. מה שמזכיר לי להתקשר אליו, וכך אני עושה.

"היי דאדי איך אתה?" אני שואלת כשהוא עונה לי אחרי צלצול אחד ופותח את המסך לשיחת וידיאו.

"בעבודה היה יום מוצלח, ביחוד כששמעתי מלא שבחים על הפרוייקט שאת עובדת בו, ובעיקר על הבת המדהימה שלי," הוא אומר, "וגם היה לי זמן לעצמי והתחלתי לחשוב איזה עורך דין אני שוכר שיטפל בגירושיי.

גיליתי שחבריי הטובים ביותר עוסקים בעיקר בדיני מסחר ואין אף אחד ביניהם שעוסק בדיני משפחה.

מצד אחד זה משמח אותי, כי אני לא מתחבר לאלה שמתפרנסים ממלחמות בין בני זוג לשעבר, מצד שני אני עדיין מחפש."

השומר בלובי מודיע לי שמייפל כאן. אני ממתינה פחות מדקה עד שנשמעת הנקישה על הדלת.

"אני חייבת לסיים מייפל פה ואנחנו צריכות להתאמן על ריקוד לתחרות ב LATINA."

"את מתחרה?" הוא מתפלא.

"מה פתאום," אני עונה בזמן שאנחנו נכנסות חזרה לדירה, "אנחנו מופיעות בזמן שהשופטים בוחרים את המנצחים."

"שיהיה לכן בהצלחה," הוא אומר ומסיים את השיחה.

"הוריי מתגרשים ואבי מחפש עורך דין," אני משתפת את מייפל.

"אני לא יכולה לעזור לך. ליאה מטפלת בי כיוון שיש לנו עסקים שיש לדון בהם," היא אומרת לי.

"אני רוצה לשתף אותך במשהו מאד אישי," אני אומרת לה.

"את בטוחה? את נראית מהססת, למרות שאת יודעת שאני לא מאלה שמדברות," היא עונה לי ומניחה את ידה על זרועי.

"זה מעיק עליי. מסתבר שאימא שלי לא מתנהלת נכון והמסעדה בחובות גדולים, אבל ממש גדולים," אני אומרת לה.

"אני מודה שאני מופתעת. פעמי בומביי היא המסעדה ההודית הנחשבת ביותר במטרופולין של ניו יורק. את יודעת שבאים אליה גם מניו ג'רזי וקונטיקט?" היא בהחלט מופתעת. בדיוק כמוני.

"אני חושבת שזה נובע מכך שאימי מרבה לנסוע להודו וכנראה מוציאה הרבה כספים שם, למרות שזאת מדינה זולה. אפילו נראה לי ש…" אני מתחילה לאמר.

"יש דברים שעד שלא ראית אותם במו עינייך את לא יודעת," קוטעת אותי מייפל, "אל תלכי לשם בכלל. למרות שאני מרגישה שהסיבה לפרידה בין הורייך היא לא זאת.

אביך גבר מדהים. גבר להתאהב בו. מי שבאמת מכיר אותו יודע כמה בודד הוא," היא אומרת.

"את יודעת שאף פעם לא חשבתי שזה כך," אני עונה לה.

"את לא חווית מערכת זוגית שבה את חיה עם מישהו אבל ממש לבד. אני יודעת, הייתי שם. עכשיו יותר מתמיד אני מבינה שחיינו כל אחד את חייו.

אז נכון שחלקנו את אותה מיטה, והיו בינינו יחסים אינטימיים. את יודעת שלא תמיד אכלנו ארוחת ערב יחד? לא פעם הוא לקח את הצלחת ואכל מול הטלוויזיה מה שגרם לי לאכול לבד בחדר העבודה תוך כדי עבודה על פרוייקט, שבינינו לא הצריך שאעבוד עליו בבית."

"אז מה, זוגיות בעצם זה שקר אחד גדול?" אני שואלת מהורהרת.

"ממש לא. פשוט צריך למצוא את האחד הנכון. זה שאת חשובה לו קצת יותר מעצמו. אחד שרואה אותך ויודע שצריך להשקיע בך כשם שאת משקיעה בו. כל יום, לא רק ביום הולדת, יום נישואין או חג. ולי אגב, גם אז לא קרה," אומרת מייפל ומעציבה אותי.

"די לדבר עליי. מה איתך? מה קורה עם הלב שלך?" היא שואלת ומחזירה את מחשבותיי לאס. כמובן שאני לא מתכוונת לספר עליו.

סקוט וינסטון
סקוט וינסטון

סקוט


 "אז זהו תם המשבר?" במילים האלה מקבלת אותי אימא שלי, "אני לא מבינה מה עובר עליך. יש לך כל מה שגבר יכול לשאוף אליו בחיים.

אבא כמובן לא יאמר לך זאת. אבל לנטוש אותו כך?"

"הוא לא לבד. גורדון איתו," אני עונה לה מאופק. אני כבר מתחיל להרגיש את הלחץ ומצטער שהשארתי את הרכב כאן.

"גורדון זה לא אתה. אתה יודע שהוא לא עובד חרוץ כמוך. הוא נהנתן," היא עונה לי ולא שמה לב למה שהיא אומרת.

"אני זקוק לחופש," אני עונה לה. אני מרגיש שכמה שאומר פחות כל ייטב.

"והעניין הזה שנטשת כך את פיית'. מה עבר לך בראש כשוויתרת על אישה מדהימה כמוה?  פיית' היא האישה הנכונה עבורך מכל הבחינות."

"דן מחכה לי אני חייב לזוז," אני אומר לה מתעלם ממה שאמרה. אם היא לא מסוגלת לראות אין לי כוונה להסביר לה. "באתי רק לקחת את המפתחות והנייד."

"אני אודיע לאבא שחזרת," היא אומרת ועוקבת אחריי בזמן שאני מוציא מהמגירה את המפתחות.

"ביקשתי ממך?" אני שואל, "כשארצה אני אודיע לו."

אני יוצא במהירות מהבית. אני שוב מרגיש חנוק.

אני מראה לדן שיש לי את המפתחות ונכנס לרכב.

דן קולט את הסערה בה אני נמצא ומתקשר אליי מייד לנייד החדש. "ניפגש בבניין," הוא אומר לי ולא שואל דבר על מה שקרה.

"אני אעבור בבית של נאברו לקחת את הדברים שלי ואגיע," אני אומר את המובן מאליו.

אני רק מסיים את השיחה ואבא מתקשר לנייד הרגיל שלי. "אני שמח שאתה חוזר. אני יכול לקבוע לך פגישות למחר?" הוא שואל מייד.

"אני לא זוכר שהודעתי לך שאני חוזר," אני יורה לעברו. אני יודע שאני מגיב בחריפות אבל איני מסוגל לשלוט על הסערה שלי כעת.  "בסך הכל באתי לקחת את הרכב שלי. זה מטופש בעיניי להוציא כעת כסף על רכב כשיש לי כבר אחד."

"טוב, אני אניח לך לחזור עצמך," הוא נאנח.

אני לא מתכוון לאמר לו שבדיוק לשם אני לא רוצה לחזור, אבל מעדיף לא לענות.

כמה סימבולי זה שפתאום מתחיל גשם שוטף, שבהחלט תופס אותי לא מוכן. שדה הראיה נעשה ממש מוגבל ואני נאלץ לנסוע לאט. אני רק מקווה שדן, שאוהב לדהור בכביש המהיר, נוסע במהירות סבירה. אני לא שקט ומתקשר אליו.

"אתה בסדר?" אני שואל אותו

"בטח, למה?" הוא מתפלא.

"אני מכיר אותך ואת הנהיגה שלך. סע בזהירות," אני אומר לו.

"גם לו רציתי, הגשם הזה לא מאפשר להאיץ. אני שמח שאתה דואג לי, אבל אתה יכול להיות רגוע. אני אוהב לעשות דברים משוגעים אבל לעולם לא אסכן את חיי," הוא עונה לי.

אני שמח לגלות שכאשר אני מתקרב לקווינס הגשם נרגע. החזאי ברדיו אומר שהיה שבר ענן מעל מזרח לונג איילנד. גשם מקומי שלא שוטף את העיר עצמה.

אני מגיע לביתו של נאברו. איש לא בבית מה שמקל עליי לקחת את דבריי ולהסתלק.

אני מוצא פנקס ליד הטלפון ולידו גם עט.

אני כותב פתק ומשאיר אותו על הדלפק במטבח. זה אחד המקומות הכי פעילים בבית ואין לי ספק שהם יראו אותו.

למשפחת נאברו היקרה,

תודה על האירוח הנפלא.

אני חוזר הביתה.

שלכם בידידות , סקוט

אני מרגיש הקלה מסויימת כאשר אני נכנס חזרה לרכב שלי ונוסע לכיוון הדירה.

המועקות שלי לא נפתרו, אבל אני מוכן יותר להתמודד איתן.

תוך זמן לא רב אני מוצא את עצמי עומד לחצות את גשר ברוקלין חזרה לעיר מגוריי. אני לא מביט לרגע לאחור על המקום שהרגשתי בו כל כך נוח ובכל זאת לא היה לי באמת בית.

אם חשבתי שאחוש בלחץ ככל שאתקרב לדירה שלי אני מתפלא לראות כמה אני רגוע.

אני מתקבל בחיוך גדול על ידי השומר בחניון. "חזרת מהחופש?" הוא שואל אותי, "איך היה?"

"פסק זמן מהחיים," אני עונה לו בחיוך ונוסע להחנות את הרכב בחניה שלי.

'חזרת הביתה,' אני אומר לעצמי ומשחרר את המועקה שליוותה אותי בימים האחרונים.

אני ניגש לאסוף את הדואר שהצטבר לי בתיבה ועולה לדירת הגג שלי.

אני שמח שהמנקה הייתה היום וריח מבשם עדין של פרחים מקבל את פניי.

אני ניגש לסלון ופותח את דלתות החלון הצרפתי הגדול המוביל למרפסת, נותן לאוויר הנעים למלא את הבית. אני עולה לחדר השינה ופותח גם כאן  את החלונות.

כיוון שאני גר בקומה העליונה האוויר בה צלול יותר ובריזה נעימה מלטפת את פניי.

לפני דקות אחדות חציתי את הגשר על ההדסון אבל לא הבטתי בו כיוון שהייתי עסוק במחשבות. עכשיו כשאני בבית אני עומד וצופה בו. כמה הוא רגוע. צבעו כחול עמוק והוא משרה עליי שלווה.

אני מוציא את הנייד ומתאכזב לראות שאין הודעה מג'יין.

אני מתקשר לדן. "נחתתי בבית," אני אומר לו.

"אהבתי את הבחירה שלך במונח 'נחיתה.' איך מרגיש לך?" הוא שואל.

"אני שמח שעזרת לי להחליט. אני מרגיש בבית. שנפגש?" אני שואל. יש לי הרבה מה לאמר לו אבל מעדיף לאמר זאת פנים אל פנים.

"אצלך או אצלי?" הוא שואל.

"תן לי רגע," אני אומר לו. אני נכנס למטבח ופותח את המקרר. הוא כמעט ריק. "אני ארד אליך."

דירתו של דן בנויה משלושה חצאי מפלסים והיא מתחת לשלי, ועדיין עליי לרדת במעלית בגלל המבנה המיוחד שלה. אני לא מפסיק להתפעל מהתכנון הגאוני של מגדל הספייר, תכנון שלא ראיתי באף בניין מגורים אחר.

דלת הכניסה מעט פתוחה ואני נכנס לדירתו של דן. הוא נמצא במרפסת וריח של בשר ניצלה על האש מקבל את פניי כשאני יוצא אליה.

אני ניזכר במילים של דן שהוא לא יודע מה זה רגש, והנה הוא כאן עומד ומכין לי לאכול בלי שנתבקש. הוא כל כך מבין מה עובר עליי.

"אני שמח שהובלת אותי להבין שזה הבית שלי. מה שעוד הבנתי שאני לא מתכוון לחזור לעבודה כפי שעבדתי. אולי אחזור לחברה, על זה עוד לא חשבתי, אבל אני מתכוון להיות בה עצמאי.

אני חושב שהוכחתי בבניית המגדלים האלה, שבעצם הכל היה על כתפיי ואתה הוא זה שיכול להעיד על כך.

עד עכשיו לא עצרתי לחשוב על כך ולא הערכתי את עצמי נכון. הסתכלתי עליי כמו שכולם הסתכלו.

נכון שאת הפרוייקט הטיל עליי אבי, אבל משם הכל שלי. אין לי ספק שאני מסוגל להביא עבודות לבד. קשרתי הרבה קשרים ואני יודע איך להשיג עבודות.

רגע, בעצם זה אני שהצעתי לאבי לגשת למכרז על המגדלים," אני אומר לדן מהורהר.

"זה בדיוק מה שעבר לי בראש כשדיברת. אל תשכח שאני הצטרפתי לפרוייקט בשלב מאד מוקדם," אומר לי דן, "אני זוכר שסיפרת לי איך קרה שקיבלתם את המקום לבנייה."

"תראה את המגדל הזה. מעולם לא ראיתי בניין מגורים כזה מושלם. אף דירה בו לא דומה לאחרת, וכולן משתלבות למארג כל כך הרמוני," אני משתף אותו במה שהרגשתי כשחזרתי לכאן.

"הבשר כמעט מוכן. בוא תעזור לי," אומר דן. אנחנו ניגשים למטבח, הוא מוציא צלחות וסכום ומניח אותם על הדלפק.

"תוציא בירות," הוא אומר ומצביע על מקרר המשקאות לצד האי במטבח. אני מוציא שני בקבוקים ונהנה ממגע הבקבוקים המקוררים בדיוק במידה הנכונה.

ריח של צ'יפס נישא באוויר ולזה מצטרף סלט ירקות אותו הוא מכניס לקערה ומתבל ברוטב של שמן, שום ובצל.

"אני לא בשלן גדול. המומחיות שלי היא בשרים על האש," הוא אומר בזמן שהוא מביא את הבשר לשולחן, "ואני יודע גם לחמם אוכל בתנור."

"ואל תשכח שאתה מעולה בלקנות סלט," אני מוסיף, "אני מודה שאני לא טוב ממך."

"לעומת זאת תראה איזה מגדלים הקמת," הוא עונה לי ושנינו צוחקים. כמה הייתי זקוק לצחוק הזה.

אנחנו יושבים ואוכלים בהנאה מרובה כאשר נכנסת הודעה בנייד של דן.

"אז מסתבר," הוא משתף אותי תוך כדי קריאת ההודעה, "שיש משחק חדש בעיר.

משחקי הבקבוק אמת וחובה לחוף האוקיינוס."

הנייד שלי נמצא במצב של 'שקט' ולכן אני מציץ לראות  האם גם אצלי מופיעה ההודעה. אני מופתע לראות שלא.

"החליטו לעלות מדרגה ולערוך מפגשים פנים אל פנים לצעירי ניו יורק כמו במשחק המקורי.

התנאי להשתתפות הוא שיש מי שממליץ עליך ויכול להעיד שאתה פנוי ולא במערכת יחסים.

אני זוכר שכריס ברוקלין סיפר לי שהם משחקים כך סביב המדורה בקליפורניה.

מעניין איך זה מתנהל. היתרון הוא שכאן אפשר לממש את משחקי החובה. מממ… נשמע באמת שווה. שאמליץ עליך?" הוא מרים גבה מולי. אני רואה על פניו שאין לו מושג איך אגיב.

"חשבתי שמשחקי הבקבוק נערכים עם שם שאתה בוחר לך, לא בשמך האמיתי," אני אומר. דן חכם מספיק להבין שאני בעצם מודה שאני משחק בהם, אבל עדיין מעמיד פנים שלא קלט.

"על זה לא חשבתי. אני מניח שמנהל המשחק יודע את זהותך אבל אתה יכול לקרוא לעצמך באיזה שם שאתה בוחר," הוא עונה לי מהורהר ומחניק חיוך.

אני כבר מבין שגם הוא משתתף במשחקים.

"לפחות אפשר יהיה לדעת שמולך יושבת באמת אישה ולא גבר מתחזה," הוא מסכם את העניין.

אני מחליט לחשוף את עצמי. "ביום של הפסקת החשמל הגדולה השתתפתי במשחק. זה היה מהנייד החדש שלי ובחרתי לי כינוי. נכנסתי לשיחה אישית עם מישהי שנקטעה בגלל נפילת התקשורת. עכשיו אני תוהה באיזה שם להשתמש."

"זאת בכלל לא שאלה. בשם שאימצת לך. אולי תמצא אותה במשחק."

"תשלח לי הזמנה," אני מבקש ומוציא מתיקי את הנייד החדש.

אני נרשם כאס יורקשייר וברגע שאני מאושר על ידי המערכת אני שולח הודעה לג'יין.

אס יורקשייר:

אמנם לא הגבת להודעה שלי, אבל לא יכולתי שלא לחשוב עלייך כשקיבלתי את ההודעה על כך שיש משחק חדש בעיר משחקי הבקבוק אמת וחובה לחוף האוקיינוס. שמעת עליו?

אשמח לשלוח לך הזמנה אליו, אס

אני רושם הערה.

אס יורקשייר:

אני מקווה שאני לא מלחיץ מידי.

את המשפט הזה אני מוריד. אין לי שליטה על מה שהיא מרגישה, אבל מקווה שתענה להזמנה.

יסמין דהרמה (חולמת צלילים)

יסמין

אני עומדת מול ההודעה של אס ומנסה לנתח מה עומד מאחוריה.

שמעתי על המשחק ואני מבינה שהוא מתנהל פנים מול פנים. האם אני מוכנה לחשוף את זהותי בפניו?