רוי
"ראית את הדוחות השבועיים?" קורא לעברי בעליצות שותפי אנדרה שמתפרץ לחדרי.
אני כל כך לא אוהב את הכניסות האלה שלו, גם לא את הברק בעיניים שלו כשהוא מסתכל על הדוחות האלה, כאילו ראה את מטבעות הכסף נוצצות לנגד עיניו ממש.
לפעמים אני חושב שלא אתפלא אם במקום עיניים יהיו לו בסוף סימני דולרים, בדיוק כמו בסרט מצויר.
"אתה נכס לחברה," הוא אומר. בזה הוא צודק. אם היינו צריכים להסתמך עליו היינו עדיין מדשדשים בתחתית.
הדקות היחידות שהוא כולו מלא אנרגיה הם הרגעים האלה שבו מוגש לנו הדוח ביום העבודה האחרון לשבוע.
ההבנה הזו לא תשנה את מי שאני. אני מודה שאני וורקהוליק. אני תוהה האם אני "נשוי לעבודה" שלי בגלל שעות העבודה הארוכות של וונסה או שמא זו הסיבה שבחרתי לנהל עם אחת כזו מערכת יחסים.
*
את וונסה ראיתי לראשונה רוקדת במועדון לצלילי מוסיקה לטינית סוחפת. הייתי עם חבריי בערב הבנים המסורתי שלנו ועד מהרה הבנות הצטרפו לשולחננו.
"גברים בחליפות אף פעם לא נשארים לבד," אמר לי פעם ריאן.
כאשר ישבנו ופטפטנו הופתעתי לשמוע שהיא רופאה שמתמחה בחדר ניתוח. דבר הוביל לדבר והפכנו זוג.
אני מעיף מבט זריז בדו"ח ומציין לעצמי בסיפוק שעשיתי עבודה טובה השבוע. אני שולח הודעה לוונסה: "איפה בא לך לאכול מותק?"
התשובה מגיעה אחרי עשרים דקות. "עסוקה. נראה. אולי מחר בערב, אולי בראשון בבוקר."
אני לא יודע מה גורם לי לעשות את זה כך, אבל הפעם אני מרגיש שזה כבר יותר מידי בשבילי. בתיבת ההודעות שלי יש הזמנות לכל מיני אירועים בסוף שבוע ואני לא יכול לענות בגלל שאני תלוי בתשובה חד משמעית ממנה שלעולם לא מגיעה.
"אולי אף פעם." אני כותב לה ושולח בלב שלם.
אני מרים טלפון לאמא שלי. "היי אמאל'ה, לאסוף אתכם לשדה התעופה?"
"אנחנו לא נוסעים. אבא התקרר והחלטנו להשאר בבית. אולי תבואו לארוחת ערב? אני אארגן משהו. רק אבא ואני כאן."
"אשמח לבוא. זה רק אני," אני עונה לה.
"וונסה שוב בתורנות?" שואלת אמא.
"אין לי מושג. וונסה ואני כבר לא," אני מקמץ במילים.
"אשמח לראות אותך," היא אומרת.
אני מחליט לסיים מוקדם. מעדיף לצאת מהעיר לפני שיתחיל עומס התנועה, מכבה את המחשב, מסדר את השולחן ורגע לפני שאני יוצא משהו מושך אותי להסתכל מבעד לחלון.
אני משקיף על התנועה שלמטה ומרגיש פתאום זרות גדולה.
"מי אני?" אני שואל את עצמי, נושם נשימה עמוקה ופולט החוצה את כל מה שהצטבר בי תקופה ארוכה.
אני ממהר לצאת ויורד לחניון, נכנס לרכב ויוצא ממנו במהירות.
הנסיעה בטסלה שלי תמיד גורמת לי הנאה, אבל מרגיש לי פתאום כמה זה מיותר. כאילו שרכב אחר לא יעשה את אותה פעולה.
אני חוצה את הגשר הגדול ועולה על הכביש המהיר ללונג איילנד. שם אני כבר סוחט את הגז כמעט עד הסוף ונוסע כמו מטורף, כאילו משהו בוער בי להגיע לבית הוריי. אני מפעיל את המוסיקה ושר במלוא גרוני.
רק כאשר אני יורד במחלף לכיוון הבית אני מאט נוסע יותר רגוע, ופונה למרכז המסחרי.
."היי ילד, מה שלומך?" קורא לעברי ג'ורג' בעל חנות היינות "יקבי העמק", "מזמן לא באת לבקר. אתה חייב לטעום את היין שהגיע הבוקר."
ג'ורג' צודק היין באמת משובח ואני קונה כמה בקבוקים ממנו.
בחנות הפרחים אני בוחר זר פרחים לבנים לאמא, בדיוק כמו שהיא אוהבת.
נשאר לי רק להביא לאבא סיגרים. זה הפינוק שלו. סיגר קובני אחד אחרי ארוחת ערב שישי. אמנם הוא מקורר אבל אם אני כבר פה, אז אני קונה לו . שיהיה.
"היי רוי," קורא אחרי בעל מעדניית הבשרים, "תאמר לאמך שהבאתי את הנקניקים שהיא אוהבת."
"מדוע שלא תפרוס לי קצת ואביא לה?" אני מציע לו והוא אורז לי חבילה קטנה עבורה.
עוד כמה דקות נסיעה ואני גולש לתוך שביל הגישה לבית. אמא ששומעת את הרכב שלי על אבני החצץ מגיע, יוצאת לקראתי.
אני מביט בה בהערצה באמא היפה שלי. מה שהכי בולט לי היום הוא פניה השלוות. לא פלא שאני מרגיש כל כך ניחוח כל פעם שאני חוזר הביתה.
"אתה תמיד מפנק אותנו כשאתה מגיע," אומרת אמא ולוקחת ממני את זר הפרחים והיין.
הבית כבר מוצף בריחות הבישולים מהמטבח. אני שואף אותם לתוכי ומבין כמה התגעגעתי לחיים האלה.
אני מרגיש שמשהו מאד לא נכון בצורה שאני מנהל את חיי.
"כפי שהבנת נפרדתי מוונסה. למעשה שלחתי לה טקסט קצר אחרי שאמרה לי שאיננה יודעת מתי יצא לנו להיפגש. פתאום הבנתי שזו סתם מערכת יחסים ללא תכלית. אני כבר לא מרגיש אליה כלום כיוון שכמעט איננה שם."
"אל תכעס, אבל אף פעם לא הבנתי מה ראית בה. נכון שהיא בחורה יפה וחכמה, אבל לא ראיתי בה אחת שתבנה איתך בית."
"תבנה איתך בית…" המילים האלה מהדהדות באוזניי. כאילו יש בהן לפרום כל מה שאבד לי בדרך לפסגת ההצלחה.
אני ניגש לומר שלום לאבא ולתת לו את הסיגרים. "היי אבאל'ה, איך אתה מרגיש?"
"האמת שאני מרגיש הרבה יותר טוב. אמא שלך מטפלת בי כראוי," הוא אומר לי בחיוך, "מה שאני לא יכול לומר עליך ילד. משהו עובר עליך. שמעתי מאמא שנפרדת מוונסה."
"זה ממש לא זה אבאל'ה. אני מרגיש פתאום שהחיים שלי הם סתם מרוץ עקר. עשיתי מיליונים, אבל האם אני באמת מאושר? האם כאשר אני חוזר לדירה שלי אני מרגיש שחזרתי הביתה? אני מרגיש שהלכתי לאיבוד."
"בוא נצא קצת לחצר," אומר לי אבא.
אנחנו הולכים לטייל בין שבילי הגן הקסומים של בית הורי. אבא ניגש ומדליק את האורות סביב הבריכה ומתיישב על אחד הכיסאות. רוח נעימה נושבת ואני שואף את האוויר מלוא ריאותיי.
אבא מורה לי בידו על הכיסא לידו. "החברים במועדון תמיד שואלים עליך. "הבן המוצלח של הנרי." כך הם מכנים אותך, ואני חושב לעצמי בעצב מתי יאמרו עליך "הבן המאושר של הנרי."
אני שמח לשמוע שאתה מתעורר. שלא תבין לא נכון, אני מעריך את ההצלחה שלך מאד, אני אפילו מעריץ אותך. לא היה לי מעולם ספק שאתה תצליח בגדול. אבל אתה חסר מנוחה וחבל."
אנחנו יושבים ומדברים לנו עד שאמא קוראת לנו לאכול. "אני לא יודעת על מה דיברתם, אבל בחיי ששניכם נראים הרבה יותר טוב. אולי רוי היה התרופה שהיית זקוק לה הנרי?" אומרת אמא וקורצת לו. אני מבין שבעצם התכוונה אליי.
אנחנו מבלים את הערב בנעימים ואני מתיישב עם אבא לצפות קצת בטלוויזיה. כאילו בהזמנה מופיע על המרקע עורך הדין ריצ'ארד גריפין.
ריק ואני חלקנו חדר באוניברסיטה. הזיכרונות מהשנים ההם שחלקנו יחד צפים ועולים בי כעת ומעוררים בי געגועים. אני לא שם לב שאבא מדבר אליי.
"רוי אתה מקשיב לי?" שואל אבא.
"סליחה אבא, שקעתי בזיכרונות מימי הקמפוס העליזים," אני עונה לו.
"בדיוק על זה דיברתי אתך. מתי ראית את ריק לאחרונה? " שואל אבא, "הרי הייתם חברים טובים."
"ריק הזמין אותי לא פעם לבקר אותו בכפר, אבל תמיד היה משהו שלא הסתדר לי," אני אומר ומפנים את מה שאמרתי.
אני לא יודע מה קורה ביום הזה שאני פועל בו מתוך הלב ולא עוצר רגע לחשוב. אני מרים טלפון לריק.
עוד לפני שאני אומר מילה מתחיל ריק לדבר. "אם הייתי יודע שאני צריך להופיע בטלוויזיה כדי שתתקשר הייתי עושה זאת מזמן. עכשיו בלי תירוצים מחר אתה יושב איתי לארוחת צהריים כאן בכפר."
אני מחייך למשמע דבריו. לו ידע כמה הם נאמרים בזמן הנכון. "סגרנו," אני עונה לו, "שלח לי מסרון לאן להגיע."
"אתה רציני רוי?" עונה לי ריק, "אתה לא עובד עליי?"
"ממש לא," אני עונה לו, "נתראה מחר. להביא לך משהו מהעיר הגדולה?"
"תביא את עצמך ולא יהיה מאושר ממני," עונה לי ריק.
"לא יהיה מאושר ממני," מהדהדות המילים של ריק באוזניי הרבה אחרי שהשיחה מסתיימת. מתי גם אני אדבר כך?
אני נשאר ללון בבית הורי. מתחיל את הבוקר בשחייה, למרות שעדיין קריר בחוץ. המים הקרים עושים לי רק טוב.
אני מודה על כך שתמיד יש לי בגדים להחלפה בבית הוריי, נכנס להתקלח, חופף את שיערי הקצר ושוהה יותר מהרגיל תחת המים, נותן להם ללטף את גופי, ולשטוף ממני את מי שהייתי. אולי בכך אחשוף את עצמי בפניי.
אני יוצא מהמקלחת, מרגיש קל יותר, מוציא מהארון מכנס שחור, חולצת טריקו שחורה ונועל נעלי ספורט, משקיע בכל פריט שיהיה הכי מרוחק מתדמית איש העסקים המצליח שאני.
אם יש מישהו שאני יכול להיות מי שאני באמת בפניו זה ריק.
אני נפרד מהוריי ויוצא לדרך, כאשר מוסיקת קאנטרי שקטה מלווה אותי. רק באמצע הדרך אני נזכר שלא אכלתי כלום.
אני עובר דרך אחד מתחנות המזון המהיר שבצידי הדרך המהירה, מזמין קפה וכריך ארוחת בוקר וממשיך בדרכי, דחוף לי כבר להגיע.
השלט-"ברוך בואכם לכפר," מקבל את פניי.
זוהי הפעם הראשונה שאני מגיע למקום הולדתו של ריק ולמרות זאת אני מרגיש שאני מגיע הביתה.
אני מתקשה להסביר את ההתרגשות שאוחזת בי.
אני מחייך למראה החנויות הקטנות לאורך הכביש הראשי, פותח את החלונות ונותן לרוח לחדור לתוך הרכב, נושם עמוק את ריח השדות ומרגיש את החמצן מטייל לי במחזור הדם. כמה זה שונה מהעיר. ממש אפשר לנשום.
אני כל כך נהנה שמודה על מכשיר הניווט שמצפצף לי. כמעט פספסתי את הפניה שמאלה.
אני מחפש את "הבית הרביעי מהפינה, זה שצבוע בירוק.," כפי שהורה לי ריק ומוצא אותו בקלות.
ריק ממהר לקראתי, מסמן לי היכן לחנות.
"שיחקת אותה. איזה רכב!" קורא בהתפעלות ריק.
"לא לזמן רב. אני רוצה להחליף אותו למשהו יותר…נורמלי," אני עונה לו.
"יותר נורמלי מזה?" שואל ריק.
"אתה לא מבין ריק. הלכתי לאיבוד עם ההצלחה המטאורית שלי. אני רוצה לחזור להיות הבחור ההוא שהיכרת," אני עונה לו.
"ומה רע בהצלחה?" מתרעם ריק, "הרי בשביל זה למדנו."
"אתה מאושר ריק?" אני שולף את השאלה האולטימטיבית.
"כן, בהחלט," הוא עונה לי ללא היסוס, "אני מתעסק במקצוע שחלמתי עליו, יש לי את לורה שאני משוגע עליה, ויש לי מרחבים אינסופיים לחיות בהם."
אני מביט בו מהורהר. המילים שלו חודרות עמוק להבנה שלי. "מה שווה ההצלחה שלך אם אין לך עם מי לחלוק אותה?"
"לכמה זמן באת?" הוא שואל אותי. אני מסתכל עליו ומבין שבכלל לא חשבתי על כך.
"לא הבאתי איתי כלום. אפילו מברשת שיניים," אני אומר וצוחק, "האמת שלא חשבתי על כך בכלל."
"אם כך תן לי לחשוב בשבילך," אומר לי ריק. קיבלתי עכשיו הודעה שהיורשים של מנהל בית הספר שלנו רוצים למכור את החווה. יש להם סכסוך כספי רציני והם לחוצים למכור. אני רוצה לעבור שם לראות באיזה מצב הנכס. אולי יעלה לי רעיון למי למכור אותו." פתאום הוא מחייך מין חיוך מסתורי כזה.
"מה?" אני שואל אותו. אני הרי מכיר אותו כל כך טוב. השנים שלא נפגשנו לא גרעו מכך, "אל תגיד לי שאתה חושב עליי."
"אני לא אומר כלום," הוא אומר ועל פניו מסתמן חיוך של חתול שמתכנן תחבולות.
למרבה הפלא העניין דווקא קוסם לי. "שנלך?" אני אומר לו, כאילו זה אני שהצעתי לו ללכת לבקר בבית ההוא.
אני מגיש לו את המפתחות של הטסלה, וריק כמו ילד קטן ממהר להתיישב במושב הנהג ומתחיל ללחוץ על כל כפתור שהוא מגלה. הכי מלהיבות אותו הדלתות שנפתחות כלפי מעלה.
"רוצה להתחלף עם הטנדר שלי?" הוא שואל ועיניו נוצצות עדיין מהתרגשות על כך שנתתי לו לנהוג. הוא לוחץ על הגז והמנוע מגיב בעוצמה. אני מודה שגם אני אוהב את הרגע הזה.
"יש מצב," אני עונה לו.
"למה אתה מתכוון?" הוא שואל.
"שאשאיר לך את הרכב תמורת הטנדר שלך. נראה לי יותר פרקטי כאן," אני עונה לו.
"נראה לך? עוד יבואו לבקש ממני תרומות אם אסע ברכב כזה," הוא עונה.
"אם כך אנחנו מבינים אחד את השני. בפעם הבאה כבר אגיע לכאן עם טנדר," אני עונה לו.
אני לא יודע מה יש בחווה הזו שהיא כובשת את ליבי מהרגע הראשון. האם אלה עציצי החרס גדולים הפזורים לאורך שביל הכניסה ובתוכם פרחים בשלל צבעים, או הבית הלבן המשתרע על פני שתי קומות.
אני הולך לסיור סביב הבית. מהחצר האחורית נשקפים שדות אין סופיים ואני מרגיש משהו שלא הרגשתי מעולם. בעצם כן. אני מרגיש את הרגשת האושר כל פעם שאני בא לבית הוריי.
ריק מתבונן בי מרחוק. הפעם פניו רציניות. אין בהן שום מבט מלגלג. הוא ממתין בסבלנות עד שאני מרגיש שבע מהמראות והולך בעקבותיו לתוך הבית.
"סוף סוף הגעתי הביתה," אני אומר לו, "תכין את הניירת ואחתום עליה."
"אני מאד אשמח שתעבור לגור קרוב אליי," אומר לי ריק, "אבל מה עם העסק שלך בעיר? הרי זה טירוף לנסוע לעיר כל יום הלוך וחזור."
"העסק," אני עונה לו, "מסכים איתך שגם עם זה אצטרך להתמודד. אני רוצה למכור את חלקי. נראה אם השותף שלי ירצה לקנות אותי. להערכתי יש לו את האפשרות הכספית אם התנהל נכון עם הכסף. מה שאינני יודע אם כך נהג."
"אתה ממש רציני רוי," אומר לי ריק בפליאה.
"נקב בסכום. אני סומך עליך שתהיה הוגן איתי. אני אארגן לך את כל הסכום במזומן תוך כמה ימים," אני אומר לו.
"אני כל כך מתרגשת בשביל שניכם," אומרת לי לורה בשעה שהיא מוזגת לי קערה נוספת של מרק דלעת, "מזמן לא ראיתי את ריק כל כך נרגש."
"גם אני מתרגש. אפילו מאד," אני עונה לה, "אין לך מושג כמה מושלם הוא העיתוי עבורי. לפני קצת יותר מיממה עמדתי במשרד המפואר שלי והגעתי להבנה שאני חייב לשנות את חיי. הייתי חנוק. והנה אני פה וכבר אני נושם טוב יותר."
שבוע אחרי
כפי שחשדתי אנדרה לא ממהר לקנות את חלקי בשותפות. הוא לא יודה בפניי שהעסק היה מונח על כתפיי כל השנים, והוא נהנה מפירותיו ומהחיים הטובים שבאו בעקבותיהם.
הוא מנהל חיים נהנתנים וקשה לו להשלים שעכשיו יצטרך לעבוד באמת. אני מתעקש על כך שאין בכוונתי להגיע למשרד כל יום ולכן הגענו לפשרה שאני אעבוד מכאן.
"ברור לך שאני מתכוון גם להוריד את הקצב," אני אומר לו בשעה שמבטי נודד למרחקים בהביטי על השדות עמוסי החיטה.
"אני רוצה להכיר לך מישהו," אומר לי ריק, "קוראים לו ג'ון סטיבנסון. הוא אדם מקסים וישמח לעזור לך. הוא אדם שאתה יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות. יש לו אורווה עם סוסים, כך שתוכל להשאיל ממנו סוס וגם לבקש עזרה בקשר לשדות שלך."
אני מחליט לגשת אליו ולהציג את עצמי אחרי שאערוך קניות הצרכנייה המקומית.
כשאני מגיע לחנות ומחנה את הרכב שלי, אני רואה עיניים סקרניות מציצות עליי ומתלחשות. כמה אני שמח שהחלפתי את הטסלה בטנדר. אני יוצא מהרכב ומיד כולם מעמידים שהם עסוקים.
"ברוך בואך לכפרנו," אומרת לי בעלת החנות, "אני מירנדה. אנא פנה אליי אם אתה צריך עזרה."
"תודה מירנדה," אני עונה לה והיא מסמיקה קלות, "אני רוי ורכשתי את החווה של מר וילסון."
"אז אתה ממש משלנו," היא אומרת מתמוגגת משמחה.
"כן," אני עונה לה, "אני כאן להישאר."
