ג'קסון הריסון
אני מודה שההזמנה להתארח בבית האחוזה בזמן שהיא תופרת את השמלות עבור לילי בתה ועבור שאר המשרתות הייתה החלטה רגעית ולא באה מתוך מחשבה יתרה.
עמדתי מול הבית העלוב שבו גדלה לילי. המחשבה למה היא הפכה להיות למרות העוני הנורא והמראה של אימה האצילית, נגע בי במקום חשוף שלא הייתי מוכן לו.
לאחר שסוכם בינינו שהנהג יבוא לאסוף אותה אחר הצהריים, אני מורה לנהג לנסוע לבית הקפה לפגישה עם מנהל הבנק שלי.
אני שוקע בהרהורים. ברור לי לגמרי שההצעה הזאת באה כדי לשמח את לילי. אין טבעי מזה שגבר ירצה לשמח את האישה שלו, אבל לילי היא לא שלי ואסור לי לשכוח את זה.
"אני חושב שעדיף כך," אני אומר לנהג לאחר שברור לי שדבר הגעתה של התופרת יגיע במהרה לאוזניי כולם. "יש צדק בדבריה שיהיה עליה להיפגש עם משרתות הבית כמה פעמים לשם מדידות, מה שלא נראה כל כך מעשי אם הן תצטרכנה לנסוע כל פעם אליה. זה לא שהזמנתי אותה להתגורר באחוזה בדרך קבע."
"האדון צודק," מהנהן בראשו להסכמה הנהג, "זה באמת נראה הפתרון המעשי ביותר."
כמובן שאני לא יודע מה עובר לו בראש, אבל מקווה בכל זאת שזה ירגיע את השמועות בדבר המעשה הפזיז שלי.
זה מדהים שתוך פחות מעשר דקות נסיעה מביתה של לילי אני נמצא בלב עיר סואנת, מלאה בחנויות ובתי קפה. כל כך מנוגד לעליבות של שכונת המגורים הגובלת עם העיר ממזרח.
מצד שני השכונה גובלת עם מרחבי הטבע ויש בכך פיצוי.
כשאנחנו מגיעים לבית הקפה אני מבחין במנהל הבנק שיושב ומחכה לי. ניכר עליו שהפגישה הזאת גורמת לו מתח רב.
על השולחן לפניו ערימה של מסמכים והוא נוגע בה בעצבנות. מזיז אותה מצד לצד, כאילו יש בכך לשנות את הנתונים.
היום יום שטוף שמש, העצים עדיין מכוסים בעלים ירוקים, ורוח חרישית מלטפת אותם.
אנשים הולכים לאיטם, איש לא נראה ממהר. מין מראה פסטורלי כזה ששונה כל כך ממראה האיש שיושב ומחכה לי.
אני בוחן אותו ממקום מושבי ומכין את עצמי לבשורות הלא נעימות שהוא עומד לבשר לי.
אני עוצם עיניי לרגע כדי לשאוב כוח מול הבשורות, תהיינה אשר תהיינה. בשבריר השנייה הזה עולה דמותה של לילי מולי. אני יכול לדמיין אותה אומרת -"יהיה בסדר. אנחנו נתקן את הכל."
"תבוא לאסוף אותי עוד חצי שעה בדיוק," אני אומר לנהג שלי ומעיף מבט על השעון בכיכר העיר.
אני רואה שהנהג עושה בדיוק כמוני בזמן שהוא יוצא, ומקיף את הרכב.
רגע לפני שהוא פותח עבורי את הדלת אני נושם עמוק ועוטה על פניי פני פוקר. אין לי רצון שיראה כמה הפגישה הזאת היא לא לרוחי.
"מר לנדסמן," אני פונה אליו ברשמיות, "תודה שהואלת להיפגש איתי."
"הייתי חייב בכורח הנסיבות," הוא עונה לי.
"אם כך לא אבזבז את זמנך. גש ישר לעניין."
"הייתי מעדיף שתקרא את הדוחות בעצמך. אינני רוצה לאמר מילה שלא במקומה על תפקודו של אביך," הוא אומר לי.
אני לוקח את ערימה הדפים שמרוב שהועברה מצד אחד לשני היא מבולגנת ומקומטת מעט.
דרוש לי רק מבט מרפרף על המספרים כדי להבין את התנהלותו של אבי. אני לא מראה לפקיד הבנק מה שאני מרגיש. רק מחשבה אחת עוברת לי בראש. אני רוצה לחזור לאחוזה ולשתף את לילי.
אני יודע שיש לה עין חדה והיא תעזור לי להתמודד עם התפקוד הלקוי של האחוזה.
״ברשותך אקח את הניירת ואעיין בה במשרדי. אתה יודע שאינני בקיא עדיין בנושאים האלה.״ כמובן שהמילים האחרונות נאמרות לו כדי שיחשוב שאני לא מבין את המספרים.
למרות שתיכננתי להשאר בעיר אני מבקש מהנהג שיקח אותי חזרה לבית האחוזה. "עליי לסיים לעבור על החומר," אני מתרץ לו את השינוי בתוכנית.
את הדרך חזרה לאחוזה אני מעביר בעיון במסמכים שלפניי ואינני שם לב לדרך.
״הגענו,״ אומר הנהג וממהר לצאת כדי לפתוח בפניי את הדלת.
אני נכנס לאחוזה וניגש למטבח כדי לבקש כוס תה חמה ושומע את המשרתות מפטפטות, מה שגורם לי לעצור ולהקשיב.
״תכיני גם לנו מחר עוגיות?״ שואלת אחת המשרתות. אני מניח שהיא מדברת עם לילי.
״הכל תלוי אם אמצא את המצרכים,״ היא עונה מה שגורם לפרץ של צחוק.
״מיס לילי, את הבאת איתך לכאן הרבה שמחה,״ אני שומע את מיס דונווי אומרת.
״וכי מה יעזור אם נתלונן על מר גורלנו? עדיף שנחפש את הדברים היפים שזומנו לנו,״ עונה לילי.
״מה כבר יכול להיות יפה בזה שאנחנו משרתות?״ רוטנת מישהי.
״ועל זה שיש לך קורת גג בתוך בית חם ומואר, שלא חסר לך מה לאכול, ושיש לך משכורת, על זה את לא חושבת שאת צריכה להודות?״ עונה לה לילי, ״כי כל אלה בעולם בחוץ הם לא מובנים מאליהם.״
אני מרגיש דקירה בלב למשמע המילים האלה, עכשיו כשאני יודע מאיפה היא באה.
אני מוותר על הכניסה למטבח ונכנס לחדר העבודה שלי לעבוד.
כמה דקות אחריי נכנסת לילי. היא לא מבחינה בי בהתחלה וממהרת לחדרה, אבל אז היא מבחינה בי. "אתה פה?" היא קוראת בפליאה.
אני מחייך לעצמי כשהיא משמיטה את המילה אדון.
"הקצב שדברים קורים פה קשה לי," אני אומר לה וכמובן לא אומר לה דבר על הלב שלי שפועם בחוזקה כשהיא נמצאת לידי.
אני מתעשת מייד ומשנה את כיוון השיחה.
"הייתי בפגישה עם מנהל הבנק שלי. אני רוצה שנשב יחד ונלמד מה אומרים המספרים האלה.
אני יודע שהיו פה הוצאות יותר ממה שציפיתי שיהיו."
"אתה יודע מה אני חושבת?" היא עונה לי מהורהרת והמבט שלה נודד הרחק ממני.
"אולי," היא מתחילה לאמר, "יתכן שאולי חלק מהחשבונות האלה כבר שולמו והם רק מונחים פה כי מי שעסק בהם לא דאג לתייק אותם.
אני כמעט מסיימת את הרישום. נאמר לי שתעדר כמה ימים והירשתי לעצמי לפטפט קצת במטבח. אני מקווה שאתה לא כועס עליי."
היא ממיסה אותי. כל כך בא לי לחבק אותה, לאמץ אותה אליי, ולאמר לה שמותר לה לצאת להפסקה. הניירת הרי לא תברח.
"לילי, מותר לך לצאת להפסקה. את עובדת ממש קשה, גם אם לא מדובר בעבודה פיזית. אני מעריך כל מה שאת עושה. את עוזרת לי מאד. תסיימי את הרישום ואחר כך נשב על המספרים."
אני מהרהר בדבריה. אולי באמת כל מה שקורה כאן הוא בעצם רק חוסר סדר, ואולי המצב לא כל כך חמור כפי שחשבתי.
אני מבין שעליי להבין מה עשה אבי עם הניירת בעבר, וניגש לארונות בהם מסודרים התיקים. אני מושיט ידי לפתוח את דלת הארון, אבל לפני שאני מספיק לעשות כן מתפרץ אבי לחדר.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" הוא צורח עליי, "אתה מחפש אותי? מתכוון לחטט בחיי הפרטיים? מי אתה חושב שאתה?"
אני מודה שאני המום מההתפרצות שלו אבל אוסף את עצמי מייד.
אני מגניב מבט ללילי שקופאת במקומה לשמע הצעקות. היא נדה בראשה לעברי, ומייד מרכינה את ראשה.
"להזכירך זה אתה שמינית אותי לנהל את האחוזה המשפחתית. המינוי הזה בא ללא הוראות מצידך, וניתן לי מייד ביום שחזרתי משנות לימוד ארוכות.
לא קיבלתי ממך אפילו יום חסד אחד. הודעת לי שמהיום כל זה באחריותי. מה ציפית אעשה?" אני עומד מולו זקוף וללא מורא.
"אתה בודק את ההוצאות שלי?" הוא רושף לעברי בכעס.
"אין לי מושג מאיפה לך המידע הזה," אני עונה לו בשקט, למרות שאני חושד שמנהל הבנק סיפר לו בלית ברירה על הפגישה שלנו.
אני ניגש לשולחן, שולף מגירה אחת ושופך את תוכנה על השולחן. "מה אתה היית עושה במקומי אם זה מה שהיית מוצא בכל אחת ממגירות שולחן העבודה שלך?"
הוא מביט בי בכעס אבל לא מגיב למעשה שלי.
"מדוע נפגשת עם מנהל הבנק שלי?" הוא מצמצם בינינו את המרחק כמעט לאפס.
אני לא זז.
"כיוון שמיום שהעברת לי את התפקיד, הוא חדל להיות מנהל הבנק שלך לצורך ניהול ענייני האחוזה, והוא כעת מנהל הבנק שלי.
כדי להבין מה דרוש לי לנהל עסק כזה עצום אני נאלץ לנבור במספרים. הם יספרו לי יותר ממה שאתה סיפרת.
ההוצאות הפרטיות שלך לא מעניינות אותי. אין הן מלמדות דבר על איך שאני מתנהל."
"איזה צביעות," הוא אומר לי בלעג, "אתה חושב שאני לא יודע שהמשרתת שלך מחממת לך את המיטה?"
"מה אמרת?" אני מזדקף מולו. הפרשי הגובה לטובתי גורמות לו לקחת צעד אחד לאחור.
"מיס לילי היא המזכירה שלי, זו שעוזרת לי להבין את הבלאגן שהשארת אחריך. אתה יודע שהספקים שלך גנבו אותך על ימין ועל שמאל, עם טעויות מכוונות בחישוב?"
"ואת זה המשרתת שלך מצאה? באמת ג'קסון, אתה חושב שאני מטומטם?" הוא שוב צורח.
"בתור אחד שחינך אותי שכשאתה צועק זה לא אומר שאתה צודק, זה די צורם לי שאתה מרים כך את קולך. או.." אני משתתק. אני מרגיש שאני עלול לאבד את קור הרוח שאני מקפיד לאמץ כשאני לידו.
עומד לי על קצה הלשון לאמר לו שאני לא כמוהו. אני מכבד את לילי ולא אפגע בה.
האוויר בחדר קופא.
"לא נגעתי בה," אני מסנן לעברו לבסוף, לאחר שאני מחפש את הניסוח הנכון לאמר כדי לא להתפרץ עליו ולאמר לו שאני יודע על הבגידות שלו באימי.
"יש לי עניינים יותר חשובים כעת. אני צריך להחזיר שוב את האחוזה לימי תפארתה," אני אומר לו, "יש לך עוד משהו לאמר לי או שאני יכול לחזור לעסוק בענייני?"
המבט שלו מבהיר לי שקניתי לי היום אוייב. אני גם יודע שזה לא מגיע לי. לא אני הבאתי את המצב לכפי שהוא היום.
הוא עומד לצאת. "אני מבין אם כך שאתה מאשר לי להמשיך לנהל את האחוזה כראות עיניי." אני יודע שהוא לא אוהב את המילים שלי, אבל מרגיש שאני חייב להעמיד אותו על מקומו. שיחליט או שאני מחזיק במושכות או שאעזוב.
הוא לא עונה ויוצא בטריקת דלת שמהדהדת בכל מסדרונות קומת הכניסה לאחוזה, אם לא באחוזה כולה.
אני שוב מגניב מבט ללילי. היא קפואה ואגרופיה לבנים מרוב שסגרה אותם חזק.
"אני לעולם לא אפגע בשמך הטוב," אני אומר לה.
לילי
אין לו מושג כמה המילים האלה יקרות לי. אני נאבקת בדמעותיי. לו רק ידע מאיפה באתי.
הפחד הגדול שלי כשנודע לי מיהו אבי היה שאדון האחוזה יהפוך אותי לכזאת.
אני מרגישה את המשיכה בינינו. אני מגניבה אליו מבטים ורואה איך הוא מסתכל עליי. עם זאת אני לא שוגה באשליות. לכן המילים האלה כל כך חשובות לי.
זה נכון שאיננו נשוי, ועכשיו אני כבר יודעת שהנסיעה שלו לעיר הייתה כדי להיפגש עם מנהל הבנק שלו ולא עם אישה.
אני מרגישה הקלה. זה לא מובן לי. אני כל כך משתדלת לחשוב בהיגיון ולא מהלב. למה אם כן אני מרגישה הקלה?
אני מחייכת לעצמי ושוכחת לגמרי שהאדון ממתין לתגובה שלי.
"אני מאד מעריכה אדון את המילים שלך," אני אומרת לו לבסוף.
"בבקשה לילי אל תקראי לי אדון כשאנחנו לבד. המילים האלה מעיקות עליי," הוא נאנח וחוזר בצעדים כבדים לשולחן שלו.
עכשיו אני יודעת את שמו.
'אז קוראים לך ג'קסון,' אני ממלמלת בשקט. אני מתעשתת מייד. אני לא מעזה להעיף אליו מבט. אני יודעת שאם הוא שמע אותי הוא מחניק כעת חיוך מרוצה. אני מעדיפה שלא לדעת. בלי לשים לב חציתי את הגבול.
'אוף,' אני מסננת בשקט.
"הכל בסדר לילי?" שואל אותי האדון והחיוך על פניו מגלה לי שהוא שמע אותי.
"כן. עשיתי טעות. אני אתקן אותה," ומעמידה פנים שאני שקועה בניירת, מה שרחוק מלהיות נכון.
"דווקא את זאת לא הייתי רוצה שתתקני," הוא אומר לי ושב לשולחנו.
אני שמחה ששעת ארוחת הערב הגיעה ואני ממהרת לעזוב את המשרד. רגע לפני שאני סוגרת את הדלת אני מסתובבת אליו. "לא מסרת לי את סדר היום להערב."
"אני מבקש שתחזרי לכאן כשתסיימי לאכול," הוא אומר ויש משהו בטון הדיבור שלו שלא מובן לי. למה הוא מתכוון? האם הוא מתכוון לעבוד כל הלילה על הדוחות האלה? מה הוא ראה בהם שבוער בו?
אני יורדת למטבח ומייד מותקפת בשאלות.
"מה הוא אמר לך?"
"למה הוא חזר מוקדם משתכנן?"
"האם זה בגלל שאביו הגיע לכאן? הצעקות של האדון הקודם הרעידו את הקירות. והאדון ענה לו בשקט."
"אתן לא מבינות שאני משרתת שלו והוא לא משתף אותי בחיים שלו. שמעתי מכם שהוא תיכנן לא לחזור היום, לי לא אמר דבר. יש לי מספיק עבודה וזה לא באמת משנה לי אם הוא, האדון," אני מתקנת מייד את הניסוח של דבריי.
'אסור לך לשכוח זאת,' אני גוערת בעצמי בליבי.
"אין זה משנה אם האדון נמצא במשרד או לא. הוא נתן לי הוראות מה לעשות ויש לי עבודה לזמן רב."
המשרתות מאוכזבות שהן לא מצליחות לקבל ממני פרטים. המבט על פניי מראה לי שאני באמת לא יודעת.
"האדון ביקש שאחזור למשרד כיוון שעליי להתקדם בעבודתי," אני אומרת.
"אם כך," אומרת לי מיס דונווי, "קחי איתך עבור האדון מגש עם תה ועוגיות. אני מניחה שהוא ישמח לשתות אם עליו להמשיך לעבוד הלילה."
אני עושה כדבריה וומתכננת לקום להכין מגש לאדון. מיס דונווי מצביעה לי שאשאר לשבת וניגשת להכין את המגש בעצמה.
אני קמה מייד אחריה. "את לא צריכה לעשות את העבודה שלי," אני אומרת לה בלחש.
"את חיוורת לילי, את עובדת קשה מידיי. אנחנו פה לעזור אחת לשנייה. את פועלת למעני אני שמחה לעזור גם לך."
"כמו משפחה," אני עונה לה.
"אני שמחה שאת מבינה," היא אומרת לי ומגישה לי את המגש העמוס.
"מה אתן רוצות ממנה," אני שומעת את מיס דונווי גוערת במשרתות מייד עם צאתי, "אתן חושבות שזה שהיא לא מנקה כל היום היא לא עובדת קשה?
אני יכולה להעיד שהיא לא יושבת בחדר עם האדון, אלא במשרד צדדי והראש שלה כל היום בניירות. אני לא יודעת איך היא לא משתגעת."
אני מחניקה חיוך. זה נכון שאני עובדת ללא הרף
אבל לעומת מה שעשיתי בבית אימי, זאת עבודה קלה הרבה יותר.
אני נוקשת על דלת המשרד ופותחת אותה.
מה רבה הפתעתי כאשר אני רואה את אימי יושבת מול האדון.
אני ממהרת להניח את המגש בקצה השולחן, מוזגת תה מהקנקן לספל חרסינה לבן מעוטר ציפורים כחולות, ומניחה אותו לצד הצלוחית עם העוגיות לפני האדון.
רק אז אני מתפנה לדבר עם אימי. "מאמי הכל בסדר?" אני שואלת בבהלה.
"כשאני רואה אותך כל החושך הופך לאור, הקור הופך לחום נעים, והחיוך שלך מגרש את העצב," היא עונה לי.
"מה את עושה פה?" אני לא מצליחה להתאפק ושואלת.
"על כך עלייך להודות לאדון שלך," היא אומרת ושולחת יד ללטף את פניי.
