ג'קסון הריסון
אני מרגיש שלילי מבינה כמה הייתי רוצה לדבר איתה בשפה חופשית, לא בגינונים שמכתיב לי התפקיד.
לו לפחות הייתי רק בנו של האדון, עיניי כולם היו בוחנות אותי פחות.
אני נאנח, מודע לכך שיש דברים שביכולתי לשנות בסדרי הבית, אבל להסביר לאחרים שאני לא יכול להפסיק לחשוב על המשרתת שלי, זה בלתי אפשרי.
כל רגע שאני לידה מלמד אותי כמה היא עולה על כל הנשים הריקניות שבחברתן תמיד ביליתי.
הצורה בה היא מגיבה אליי, אין בה כדי להראות למישהו שאיננו יודע מה מעמדה , מיהי בהררכיה של האחוזה.
אני יודע, אין לי ספק בכך, שיבוא היום ואהיה חופשי להעלות אותה לדרגה שהיא ראויה לה.
"אני זקוק קצת לאוויר. אני לא רגיל להיות סגור כך במשרד. חשבתי ללוות אותכן מחר לחנות הבדים. אוכל להביע את דעתי ולמנוע אי נעימות כפי שהייתה כאשר סוחר הבדים הגיע לפה," אני אומר לה, "אני בטוח שלידי הוא לא יעז לנהוג בכן כפי שנהג."
כמובן שלא אומר לה שהייתי מעדיף ללכת איתה לבד.
"אני לא בטוחה איך זה יתפרש. האם זה נהוג שאדון האחוזה ילווה את המשרתות שלו? האם אין זה מתפקידו של אחד מרבי המשרתים?" היא עונה לי להפתעתי.
אני מנסה להבין מה עומד מאחורי המילים שלה. האם הן נאמרות כפשוטן או שיש משהו נסתר מאחוריהן. אני תולה בה מבט ארוך.
"אני חושבת על כבודך," היא מפרשת לי את מה שאני שואל אותה במבטי.
היא מושכת בכתפייה. "לא שאני כל כך מבינה גדולה בעניניי מעמדות. כל המצב הזה חדש שלי. אני חושבת שלאיש מאתנו זה לא באמת נוח."
התמימות שבה נאמרות המילים, הכנות שבהן נעימה לי.
"אני חושב שאת יודעת שזה לא נוח לי. הייתי מעדיף לעסוק במקצוע אותו למדתי ולא להתעסק בעניניים שנכפו עליי ועוסקים במה שהם עוסקים," אני עונה לה.
מה אני כבר יכול לאמר. אפילו את דעתי, שלא לדבר על רגשותיי , אסור לי לאמר.
"אנשים שוכחים, כשהם מביטים בבעלי האחוזות, שלא תמיד הם שם מבחירה. גם הם מחוייבים לכללים שהיו רוצים … אני לא יודעת איך להגדיר, אותם," היא עונה.
"את לא יודעת, או מפחדת לאמר?" אני רוצה לקבל תשובה.
"זה נשמע כאילו שאני לא אסירת תודה על הטוב לו אני זוכה," היא מתחמקת.
"ואם היינו שנינו לבד, בלי התארים?" אני אומר לה ומביט ישר לתוך עינייה.
"יש מילה אחת שלא קיימת בעולם שלי," היא עונה לי בטון קר, "מה היה קורה אם."
"יום יבוא," אני אומר ולא מפרש.
"יש לי עבודה אדון," היא אומרת, קדה ויוצאת מהחדר.
שקט מעיק משתרר בחדר. אני יודע שעברתי מבחינתה את הגבול, ועדיין אני נחוש בהחלטתי שיום יבוא והגבול בינינו לא יהיה קיים.
לילי
אני פונה לעבר חדרון העבודה שלי. אמנם במושגים של בית אימי הוא חדר מרווח, אם כי דל בריהוט, אבל יחסית לכל אחד מחדרי האחוזה שראיתי עד כה, הוא גדול יחסית.
אני מנסה לגרש את המחשבות מראשי. אני לא רוצה להראות לו שאני מבחינה בידו המגששת לקראתי.
לא שיקרתי, מעולם לא נגעה בי יד גבר. אין זה אומר שאינני יודעת לקרוא את המבטים של גבר שמעוניין בך.
למרות הבגדים הבלויים שאני לובשת, עיניהם של הגברים לא חדלות מלחמוד את גופי.
אדון האחוזה מסתכל עליי אחרת. הוא בוחן את עיניי, מנסה לפענח מה עובר לי בראש.
אולי אני שלו בהיותו האדון שלי, אבל הנפש שלי חופשייה. איש לא יוכל לקחת את ציפור הנפש שלי ולהכניס אותה לכלא.
אני נוהגת כלפיו בכבוד, בצייתנות, בכניעה. נותנת לו לשלוט בכל תחומי החיים שלי. גם לו רציתי אין בכוחי להתמרד נגדו. ועדיין יש לי גבולות שאותם לא אתן לו לעבור.
אני שומעת שנוקשים בדלת ומקשיבה.
ג'ורג' נכנס ואומר משהו לאדון. הם מדברים בשקט כך שאינני שומעת מה הם אומרים.
"אני יוצא מיס לילי," אומר לי האדון בקול חסר רגש, "אחזור בלילה. את יכולה לסיים את עבודתך מתי שתמצאי לנכון."
'הוא בטח מאוכזב ממני,' אני חושבת בליבי אבל אני איתנה בדעתי לשמור על המרחק בינינו.
כאשר אני ניגשת לסעוד עם שאר עובדי הבית במטבח אני שומעת את ג'ורג' מספר שהאדון יחזור רק בעוד כמה ימים.
אני תוהה בליבי מדוע לא סיפר לי את האמת.
אני לא יכולה שלא לנסות לנחש מה מטרת הנסיעה שלו. אולי מעורבת בזה אישה שהוא מעוניין בה.
זאת האפשרות שנראית לי יותר מכל האפשרויות.
"לילי, על מה את חולמת?" שואלת אותי מיס דונווי.
"סליחה?" אני מתעוררת בבהלה ממחשבותיי.
"שאלתי אותך מה אמר לך האדון?" היא שואלת וקולה רך מהרגיל.
"בקשר למה?" אני שואלת אותה בשקט מנסה להבין על מה היא מדברת.
"בקשר לנסיעה המסתורית שלו," היא מסבירה לי בסבלנות כשהיא מבינה שבאמת הייתי שקועה במחשבות.
אני מניחה שהיא משערת שתקפו אותי געגועים לאימי. כמובן שאין לה מושג שזה בדיוק מה ששאלתי את עצמי.
"האדון לא משתף אותי בחייו הפרטיים. הוא רק אמר לי שעליי להתנהל לבד כאשר יעדר מהאחוזה," אני עונה לה.
"וזהו?" היא מנסה לדלות פרטים.
"את מבינה שאני משרתת כמו כל אחד ואחת פה. אני מקבלת מטלות לבצע וכך אני עושה. אני לא מנהלת שיחות מיותרות עם האדון אלא אם כן יש לי שאלה בקשר למטלה אותה הטיל עליי.
אני עוסקת כעת במיון ערימות החשבונות שהצטברו מאז שאדון האחוזה הקודם…" אני משתתקת. אני קולטת שאסור לי לאמר מילה רעה על בעל האחוזה הקודם.
"אני בטוחה שג'ורג', בתור המשרת האישי שלו, יודע יותר ממני."
"מיס לילי איננה יושב בחדר של האדון אלא בחדר הסמוך לו. אני יכול להעיד שהם אינם מנהלים שיחות לא הכרחיות," קם ג'ורג' להגנתי.
אני מעיפה בו מבט מהיר והוא מסמן בראשו לעברי בתנועה כמעט לא נראית לעין שהוא עומד מאחורי מה שאמר.
ברור לי שהוא עושה זאת כדי להרחיק את השאלות ממני.
"מה עם סוחר הבדים?" שואלת מיס דונווי.
"אני מניחה שאין לו עדיין מה להציע לנו. האדון לא אמר לי דבר בנושא."
'ממש לא, רק שהוא רוצה ללכת איתי לבחור בדים,' כמובן שאת זה לא אומר להן. בכל מקרה זה לא רלוונטי כיוון שעכשיו הוא בטח בדרך לפגישה עם אישה שנכונה לו מבחינת המעמד.
אני לא רעבה אבל אוכלת כמות סבירה כדי שלא יהיה למיס דונווי מה להעיר לי.
אני מסיימת לאכול, עוזרת לפנות את הכלים מהשולחן וחוזרת לחדר העבודה הריק.
אני עובדת במרץ. אני רוצה להתקדם בעבודה כדי להתפנות לערימות הדואר הבלתי נגמרות.
אני מופתעת כשאני שומעת את הדלת נפתחת בשקט. הלב שלי מחסיר פעימה. 'האם הוא חזר?'
"זה אני מיס לילי," אני שומעת את קולו של ג'ורג'.
אני קופאת. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שג'ורג' ינצל את ההזדמנות שהאדון איננו וינסה לגעת בי.
"האדון ביקש ממני שאדאג לכך שאת שותה ואוכלת בזמן שהוא נעדר," הוא אומר ומניח על שולחני קנקן עם תה מהביל, וצלחת עוגיות.
"אני מודה לך מאד ג'ורג'," אני אומרת לו בנימוס מרוחק.
"מיס לילי, אני רוצה שתדעי שאני באמת לא יודע לאן הוא נסע. הוא לא שיתף אותי. אני יודע שהוא קיבל איגרת שגרמה לו להזדרז לצאת," הוא משתף אותי.
"אני מקווה שהוא קיבל בשורות טובות," אני עונה לו בנימוס.
"אני מניח שכן. הוא לא נראה מוטרד. נראה לי דווקא שרווח לו לצאת קצת מהמשרד. אני יודע שאסור לי לאמר זאת, אבל זה נראה לי קצת מוגזם שהוטל עליו למלא את התפקיד כשרק חזר מעשור של לימודים," אומר ג'ורג'.
"אני אהיה כנה איתך," אני מחליטה שאני חייבת להתרכך. אני צריכה אותו כחבר נאמן לצידי.
"אני לא מכירה את העולם הזה. כל חיי הייתי לצד אימי במתפרה הקטנה שלה, בין ארבעת קירות ביתנו הקטן.
לא היה לי כלל מושג שיועדתי להיות משרתת באחוזה. צר לי על הכאב שנגרם לאימי בשעה שנאלצה לתת אותי," אני אומרת לו.
"את שונה מכולן. מהרגע הראשון שהגעת עמדת זקופה מולן. את בהחלט לא נולדת להיות משרתת. גם האדון רואה זאת. אני מניח שקשה לו להתייחס אלייך ככזאת." אני מנסה להבין מדוע נוקט ג'ורג' במילות חנופה כאלה, מה שגורם לי שום להתבצר מאחוריי חומה.
"אני מבטיחה לך שהאדון לא שוכח לרגע שאני אחת ממשרתות הבית," אני עונה לו בטון קר משרציתי.
"לא התכוונתי לפגוע בך. אני לא מנסה לרמוז שהוא נוהג בך שלא כשורה. רציתי רק להביע את הערכתי להתנהלות שלך. את מכניסה רוח חדשה באחוזה. אני מסתובב בין משרתי הבית ומרגיש בשינוי.
איש מהם לא יאמר לך מילה, אבל הם מעריצים אותך. בהתחלה לא ידעו איך לקבל אותך, אבל הם יודעים כעת שאת משתדלת אצל האדון גם בשבילם."
"אני חושבת שהאדון רואה את הדברים אחרת מאביו. אני לא חושבת שנוח לו עם המושג הזה של משרתים. אין זה קשור למשהו שאני עשיתי," אני ממהרת לענות.
אני מרגישה שאני חייבת לברור את מילותיי. כנראה שההתנההגות של האדון היא לא פרי דמיוני אם השיחה הזאת מתנהלת.
"אני מודה לך שדאגת לי לכוס תה," אני אומרת ומוזגת תה לספל שהונחה לפניי, "ברשותך אחזור לעבודתי."
"היה נעים לשוחח איתך," אומר לי ג'ורג'.
אני נאנחת כאשר הדלת נסגרת. 'עכשיו נראה אותך מבינה מה הייתה אמורה השיחה הזאת להיות. האם זאת סתם שיחה? האם הוא מנסה למשוך את תשומת ליבי? או שמא האדון שלח אותו לדובב אותי.
כך או כך אני שמחה על כך שאני יודעת להיות מאופקת ובעצם לא אמרתי הרבה.
כיוון שהאדון איננו, וסיימתי את עבודתי במשרדו אני נשארת לשבת עם המשרתות.
"איך את?" שואלת אותי מיס דונווי, "ראיתי מקודם שהמחשבות שלך נדדו. את מתגעגעת לאימך?"
"זה קשה לי. יש לי כל כך הרבה שאלות. העולם שלי סבב סביבה כל חיי," אני עונה לה.
"ואביך?" היא שואלת בזהירות.
"אבי לא הכיר אותי," אני עונה לה. אני מניחה שהיא חושבת שאבי נפטר טרם לידתי, ועדיף שכך. איך אוכל להסביר לה מי אבי באמת?
ג'קסון הריסון
הרגשתי שאני לא נושם. שאני חייב להתרחק.
הכתר הזה שהונח על כתפיי מעולם לא היה ברשימת החלומות שלי. לו ידעתי שזה מה שיקרה לא הייתי משקיע שנים בלימודים, אלא מנצל את השנים להתפרע ולהנות לפני שיוטל על כובד התפקיד.
אבל לא רק. הקירבה הבלתי נסבלת ללילי, האחת שכמה שאנסה להתכחש לכך יש בה כל מה שאני מחפש בשותפה לחיי, הקירבה הזו כל כך מקשה עליי.
העמדת הפנים, משחק התפקידים של האדון והשיפחה שלו. שיפחה, כי כך אני מרגיש כלפי מי שעובד כאן.
אני יודע שהשינוי יבוא. אני רוצה שהם ירגישו שהם צוות עובדים, לא משרתים שצריכים להרכין את ראשם ולקוד לפניי כל פעם שאני עובר לידם.
החוקים האל אולי היו טובים לימים רחוקים. לאבא שלי זה דווקא התאים שינהגו כך כלפיו.
אני תוהה כמה מהן הוא אילץ לחמם את מיטתו. אין לי ספק שזה קרה, רק שאינני יודע עם מי מהן והאם הן עדיין עובדות פה.
אני יכול לדמיין במוחי את ההשפלה של אישה שהאדון שלה מצווה עליה לענג אותו נגד רצונה.
בדיוק זה הקו המפריד בינינו. לילי כל כך שומרת על הקו הזה, שהוא הופך נוכח בחדר כל הזמן.
אני מוצא עצמי דוחף את ידיי עמוק לכיסים כדי לא להסיט קבוצת שיער סוררת אל מאוחריי אוזנה.
כמה פעמים הבטתי על שפתיה ופניתי ממנה שלא תראה אותי נושך את שפתיי כדי לעצור את הרצון האדיר הזה לנשק אותה.
זה לא קרה לי עם נשים אחרות. לא ככה. לא בלהט כזה.
אני מנסה לשכנע את עצמי שזה קורה איתה דווקא בגלל שהיא אסורה לי, אבל יודע שזאת לא הסיבה.
היום כשסוחר הבדים הודיע שהצליח איכשהו להשיג בדים עבור לילי והמשרתות האחרות ראיתי בזה פתח הצלה להסתלק מכאן.
אני עומד כעת בחנות הבדים ובוחן את הסחורה שהוא מציג בפניי. הוא כבר מבין שאיתי הוא לא יכול להתחכם. לא בדוגמאות ולא בצבעים.
"הייתי מציע את הדוגמאות האלה ללילי," הוא אומר וכאשר אני מרים עיניי אליו ומצמצם אותן, "מיס לילי," הוא מתקן את עצמו ואני נד בראשי לאות שאני שבע רצון מכך שהבין.
"כיוון שאין מדובר לשמלות לנשף אפשר לחסוך בבד," הוא אומר.
"אני גבר. מה אני מבין בשמלות? לא בהן ולא בכמות הבד. אני מאמין שאתה יודע על מה אתה מדבר," אני עונה לו בטון חסר רגש. לפי המבט בעיניו אני כבר יודע מה הוא חושב.
כמה צדקה לילי שאמרה שעדיף שלא תבוא איתי.
"אתה יכול לסמוך עליי," הוא אומר את המילים שתמיד מלמדות שעליי להיות חשדן.
אני מבקש ממנו שלושה סוגי בדים עבור לילי ושתיים עבור כל אחת מצוות המשרתות.
הסוחר מודד כל בד, גוזר אותו עוטף כל אחד בנפרד.
"את הבדים של מיס לילי קשרתי לך ביחד עם סרט הקטיפה הכחול," הוא מסביר לי ומעמיס על כתפו את החבילות כדי למסור אותן לנהג שלי שמניח אותן במקומן.
"אתה יודע היכן גרה אימה של מיס לילי?" אני שואל את הנהג.
"בוודאי אדון. אני הבאתי אותה לאחוזה ביומה הראשון," הוא עונה לי בגאווה.
"אם כך קח אותי לביתה. תבקש ממנה לצאת לדבר איתי," אני אומר.
אני מתקשה לראות את הבית המט ליפול שבו גדלה לילי.
נשמתי נעתקת כאשר אני רואה את האישה היפיפיה שיוצאת ממנו. הליכתה הזקופה מלמדת אותי מהיכן ירשה לילי את יופיה והליכתה האצילית.
אני תוהה מה הסיפור של האישה הזו. היא נראית כמו אחת בת המעמד הגבוה. איך הגיעה למקום שהגיעה.
"שלום אדון," היא אומרת בהרכנת ראש וקדה לפני קידה כנהוג.
המתח ניכר על פניה. רק אז אני מבין שהיא מצפה ממני לבשורות רעות.
אני מובך מהמעמד, אם כי אינני מראה לה זאת.
"כידוע לך בתך עובדת בבית האחוזה שבבעלותי. לאחר שנתגלו כישוריה החלטתי למנות אותה למזכירתי האישית. בתור שכזאת עליי לדאוג לה לבגדים הולמים."
אני רואה את אנחת הרווחה על פניה.
"יש באמתחתי בדים עבורה ועבור המשרתות באחוזה. הייתי רוצה לדעת אם אפשר לשכור את שירותייך לתפור עבורן את השמלות," אני בוחן את תגובתה.
היא מביטה בעינייה נוצצות. "האדון מבין שעליי להיפגש עם המשרתות כדי לקחת מהן מידות."
"חשבתי להציע שתבואי ותשהי באחוזה. תוכלי לשהות בחדרה של בתך."
