לילי
"מה את רואה שם לילי?" שואלת אותי אימא.
"מישהו שאינני מכירה הגיע לכאן. אבי ניגש לדבר איתו," אני עונה לה וחוזרת למרכז החדר.
אימא ניגשת לחלון ונעה בחוסר נוחות. "האדון פה," היא אומרת, "מעניין מה הוא עושה פה."
"מעניין מה יש לאבי לדבר איתו," אני אומרת וצמרמורת אוחזת בגופי.
"תשאירי לי לדבר איתו אם יכנס לכאן," אומרת לי אימא.
אני מעמידה פנים שאני הולכת להכין משהו במטבח וחומקת דרך הדלת האחורית החוצה. אני מחישה את צעדיי וממהרת לעבר השדות המקיפים את הכפר.
במרכז השדה עומד עץ גדול בעל ענפים ארוכים שלצילם נהגנו לשחק כילדים. חור גדול פעור בצידו האחד וכילדים נהגנו להחביא בו את אוצרותינו.
כהרגלי אני מעיפה מבט לעברו ומוצאת ספר שמישהו החביא.
כיוון שלא כל ילדי הכפר יודעים קרוא וכתוב אני סקרנית לראות מהו הספר. מסתבר שזה סיפור אהבה.
אני מתחילה לקרוא אותו בעודי מטיילת בשדה הפורח. למרות הגשם ששטף אותנו האדמה לא בוצית ונעים לי להלך עליה.
'סתם סיפור מטופש,' אני מסננת לעצמי בקול, 'אהבה היא רק אגדה ולא באמת קיימת במציאות. הלוואי והייתי דמות מספר, שם הכל אפשרי.'
ג'קסון
הרופא מביט בי מופתע כאשר אני מבקש שיעצור ליד ביתה של אבלין. "האם ברצונך שאמתין?" הוא מנסה להבין מה מעשיי כאן.
אני מצביע על הרכב שנושא את הסמל המשפחתי שלנו החונה בשביל הכניסה. "תודה אין צורך. אני נפגש כאן עם הנהג שלי. היה לו עניין דחוף לסדר והוא לא יכול היה להמתין שתסיים את הביקור אצל אבי, שכן לא ידענו למה לצפות."
אני יודע ששמועות עפות בעיר, נלחשות מפיה לפה, ולכן עליי לברור את מילותיי.
אני נפרד ממנו ויוצא מהרכב. 'למה אני לא מתפלא לראות את הלורד איירבורן כאן?'
'אז היא שיקרה לי.'
הכל כעת ברור לי. מיס אבלין ידעה שלילי מתחתנת היום, אחרת מה עושה כאן הלורד איירבורן אם לא מלווה את בתו לחופתה?
"אדון הריסון," הוא פונה אליי ברישמיות. מדוע שלא יפנה אליי כך. ברור לי שלא יהיה בינינו יותר קשר. "מה אתה עושה פה?"
אני עוקף אותו ופונה לעבר הדלת.
"בבקשה אל תכנס כעת," הוא מבקש ואוחז בחוזקה בזרועי.
"תשאיר ללילי את ההחלטה," אני עונה לו בקור.
"מה הקשר ללילי?" הוא שואל.
"אני מבין כבר הכל. אני לא אתן לזה לקרות עד שהיא לא תקשיב לי," אני עונה לו ומבטי בוער לתוך עיניו.
העוזר שלו מתקרב אליי בצעדים מהירים. "אתה לא יכול להיכנס בזמן שאישה מודדת את שמלת כלולותיה," הוא אומר ופניו קרובות מידי לשלי.
אני מנער בפראות את אחיזתו של האדון בידי ופונה בצעדים מהירים לדלת הכניסה. למרות שמין הראוי שאנקוש על הדלת ואבקש רשות להיכנס אני מתפרץ לתוך הבית.
אני רואה את אבלין עומדת במרכז החדר אוחזת שמלת כלה מדהימה ביופיה. היא פותחת זוג עיניים גדולות לעברי ואז מתעשתת.
"מה אתה חושב שאתה עושה אדון?" היא יורה לעברי.
"אני לא אתן לחתונה הזאת לקרות לפני שאומר את דברי," אני אומר לה מייד.
"ולמה אתה חושב שיש לך מה לאמר? מה זה בכלל קשור אליך?"
"איפה היא?" אני שואל.
"על מי אתה מדבר?" היא שואלת ומסתכלת לעבר הדלת, מסמנת בראשה ללורד שיבוא.
"נו באמת. אל תעמידי פניי תמימה. איפה לילי?"
"לילי?" היא חוזרת על שמה, מסתובבת לאחור, ומחפשת אותה.
"איפה לילי?" היא שואלת את הלורד.
"אני לא מבין. היא הייתה איתך בזמן שמדדת את השמלה," הוא אומר לה מופתע.
"נכון. היא עזרה לי ללבוש אותה ושאלה איך אני מרגישה בה. אבל אחר כך …" היא מפסיקה את שטף דיבורה.
"אחר כך מה יקרה שלי," אומר הלורד בטון רך שמפתיע אותי.
אני עוד רגע יוצא מדעתי. כל מה שהיה עד עכשיו היה הצגה?
"אוי לא," היא אומרת. אני חייבת למצוא אותה," אומרת אבלין ומוסרת לי את שמלת הכלה שאחזה בידה.
'מה אני אמור לעשות עם זה?' אני ממלמל. אני מרגיש שהבד דוקר לי את העור למחשבה שאני אוחז בידי את שמלת כלולתיה של האישה שאני אוהב.
"ספרי לי מה קרה יקרה," שואל שוב הלורד את אבלין.
"לילי ראתה שרכב מגיע לכאן. אני זיהיתי שהאדון הגיע ואמרתי לה זאת. אתה לא מבין? לילי נעלמה בגלל שהאדון הגיע לפה," היא תולה מבט מתחנן בלורד. "אתה מבין שהיא שבורת לב?"
"אבל אמרתי לכן שאני לא מאמין ש…" הוא מביט עליי, "אני חייב למצוא אותה."
"לא. זה אני שחייב למצוא אותה. את חושבת שאת יודעת איפה היא?" אני מתערב בשיחה ביניהם.
היא ניגשת למטבח ומציצה החוצה. "מה שחשבתי. היא יצאה לשדות." היא מצביעה על הדלת האחורית שהשאירה לילי פתוחה במנוסתה.
אני חוזר לחדר ומסתכל על הלורד. "אתה יכול להסביר לי מה קורה פה? איך קרה שאחרי מה שדיברנו אתה נותן את ידה של לילי לגבר אחר?"
"אתה מר הריסון יכול להסביר לי איך זה שאחרי שביקשת ממני לשאת את לילי לאישה, בחרת באחרת ולא אמרת לי מילה?" עונה לי הלורד.
אני מביט בו המום.
"אני יודע שביקשת מאבלין שתתפור שמלה לכלה שלך," הוא לא שולט בעצמו ומראה לי כמה הוא כועס.
"אני חייב למצוא את לילי," אני אומר לו ויוצא בריצה דרך דלת המטבח הפתוחה.
אני יוצא לחצר האחורית ומביט חסר אונים במרחבים העצומים שפרושים לנגד עיניי.
הגשמים שירדו כאן בימים האחרונים, השקו את השדות ויצרו בהם מרבדים של פרחים בשלל צבעים. אני מחייך כשאני מבין מאיפה מתפרצת היצירה של לילי.
אני בהחלט יכול לדמיין אותה יושבת אותה כאן ומציירת. אני מבטיח לעצמי למלא את גן האחוזה בפרחים בשלל צבעים עבורה.
אני מביט סביבי ורואה שאני לבד במרחבים העצומים האלה. אני מבחין בעץ גדול שצומח לגובה רב ושם פעמיי לכיוונו.
"לילי!" אני צועק מלוא ריאותיי, "איפה את לילי?"
אני מחיש את צעדיי לעבר העץ הגדול ורואה למרגלותיו את לילי יושבת מצונפת עם ראש מורכן, כאילו מנסה להקטין את עצמה שלא אוכל לראות אותה.
אני יורד על ברכיי לידה. לא איכפת לי שהאדמה רטובה מעט מהגשם. אני רואה רק אותה.
"בבקשה אל תתחתני," אני לוחש כמעט בלי קול, "אני מבטיח לך לעשות אותך מאושרת."
"היית צריך לחשוב על זה לפני שהתחייבת לאישה אחרת. אני כבר אמרתי לך. אני לא אהיה פילגש שלך!" היא עונה לי בזעם וקמה מייד.
"על מה את מדברת? את יודעת שאת האישה היחידה בחיי. כך היה וכך יהיה," אני אומר לה ומחפש ללכוד בעיניי את מבטה, אבל היא מסרבת להביט בי.
"אני יודעת הכל," היא עונה לי בקור.
"מה את יודעת לילי שלי?" אני לא מרפה.
"אני לא לילי שלך! ברכותיי לרגל נשואיך. תניח לי." היא מתחילה להתרחק ממני.
"אני לא אוכל להינשא אם לא תהיי שם," אני אומר לה.
"אתה אדם רשע וחסר לב," היא מתקרבת אליי ומביטה לתוך עיניי. "אני שונאת אותך."
"למה לילי?" אני שואל.
"כי שיחקת עם הלב שלי. אז עכשיו תעזוב אותי בשקט, כבר אין לי לב לשחק איתו," היא אומרת ואני רואה שהיא מתאפקת לא לבכות.
"אני לא יודע מי סיפר לך שאני עומד לשאת אחרת. אימא שלך?" אני שואל, "כי אימך לא יודעת את מי בכוונתי לשאת לאישה."
"אז אתה מודה. שתדע שאינני רכלנית ולא איכפת לי איך קוראים לה," היא אומרת ומזדקפת מולי.
"יש לי רק בקשה אחת. תנשמי ותקשיבי לי," אני אומר ומניח את אצבעי על שפתיה. כמה הייתי רוצה לנשקה. הגוף שלי מתעורר רק מלגעת בהם.
"ביקשתי מאימך לתפור לי שמלת כלה עבורך. לא רציתי לספר לה שהיא עבורך, כי רציתי שהצעת הנישואין תבוא ממני. חשבתי שאין זה נכון שהיא תספר לך על רצוני לשאת אותך לאישה.
את מבינה מה אני אומר?"
"אז אתה לא מתחתן עם אחרת?" היא שואלת.
"אני רוצה להתחתן רק איתך," אני יורד שוב על ברכיי, "ואת לילי יקרה שלי, את רוצה להתחתן איתי?"
אני מושיט יד לכיס מעילי בו הינחתי את הטבעת שבחרתי עבורה ביום שמסרתי את הבד לאבלין לתפור את השמלה.
אני ממתין לתשובה, אבל היא לא מגיעה.
"חיכיתי עם המילים לילי לבקשתו של אביך שמבקש קודם לשאת את אימך לאישה ולהכיר בך כבתו.
זה לא היה התנאי שלי לשאת אותך לאישה ואת יודעת זאת. מבחינתי דבר לא השתנה. האמנתי שאת תרגישי יותר שלמה אם אביך יעשה זאת.
לא שיתפתי אותך בביקוריי אצלו כי לא ידעתי איך יגיב. לשמחתי הוא היה מאושר לשמוע היכן הוא יכול למצוא אתכן."
אני מישיר מבטי אליה לראות איך כל מילה משפיעה עליה
"הלב שלי בידייך לילי כבר מזמן. אני מבקש לשמוע את תשובתך."
"ואם אחרים לא יקבלו אותי? אני חושבת שאתה צריך לחפש לך אישה שמתאימה לך," היא עונה לה.
"את לא חוזרת לשם. אני לא רוצה אישה אחרת. אני רוצה רק אותך. אם תסרבי לי לא אשא אחרת לעולם.
אם היית מרגישה כלפיי אהבה כמו שאני מרגיש כלפייך היית מבינה," אני עונה לה וקם. אני כבר מבין את תשובתה. אין טעם שאשאר פה.
אני מתחיל להתרחק ממנה, כשאני שומע את צעדיה מתקרבים אליי בריצה. היא מחבקת אותי מאחור ונצמדת לגבי, גורמת לי לעצור.
"אני לא חושבת שקיימת אהבה גדולה יותר ממה שאני חשה כלפייך," היא אומרת לי בקול רועד.
"ועדיין את מסרבת לי," אני מנסה להסיר את ידיה מעליי. המגע והקירבה שלה מכאיבים לי.
"לא היה לי ולא יהיה לי גבר מלבדך," היא אומרת בי ונאחזת בי חזק.
"זה לא מספק אותי לילי," אני עונה לה.
"אני רוצה להיות אישתך," היא לוחשת כמעט בלי קול.
"אבל.." אני לא מרפא.
"בלי אבל. אני רוצה להיות שלך. התשובה שלי היא כן," היא אומרת בקול חלש אבל ברור.
"את בטוחה?" אני שואל לפני שאני מסתובב אלייה.
"אני אוהבת אותך ג'קסון," היא אומרת בקול רם וברור.
אני מסתובב אליה וצולל לתוך עיניה כדי לראות את כנות דבריה.
אני מודע לכך שאנחנו קרובים מאד לבית אימה, ומניח שיש מי שצופה בנו, ועדיין אני לא מתחשב בכללים.
אני עונד על אצבעה את הטבעת ומתנפל על שפתייה ברעב גדול. "אני צריך אותך. אני לא רוצה לחכות יותר," אני אומר לה.
"אני שלך ג'קסון," היא עונה לי ומניחה את ראשה על החזה שלי, "פה מקומי."
"הרגשתי שאני מת. אני לא חושב שאפילו קינאתי במי שחשבתי שאת נישאת לו, אלא פשוט הרגשתי שאני לא אעמוד בזה.
אני כועס על עצמי שנתתי לך לחכות כל כך הרבה זמן," אני אומר לה ועוטף אותה בזרועותיי.
היא מפתיעה אותי ומנשקת אותי. אני מרגיש שאני שוב חי.
"בואי נחזור לבית אימך. אני מבין שעסקת בתפירה. האם יש לך עוד הרבה עבודה?"
"את העבודה ללקוחות שלי סיימתי. נשאר לי רק להשחיל את סרטי הקשירה ועשיתי זאת כבר.
אבי הטיל עליי לתפור לאימי את שמלת כלולותיה ואני מניחה שתוך זמן לא רב אסיים אותה," היא עונה לי.
"ואת זה את יכולה לעשות באחוזה. אני מבקש שתחזרי איתי. אין לי כוונה להעביר אפילו לילה נוסף בלעדייך."
אנחנו חוזרים לכיוון ביתה של אבלין. הפעם אני לא מוותר ומושיט את זרועי כדי שהיא תכרוך את שלה סביבה.
"כעת את ארוסתי. ברכתו של אביך כבר ניתנה לי," אני מסביר לה מדוע אין בכוונתי להסתיר זאת יותר.
הלורד איירבורן
למרות שהריסון ולילי נמצאים הרחק מטווח השמיעה ברור לי על מה הם מדברים. שפת הגוף שלו מראה שהוא אינו מרוצה מתשובתה.
אני רואה אותו כורע ברך לפניה אבל קם וחוזר, ואז היא מחבקת אותו ומונעת ממנו ללכת.
אני חושב כמה עניין המעמדות מפריד ביניהם. אני יודע שאני חייב לשאת מייד את אבלין לאישה. אני חייב לתת להם את החופש שהם כה זקוקים לו.
אבל אז הריסון מפתיע אותי כשהוא מנשק אותה על שפתיה, נשיקה שאין ספק באופייה. הוא בהחלט מלא רגש כלפיה.
כאשר הם חוזרים שלובי זרוע אני מבין שהיא ענתה לו בחיוב והלב שלי רוקד מרוב שמחה.
"הייתי מבקש לערוך את טקס נישואינו בהקדם," אומר לי הריסון, "האם מקובל עליך שאדבר עם הכומר בכנסייה הסמוכה לביתי?"
הוא מביט בי בשאלה.
"הייתי רוצה להחליף עם לילי נדרים, כיוון שאני רוצה שהיא תבוא להתגורר איתי. חיכינו זמן רב מידי. אני מבטיח לערוך מסיבת גדולה לרגל נשואינו, מסיבה כפי שתבחר לעשות לילי."
ואז אני ניזכר שאבי מרותק למיטתו. "נאלץ לעשות את זה באחוזה, מכיוון שאבי עבר תאונה קלה ומתקשה ללכת."
יש לנו אולם תפילה קטן השייך למשפחת הריסון. שם נישאו אבות אבותיי וגם הורי אם אינני טועה. אחיותיי בחרו לערוך טקס נישואין גדול ומפואר.
"מה את אומרת לילי? מה את רוצה?" אני שואל אותה, "על מה את חולמת?"
"אני חולמת עליך. אלה כל החלומות שלי," היא עונה לי מבויישת. היא אוחזת בידי ומובילה אותי לחדר התפירה שלה.
"ניסיתי למחוק אותך מליבי. הבנתי שאינני שולטת על חלומותיי בהם אתה מופיע כל לילה. אבל רק כשיצאתי לצייר את הפרחים, ומצאתי עצמי מציירת אותך ביניהם הבנתי שגם אם תישא אחרת לאישה, הלב שלי תמיד יהיה שייך רק לך," אומרת לילי.
"את לא יודעת כמה אני כועס על עצמי. חשבתי שאני צריך לתת לך את המרחב כדי להבין, כדי שתחזרי אליי, אבל טעיתי. במקום זה גרמתי לך לסבל, וגם לעצמי."
"מה שחשוב הוא.." היא מתחילה לאמר.
"שאנחנו יחד, ולא נפרד עוד לעולם," אני אומר לה וחותם את דבריי בנשיקה. היא שלי ואני לא מוכן לחכות יותר, להסתיר יותר את מה שאני מרגיש.
רק כאשר אני שומע את דלת המטבח נפתחת אני ניתק ממנה במהירות, מיישר את בגדי ורומז גם לה לסדר את שערה שפרעתי בלהט תשוקתי.
"אני מבטיח לך," אני פונה ללורד, "שאכבד את בתך כל עוד לא קידשתי אותה."
אני מרגיש צורך לאמר זאת לאחר שסביר כי ראו את הנשיקות הסוערות בינינו. כבודה של לילי יקר לי מאד.
"אני מבקש שתחזרי איתי עוד היום לאחוזה. את תישני בחדרך עד ליום נשואינו, אבל את שעות בהן אינך ישנה אני מבקש שתבלי איתי."
לילי מביטה על אימה שמהנהנת בראשה לאות הסכמה.
"את יודעת כמה כולם מתגעגעים אלייך, דורשים בשלומך ושואלים מתי תחזרי? האחוזה חסרת חיים בלעדייך, שלא לדבר עליי."
