אמיליה
אני רואה את האש בוערת בעיניו. אני מקשיבה למילים שלו אבל לא עונה, אלא מושיטה יד אליו, מסמנת לו לבוא אליי.
אחרי הנשיקה שטעמה עדיין על שפתיי אני יודעת שהוא ידע להסעיר לי גם את הגוף.
לא התמסרתי אף פעם בקלות. תמיד שמרתי מרחק. איתו ידעתי מהרגע הראשון שאני אכנע לו ללא קרב.
למרות זאת הוא לא לוחץ עליי, הוא מוכן לחכות. "את שווה את זה" הוא אומר לי. אני יודעת שאלה המילים שחיכיתי לשמוע נאמרות מפיו של גבר.
ואז בשנייה אחת הכל מתהפך.
למרות השעה המוקדמת הנייד שלי מצפצף.
תיאו מביט בו מופתע. אני כבר רגילה לצלצול המתכתי שמתריע על מצב חירום.
"בן זונה," אני מסננת. יש לי הרגשה לא טובה שזה קשור ל'רוסי.'
תיאו מביט המום בנייד שממשיך להשמיע את הקול המחריד הזה.
אני מתיישבת מהר, פושטת את חולצת השינה שלי ומחליפה למכנסיים שחורים וחולצת טריקו שחורה.
כמה הייתי רוצה להיכנס למחשב לידו ולבדוק מה בדיוק קורה, אבל אסור לי.
אני יודעת שאני חייבת להתנתק ממנו מהר. כל החושים של הלביאה שמגנה על השבט שלה מתעוררים בי.
"אתה יקר לי יותר משמילים יכולות להביע. אני חייבת ללכת. אני מוכנה לתת את החיים שלי למענך, אבל תבטיח לי שאתה לא תעשה שטויות.
אני מיומנת בצורה שאתה לא מכיר. לא משנה מה תשמע, תבטיח לי שלא תחפש אותי."
"מילה, אני לא מתכוון לוותר עלייך," הוא עונה לי ומביט לתוך עיניי במבט הכי רציני שראיתי אי פעם.
"אתה לא צריך לוותר עליי, אני שלך. מבטיחה לך. אתה תקבל את כולי, אבל הלילה זה לא יקרה.
יתכן שאאלץ להעלם, ולכן אני מבקשת שלא תחפש אחריי.
יש לי צלצול מיוחד עבורך כך שאני יכולה לדעת שזה אתה מתקשר. אתה יכול להתקשר מתי שאתה רוצה. כשלא אוכל לענות הנייד יהיה על 'שקט' או מכובה.
אני מבקשת שתחסום את זיהוי השיחה כשאתה מתקשר מאיפה שזה לא יהיה, אם זה מהנייד או מהיחידה שלך.
אסור שאיש ידע על הקשר בינינו. אני מתכוונת עד שהרחובות יהיו נקיים.
"תבטיח לי שלא תחפש אותי," אני חוזרת על המילים.
"את תבטיחי לי שתחזרי אליי. אף פעם לא התנשקתי כך עם מישהי. די שנאתי להתנשק. זה נראה לי תמיד מיותר. אני רוצה לנשק את שפתייך עוד ועוד. תבטיחי לי," גם הוא חוזר על דבריו.
"תן לי את רישיון הנהיגה שלך," אני מבקשת.
הוא מביט בי מופתע, אבל מגיש לי אותו.
תיאו
"כשהגענו לכאן ישנתי. אני רוצה לדעת איפה אני נמצאת כדי לדעת איך לחמוק מפה," היא מסבירה לי.
אני מלווה אותה למעלית אבל היא ניגשת לדלת החירום. היא חוזרת אליי ונותנת לי נשיקה ארוכה, ניתקת ונעלמת בריצה בחדר המדרגות.
אני יוצא ללוות אותה במבטי ונידהם לראות איך היא יורדת בקפיצות גדולות את המדרגות.
אני בטוח שלו הייתה פורשת כנפיים הייתה הופכת לעטלפה מול עיניי. ולי לא היה ספק שזה אמת.
אני נכנס חזרה במהירות לדירה שלי שפרושה על קומה שלמה, יוצא למרפסת ומביט למטה לרחוב. לכל כיוון שאני מסתכל אין זכר ממנה.
'אולי היא באמת פרשה כנפיים ועפה,' אני ממלמל לעצמי.
אני יושב דרוך ומחכה לקבל קריאה מהיחידה. אם היא קיבלה קריאת חרום זה ברור שמשהו לא טוב קורה, שכן היא עובדת במשמרת לילה בלבד ולפי מה שכבר הצלחתי להבין היא נעה בחשיכה ברחובות העיר בעת הצורך.
אני מתחיל לפחד. למה אמרה לי שהיא תגן עליי במחיר חייה?
ההמתנה בלתי נסבלת עבורי. אמנם אני רגיל לדאוג לאנשיי אבל היא שייכת לרמה אחרת לגמרי. ברור לי שאני מאוהב בה לגמרי.
אני מנסה לחפש סימנים בכל מיני מקומות ומתפלא איך אני בתור המפקד של היחידה המובחרת עדיין לא שמעתי דבר ממה שקורה.
אני מהלך חסר מנוחה בדירתי, בודק כל דקה אם יש לי הודעה ממנה. כיוון שאין לי שמץ של מושג איפה היא ומה היא עושה אני נאלץ לקיים את הבטחתי לה ולהמתין לשמוע ממנה.
אחרי המתנה ארוכה ומורטת עצבים אני מקבל קריאה לבוא ליחידה. אני בודק את האקדח, מנקה אותו היטב, דואג שתהיה לי תחמושת נוספת בהישג יד. יש לי הרגשה שאזדקק לו הלילה.
אני מגיע למפקדה, מקפיד שאיש לא ירגיש שאני במתח. אין לי כוונה לאמר לאיש שיש לי נגיעה מאד אישית בסיפור הזה.
"תקשיב בוס," מתפרץ כהרגלו ג'ייסון למשרדי. הוא מביט בי ומשתתק. אני מביט בו חזרה. השיער שלו פרוע, והחולצה שלו תלויה עליו בצורה מוזרה. רק לאחר מבט ממושך אני קולט שהכפתורים לא כופתרו נכון וצד אחד של החולצה קצר מהשני.
"מישהו הפריע לך באמצע?" אני אומר לו בלעג.
"באמצע מה?" הוא שואל אותי לא מבין. המבט שלו לא מרוכז.
"לא משנה. רצית שאקשיב," אני אומר לו.
"אני לא יודע מה קורה, אבל זה משהו מאד רציני," הוא אומר.
'האם נדמה לי או שהוא נשמע מעט מבוהל?'
"אף פעם, אבל א-ף פ-ע-ם, " הוא אומר ועיניו מצטמצמות, "אתה מבין שאף פעם לא הקפיצו אותנו לפה בדחיפות ולא אמרו לנו בעצם כלום?"
"כנראה שרוצים שנהיה בכוננות למקרה שיזדקקו לנו," אני עונה לו בקול אדיש.
זיעה קרה נוטפת במורד גבי. אני מודה על כך שאני לובש עלי ז'קט עור וגם אם היא נספגת בחולצתי איש לא ייראה זאת.
"אני לא מבין. מישהו יודע משהו ולא מספר. לנו? אנחנו יחידה מובחרת," הוא ממשיך בטון הכמעט היסטרי שלו.
"לך תשתה מים קרים ותרגע. וג'ייסון, תוסיף גם כמה קוביות קרח," אני אומר לו בקור.
לו רק היה יודע מה קורה לי בפנים.
אני בודק שוב את הנייד שלי בפעם המי יודע כמה לראות אם יש הודעה ממנה.
טינה הפקידה התורנית מציצה לחדרי שדלתו נשארה פתוחה כי ג'ייסון שכח לסגור אותה.
"תקשיב בוס," היא אומרת לי.
'מה יש לכולם היום עם "תקשיב בוס". נראה לי שהם ירדו מהפסים,' אני חושב לעצמי.
"יש פה מישהו שטוען שהזמנת פיצה עם זיתים. אתה שונא זיתים," היא אומרת.
"מה יש בו שאת מפקפקת בו?" אני שואל. מאיפה היא צריכה לדעת שלא הזמנתי פיצה. ממתי אני מזמין?
"הוא לבוש כולו בבגדים שחורים," היא עונה בשקט.
"ו… מותר לכל אדם להתלבש איך שבא לו את לא חושבת? אני ממש לא מבין אותך," אני עונה לה בחוסר סבלנות, "תשלחי אותו אליי."
אני יודע שכל מה שקורה פה כעת הוא מנוגד לתיפקוד הרגיל שלי. אני יודע שטינה לא מספיק חכמה להבין את זה. בכלל מה היא עושה פה עדיין? היא הייתה אמורה לעבור ליחידה אחרת.
'ואולי דווקא בגלל זה שהיא לא מבינה כלום היא פה עדיין,' אני מסכם לעצמי.
"אתה לא יודע שאני לא אוהב פיצה עם זיתים?" אני שואל את הגבר שנכנס אליי למשרד.
"דווקא הבאתי לך פיצה פיטריות. אני יודע שלא כל אחד אוהב פיטריות ולכן אמרתי לפקידה מה שאמרתי," הוא אומר לי.
אני בוחן אותו וצוחק. דווקא העובדה שהוא חובש עליו את הקסדה לא הפריע לטינה אלא צבע בגדיו.
"תסגור את הדלת ושב," אני מורה לו.
"כדי שלא יהיה לך ספק," הוא אומר ולוקח לעצמו משולש מהפיצה ונוגס בו להראות לי שאיננה מורעלת ואני יכול לאכול ממנה, "הפיצה הזו באמת טעימה."
"אני מת על פיצה פטריות," אני אומר ולוקח גם לי משולש. אני לא מתאפק ומריח אותו ורק אז נוגס ממנו.
"מממ. אין כמו הפיצה של מאמא מריה," אני אומר ואוכל ממנה בהנאה, "באת לי בזמן."
"תודה לה על כך. היא הזמינה לנו אותה," הוא אומר ואוכל בהנאה.
"כפי שהבנת יש מעשים שלא עוברים עליהם בשתיקה. פני האדמה רוכשים ואין לי עדיין מה לספר לך. אנחנו פרוסים בכל מקום.
באתי לכאן למסור לך שיש מי שמנותק קשר כעת ולא כולם יכולים לענות לטלפונים."
"הבנתי," אני עונה אם כי איני מרוצה מכך.
"נתבקשתי להזכיר לך שהבטחת משהו ואתה מתבקש לקיים אותו."
"זו הבטחה שקשה לי מאד לקיים," אני אומר במרמור, "אבל אקיים," אני מוסיף כדי שיגיע לאוזנייה.
אמיליה
מיום שאחזתי באקדח לא באמת הרגשתי שיהיה לי צורך להשתמש בו. הוא היה כמו ביטוח עבורי, כזה שעושים ל'מקרה ש..' ונועד רק לשקט נפשי בלי שיש לי באמת כוונה להשתמש בו.
עומדת בפניי החלטה מאד קשה. דווקא ביום הזה שאני יודעת שאני חייבת אותו איתי, אני עומדת להשאיר אותו כאן ולהיות חשופה.
**
לא פעם סיכנתי את חיי למען חבריי. הסתכנתי כי חיי לא היו באמת חשובים בעיניי.
אימא שלי חשבה שפשוט עדיף שאשכח את מה שקרה בלילה ההוא.
כשסיפרתי לה שהלילות שלי טרופים, היא אמרה שזה בגלל שאני משחקת יותר מידי במשחקי מחשב.
העובדה שלמדתי מחשבים נראתה מטופשת וילדותית בעינייה. היא לא ממש מכירה אותי ולא יודעת שהמשחקים המטופשים האלה לא מעניינים אותי בכלל.
הבנתי שאין לי מה לענות לה. זה רק דחף אותי יותר למטה.
כאשר הוצע לי להצטרף ליחידת העטלפיות
הרגשתי שהחיים שלי לא ממש שווים משהו, ולמרות שידעתי שהפעילות בה עלולה להיות מסוכנת זה לא הרתיע אותי.
כל זה היה נכון עד שפגשתי בתיאו.
**
אני לא יכולה להסביר, גם לא לעצמי, את מה שניצת בינינו ושינה אותי לגמרי, וגרם לי להתחיל לחלום על העתיד.
דווקא ברגע הזה אני עומדת לסכן את הכל.
"קיבלתי הוראה לצאת לשטח," אני אומרת לשרלוט, "אני משאירה אותך פה אחראית על הכל. תהיי קשובה. אני עומדת להיות מנותקת קשר."
"אני לא יודעת מה עובר עליה. היא מדברת אליי לפחות כאילו היא המפקדת שלי," אני שומעת אותה לוחשת מאחוריי גבי.
"אולי הגיע הזמן באמת שתדעי ש..," אני שומעת את התשובה של אדריאנה.
אני מסתובבת במהירות לאחור. זה ממש לא הזמן לקנות לי אוייבים. אני חייבת את הגיבוי שלה.
"שמה?" אני יורה מייד לעברה של אדריאנה, "אני עטלפית כמו כל אחת מכן, ופועלת לפי הוראות."
אדריאנה קולטת מייד את הרמז. "מה את קופצת מילה," היא עונה מייד, "לא הכל קשור אלייך. עכשיו בגללך שכחתי מה שרציתי לאמר."
"סליחה," אני אומרת לה אבל המבט בעיניי מראה לה שאני מודה לה על שתיקתה, אני קצת קופצנית כי אני לא רגילה לצאת עם הגברים."
אני ניגשת לחדר השני בו נמצא שון.
"אני יורדת למחילות. תזכור שאני מושתלת, אבל יש מצב שאצטרך לנטרל את עצמי. אני סומכת עלייך שתהיה הכנפיים שלי."
"את החיים שלי אקריב למענך," הוא עונה לי.
"את זה לא. אם זה יגיע לזה, תתרחק. כאישה יהיה לי יותר קל לצאת מזה. אמנם חבולה ושרוטה, אבל מאמינה שאצא מזה בחיים.
הלב שלי מלא אהבה ולמענו אני חייבת לשמור על עצמי."
*
אני יוצאת לרחוב אחרי שהחלפתי בגדים לשמלה קצרה ופרחונית. אני הולכת ברגל כדי שלא יהיה עליי שום סימן מזהה.
אני עוברת במסעדה האיטלקית האהובה עליי מאמא מריה ומזמינה פיצה פיטריות. בזמן שאני ממתינה שיכינו אותה אני לוקחת מפית ומתחילה לכתוב כמה מילים.
אני יושבת דקות מול הנייר ולא יודעת מה לכתוב. פתאום זורמות ממני המילים.
כאשר הפיצה מוכנה אני לוקחת אותה, מניחה בזהירות את המפית מתחתיה ומבקשת משון שיגש עם המגש ליחידה. אני רק מקווה שיתנו לו להיכנס.
תיאו
"אין ספק שזו הפיצה המשובחת ביותר בעיר. בדיוק כמוה," אני אומר לשון.
"אני מרגיש בר מזל שהיכרתי אותה," אני מוסיף ברגע נדיר של רגשנות, ביחוד שהוא אדם זר.
אני לוקח עוד משולש ומבחין בנייר שמונח מתחתיו. אני מוציא אותו במהירות ומכניס אותו למגירה.
שון מבחין בכך. "אני חייב לחזור ל…עבודה."
"תשמרו על עצמכם. אנחנו פה בהמתנה," אני מסיים את הפגישה ומחכה כבר להישאר לבד.
תיאו
אני לוקחת איתי
את טעם שפתייך,
הוא יאיר לי את החושך,
ויראה לי את הדרך
חזרה אלייך.
אוהבת
מילה
'לו ידעת כמה יקרות המילים האלה עבורי. אני מלטף אותן במבטי שוב ושוב.
אני יודע שמשהו במעטה הקשיחות שבי נסדק היום. מעולם לא חששתי לחיי, גם כשכדורים שרקו לידי אוזני.
אני לא אדם דתי, לא מבקר בכנסייה, בקושי חוגג את חג במולד וגם זה רק בגלל המסורת במשפחתי. אבל עכשיו אני נושא את עיניי לשמים ומבקש שישמרו עליה.
עכשיו כשמצאתי אותה אני יודע מה אני עלול להפסיד.
בשנייה אחת הכל מתלקח.
קו החירום משתולל על השולחן שלי.
"המטה תחת התקפה," יורה לעברי מייד קפטן מורנו המפקד התורן במטה.
"מה אתה צריך ממני?" אני שואל מוכן להציע כל עזרה שאדרש.
"תנעלו את הדלתות שלכם ובינתיים שהאנשים שלך לא יתערבו," הוא עונה לי במהירות. הלחץ ניכר בקולו.
"יש עוד מישהו שמעורב?" אני שואל. אני לא יכול לשאול על היחידה של מילה, גם אם ידעתי מה שמה.
"אין לי מושג. בינתיים כל האש מרוכזת עלינו," הוא עונה ואני שומע הדי יריות בטלפון.
אני מזמן את ג'ייסון לחדרי. "אני רוצה לדעת מי מאנשינו בחוץ," אני מבקש ממנו.
העיניים שלו תקועות בשאריות הפיצה על שולחני.
"לא ראית פיצה בחיים שלך? אני מבין שאתה לא עומד בפיתוי. אתה יכול להתכבד במשולש תוך כדי זה שאתה מביא לי את הרשימה של האנשים שלי."
אני רוצה שהוא כבר יסתלק מפה. לראשונה מאז קיבלתי עליי לנהל את היחידה המיוחדת הדאגה שלי היא לא לאנשים שלי ואני חייב להתאפס שוב ולהתרכז רק בהם.
תמיד הייתי זאב בודד, רק שהבדידות שלי מורגשת הרבה יותר כעת כשאני לא יכול לחלוק את הסערה שמשתוללת בי מרוב דאגה לה.
אמיליה
אני נוגעת בשפתיי. מנסה למצוא אותו עליהן.
השקט ברחובות מבשר רע. אני מעדיפה אותו סואן מאנשים, ממכוניות.
יש משהו מפחיד, משהו מקפיא דם בשקט הזה כאשר השמש עדיין לא שקעה.
אני נטולת הנייד שלי, אלא נייד רגיל, לא ממוסך. אני צריכה לשקול כל מילה.
אני נכנסת לחנות ספרים לנשום קצת שקט שפוי ועוברת בין הספרים של הזאנר הרומנטי.
סידרה חדשה של סיפורים על המאפיה מוצגים לראווה על השולחן המרכזי.
"מה לא הייתי מוכנה לעשות כדי להיות איתו," לוחשת אישה צעירה לחברתה ומלטפת באצבעותייה צילום של גבר מקועקע, עם שרשרת ועליה צלב גדול על חזהו ומבט שיכול להעיר מתים בקיברם..
'איזה תמימות,' אני חושבת לעצמי, 'לו רק ידעת למה אלה מסוגלים באמת, לא היית מפנטזת עליו,' אני מדברת אליה בליבי ומתפללת שלעולם לא אדע בעצמי.
