תיאו
נוכחותה של ג'איה משקיטה אותי ומסעירה אותי כאחת.
טקס שתיית התה הלילי חוזר על עצמו כבר ארבעה ימים.
כל היום אני מאופק, שתקן, ובלילה אני נותן לסערות שהצטברו בי להשתחרר. כמובן שאיש לא יודע מה עובר עליי. גם לא ג'איה.
אני לא יודע איך הייתה מגיבה לכך אם הייתה יודעת שיש לי צורך אדיר להתפרק. כמה שאני שונא כעת את אמיליה, הגוף שלי מתגעגע אליה בטירוף. אני יודע שאין זה הוגן שאשתמש בג'איה לפרוק את הגעגועים שלי והפנטזיה שלי לאישה אחרת.
היא לא שואלת אותי דבר על חיי הפרטיים ואני נוהג כמוה.
אין לי מושג מה השתנה הלילה. אני מופתע לראות שג'איה יושבת על המיטה במקום על השטיח לידי ומסירה באיטיות את הבגד מעליה. היא מביטה לתוך עיניי לראות מה אני מרגיש. האם אני כועס? האם אני רוצה אותה?
"מה את רוצה ג'איה?" אני שואל אותה בקול חסר רגש.
"אותך," היא עונה לי.
"למה?" אני שואל.
"כי התאהבתי בך," היא עונה.
אני נועץ מבט ארוך וממושך לתוך עיניה ורואה בהן את התחינה.
"בת כמה את?" אני שואל.
"אני בת עשרים ואחת. אולי אני נראית ילדה אבל אני לא. בגילי אימא שלי כבר הייתה אימא," היא עונה.
"ואת, את רוצה להיות אימא?" אני שואל.
"אני רוצה ילד ממך," היא עונה לי להפתעתי.
"את לא באמת יודעת מי אני, או שאני טועה?" אני שואל אותה.
"מה שאני יודעת מספיק לי. אני מרגישה בטוחה ומוגנת לידך. מרגיש לי נעים להיות איתך. אף פעם לא ערכתי טקס תה פרטי עם גבר פרט לך," היא אומרת. כל אותו הזמן אני בוחן את שפת הגוף שלה ואת המבט שבעיניה.
"אני לא אשאר פה לנצח," אני אומר לה לבסוף.
"אני אעשה הכל שתשאר בגללי," היא אומרת.
זה כנראה מה שהייתי צריך לשמוע. "אני לא יכול לשכב איתך," אני אומר.
"זה בגללה?" היא שואלת.
"בגלל מי?" אני עונה לה בשאלה, "אין לי אף אחת שמחכה לי."
'האם אני אומר את המילים האלה לאוזניי כדי שאפנים, או לה?'
"אז תעשה איתי אהבה. אתה יכול להגן עליך ולא יהיה ילד. אני רואה את הרעב בעיניך. הרבה זמן לא היית עם אישה."
אני מריץ את המילים שלה במוחי. אני מחפש את ההיגיון שבהן. האמת היא שאין לי קשר עם איש. לא עם ג'ון, אמיליה מבחינתי כבר לא קיימת, ולא עם מישהו שיעדכן אותי מה קורה מחוץ לעולם המצומצם שלי.
אני אלוף במדיטציה. יושב על הריצפה, עוצם עיניים, ובמקום לרחף מאושר אני כל הזמן דרוך לנעשה סביבי. כל יום מחדש אני מגלה שזה עוד יום חסר משמעות שלא מקדם אותי לשום מקום.
אני משנן מילים שאני לא מבין, קד קידות לפסלים שאינני מבין את פישרם ומציית לכאורה לחוקים, כשבעצם אני לא עומד באף אחד מהם.
"את יודעת שאת רוצה לחצות גבול שאין ממנו חזרה," אני אומר לה, "וחוץ מזה אני לא יודע אם מותר לי, כעת כשאני חלק מהמנזר."
"כשתדע את התשובה תודיע לי," היא צוחקת. היא מתלבשת, עוברת לידי ומגניבה נשיקה לעורפי.
אני חייב לשלוט בעצמי לא לתפוס אותה בידי, למשוך אותה אליי, להשכיב אותה על השטיח ולקחת אותה בסערה.
הלילה הזה הוא הראשון מזה זמן רב מאד שאני פורק את עצמי בידי.
'את לא קיימת יותר עבורי אמיליה, ולעולם לא תהיי, יהיה מה שיהיה.' אני מדבר אליה בזמן שאני גומר.
מילים לחוד ורגש לחוד. פעם הראש והלב שלי היו זהים. המח שלט בשניהם. כל זה עד שבאה אמיליה והרסה לי את האיזון ביניהם.
עכשיו כשהגוף שלי רגוע יותר אני חושב על כך שלרגע לא דאגתי מה קרה לה. אני מנסה לשכנע את עצמי שבעצם זאת הייתה התאהבות אבל לא אהבה אמיתית.
אני מרגיש את הרגש צוחק עליי. 'נו באמת תיאו, על מי אתה עובד.'
ועדיין, אני לא אתן למחשבות על אמיליה להשתלט עליי.
מילה
אני מכניסה את הסלים העמוסים למטבח. "אל תשאלי שאלות אני אומרת ללטיפה, "זה פשוט היה פה כשניגשתי להאכיל את Brave."
"זה והמצע הרך בתא של הסוס והאוכל עבורו," היא עונה, "אני לא שואלת כלום."
"את ראית מי היה כאן?" אני לא מתאפקת ושואלת.
"אמרנו שלא מדברים על זה," היא עונה לי, "בואי תעזרי לי, כולן ישנות עדיין."
אני ניגשת להכין קפה. היא עוצרת אותי בידה. "הירקות מחכים לך." היא מגישה לי אותם כדי שאקלף ואקצוץ אותם.
"את מבינה שהוא יכול היה לקחת את הסוס שלו חזרה. כולם יודעים שזה הסוס האהוב שלו. הוא השאיר לך אותו. תחשבי בעצמך מה זה אומר." לטיפה מדברת בשקט, כמעט בלחש.
"ומאיפה את יודעת שזה היה הוא ולא מישהו מאנשיו?"אני שואלת.
"כשהתעוררת האם היית מכוסה בשמיכה?" היא שואלת ומחניקה חיוך.
"מה זה שייך?" אני מתפלאת.
"תחשבי בעצמך," היא אומרת ומפנה אליי את הגב.
"את רוצה לאמר לי ש.." אני לא מעזה לאמר מה שעובר לי בראש.
"הוא יכול היה לחטוף אותך מפה. אבל לא, הוא רק הסתפק בלכסות אותך. האהבה שבערה מעיניו כלפיך בזמן שהביט בך לא הותירה ספק שאת האישה שממלאת לו את הלב. הוא רוצה אותך ולכן יחכה שאת תהיי מוכנה."
לטיפה מסתובבת אליי ומביטה בי.
"את חושבת שאני צריכה לחזור," אני אומרת לה בהבנה.
"מה אני חושבת לא משנה. מה שאת, כן," היא עונה.
היא מציצה מעבר לכתפי. "בוקר טוב עליה," אומרת לטיפה, "מישהו היה מאד נדיב כלפינו. בואי תעזרי לי להכין אוכל."
"שאללה יהיה איתך מאלה לכל מקום בו תלכי, שליבך יהיה תמיד מלא אהבה," אומרת לי לטיפה ובכך היא מאשרת לי את מה שהיא חושבת שעליי לעשות.
אני ניגשת לשטוף את עצמי ומחליפה שוב לשמלה שנתן לי אמיר.
"אין לי צורך בכלום. אני משאירה לכן את כל מה שהבאתי," אני אומרת ללטיפה ומחבקת אותה, "תודה על כל מה שעשית למעני."
אני עומדת לצאת, כאשר לטיפה קוראת לי, מוציאה מכיסה את הקופסה עם הכחל ומורחת ממנו סביב עיניי. כשהיא מסיימת היא מכניסה את הקופסה לכיס שמלתי. "שתהיה לך מזכרת ממני."
אני ניגשת לאורווה, רותמת את Brave, מניחה עליו את השמיכה ומוליכה אותו החוצה. אני עולה עליו בקפיצה ומאיצה בו לדהור מהר.
"קח אותי הביתה," אני אומרת לו. אין לי ספק שהוא מבין, כשם שאני יודעת שהוא מכיר את הדרך חזרה.
אחרי דקות ארוכות של דהירה אני מבחינה בדמות יושבת על גבי סוס שצבעיו זהים לזה של Brave. כשאני מתקרבת אני מבינה שזה אמיר. גם Brave מזהה אותו מייד.
אני מסמנת לBrave שיאט את מרוצתו. הוא עושה כדבריי וניגש לעמוד מול אמיר הפעם בצעדים ולא בדהירה.
אני מרימה עיניי אל הגבר שאני אוהבת וחושבת כמה חזק הוא צריך להיות כדי לעמוד כאן ולחכות לבואי, כשאינו יודע אם אגיע. אני תוהה אם עשה כך מידי יום מאז שעזבתי.
"דבר איתי," אני מבקשת.
"איך ישנת?" הוא שואל. הוא רוצה לדעת אם הרגשתי את נוכחותו.
"שבעה ימים ויותר לא באמת ישנתי," אני עונה לו.
"למה?" המבט בעיניו בלתי מפוענח.
"כי לא היית לידי," אני עונה לו.
"זאת את שבחרת לעזוב," הוא עונה לי בקור.
"זה אתה שדחפת אותי לעזוב. הבהרת לי שאני תחת חסותך בגלל בקשתו של אבי, לא כי זה רצונך," אני עונה.
"אני לא אוהב שמשחקים איתי," הוא עונה לי. הטון שלו לא משתנה.
"למה באת אחריי? למה כיסית אותי בשנתי?" אני שואלת.
"את יודעת למה," הוא עונה.
"כי אבי ביקש שתשמור עליי," אני עונה לו ונדה בראשי להבנה.
"את יודעת למה," הוא חוזר על תשובתו.
"גם אני לא אוהבת שמשחקים איתי," אני עונה. אני יורדת בקפיצה מעל גבו של Brave. "שוב לקחתי את הסוס שלך בלי רשותך. אני לא לומדת מטעויות."
אני מפנה את גבי אליו ומתחילה לצעוד חזרה.
"מה את רוצה לשמוע?" הוא שואל ותופס את ידי.
אני לא מסתובבת אליו. אני לא אתן לו לראות את דמעותיי. אני מסדרת שוב את הצעיף שעוטף את ראשי ומנסה שלא תשאר פיסת עור גלויה. מה כל זה עוזר לי כשעיניי נשארות חשופות?
"את שותקת," הוא אומר ואני מרגישה את הנשימה שלו על עורפי.
"אני צריכה לשמוע ולך אין מה לאמר. תניח לי," אני אומרת ומנערת בפראות את זרועי.
הוא לא מוותר.
"את מוכנה להתחייב אליי?" הוא שואל.
"אני שלך אם לא הבנת עדיין," אני עונה.
"ומה עם הגבר שלך?" הוא שואל. הטון שלו שוב מקפיא לי את הלב.
"אם תבחר, תהיה אתה הגבר שלי. אם לא אז לא יהיה לי אחר," אני עונה.
"את שוב משחקת איתי?" הוא עונה בכעס.
"אמיר, אני לא מכירה את התרבות שלך. אני לא יודעת איך אישה מראה לגבר שהוא היחיד בחייה, איך היא מראה לו את נאמנותה.
החיים שהיו לי בניו יורק לא קיימים יותר. ניתנה לי הזדמנות שניה והפעם אני יכולה לתת רגשות שלי כלפיך לפרוח.
זה אתה שתחליט האם להשקות אותם, או לתת להם לנבול הפעם לנצח."
"אני רוצה לשמוע אותך אומרת את המילים," הוא מתעקש.
"אני אוהבת אותך אמיר," אני אומרת.
"את אוהבת אותי מספיק כדי להתחתן איתי?" הוא שואל.
"זה כל מה שאני רוצה," אני אומרת, "אני רק מתפללת בליבי שאהיה היחידה. אני לא אעמוד בזה אם תקח אישה נוספת."
"את יודעת שבתרבות שלי הגבר קובע," הוא ממשיך לענות אותי.
"אני יודעת," אני עונה בהשפלת ראש.
"ועדיין את רוצה להיות שלי?" הוא שואל.
"כן," אני עונה.
"ומה עם הגבר שאת מאורסת לו?" הוא שואל.
"טבעת האירוסין שנתן לי לא בידי. אינני מחוייבת לו יותר," אני עונה.
"ואם לא היה קורה מה שקרה היית נישאת לו?" השאלות שלו מטריפות אותי.
"כן. עד שיום אחד היה קורה משהו ואתה היית שב לחיות במחשבות שלי והייתי מאבדת את שפיותי," אני עונה.
"נו באמת. לא הייתי מגזים. את לא צריכה להמציא דברים כי את חושבת שזה מה שירצה אותי," הוא עונה.
"כשהבנתי שאני בסכנת חיים אתה הוא זה שפניתי אליו. הגבר שהייתי מאורסת לו שייך ליחידה מובחרת. הכי הגיוני היה שאתן לו למצוא פתרון למה שקורה, אבל לא, אני פניתי אליך. אם לא היית קיים בעולמי, אם שכחתי ממך, מדוע פניתי אליך? רק בגלל שאתה גר במדבר? או אולי אתה חושב שאבי פקד עליי להתקשר אליך?
אני מבקשת שתדאג לי להסעה לשדה התעופה אני חוזרת לניו יורק. תשכח שאי פעם היכרנו," אני אומרת לו. אני חוזרת על מילים שכבר אמרתי לו.
"תתחתני איתי?" הוא מפתיע אותי שוב.
"שכחת שהייתי מאורסת לגבר אחר, ואם לא היה קורה מה שקרה.." אני עונה לו והדמעות מתפרצות מעיניי שוב. אני מתקשה לנשום.
"אבל לא התחתנת והגורל שלח אותך אליי. את הלב שלי, החיים שלי, העולם שלי. אני מחכה לתשובה," הוא אומר ויורד על ברכיו. "אמיליה קנדי, תסכימי להיות אישתי? רק את ולא תהיה לי אחרת?"
"כן אהוב שלי," אני עונה לו ויורדת על ברכיי כי רגליי אינן נושאות אותי יותר.
"אני מצטער על כל השאלות. הייתי חייב לדעת שאת בטוחה בתשובה שלך. לעולם לא ארצה לפגוע בך. אני נלחם כל הזמן בעצמי לא לאבד שליטה איתך. את כל כך יקרה לי," הוא אומר לי.
"אני יודעת שאם היית שואל אותי את אותה שאלה בניו יורק לא הייתי עומדת בפניך והיית מקבל את אותה תשובה כבר אז. בדיוק כך אני בטוחה שאני רוצה לחיות את חיי איתך," אני אומרת לו.
"אם כך תתחילי לחלום על החתונה שלנו. אמלא כל משאלה שלך," הוא אומר.
"אין לי שום משאלה פרט לכך שאלך כל לילה לישון חבוקה בזרועותיך. תמיד האמנתי שעל הגבר להוביל את הנישואין. זה לא השתנה," אני עונה לו.
"מילה אהובת ליבי, החיים בניו יורק שינו אותי לנצח. כך גם האהבה העצומה שאני רוחש לך. אני כבר לא בן מדבר למגינת ליבו של אבי.
אבקש את ברכתו, אבל אשא אותך לאישה גם אם לא אקבל אותה, גם אם אאבד את מעמדי בעיניו.
תבחרי היכן את רוצה לגור. אם זה ניו יורק או כל מקום אחר בעולם. אני עשיר מספיק למלא לך את כל החלומות."
"אתה מדבר על אביך. אני לא יודעת איך יגיב אבי על הבחירה שלי. דבר אחד ברור לי. הבית שרכש עבורי בקרבתו והייתי אמורה לחלוק עם גבר אחר, הוא כבר לא ביתי. אלך אחריך לאן שתבחר," אני עונה לו.
"אם כך אבקש את ידך ממנו," הוא אומר , "כך נהוג אצל בני עמי."
אמיר מושיט לי יד ועוזר לי לקום. הוא מניף אותי בזרועותיו החסונות ומעלה אותי על גבו של Brave. הוא מפתיע, מתיישב מאחוריי, ומגיש לי את המושכות של הסוס השני.
מתברר שזאת סוסה. "זאת מארה. היא הבת של Brave והיא הסוסה שגידלתי עבורך. כבר אמרתי לך שתמיד חלמתי שתגיעי אליי. לא יכולתי כמובן לנחש שאלה תהיינה הנסיבות. היא בת שנה ומאד חכמה. בדיוק כמוך."
"היא יפיפיה. בהחלט אפשר לראות שהם מאד דומים," אני אומרת.
"לא רק. יש ביניהם קשר מאד קרוב. הוא מרגיש שהיא שלו ומגן עליה. בדיוק כמו שאני עלייך."
אמיר אוחז בידו האחת במושכות, וידו השניה מחבקת את ביטני. הוא מפזר נשיקות קטנות על עורפי, ואני נצמדת אליו.
"סוף סוף," הוא ממלמל, "כמה חיכיתי לרגע הזה."
"תודה שחיכית," אני אומרת לו.
"תשני איתי הלילה?" הוא לוחש לאוזני.
"הלילה, ובלילה הבא, ובכל הלילות שיבואו," אני עונה לו, "אין מה שיפריד בינינו יותר."
"אין מאושר ממני," הוא אומר לי ומורה לBrave להביא אותנו הביתה.
Brave מעיף מבט על מארה ופותח בדהרה מהירה כשהיא דוהרת לצידו. אני עוצמת את עיניי ומקשיבה לשירת המדבר. אני מרגישה שאחרי חודשים רבים אני סוף סוף נושמת באמת.
אני פוקחת את עיניי כאשר הדהרה נפסקת וקול פרסותיהם של Brave ומארה נשמע בכניסה לאורווה.
אמיר יורד בקפיצה ועוזר לי לרדת. “התא שלה סמוך לשלו," הוא אומר לי. אני מקמטת את מצחי. אני לא זוכרת שראיתי אותה שם.
"ביום שעזבת ולקחת אותו איתך העברתי אותה לכאן. מין הראוי שיהיו יחד, בדיוק כמונו," הוא צוחק.
אני ניגשת למלא את האוכל עבורה ומביאה לה גזר כפינוק. Brave רוקע ברגליו ומסתכל עליי. אני ניגשת לקחת גזר גם עבורו. הוא לוקח את הגזר לועס אותו בהנאה וכשהוא מסיים הוא מניח את ראשו עליי.
"הוא אוהב אותך," אומר לי אמיר שעומד מאחוריי ומחבק אותי, "הוא יודע שגם אני."
אנחנו נפרדים מהסוסים ונכנסים לפנים הבית. אמיר נכנס לחדר שיועד עבורי. הוא מסמן לי להשאר בחוץ. הוא חוזר עם השמלה והצעיף שרקמתי.
"חשבתי לקנות עוד עבורך, אבל כשהבנתי שזאת את שרקמת אותה העדפתי לקנות לך שמלות ללא ריקמה וחוטים בשלל צבעים שתרקמי אותן כרצונך. תבורכנה ידייך. את מאד מוכשרת. איש לא היה מאמין אם הייתי מספר לו שאת לא בת המדבר."
"חכה עד שתטעם את הקפה שלמדתי להכין," אני אומרת.
אמיר מביט בי מופתע ואז ים של רגש מציף את עיניו. הוא מבין שעשיתי זאת למענו.
