מילה
"אני מבקשת מעקב צמוד על התא שלו. יש לי חשש שהוא ינסה להתאבד," אני אומרת לקצין התורן, "אסור שזה יקרה."
אני לוקחת כיסא וניגשת לשבת מחוץ לתאו של האיש שערער את חיי.
רחוק מעיניו נמצא תיאו שעיניו עוקבות אחריי. "אני לא אתן לך לעשות זאת לבד. אני פה לתפוס אותך אם תרגישי שאת נופלת."
הפעם אינני באה כפתיינית. אני לובשת ג'ינס סקיני צמוד בצבע שחור, וחולצת טי לבנה שעליה הדפס I LOVE NY בצבעים כחול ואדום כצבעי הדגל.
החולצה הובאה לי מחנות המזכרות בפינת הרחוב. "לא מצאת חולצה יותר מקורית?" שאלתי.
האקדח נמצא מתחת לחולצה שלי אבל אינו גלוי לעין. פעמיים בדקתי לוודא שאין בו אפילו כדור אחד.
הסוהר פותח את הדלת כך שרק סורגים עבים מפרידים ביננו.
רגע לפני שאני מסתובבת אליו אני שמה על עיניי משקפים. לא אתן לו לראות את עיניי.
"תשכח מזה חרקובסקי," אני אומרת לו, "אני יודעת שאתה בטוח שזו שעתך האחרונה, אלא שאני אעשה איתך חסד."
"אינני זקוק לחסדייך," הוא יורה לעברי ולא מגיב לשם בו קראתי לו.
"עוד לא הבנת שכאן לא אתה מחליט?
אני מוכנה להקשיב לך. רצית לדבר איתי. אחר כך אהיה זאת שאשאל והרבה ואתה תענה לי על הכל."
"ומה יהיה אחר כך? אשלח לבית המשפט ויערך לי משפט ראווה? אני סוס מת. עדיף שאסיים את זה מהר ככל האפשר."
"אני מתכוונת לתת לך הזדמנות לספר את האמת שכבר ידועה לנו," אני אומרת. אני מקמצת במילים, בוררת אותן בכוונה תחילה.
"ומה יצא לי מזה?" הוא שואל, "את כבר יודעת שאני לא טיפש."
"מה שאני יודעת הוא שאתה נמשך לילדות קטנות. זה מסוג הפשעים שמעבר לזה שהת.. , אתה כבר מבין, אתה תהיה מצרך מבוקש בכלא, זה מסוג הפשעים שאין עליהם מחילה גם בקרב הפושעים ביותר." אני משתתקת, סופרת עד חמש וממשיכה. "בוא נדבר על זה."
"מה לך ולכל זה?" הוא שואל וסוקר אותי בעיון.
"אתה צודק. מאד גדלתי מאז. הפכתי לאישה. העניין הוא שלא אותי תקפת. המזל הגדול שלי שכל כך היית להוט שטעית בזהוי.
מי ש'זכתה' להרגיש את כובד גופך כמעט איבדה את דעתה, וניסתה ליטול את חייה. האם זה שווה הנאה של רגע מצידך? תענה לי בכנות."
"לא," הוא עונה.
"הילדה שהוטבעה בנהר, תלמידת התיכון, יצאה ללא פגע. היא ניצלה ברגע האחרון על ידי דייג שעבר במקום. אם לא הייתה מספרת לך מי אחיה הייתה מרגישה גם היא את כובד גופך עליה.
זה העניין של הבתולים שעושה לך את זה?" אני שואלת.
"מי את?" הוא שואל, "את פסיכולוגית? את מנסה להטריף את דעתי?"
"הייתי רוצה לאמר לך שאני ידידה. אבל אני לא. ובכל זאת אני מנסה לעזור לך.
כדי לעמוד בפיתוי לא לירות בך כדור ישר לליבך, ווידאתי שאין לי כדורים באקדח.
אני לא אהרוס את חיי ואשב בכלא בגללך. אני רוצה לעשות בעזרתך תיקון גם לעצמי."
"את.." הוא אומר.
"כן?" אני שואלת, "אני מי?"
"את מנסה להפליל אותי," הוא אומר.
"אתה משעמם אותי," אני נאנחת, "לא תדע מי אני. אני יכולה להבטיח לך שאם תעמוד בציפיותיי נגיע יחד לחדר חקירות וזה יהיה… טוב, אני מקדימה את המאוחר. הכל תלוי בך."
"את שוכחת שעומד מולך אדם מסוכן ולא טיפש בכלל. שמעתי שאומרים עליי שאני אדם מבריק," הוא מזדקף פתאום.
"ואתה לא יודע מי עומדת מולך. עליי אומרים שלא כדי לעמוד מולי לא רק בחושך, אלא גם באור, ואני בהחלט לא טיפשה כלל."
אני נושכת שפתיים כשאני שומעת שתיאו מחניק את הצחוק שלו. אני מסמנת לו בראשי בתנועה כמעט לא נראה.
"את צודקת לגמרי," הוא אומר בקולו החם והעמוק, "כל מילה שאמרת נכונה."
אני רואה את חרקובסקי נרעד.
"אז כדי לקנות את אמונך, דבר שאינני עושה ובטח לא עם גבר שהייתי מתה להשחיל בו כדור, אומר לך שאני יודעת שאתה סיצליאני שנשתל במאפיה הרוסית בניו יורק תחת השם הבדוי חרקובסקי. לו רק ידעו מי אתה.
אתה אולי מבין למה שחררנו אותך אז כשתפסו אותך לראשונה.
עכשיו אתן לך רגע לעשות חשבון ולחבר בין הדברים. אני מניחה שאתה טוב במתמטיקה."
אני קמה. "בא לי דחוף כוס קפה," אני אומרת ועוזבת את המקום.
אני מבקשת שיביאו לי שתי כוסות קפה וממתינה עד שהקפה מוגש לי.
"אני אוהב אותך," לוחש לי תיאו, "את גיבורה אמיתית."
"אני רוצה שתהיה גאה בי," אני עונה לו ושולחת לו נשיקה באוויר.
"מנוולת," הוא מסנן לעברי, "את יודעת שאני מאחורי מסיכה ומתגרה בי."
"אתה מדבר כאילו אני לא מפסידה מזה גם," אני לוחשת לו חזרה.
"כשאת צודקת יקירתי," הוא אומר בקול רגיל, "את צודקת."
אני עומדת מול חרקובסקי ולוגמת לגימה מהקפה. "רואה אין בו רעל, אם עברה בך המחשבה, או אולי התקווה."
אני מניחה על הריצפה את הקפה סמוך לסורג ומתרחקת מייד, כך שגם אם ינסה לזרוק עליי את הכוס עם הקפה החם הוא לא יצליח לפגוע בי.
הוא מביט בי בעויינות אבל בכל זאת מתכופף לקחת אותה.
אני מרימה את עיניי למסך ומחייכת כאשר אני רואה את הציור של הנחש על גבו בשעה שהוא מתכופף לקחת את הכוס.
"ביקשתם זיהוי, קיבלתם," אני אומרת בקול.
"איזו דרך עלובה לקחת את הדי.אן.איי שלי," הוא אומר לי.
"שכחת שכבר יש לנו אותו?" אני עונה לו מבודחת, "דווקא הנחש האימתני שעל גבך, זה שהצלחת להסתיר בעבר, דווקא אותו ביקשתי ללכוד. תאמין לי שמזלך שאתה לא ניתקל בקעקוע האימתני שלך בלילה. הוא בהחלט מפחיד.
זה בהחלט לא אופייני לכלא הרוסי לקעקע את זה, ועוד על הגב, אבל במקרה ידוע לי בדיוק מי עשה זאת ולמה. הוא כבר פיטפט לנו הכל."
"את יודעת, את מפתיעה אותי. את מוסרת לידי מידע, חלקו אמיתי חלקו בדוי, מביאה לי קפה חם ומוכיחה לי שהוא כנראה לא מורעל, מתייחסת אליי כבן אדם למרות שהיית הורגת אותי ללא היסוס," הוא אומר, "אישה יפיפיה שכמוך."
הוא משחק איתי. אין לו מושג כמה אני אוהבת אתגרים כאלה.
אני קורצת לתיאו כאומרת 'תתכונן להצגה'.
הוא מרים מעט את המסיכה, מגלה רק את שפתיו ואומר לי ללא קול: "הבמה שלך."
"אתה זוכר שאני מהצד הזה של הסורגים. אני אישה חופשייה לעשות כרצונה. לו רציתי," אני אומרת לו בקול שקט ורך, מעבירה את לשוני על שפתיי, "יכולתי להופיע לפנייך בחצאית מיני קצרה, יש לי מהן מלא בארון, לשבת על הכיסא בפיסוק שתוכל לראות את התחתונים שלי.
אני אגלה לך סוד. אני מעדיפה תחתוני חוטיני, אתה יודע כאלה שמכסים רק את הפרח הקטנטן. האמת שהייתי מעדיפה ללכת בלי, אבל החבר שלי יהרוג אותי אם ישמע שיש לי מחשבות כאלה," אני מדבר כממתיקת סוד.
המילים שלי עושות את שלהן והוא מושיט את ידו למכנסיו. הוא שוכח שאולי הסורגים מפרידים בינינו אבל אני רואה את הכל.
"אל תתעסק איתי חרקובסקי, אני לא נערת פיתוי ולא מעוניינת לשמוע מילים מתקתקות ממך.
אתה צודק, כנראה יש לך ניסיון לא קטן במתקני כליאה. לא תמיד אנחנו אומרים את האמת, לעיתים שותלים ידיעות. לך תדע מה ממה ששמעת במבזק אמיתי.
אני אומר לך שמי שאתה מחשיב אותה לאישתך מספר אחד שתיים ושלוש, רחוקה מלהיות נאמנה לך וכנראה מוכרת אותך כבר כמה חודשים טובים.
מה שראית הן באמת מילים שלה.
אל תתרשם ממה שאמרה לגבר שבא לביתכם. היא שקרנית גרועה וה'מחמאות' על גבריותך לא נלקחו ברצינות על ידי איש.
לא שמעת כל מה שהיא אמרה. היא אישה מסוכנת, ביחוד לך.
היא אמרה מספר דברים שהכשילו אותה והבנו שבעצם אותה אנחנו מחפשים.
בקרוב יהיו בידיי שמות של אנשים ואתה מתבקש לאשר את זהותם ולאמר מה אתה יודע עליהם. אחד או שניים מהם הם הרוצחים שלך.
יש לך הגנה מלאה מאתנו והבטחה שזה לא יקרה.
לפני שאני עוזבת אותך רק אומר לך. יש בי כעס עצום כלפיך על מה שעשית לילדה. למזלך חל חוק התיישנות על הארוע ואי אפשר לתבוע אותך עליו.
אחותו של קצין המשטרה, חוץ מהבהלה שנגרמה לה, שוחררה על ידך מרצונך כך שגם עליה אין מה לתבוע אותך.
תראה כמה מתנות קיבלת ממני היום. תשתה את הקפה שלך הוא מתקרר."
"אני רוצה לכתוב לה מכתב סליחה," הוא אומר לי להפתעתי, "לפצות אותה על הסבל שעברה."
"היא עברה שנים של שיקום נפשי. הייתי מעדיפה להניח לה. ואני, אני למדתי לאחוז באקדח."
"אני לא מבין, אבל אמרת," הוא אומר.
"כבר אמרתי שלא כל מה שנאמר פה הוא אמת. האמת היחידה שזאת לא אני שפגעת בה."
אני מסמנת לתיאו לצאת אבל סבה על עקביי .
"רק שתדע שמעולם לא יריתי באיש. אין לאדם זכות לפגוע באדם אחר."
תיאו
"קח אותי מכאן," היא אומרת לי, "אני רוצה שתעשה איתי אהבה, שתמחק ממני את הזמן הזה."
אני מכיר את ההרגשה הזאת, את הצורך הזה להתפרקות, לנקות מעלייך את הטינופת.
אני נכנס לשירותים פושט מעלי את המדים השחורים ושמח שנשארתי עם בגדי ספורט מתחתם.
אני אוחז בידה של מילה ויוצא איתה במהירות מהמטה. מסתבר שרכב איסוף כבר מחכה לנו.
"זה שון," היא אומרת לי אחרי שהיא מקבלת זיהוי לנייד שלה. אנחנו נבלעים בתוכו והרכב יוצא משם במהירות.
"לדירה של תיאו," היא אומרת לו.
"ילדה את חייבת הפסקה. את מתישה את עצמך. תניחי לאחרים לעשות את המלאכה." הוא בהחלט דואג לה.
הוא מביא אותנו תוך דקות ספורות לדירה שלי כאשר הוא נעזר באורות רכב משטרתי שמאפשרים לו לדהור ללא הפרעה גם ברמזור אדום.
שון מסמן לי שהוא רוצה לדבר איתי. "אנחנו מתכננים פעולה מקיפה. אני רוצה אתכם בבית. יש סיכוי שהרחובות יצבעו באדום. תשמור עליה."
"אני אבוא איתך," אני אומר לו.
"לא המפקד," הוא עונה לי, "יש לך תפקיד חשוב מזה. יש לך אוצר גדול לשמור עליו."
הוא נותן לי נייד חדש. זה הטלפון האדום שלך. טלפון חירום למקרה שנזדקק לך."
"והמספר שלו?" אני שואל.
"זה קשר בינך וביני בלבד," הוא עונה.
"על מה הוא דיבר איתך?" שואלת מילה.
"תבדקי את הטלפון הזה," אני אומר לה, "אני חושד בכל העולם ורוצה לדעת שאין את מלכודת."
"הנייד הזה בסדר," היא אומרת.
אנחנו עולים לדירה שלי. להפתעתי היא מניחה את הטלפון ליד החלון של שרותי האורחים," ומסמנת לי לרדת אחריה במדרגות.
כבר למדתי לא לשאול שאלות. היא יורדת בריצה שלוש קומות ועוצרת.
היא בודקת שוב את מספרי הדירות להיות בטוח שהגיעה למקום הנכון, שולפת סיכה ופותחת במיומנות את דלת הדירה שנמצאת בדיוק שלוש קומות מתחת לדירתי.
היא מבריחה את שלושת המנעולים, בודקת שהחלונות סגורים וניגשת לחדר האמבטיה.
"בוא נתקלח מהר, עוד מעט העיר תהיה עטופה בעלטה," היא אומרת, "אני מריחה את זה באוויר. הרחיקו אותנו כדי שיוכלו לצאת למלחמה האחרונה.
יש לי יסוד להניח שהרוסים נשלחו חזרה להבעיר את האש. הם לא יודעים שיש רשת שלמה שפרוסה כבר כדי להנחית מכת מוות.
שום דבר לא מטריד אותי כעת. אני זקוקה לך באופן נואש. אני צריכה אותך," היא אומרת מחפשת מילים אבל אני מבין אותה, כי גם אני שם.
אנחנו שוטפים את עצמינו בזריזות ואני מוביל אותה לכיוון חדר השינה. היא מפתיעה אותי ומובילה אותי לחדרון קטן שבו רק מיטה אחת גדולה.
"עשה בי כרצונך," היא לוחשת לי, "אני לא יכולה לחכות."
אני חודר אליה בלי לחשוב שלא שמתי קונדום. אני מגביר את הקצב ככל שהיא גונחת יותר. היא כולה מרוכזת במעשה ולא מוציאה הגה מהפה. מה שמאד לא אופייני לה.
היא מטריפה אותי וגורמת לי להיות מאד סוער מעליה ובתוכה.
הגמירה שלה מגיעה בעוצמה שלא הרגשתי עדיין, מה שגורם לי לגמור מייד. היא מחבקת אותי לא נותנת לי לרדת ממנה.
אני חושש שמשקלי כבד לה אבל היא לא מוותרת, היא נעה בחוסר נוחות, אבל לא נותנת לי להתנתק ממנה. רק כאשר היא מרגישה שיצאתי מתוכה היא מרפה.
"מילה," אני קורא בשמה.
"הייתי חייבת להרגיש אותך עוד," היא אומרת.
"את מדברת כאילו זאת הפעם האחרונה שלנו יחד," אני אומר ומרגיש זיעה קרה במורד גופי, "אני דורש שתסבירי לי מה קורה."
"הטלפון האדום אומר שמלחמת עולם עומדת לפרוץ בעיר מתחת לפני השטח. כל המפקדים העליונים מתבקשים להסתגר בבתיהם. אני אחת מהם וגם אתה.
אין צפי כמה זמן זה ייקח, מתי נוכל אתה ואני לשוב חיינו הרגילים, לכן הייתי זקוקה לפעם הזאת כדי לשחרר בי את כל המתח."
"ולמה אנחנו לא בדירתי?" אני שואל.
"יתכן שיש מעקב עלינו בלי ידיעתנו, או אולי על שון ולכן," היא עונה, "עד היום חשבתי שחרקובסקי הוא הבעיה. תוך כדי דיבור הבנתי שהוא המטרה, מה שאומר שאישתו 'התהפכה עליו.'
אבא שלי שלח לי מסר מוצפן שהוא נוסע להיות עם מייסון. לא הבנתי עד לרגע שהטלפון האדום הונח בידיך שזה המצב."
רגע אחרי שנפסק פתאום החשמל אנחנו שומעים את המסוקים שחגים ברעש גדול מעל העיר, ומייד אחריהם קולות של יריות מחרישות אזניים.
אנחנו רואים את האורות מאירים לעבר הבניין בו אנחנו שוהים. "תכבה מייד את הנייד," היא מורה לי אבל לא עושה כמוני.
מילה
ידיעות מוצפנות מועברות אליי. אני קוראת רק את המילים הראשונות, נמנעת מלקרוא את ההודעות כדי למנוע חשיפת מקומנו.
"את רגועה כל כך," הוא אומר.
"את המבצע הזה תכננתי במשך חצי שנה," אני אומרת לו להפתעתו, "כל שלב ממנו, מה לעשות במקרה של טעות, או של שינוי בתוכנית. הכל מקודד.
המסוקים שחגים מעלינו מידי פעם מגיעים כדי לאשר לי באיזה שלב הם נמצאים. הכל מתבצע לפי התוכנית. אם יימשך כך תוך שעתיים הכל ייגמר."
"ואם לא?" הוא שואל אותי.
