תיאו
אני מרגיש טוב יותר. הכאב שהכהה את חושיי כמעט ולא מורגש. אין לי מושג מה נתנו לי לשתות, אבל אני בהחלט מרגיש שוב עירני לגמרי.
אתה מוזמן לצפות.
כך כתוב לפתע על הקיר. אני כבר יודע שקבוע בו חלון שמצידו האחד אטום ואיש מהיושבים בחדר לא יכול לראות אותי, בזמן שמהצד שלי אני יכול לצפות בנעשה בחדר.
אני לא יודע אם החדר חשוך או שהחלון עדיין מכוסה במסך שחור.
את התשובה אני מקבל תוך מספר דקות . יש משהו שמסתיר את החלון, משהו שאני לא יכול לדעת מהו בדיוק, אבל אין זה משנה.
פס של אור בוקע מתוך השולחן במרכזו.
לחדר נכנסים שנים. הם לבושים בשחור, עטויים בגלימה שחורה שמכסה אותם מהראש כלפי מטה, ומדמה כנפי עטלף.
אחד מהם מרים עינים לעבר החלון. עיניים בעלות אישונים צהובים שגורמים לי לחלחלה. זה בהחלט נראה מפחיד.
אבל אז הוא מניח את ידו על הלב ומדמה תנועה של פעימות. אני מחייך לעצמי כשאני מבין שזו מילה.
הדלת נפתחת וג'ייסון נכנס.
"עכשיו תתחיל לדבר," אומרת לו מילה במבטא רוסי כבד.
"אני רק רוצה ליידע אותך שאני אדם חסר סבלנות ששונא שמשחקים איתו."
"ממש רועדות לי הביצים," הוא אומר לה בלעג.
היא מסובבת את ראשה מעט הצידה. "אני לא שומעת כלום. כנראה שמה שיש לך שם הם בגודל של ביצי ציפור," היא אומרת. אני בטוח שהיא יודעת שהוא לא יראה לה שהוא נפגע.
"ממש נעלבתי," הוא ממשיך בטון מלגלג.
"לא התכוונתי להעליב אותך. סתם קבעתי עובדה שכיוון שהן לא משמיעות רעש כשהן רועדות לך, יש רק מסקנה אחת. אבל נעזוב את השטויות האלה.
אתה מבין, משלמים לי משכורת על משמרת לילה, בין אם תדבר או לא. אני מציעה שנשתוק עד שיבוא לך לדבר."
אני מחניק חיוך. היא בהחלט יודעת את העבודה. שפת הגוף של ג'ייסון משתנה מייד.
"אז אתה שומע?" היא פונה למי שאיתה, "חשבתי שניסע קצת לסיציליה. שמעתי שיש שם אוכל יוצא מהכלל. אני רק מדברת על זה וכבר בא לי לאכול פיצה."
"אני יכול להמליץ לך על מקום שמוכרים פיצה פיטריות מעולה," מתערב ג'ייסון.
"אני שונאת פיצה פיטריות," היא אומרת לג'ייסון, "אני אוהבת אותה עם בשר, מלא בשר, ואם אפשר בשר של…לא משנה."
"את חושבת שאני לא מבין מה את עושה? את שוכחת שאני קצין חקירות," הוא אומר בהתנשאות.
"אז הנה , התחלת לדבר. מה יש לך עוד לספר לי?" היא שואלת.
ג'ייסון מבין שהוא נכשל בלשונו ומשתתק.
"יש לנו מין משפט שאנחנו משננים כל יום – עין תחת עין. כשרק באתי לאמריקה לא הבנתי את המשפט הזה מה זאת אומרת העין נמצאת מתחת לעין, עד שהסבירו לי שזה vendetta.
נקמה זו מילה שאני מכירה עוד מהבית, מרוסיה. אגב, אתה מדבר רוסית?"
"ולמה שמישהו שנולד בניו יורק צריך לדעת רוסית?"
"אתה צודק. אדם רגיל לא, אבל אתה…אתה לא רגיל."
"זה אמור להיות מחמאה או זלזול?" הוא עונה לה משועשע.
"אדם אינטליגנט כמוך יודע את התשובה," היא עונה לו בשקט. היא לא תיתן לו לערער את שלוותה.
"יש סיבה שבחרנו בך זה ברור לך לגמריי. אנחנו אוהבים לאסוף סביבנו אנשים חכמים במיוחד," היא מפסיקה לרגע את דבריה. אני רואה את החיוך המרוצה על פניו של ג'ייסון.
"ועם זאת מספיק טיפשים כדי לסכן את חייהם למעננו," היא מסיימת את המשפט ואני רואה את שפת הגוף שלו משתנה שוב מייד.
"כמה חבל על הבוס שלך. דווקא היה בחור יפה, אלפא רציני. תגיד לי הוא היה נשוי? אני פשוט צריכה לדעת אם לשלוח לאלמנה שלו פרחים ומילים של השתתפות בצערה."
"מה עשיתם לו?" הוא שואל .
אני קולט פתאום שמה שאני רואה זה לא דרך החלון אלא צילום בלייב, כפי שמצויין על המסך, כיוון שהמצלמה מראה מקרוב את המבט המבוהל בפניו מקרוב.
זיעה קרה מציפה אותי. 'האם זה תרגיל כדי להוציא ממני מידע?'
אני קם מהמיטה והולך הלוך וחזור לאורך החדר.
ואז נפתחת הדלת ושון נכנס.
הוא ניגש לוחץ על כפתור והחלון נפתח ואני נאלץ למצמץ בעיניי כדי להתרגל לאור.
"ראיתי בעינייך שאתה קולט שזו מצלמה, ראיתי את הספק בהן. באתי לאמר לך שכל מה שראית קורה כעת," הוא אומר לי בקול מרגיע.
"זה מדהים מה שקורה פה. איך אתם קולטים כל דבר," אני אומר לו.
"אני אגלה לך סוד. מילה עוקבת אחרייך כל הזמן. אמנם היא סומכת עלינו שנשמור עלייך, אבל היא לא מוותרת והעיניים שלה עלייך כל הזמן.
היא קלטה את הספק בעינייך, את חוסר השקט הפתאומי שעטף אותך."
"סיימנו את החלק האומנותי של החקירה. עכשיו ניגש לעניין. תתחיל לפטפט או שאנחנו נתחיל להוציא ממך את המילים בדרך פחות נעימה, דרך שאני אגב שונאת אותה ולעיתים נדירות משתמשת בה.
יש לי בעיה עם אנשים שלא נאמנים לחברים שלהם, עם בוגדים. אני נותנת לך הזדמנות לספר הכל מרצונך."
הוא מעיף בה מבט. אני יכול לראות שהוא מעכל את המילים. השאלה האם הוא מבין למי התכוונה כשאמרה לו שהיא רואה בו בוגד.
האם בי או בהם?
אמיליה
עכשיו אני רגועה יותר. אני יודעת ששון הסביר לתיאו מה קורה.
אני תוהה את מי יבחר ג'ייסון להפיל. אני יודעת מה תהייה התגובה שלי לכל בחירה שייעשה.
"אני יודעת עלייך הכל," אני אומרת לו בטון שקט, נוטשת את המבטא הרוסי שלי.
"אני רואה את המלחמה שמתנהלת בך. הקורס בפסיכולוגיה שלקחתי יבוא לעזרתך כעת," אני אומרת לו.
אני מניחה שתי תמונות הפוכות על השולחן, מפעילה את המקרן שסורק אותן ומקרין אותן על הקיר.
אני הופכת באיטיות את תמונתו של חרקובסקי, היא נסרקת ועולה על המסך על הקיר. אני לא מורידה את עיניי מג'ייסון, קוראת כל תנועה עצבנית שבפניו.
אני הופכת את התמונה השנייה ותמונתו של תיאו נסרקת ומוקרנת. אני צריכה לגייס את כל כוחות הנפש שבי שהוא לא יראה את הפרפרים שמשתוללים בתוכי למראה הגבר שלי.
"יש רגעים בחיים שצריך לבחור. הרגע שלך הגיע. אתה צריך לבחור צד. אתה איתו או איתו," אני עונה לו.
"מי את?!" נובח עליי ג'ייסון פתאום.
"אני מי שאתה רוצה שאהיה. אני יכולה להיות פיה קסומה ואני יכולה להיות מכוחות הרשע. זה תלוי במי שעומד מולי.
יש רק גבר אחד בעולם שלו אני שייכת והוא רואה מי אני באמת."
ג'ייסון פותח את פיו לאמר משהו ושותק.
"אני מוכנה למות למענו, אתה מבין? למות. גם הוא יעשה הכל למעני.
אני יודעת מה זו נאמנות. עכשיו אני רוצה לראות שגם אתה יודע."
"אני יודעת שעשית טעות," אני ממשיכה לאחר שהוא מתבצר בשתיקתו. אני מבינה אותו. אני עומדת לאלץ אותו לבגוד במישהו ויהיה לזה מחיר. "אתה אדם חלש שנפל לבור. רק מי שהושיט לך יד דורש ממך מחיר כבד.
בניגוד למה שאתה חושב אני כאן כדי לעזור לך. בהתאם לצד שתבחר תקבל את העזרה שלי.
אני מתחייבת לך שכאשר נשחרר אותך מפה אתה תהיה אדם חופשי. "
הוא צוחק צחוק עצבני.
"את כל כך תמימה. אולי את פסיכולוגית אבל אין לך מושג מה קורה בחיים האמיתיים."
"קחו אותו מפה," אני מורה לאנשיי, "אתם יודעים מה לעשות."
ג'ייסון אייזנהאור
אני נחנק כשאני שומע את המילים שלה. מישהו נכנס לחדר ואוזק את ידיי. אחר כך ראשי מכוסה בבד שחור ואני מרגיש את הרצועה שנכרכת סביב צווארי. לא חזקה מידי אבל חזקה דייה כדי שלא אוכל להזיז את כיסוי הראש מעל פניי.
אני מובל בזרועי דרך מסדרונות פתלתלים. הכל נראה כמו מבוך שגם אם אנסה לשנן את צעדיי לא אזכור לחזור עליו.
קול של דלת מתרוממת, פתיחת דלת של רכב, ואני נדחף למושב אחורי של רכב גדול.
המנוע שואג בקול, ודוושת הגז נסחטת עד הסוף. האם נדמה לי ומספר אופנועים מלווים אותנו?
'לא היה לך סיכוי במלחמה הזו' אני אומר לעצמי ומתקשה לנשום.
אני מעריך שהנסיעה לוקחת חמש דקות. לא דמיינתי שכך יראו הדקות האחרונות של חיי.
הרכב עוצר בפתאומיות. הדלתות נפתחות. המנועים דוממים. גם של הרכב, גם של האופנועים.
אני מוצא מהרכב למקום ההוצאה להורג שלי.
דלת ברזל נפתחת, "מדרגה," אומר לי מי שמוביל אותי. אני מרגיש את הקרירות של המסדרון בו אני הולך. אני תוהה אם זה באמת האוויר במקום או הלב שלי שקופא לאט לאט.
אני מרגיש את הלחץ בשלפוחית השתן, אבל לא אומר מילה. מה איכפת לי אם הגופה שלי תסריח משתן.
ואז הוא מוריד ממני את כיסוי הראש. ואני מוצא את עצמי עומד במטווח לא מוכר.
'מושלם,' אני ממלמל לעצמי.
שתי דמויות מקרטון מתקרבות לעברי במהירות. האישה שחקרה אותי מצמידה את התמונות של חרקובסקי והמפקד ושולחת את הדמויות לעמוד על הקיר מולי.
"אני מבקשת מכולם להשאיר אותנו לבד," היא אומרת וממתינה שכולם יצאו. כל אותו זמן אני מסתכל על כלי המוות שלי שמונח בידה.
היא מכניסה לאקדח כדור אחד ומגישה לי אותו.
'היא רוצה שאתאבד,' עוברת המחשבה בראשי.
"יש לך שלוש אפשרויות בלבד- לירות ברוסי, לירות במפקד, או לירות בי."
היא נכנסת למסלול הירי ונעמדת ליד הקיר.
אני לא חושב אפילו רגע. אני מכוון את האקדח למטרה ויורה כדור ישר למרכז המטרה, פוגע ישר בלב.
שקט משתרר דקה ארוכה ורק אז נפתחות הדלתות.
"אני גאה בך," אומרת לי האישה, "הבטחתי לך שתקבל את החופש שלך. בוא נחזור ונדבר על התנאים."
אני שוב נאזק וראשי מכוסה. הפעם אני נושם רגוע יותר.
אני מרגיש כמו בסרט שמחזירים אותו לאחור. כל המסלול נעשה בהילוך איטי לאחור, מלווה בנהמת מנוע, רעש של אופנועים, והמבוך המסובך שמחזיר אותי לחדר החקירות.
"אתה תגלה שתוכל כעת לישון טוב בלילות. עשית את הבחירה הנכונה.
אנחנו נצטרך לעזור לך להעלם קצת מפה ונספק לך דירת מסתור. אני מניחה לפנייך את האפשרויות. תקרא כל אחת מביניהן ותאמר לי מה אתה רוצה.
אנחנו נדאג לכל מחסורך מבחינה כלכלית.
אני צריכה לדעת כמה כסף אתה חייב, כדי שתוכל לנקות את חובך. יהיה מי שינהל עבורך את המשא ומתן."
היא מניחה לפני תיקיה ושאלון ויוצאת מהחדר.
אני לא מאמין למראה עיניי. היא לא שיקרה. ההצעות שמונחות לפניי בהחלט ראויות. אני בהתלבטות האם להתרחק מניו יורק, לעזוב את המדינה או לבחור באפשרות שמשאירה אותי קרוב לעיר שאני כל כך רגיל אליה.
אני מבין שיהיה מחיר לכל הטוב הזה ותוהה מה אדרש לעשות. ובכל זאת אני שלם במעשה שעשיתי.
כאשר ראיתי היום את המפקד נכנס למלכודת הרגשתי כמו בוגד שפל. פתאום אני קולט שאם ניתנה לי הבחירה סימן שהוא חי.
"אני אעשה כל שתבקשו ממני," אני קורא לחלל הריק, למרות שאני בטוח שהם שומעים אותי.
כאשר היא חוזרת היא מתעלמת מהקריאה שלי.
"בחרת?" היא שואלת קצרות.
אני מצביע על המקום שקרוב לעיר. "בדיוק מה שחשבתי. ואת השאלון מילאת?" היא שואלת.
אני מגיש לה אותו.
"בסדר," היא אומרת ואז אני מרגיש כאב עמום ודקירה בצוואר.
"תסמנו אותו," הן המילים האחרונות שאני שומע לפני שאני שוקע בשינה עמוקה.
אני מתעורר בחדר די חשוך. על הכיסא יושב גבר בשחורים, ופנים מכוסות במסיכה שחורה.
אני מניע את ידיי. הן חופשיות. אני ממשש את צווארי ואין סימן לזריקה.
אני מתיישב. להפתעתי ראשי לא מסתחרר ואני מרגיש עירני לגמרי.
הגבר יושב ועסוק בנייד שלו. "תצטרך להשאר פה זמן מה עד שהעניינים בחוץ ירגעו. זה לא יארך זמן רב."
"איפה אני?" אני לא מתאפק ושואל.
"אתה במקום שלאנשים איכפת מאנשים," הוא עונה לי, "עכשיו כשהתעוררת ואתה בסדר אשאיר אותך לבד. השלט לטלוויזיה מונח על הארונית ליד המיטה שלך. אני אבקש שיגישו לך משהו לאכול. אני בטוח שאתה רעב."
הוא יוצא מהחדר ואני ניגש לצפות בטלוויזיה. אני שם לב שהוא שכח את הנייד שלו. אני מתלבט מה לעשות ומגלה להפתעתי שזה הנייד שלי שהיה בידו.
אני לוקח אותו ביד רועדת. אני פותח את הקוד הסודי ועובר בין המסכים השונים. אני לא רואה בו שום שינוי.
אני לא מתאפק, נכנס לראות מי התקשר אליי ומגלה שאין בו זכר לאנשי המאפיה הרוסית. לא בשיחות, ולא בהודעות, כאילו לא היו מעולם.
אני לא בטוח מה אני מרגיש לגבי זה. אני רוצה להאמין שאני יכול שוב לנשום. ימים יגידו.
אמיליה
שון מסתכל עליי. "היית מדהימה," הוא אומר לי, "אני אדאג להסיע אתכם לדירה שלך. לפנינו עוד יום ארוך. אני אמציא תרוץ לשרלוט למה את לא פה.
אני לא מציע לאיש להיות בקירבתה אחרי הראיון שלה. יש לי רושם שזה הולך להיות כואב היום."
אנחנו חוזרים לחדר בו נמצאים כולם .
"נו. מה אמרו לך?" שואלת שרלוט.
"הם מחכים לך," אני אומרת מבלי לענות לה, "בהצלחה. אל תחששי לפתוח את ליבך. הם יקשיבו לך."
"אין לי מה להסתיר," היא אומרת.
"בטח," אומר לה שון ושנינו יודעים שהיא משקרת.
אני מרגישה את העייפות פושטת בכל תא מגופי. עכשיו שהשיא עם ג'ייסון מאחורינו, אני מרגישה שוב את הגעגועים לתיאו.
"תחכי לנו ברכב," אומר לי שון ואני נפרדת ממנו ויוצאת מהמקום. הרבה שעות לא הרגשתי שאני יכולה לנשום אוויר נקי, ובכל זאת אני לא אהיה רגועה עד שתיאו יהיה לידי.
אחד מהחיילים שלי פותח לי את הדלת ואני חומקת למושב האחורי. אני יכולה לעצום עיניים כיוון שזה רכב עם מיגון.
אני יושבת בעיניים עצומות כאשר שוב נפתחת הדלת. אני נושמת עמוק ואין לי צורך לפקוח את עיניי. למרות שריח מי הגילוח שלו כמעט נעלם, והוא מעורבב עם הזיעה ששטפה אותו היום, אני יודעת שהוא פה.
אני מפסקת מעט את שפתיי ומחכה להרגיש את שפתיו על שלי. הוא לא נותן לי לחכות ומטביע אותי בנשיקות על שפתיי, צווארי ולהפתעתי הוא מנשק גם את ידיי.
"את החזקת אותי חי," הוא לוחש לאוזני.
"זה אתה שנתת לי את הכח היום ולהלחם עבורך," אני עונה לו.
"שון סיפר לי על שלושת האפשרויות שהצבת בפני ג'ייסון. לא יודע מה הייתי עושה אם היה מחליט לכוון את האקדח אלייך."
אני מחייכת. "הוא כל כך היה מרוכז בירי שלא ראה את האקדחים שהיו מכוונים אליו למקרה שיטעה בבחירה."
