חופשיה

לילי

אני נכנסת למשרד, נאבקת עם ערימת הדוחות שבידי.

"אני לא מבינה מדוע לא שלחו לכאן את הדוחות עם שליח," אני אומרת לסינדי המזכירה האישית שלי.

היא קמה לעזור לי אבל עוצרת כי הרי ידיה תפוסות בערימה גדולה של דברי דואר שהגיעה היום.

"מה זו הכמות המטורפת של הדואר היום?" אני שואלת מופתעת, "כולם השתגעו. לא סוף חודש, אין הנפקות מיוחדות. מה קורה פה?"

"האמת שאין לי מושג," עונה סינדי, "גם אני תהיתי. זה הגיע רק עכשיו ועוד לא הספקתי למיין לך את החומר."

"יודעת מה, תכיני לשתינו קפה בכוס גדולה ותכנסי למשרד שלי," אני עונה ונאנחת.

"ומה עם המאפים?" היא שואלת.

סינדי היא זללנית לא קטנה, אבל כיוון שאני לא כמוה היא מתביישת לאכול לידי.

"ברור, תביאי לנו מבחר," אני אומרת לה ויודעת שהיא תמלא צלחת גדושה שממנה אקח אולי חצי קרואסון ממולא שוקולד.

אני פותחת את הדלת, מדליקה את האור וניגשת להניח את הדוחות על שולחני. סינדי שנוסף לאהבתה למתוקים, היא מפוזרת לא קטנה, תמיד אומרת לי שאני לא צריכה לסדר את השולחן כי זו עבודה שלה.

אני תמיד מודה לה בנימוס ויודעת שאם אסתמך עליה אז לא אמצא דבר.

על האהבה שלי לסדר אני מודה עכשיו, כיוון שהשולחן שלי פנוי ויש לי מקום להניח את הכל.

אני גם יודעת שעוד מעט יתמלא השולחן בפרורי עוגה מתוקים, אבל אין סכנה שהניירת תתלכלך.

למה אני מספרת לכם את כל זה?

 כדי שתבינו כמה קשה לי להתגבר על הכמויות האלה שזו העזרה שאני מקבלת. אנחנו כל כך שונות, ועם זאת לא הייתי מחליפה את סינדי. היא עוזרת נאמנה מאד.

אני מתחילה לעבור על הדוחות בשעה שספל קפה חם מונח לידי בשקט. מולי יושבת סינדי שמנסה לתת לי להתרכז אבל ממלמלת כל הזמן.

כל מעטפה שהיא פותחת מלווה בהערת ביניים. לכן כאשר היא אומרת לי: "אני לא מאמינה!" אני לא מתייחסת.

"לילי!" היא אומרת, "יש לך פגישת מחזור בעוד כמה ימים. מי האידיוט הזה שחשב שאנשים יכולים להגיע בהתראה של שלושה ימים?" היא שואלת וגם עונה, "כנראה אנשים שאין להם חיים. מה תעשי?" היא שוב שואלת ואומרת, "את חייבת לנסוע, מזמן לא היית בחופש. אני כבר מארגנת לך טיסה."

לפני שאני מספיקה לקלוט היא מציגה בפני כמה טיסות אפשריות. בדיוק בגלל זה אני סולחת לה על הכל. היא לא מסודרת בכלל אבל יודעת לארגן את חיי.

אני מפסיקה לעבור על הדוחות. נשענת לאחור על גב כיסא המנהלים שלי. "אז מה סינדי את חושבת שאני צריכה לנסוע?"

"ברור לילי," היא עונה, "זו לא שאלה של אם, אלא שאלה של מתי."

אני קמה ומתהלכת בחדר. "האם אני באמת רוצה לחזור לשם?"

לסינדי אין מושג איזה זיכרונות יש לי מהמקום הזה. כמה האמנתי ביום שעזבנו שג'ונתן ואני זה לנצח.

אני רואה לנגד עיניי את הלעג של הבנות שחשבו שאני פופולרית רק בזכות היותי נערתו של קפטן קבוצת הכדורסל. העובדה שהייתי תלמידה מצטיינת לא נחשבה בעיניהן. וזה בדיוק מה שגורם לי להחליט לנסוע ולהתייצב מולן.

"תקבעי לי את הטיסה הכי מאוחרת," אני מבקשת, "וגם תשכירי לי רכב. שיהיה ג'יפ כלשהו."

אני כבר מבינה שהריכוז היום רחוק ממני, סיימתי במהירות את הדוחות, ומסמנת למתכנתים שלי היכן יש טעויות, מציעה את פתרונן.

"אני יוצאת לשעתיים. אם צריכים אותי אהיה זמינה," אני אומרת לסינדי.

"את הולכת לקנות שמלה למפגש המחזור?" מנחשת סינדי.

"לא," אני עונה ומשאירה אותה לתהות.

למרות שסינדי משתפת אותי בכל פרט בחייה הפרטיים, אני שומרת על שלי בקנאות.

אני יורדת במדרגות ומסמנת למונית שמתקרבת בידי. הנהג נעצר ואני נכנסת למונית. "לאן גברתי?" הוא שואל. רק אז אני קולטת שלא אמרתי לו לאן אני נוסעת.

"סליחה," אני אומרת, "למרכז רפואי סאנרייז."

אני כל כך שקועה במחשבות שאני לא שמה לב לדרך, ולא לזמן שעובר.

"הגענו גבירתי," אומר לי הנהג.

אני מוציאה שטר של מאה, מגישה לו ולא מחכה לעודף.

"שלום לילי," אומרת לי במאור פנים פקידת הקבלה, "אימך נמצאת בגן בחוץ ליד בריכת הדגים."

אני מודה לה ויוצאת לחפש את אימי. "הילדה שלי הגיעה," קוראת בשמחה אמא שמבחינה בי עוד לפני שאני רואה אותה.

אני ממהרת אליה, כורעת ברך לפניה ונותנת לה לנשק את מצחי.

"התגעגעתי אליך אימאל'ה," אני אומרת לה.

"גם אני אליך ילדה שלי, למרות שהיית פה רק לפני יומיים. תדעי לך שאני מאד מעריכה את זה. יש פה אנשים שלא באים לבקר אותם בכלל," אומרת לי אמא. אני מסתכלת עליה המומה. לא רק שהיא מזהה אותי, אלא אומרת משפטים שלמים והגיוניים.

"את לא תאמיני," ממשיכה אמא, "הם שינו לי את התרופות."

"חזרת אליי," אני אומרת ומחבקת אותה. הדמעות מרטיבות את חולצתה אבל היא לא מרפה ממני.

"כל כך פחדתי שאבדת לי."

"אני מצטערת ילדה," היא אומרת לי, "אשתדל שזה לא יקרה יותר."

לא סתם היא אומרת זאת. מאז שאבא נפטר היא קצת איבדה את החשק לחיות. זה היה הלם בשביל כולנו. אבא היה בכושר גופני מעולה ואי אפשר היה להאמין שגבר כמוהו יקבל יום בהיר אחד דום לב וימות במקום.

"קיבלתי הזמנה לכנס מחזור," אני מספרת לה.

"שיהיה לך ברור שאת נוסעת לילי. את תכנסי בראש מורם ותראי לכל הבנות השחצניות האלה מי הגיעה הכי רחוק מכולן," אומרת אמא.

"אני אסע אמאל'ה," אני עונה לה, "אבל לא מתכוונת לנפנף בהישגיי, אלא אם כן אשאל."

"וליליקה," אומרת לי אמא, "עכשיו כשאני בסדר את לא חייבת לבוא כל כך הרבה. אני מתכוונת לעשות הכל כדי להשתחרר מפה כמה שיותר מהר."

מה שמשכנע אותי שהיא מתכוונת לכך ברצינות היא העובדה שהיא שוב קוראת לי "ליליקה" כינוי שלא שמעתי חודשים רבים.

עיר הולדתי.

אני ממהרת להחנות את הג'יפ בחניה של מוטל "קווליטי-אין," לוקחת את המפתח ועולה לחדר.

אני מתקלחת, חופפת את שיערי, מייבשת אותו, ניגשת להתאפר וללבוש את השמלה השחורה שהבאתי במיוחד לאירוע. היא חשופה בגב ולכן אני עונדת שרשרת שנופלת על הגב מאחור. אני מביטה מרוצה במראה. אמנם עברו כבר עשר שנים, אבל אני עדיין נראית ילדונת.

"שמעתי שאת בעיר!" צוהלת לקראתי בטלפון מירל חברתי, "אני שולחת לך את הכתובת שלי. תעברי דרכי."

"בסדר," אני עונה לה, מתפלאת מבקשתה. הרי אנחנו עומדות להיפגש בבית הספר.

מתברר שהיא גרה רק כמה רחובות מהמוטל בו אני מתאכסנת, באחת השכונות העשירות בעיר. אני תוהה מהיכן היה לה את מספר הטלפון שלי, הרי איננו בקשר כבר כמה שנים. אין לי מושג אם היא נשואה, ואם כן עם מי.

זמן קצר אחרי השיחה איתה אני עוצרת לפני השער הסגור ולוחצת על הפעמון של מכשיר הקשר הפנימי.

"זו לילי," אני אומרת בלי שנשאלתי.

השערים נפתחים בפניי מיד ואני נכנסת עם הרכב לשביל הגישה לבית. אין לי מושג היכן לחנות ואני מאיטה את נסיעתי.

הדלת נפתחת וגבר בחליפה יוצא לקראתי. "אני אחנה את הרכב מיס לילי, מיסיס טרי מחכה לך."

אני יוצאת מהרכב, משאירה את המפתחות בפנים ועולה במדרגות. הדלת פתוחה מעט ואני נכנסת לתוך המבואה הגדולה.

"אני בחדר משמאלך," אני שומעת את קולה של מירל. זה קצת מפתיע אותי שהיא לא קמה לכבודי ולרגע זה אפילו מכעיס אותי. "בואי כבר לילי, אני רוצה לראות אותך," היא אומרת.

אני פונה אל החדר ורואה אותה שרועה על הספה. אני מודה על כך שיש לי היכולת להסתיר את רגשותיי ולכן היא אינה רואה כמה אני המומה. אני ממהרת אליה. "מירל. אני כל כך שמחה לראות אותך."

"גם אני אותך," עונה לי מירל, "פחדתי שלא אראה אותך לפני…" היא מביטה בי ואומרת-"מסכנה שלי, את לא ידעת."

"את יודעת שאני לא גרה כאן. אין לי קשר עם החברים מהתיכון," אני עונה לה, "ביחוד אחרי שנפרדתי מג'ונתן."

אני ניגשת אליה ומחבקת אותה. היא מחזירה לי בחיבוק חזק ככל הניתן, נאחזת בי כאילו הייתי קרש הצלה עבורה.

"את חושבת שאת מסוגלת להגיע לפגישת המחזור הלילה?" אני שואלת.

"את צוחקת עליי? תראי איך אני נראית," היא עונה לי.

"את בקשר עם הבנות מהכיתה?" אני שואלת.

"פה ושם," היא עונה.

"וכולן נראות נפלא?" אני שואלת.

"את צודקת," היא עונה, "תעזרי לי לבחור בגד?"

אני עוזרת למירל לעלות לחדר השינה שלה. כמה לא מפתיע אותי לראות את חדר הארונות העצום שלה העמוס בבגדי מעצבים.

אני בוחרת לה בגד שמטשטש את גזרתה המצטמקת ונעליים נוחות.

"איזה תרופות את צריכה שיהיו אתך למקרה ש..?" אני שואלת.

"את מרשימה אותי שבכלל חשבת על זה," עונה לי מירל.

"היי, אני לא רוצה שתסבלי. זו אמורה להיות חוויה נעימה עבורך. תבטיחי לי שכשתרצי לחזור תאמרי לי," אני מבקשת.

"מבטיחה לך לילי. אני כל כך מעריכה את מה שאת עושה בשבילי," אומרת מירל ועיניה נוצצות מדמעות.

אנחנו יורדות באיטיות, לא לפני שאני מאפרת אותה. היא נשענת על זרועי אבל משתדלת להיות זקופה.

ואז אני רואה אותו.

"מה בדיוק את חושבת שאת עושה?" הוא שואל את מירל, אבל מבטו חודר עמוק לתוך עיניי. אני מצידי מסתכלת חזרה לתוך עיניו. עינים כחולות כמו האוקיינוס, ומנסה שלא יראה כמה הוא מסעיר את כולי.

"אני הולכת עם לילי לכנס מחזור יקירי," היא עונה, "מבטיחה שאם ארגיש חולשה לילי תחזיר אותי מיד הביתה."

"לילי," הוא חוזר על שמי ולא מוריד מבטו ממני. הוא מצמצם את הרווח בינינו ומושיט לי את ידו. "נעים מאד, אני רוי טרי," הוא אומר וידו החמה אוחזת בשלי בחוזקה.

"בעלה של מירל," אני עונה לו. "אני לילי תומס, חברה של מירל מהתיכון.."

אני מרגישה שאצבעותיו מגששות אחרי טבעת על אצבעי. הוא מעיף מבט על אצבעות ידי השניה. אני מסמנת בראשי בתנועה קלה "לא."

"אני מפקיד בידייך לילי את מירל. שימרי עליה," הוא אומר לי ומתנתק ממני.

"יש איתי כדורים למקרה שתזדקק. אני מבטיחה לך שאחזיר אותה ברגע שתבקש."

**

כבר שבועיים אני בביתה של מירל. אני מנהלת את המשרד ליד מיטתה.

יש לה ימים טובים יותר והרבה גרועים יותר.

עם אימי אני מדברת בטלפון, עדיין מתקשה להאמין שהיא התאוששה ומתפקדת שוב. היא נמצאת שוב בביתה ואחותי מגיעה אליה לביקור פעם בשבוע במקרה הטוב. היא שוב עצמאית וחופשייה כפי שהייתה תמיד.

היחסים בין רוי לביני הם עניינים בלבד. שיחות שקשורות למירל. בקשר לתרופות, בקשר לאוכל, ביקורי רופא. המילים הן נטולות רגש, אבל העיניים שלו בוערות בשעה שהוא מדבר אליי.

"הייתי רוצה שתדאגי לו אחרי שאסתלק," היא אומרת לי, "אתם נראים לי זיווג מהשמים. הרבה יותר ממני."

אני בוחרת שלא לומר לה שהיא תחיה לנצח איתו, היא לא טיפשה ומודעת למצבה. "מאיפה לך הרעיונות האלה בכלל. אני פה בשבילך ובשבילך בלבד," אני עונה לה.

בשעות שהכאבים תחת שליטה אנחנו מעלות זכרונות מהערב הבלתי נשכח של פגישת המחזור. השיחות תמיד מתחילות במשפט: "כמה הייתי גאה בך…"

"כמה הייתי גאה בך," היא אומרת, "הרי יכולת לבוא לנפנף בהצלחה המסחררת שלך. זה בכלל לא מובן שמישהו בגיל שלנו מגיע להישגים מקצועיים כאלה והכל בזכות עצמך.

את יודעת שאני מוקפת בעושר רב ומכירה את העולם הזה היטב. הבנות האלה שתמיד התייחסו אלייך בזלזול התחנפו אלייך בצורה מעוררת רחמים.

ואת, את היית כל כך נחמדה אליהן. אני יודעת שאני במקומך הייתי משקיפה עליהן מגבוה ולא מוצאת אותן ראויות בכלל להתייחסות."

"את יודעת שאני לא כזו," אני עונה לה, "אין לי צורך להוכיח לאף אחד מי אני. אף פעם לא היה לי. מי שאוהב אותי עושה זאת ללא תנאים ולא בגלל. הגעתי להיכן שהגעתי מפני שאני באמת אוהבת את מה שאני עושה."

אני רואה בזווית עיני את רוי מקשיב לשיחה בינינו. המבט שלו שורף אותי, אבל לשמחתי הוא אינו עושה צעד שיכול לתת לי להרגיש לא בנוח במחציתו.

הערב יורד ומירל המוצפת בכדורים לשיכוך כאבים נרדמת. אני מוודאת שהיא ישנה וקמה מהכיסא הממוקם ליד מיטתה, חומקת החוצה, לוקחת את המחשב והולכת למטבח כדי לנצל את הזמן ולעבוד.

אני מדליקה את האור שמעל השולחן, משאירה את המטבח חשוך מעט,  צוללת לעבודה ומתחילה לענות על המיילים.

אני עובדת שעה ארוכה. אלה השעות שמירל ישנה את השינה הארוכה ביותר ולכן אני מסוגלת להתרכז בעבודה באין מפריע.

אני כל כך מרוכזת שאני לא שמה לרוי שנכנס למטבח.

"יפריע לך אם אדליק את האור?" שואל רוי.

אני מרימה אליו את עיניי בהפתעה. "לא, מה פתאום," אני עונה ומיד חוזרת לעבודתי.

אני שומעת אותו ברקע אבל מרוכזת בעבודתי.

"תצטרפי אליי?" הוא שואל.  

הוא לא מחכה שאענה לו, מניח לידי צלחת, ומתיישב מולי. הוא ממלא לי את הצלחת בפסטה ורוטב פסטו שמעורר לי את כל החושים. אני מפסיקה את העבודה ומרימה עיניי אליו.

"את בקושי אוכלת," הוא אומר לי.

רק אז אני מבינה שהוא ער לכל מה שקורה איתי.

"אני מקווה שלא מפריע לך שאני נשארת לישון כאן."

"מאיפה באה השאלה הזו? את מלאך שנשלח אלינו משמים. את כל כך עוזרת לה ו.." הוא אומר ומשתתק.

זה ברור לי שהוא נאבק במילים. המבט שלו אומר הכל.

"ברור, לא יכולתי לנהוג אחרת. היא יקרה מאד לליבי."

"ואת מראה את זה בצורה הכי נפלאה שאפשר. ההתמסרות שלך אליה מעוררת הערצה. בכלל את.." הוא אומר ושוב משתתק.

"אני.." אני משתתקת ומסיטה ממנו את מבטי. עיניי מתמלאות דמעות, "אני רק רוצה להקל עליה את הכאב, עד שתהיה חופשיה," אני אומרת לו.

"אני יודע," הוא אומר ומניח לרגע את ידו על ידי.

 ידו בוערת וכך גם אני. הוא ממהר לקום, משאיר את הצלחת כפי שהיא על השולחן ויוצא מהבית.

מאותו יום אנחנו משתדלים לא להיות יותר לבד.

"אני יודעת שהוא בידיים טובות," אומרת לי מירל ומרימה את ידה, מסמנת לי לא להגיב.

"אני פה בגללך," אני לא מתאפקת ואומרת לה.

"את תמיד חייבת להגיב," היא אומרת, "את לא מבינה שזה מקנה לי שקט לדעת שזו את שתהיי איתו, וזה משקיט אותי."

"נו באמת תפסיקי עם זה כבר," אני אומרת בכעס.

"אני יודעת שלא נותר לי הרבה זמן. את לא צריכה להעמיד פנים שזה לא כך," היא אומרת לי בשלווה.

"זה מה שאני משדרת לך?" אני עונה, "אני יודעת שאת מודעת היטב למצבך. הלוואי וזה לא היה כך, הלוואי ויכולתי לשנות את הגורל."

"אם כך את יודעת שיומי קרב. זו נחמה גדולה בשבילי לדעת שאינני צריכה לחשוב מה יהיה אחריי. כבר אינני סובלת מהמחשבה מי מהנשים שמסתובבות כמו דבורים אחרי דבש סביב רוי תכבוש את ליבו."

"בואי נשנה נושא," אני מבקשת ממנה בשקט.

"לא לילי, אני אוחזת בחיים בקושי רב," היא אומרת לי, "אני חייבת את ההבטחה שלך שלא תעזבי ביום שלא אהיה. שתהיי איתו. שתשתדלי."

אני רואה שעיניה מאירות והיא נועצת מבט קדימה. מבטה חד מתמיד. "אתה אוהב אותה נכון?" היא אומרת בקול רם שמרעיד את החדר.

אני מפנה את מבטי לעבר הדלת ורואה את רוי עומד.

"את פה ואני לא רוצה לדבר על הרגע שלא תהיי," הוא עונה לה, "אני מבטיח לך שאהיה בסדר. תניחי ללילי, היא נותנת לך את הנשמה, אל תעיקי עליה."

"יופי. ענית לי. אתה אוהב אותה," היא אומרת לו וחיוך על פניה.

זו הייתה השיחה האחרונה שלנו. כעבור כמה שעות מתחיל תהליך הפרידה של מירל מהחיים. עיניה היפות נעצמות והדופק שלה מתחיל להיות איטי יותר.

קול הצופרים שמנסרים את השקט של הלילה בשכונה השקטה, שורף לי את הלב. אני אוחזת בידה ולוחשת לה כל הזמן: "אני כאן איתך."

כעבור דקות ספורות הפרמדיק ניגש למיטתה ומרים עיניו אלינו. "אני מצטער."

ידה עדיין בידי ואני מסרבת להיפרד. עיניי נשטפות בדמעות. אני מרגישה את החום שעוזב אותה והיא קרה, אבל אני מתקשה לעזוב.

"זה נגמר לילי," אומר לי רוי, מסובב אותי אליו ומניח את ראשי על כתפו. אני מתפרקת כולי ובוכה עליו.

חודש עבר

אני יושבת במשרדי בעיר הגדולה. מירל מחייכת אליי מתוך התמונה בפינת שולחני. העולם מרגיש לי ריק פתאום. אני ממשיכה בעבודתי באותה מקצועיות בה עבדתי, אבל חסרה אותה. אני מתחילה להבין שלא פחות אני חסרה את רוי. אני מתגעגעת לנוכחות שלו לידי למרות שלא קרה בינינו כלום.

"אני בסדר, את חופשיה ללכת," הוא אמר לי כמה ימים אחרי שמירל נפטרה. היה בכך מין אישור על זה שמה שאיחד בינינו היה ההתמודדות עם המחלה הקשה של מירל. בסך הכל הוא לא היה שלי, כך שלא איבדתי דבר.

אני עובדת במשרד עד שעה מאוחרת, רוצה להמנע מההזמנה לבילוי אחרי העבודה, רוצה להגיע הביתה מותשת.

סינדי גוערת בי כל הזמן שאני לא אוכלת מספיק. היא יוזמת משלוחים של ארוחות צהריים למשרד. אני רואה אותה יושבת מולי ואוכלת בתאבון רב את המנות, בשעה שאני משחקת עם המזלג ולא מסיימת אותן.

"היא לא תחזור," אומרת לי סינדי, "הגיע הזמן שתשלימי עם זה."

"אני יודעת," אני עונה, "אני רק לא מצליחה להבין מה הטעם במרוץ החיים הזה. היא הייתה אישה יפה וטובה ולא מבינה למה זה קרה דווקא לה."

"זה מסוג הדברים שאין להם הסבר. תתנחמי בכך שעכשיו היא חופשיה מכאב."

אני הולכת בערב לביתי, מסרבת שוב ליציאה עם חבריי לפאב.

"הלהקה האהובה עליך מנגנת היום," אומרת לי סינדי, "אני לא מאמינה שאת לא רוצה לבוא."

"אני עייפה מידי," אני אומרת לה. האמת היא שמאז שחזרתי אני כמעט שלא ישנה.

אני חוזרת הביתה, חולצת נעליי בכניסה וניגשת לפתוח את התריס בסלון. מראה העיר הפרושה לנגד עיניי בלילה מוארת באורות, המראה שכה אהבתי לצפות בו, כבר לא מרגש אותי.

אני נכנסת למקלחת, שוטפת את עצמי, לובשת חולצת טריקו לבנה ונשכבת על הספה בסלון. מאז שחזרתי לא ישנתי אפילו פעם אחת בחדר השינה שלי. השעון זוחל לכיוון חצות בשעה שהטלפון הפנימי מצלצל.

אני בודקת שוב שלא טעיתי בקריאת השעה.

"זה אני, רוי." אני שומעת את קולו האהוב.

אני פותחת את הדלת ומחכה שיגיע אליי.

הוא נכנס בשתיקה לדירתי. חולץ את נעליו בכניסה ופונה לכיוון הסלון.

"אני לא יכול יותר," הוא אומר לי, "אני לא יודע מה איתך, אבל אני מתגעגע אלייך בטרוף. הייתי חייב לראות אותך ולומר לך זאת, בתקווה ש…"

אני ממתינה שיסיים את דבריו, אבל הוא רק מביט בי במבט הבוער שלו לתוך עיניי.

"אני לא יודע מה יהיה, איפה נגור כאן או שם," הוא אומר לי, "רק דבר אחד ברור לי והוא שאני לא יכול לעבור אפילו דקה אחת בלעדייך."

אני יודעת שסוף סוף אני חופשיה לאהוב אותו. "גם אני," אני עונה לו ונאספת לתוך החיבוק החם שלו.

בר אבידן©

מאמינה באהבה

10.27.2018