חוויה מתקנת חוזרת על מצב כלשהוא, רק מתקנת אותו כך שהסוף יהיה טוב.
המסע שלי בסתיו 2018 לארץ היה סוג של חוויה מתקנת.
אלא שבמקרה שלי מיד עם הגיעי התבטל הצורך בכך
והייתה זו עבורי חוויה מעצימה מעל בחינה שהיא.
*
*
*
אמבר
מיום שאני זוכרת את עצמי הייתי הילדה הכי יפה בגן. יותר מאשר לבחון את אופיי בחנו את יופיי.
אני חושבת שזה בדיוק מה שדחף אותי למצוינות.
אמא שלי כמובן חושבת שהיופי הכי חשוב בחיים. מרגע שיכלה דחפה אותי להצטלם לפרסומות.
אם זה היה תלוי בה הייתי ניגשת גם לאודישנים לסרטים. אבל איכשהו מגיל צעיר הבנתי שלא כדאי לי להפגין כישוריי משחק. לא אהבתי את המבטים של הבוחנים שלי, הצורה שסקרו אותי, ולכן עשיתי הכל כדי שיחשבו שאני לא יודעת לשחק.
"אני לא מבינה אמבר איך את יכולה לשחק בפרסומת בזמן שאת חסרת כל כשרון משחק," היא אמרה לי.
"איזה משחק יש בפרסומת? צריך רק לחייך," עניתי לה. לשמחתי אמא קנתה את התשובה הזו. העיקר שאני מופיעה בפרסומות והיא יכולה לנפנף בזה לעיני כל.
כל כך קיוויתי שיהיה לי צורך במשקפיים כדי שאראה פחות יפה. אם זה היה תלוי בי הייתי מעיפה את כל בגדי המעצבים שאמא טרחה לקנות לי. אבל שום דבר לא עזר. רק לדבר אחד אני לא הסכמתי בכל תוקף, וזה לביקור קבוע במכוני היופי.
**
אם יש משהו שאני מקפידה עליו, זה לא לחשוף את גופי. אין פעם שלא מנסים להלביש אותי כך שאיבר זה או אחר יהיה חשוף יתר על המידה.
"מה את נזירה?" שואלת אותי אורורה המלבישה שלי .
"את יכולה להסביר לי מה קשור חזה חשוף לפרסומת למיץ תפוזים?" אני שואלת.
"נו באמת," היא עונה לי, "כאשר את שותה בתאווה את המיץ, והוא נשפך עליך ונוזל במורד צווארך לתוך החולצה…"
"אני לא רואה בשום מקום בטקסט שזה מה שכתוב," אני עונה לה.
"מצטערת," היא עונה, "זה מה שמוכר היום."
"אז אולי הגיע הזמן שלא אצטלם יותר," אני עונה, יודעת שהמילים האלה ישתיקו אותה.
בתעשייה הזו יודעים שאסור להרגיז אותי. אני לא מאותן דוגמניות שמחייכות ושותקות. יש לי גבולות מאד ברורים.
'תהיי יפה ותשתקי,' לא נכתב עליי.
אורורה עוזבת את החדר ואני רואה אותה מתלחששת עם הבמאי. הוא מביט בי במבט לא מרוצה. אין ספק שזה מכעיס אותו.
"בוב. אני חושבת שהייתי ברורה כשאמרתי לך שיש לי קווים אדומים. אתה מוזמן לבחור דוגמנית צילום אחרת. אני את הגוף שלי לא חושפת," אני אומרת ועוזבת את המקום.
"גלוריה," אני אומרת לסוכנת שלי בטלפון, "ביקשתי שתהיי כאן ביום הצילומים. זה ממש לא לעניין שאני צריכה שוב להתמודד עם העניין הזה של עירום."
"אז בגלל זה הוא אמר שאין צורך שאבוא…" עונה לי גלוריה בקול מהורהר.
"ואת מי בדיוק את מייצגת?" אני שואלת אותה.
"אני כל כך מצטערת אמבר," היא אומרת, "אני לא יודעת איך הוא שוב הצליח להשפיע עליי עם המילים שלו."
"את מבינה שדוגמנות היא לא העיסוק העיקרי שלי. אני לא יכולה להרשות לעצמי שיתפרסמו תמונות פרובוקטיביות שלי. אני לעולם לא אקבל משרה רצינית ואתויג כבחורה זולה."
בלית ברירה בוב נענה לבקשתי ומחכה עד שגלוריה מגיעה. הוא נותן הוראה לצלם אותי כפי שאני רוצה. אני מחייכת אליו את החיוך היפה שלי, וברגע שהצילומים מסתיימים אני ניגשת אליו. "בזה תמה ההתקשרות שלי אתך," אני אומרת לו, "אני לא מתאימה לך יותר. יש המון בחורות צעירות ורעבות שתענינה לכל גחמה שלך."
"תעשי מה שבא לך," הוא אומר לי במבט אדיש. הוא מנפנף בידו כמורה לי את יכולה ללכת.
דקה אחרי מצלצל הטלפון אצל גלוריה שהגיעה בינתיים לסט. "את לא תאמיני איזה קמפיין הציעו לך," היא קוראת לעברי בהתרגשות. ברור לי שחלק גדול מזה זו הצגה לעיניו של בוב. היא כבר קלטה אותי.
"אני חושבת שהבהרתי את עצמי. אני פורשת," אני עונה לה.
"אבל אמבר לפחות תשקלי את העניין," עונה לי גלוריה, "מדובר בסכום עתק."
"לא מעוניינת," אני אומרת ופונה לעבר חדר ההלבשה.
רק שם אני משחררת את כל המתח בנשיפה אחת ארוכה. אני מאד שלמה עם ההחלטה הזו. אני מתחילה להרגיש מטומטמת. כל פעם הטקסטים נעשים פחות ופחות מקצועיים, ויותר ויותר משולבים בחשיפת איבר זה או אחר בגוף. כאילו שאם אצטלם בחזה חשוף המכירות של מיץ התפוזים יעלו פלאים.
אני חוזרת לדירה המשותפת שלי ושל טד. לשם שינוי אני לא מחכה להגיע לחדר השינה, אלא מתחילה להשאיר אחרי שביל של בגדים. אני מרגישה מזוהמת מכל היום הזה, למרות שאין לי ממש סיבה. הרי לא הסכמתי לכלום, הרי לא קרה כלום. ובכל זאת יש לי מועקה כזו בלב כאילו מישהו חילל אותי.
אני לא זוכרת במדויק מה זה היה. הקולות, או המראה שאני רואה קודם. טד נמצא עם מישהי שאני לא מכירה, במיטה שלנו.
כל מה שהיה לטד לומר הוא- "אמרת שאת עובדת היום עד שש."
אני עוצמת עיניי ומסתובבת לאחור. "אני אחזור לכאן בלילה לקחת את דבריי," אני אומרת לו, "אל תהיה כאן."
אני שומעת אותו קורא משהו אחריי, אבל מוחי לא מעכל את המילים. אני ממהרת להזמין את המעלית ויוצאת ממנה בריצה לעבר המכונית שלי. "גלוריה אני בדרך אליך ואל תשאלי שאלות," אני אומרת לה מיד כשהיא עונה לטלפון שלי ומנתקת.
אני יושבת מול רוקסן סוכנת הנדל"ן, בת זוגתה של גלוריה, ומביטה בדירות שהיא מציעה לי. אף אחת מהן לא מלהיבה אותי. "נו מה יהיה אתך אמבר," אומרת רוקסי ונאנחת, "אולי תתני לי קצה חוט למה שאת מחפשת."
"את באמת חושבת שאני יודעת? אני רוצה להתאהב, להרגיש בית," אני עונה לה, "באף אחד מהדירות האלה לא מרגיש לי נוח."
"תקשיבי," עונה לי רוקסי, "יש לי רעיון. בואי איתי."
רוקסי מבקשת מג'ון שיתלווה אלינו ויסיע אותנו. היא נותנת בידיו רשימה של דירות. מהר מאד אני מבינה שאלה הדירות שראיתי במחשב.
"אין ספק שאין טוב כמראה עיניים. את כדוגמנית של פרסומות," היא אומרת .
"לשעבר," אני קוטעת אותה.
"בכל מקרה את צריכה להבין שאין כמו להתנסות," היא משלימה את המשפט.
אין ספק שהתמונות במחשב עשו עוול לדירות היפות שאנחנו מבקרות בהן. מצב רוחי משתפר, אני מרגישה שאני בכיוון הנכון. אך עדיין לא מוצאת את האחת ששובה את ליבי.
"אני מותשת רוקסי. בואי נחזור," אני מבקשת.
"בואי אקח אותך לאכול," היא אומרת לי ומסמנת בראשה לג'ון שיקח אותנו.
ג'ון עוצר ליד מגדל רב קומות מפואר. הוא ממהר לצאת לפתוח את הדלת בפני רוקסי ומחכה שאצא בעקבותיה. אני מעיפה מבט למעלה. הבניין הזה בהחלט יפה ומרשים. אנחנו נכנסות. הלובי מרוצף ברצפת שיש לבנה, ושנדלירים מפיצים אור נעים ורך מסביב.
רוקסי מורה בידה לכיוון המסעדה. האווירה בה נעימה. מוסיקה שקטה נשמעת מהרמקולים המותקנים על הקירות. אנו מובלות על ידי המארחת לשולחן פינתי. בזוית עין אני רואה חבורה של גברים יושבת וסועדת סביב שולחן עגול בפינה מולנו.
"את מזהה?" היא שואלת אותי.
"רוקסי, אני לא יודעת מה את יודעת עליי, אבל אני לא מרבה להתערבב עם הידוענים בעיר הזאת. אני קנאית לפרטיותי, ולא מתעניינת באחרים."
"אז עכשיו שאת וטד כבר לא, הגיע הזמן שתתחילי," היא עונה לי.
"דבר אחד את שוכחת, מהיום אני כבר לא דוגמנית," אני עונה.
"את זה עוד נראה, אבל נאמר שכן," היא עונה, "זה עדיין לא אומר שנגמרו לך החיים. אז צריך מהר למצוא לך גבר אחר." היא קמה ועומדת לפנות לעבר השולחן בו יושבים הגברים.
"רוקסי שבי," אני אומרת בקול רם מידי מה שגורם להם להסתובב לכיווני. "סליחה," אני ממלמלת לעברם ומשפילה את מבטי.
אחד הגברים קם בחדות ומביט בי. הוא בהחלט גבר מרשים. עיניו הכחולות נעוצות בי, מעבירות בי צמרמורת.
"את מוכרת לי מאד," הוא אומר ומאמץ את מוחו.
"מהטיימס סקוור," מנדבת לו רוקסן רמז.
הוא מקמט את מצחו לעומתה. "מאיפה?"
"שמעת טוב, הטיימס סקוור," היא עונה, "התמונה שלה מרוחה על כל הבניין, אי אפשר לפספס." החיוך הרחב על פניה מרמז לי שזה אחד הרווקים הנחשבים בעיר, מה שאותי לא מעניין.
"אה, דוגמנית," הוא אומר בזלזול ופונה חזרה לחבריו לשולחן.
"יפה לך רוקסי שככה את מציגה אותי," אני אומרת לה וקמה ללכת.
רוקסי ממהרת אחריו. "רק שתדע לך היא…." היא מתחילה לומר לשחצן הזה.
"רוקסי, אמרת כבר מספיק," אני אומרת לה ומושכת אותה בידה משם.
"חבל," היא נאנחת, "דווקא יש פה אוכל משובח."
"יש לי עוד דירה אחת להראות לך," היא אומרת וניגשת לכיוון המעליות.
"את יכולה להסביר לי למה סחבת אותי לכל הדירות האחרות אם ידעת בדיוק מה שאני רוצה?" אני מתרעמת אחרי שאני רואה את הדירה.
"את לא מבינה?" היא אומרת, "זו הרבה יותר יקרה. פחדתי שאם אראה לך אותה ראשונה תפסלי אותה."
"בתור בת זוגה של גלוריה, את יודעת וודאי שהיא מרוויחה יפה מאד בזכותי, שזה אומר שגם אני מרוויחה יפה מאד בזכות עצמי. את הדירה הזו אני רוצה," אני אומרת לה, "מתי אני יכולה לעבור אליה?"
"ברגע שתחתמי על המסמכים," היא עונה לי.
"שזה אומר שהיום?" אני מבקשת את אישורה.
"מצידי תוך שעה," היא עונה לי.
בזמן שהמסמכים לחתימה מודפסים במשרד, יושבת רוקסי מולי ומביטה עליי. "מה?" אני שואלת אותה.
"אני מבינה שרק עכשיו נפרדת מהחבר שלך, אבל עדיין לא מבינה איך את יכולת להשאר אדישה לג'וזף מרקוס. אם לא הייתי חובבת נשים מושבעת, לא הייתי חושבת פעמיים."
"ומי זה בדיוק ג'וזף מרקוס?" אני שואלת, למרות שאני מניחה שאני יודעת במי מדובר.
"נו באמת אמבר, את לא טיפשה," היא מתרעמת, "הגבר המדהים הזה בעל העינים הכחולות המדהימות."
"אה," אני עונה, "זה עם עיני הקרח?"
חודש עבר
דילן
אני נמנע לעבור בקומה השמינית. את הזיכרונות שלי מלורה אני רוצה לשכוח. היא טוותה סביבי חוטים כמו עכבישה. זה לא שהייתי מאוהב בה או משהו, אבל היא הייתה סידור נוח. הייתה, כי גיליתי שהיא ניצלה אותי לא פחות ממה שניצלתי אותה. לא רק שלא היססתי כלל כאשר אמרתי לה שלא רק שאינני רוצה לראות אותה, אלא אמרתי לה שהיא מתבקשת לפנות את הדירה במיידי. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לראות את הפרצוף המתחסד והבוגדני שלה בבניין שלי.
לשמחתי קיבלתי הודעה זה עתה שהדירה הושכרה. האמת שלא חשבתי שהיא תושכר כל כך מהר כיוון שביקשתי מחיר מופקע עבורה. הסיבה לכך הייתה שלפחות אדע שמי שמשכיר אותה הוא בעל אמצעים.
אני יורד לחניון, הולך להיפגש עם החברים. אני לא מזמין הלילה אף אחת, אני צריך קצת חופש מהמשחק הזה בין המינים. טעם הבגידה עדיין מר בפי. ג'וזף מגיע עם מישהי שאני לא מכיר, ואריק עם הבלונדינית הקבועה שלו. רק מרק בא לבד. הוא תמיד בא לבד, וצד מישהי בפאב. לפי מה שהוא מספר הוא לא מבלה איתה כל הלילה, ואחרי שעושה מה שעושה הוא שולח אותה במונית הביתה. כל אחד ומה שמתאים לו.
אני מתעלם מהמבטים הרעבים של הבנות שבאות לבלות במועדון במטרה לצוד להן גבר עשיר. למרות שאנחנו יושבים בקומה מוגנת יחסית, הן מצליחות לעשות עיניים לשומר הסף ומתגנבות למעלה.
"אז מה דילן, מי גרה בקומה השמינית?" שואל ג'וזף.
"אין לי מושג, ולא מעניין אותי בכלל," אני עונה, "שכר הדירה מופקד ישירות בחשבון הבנק שלי וזה מה שמעניין אותי."
על המסך מוקרנים קליפים ברצף, אך מידי פעם עולות פרסומות. "תראה הנה הדוגמנית ההיא מהמסעדה," אומר לי ג'וזף. אני מרים את עיני לעבר המסך ורואה את פניה היפות. אני נזכר בהתנהגותו המתנשאת של ג'וזף, וכמה הערכתי אותה שלא התרשמה ממנו כמו שעושות כולן. הרי ברור היה לה שהוא גבר עשיר, ואם נודה על האמת, נראה מעולה.
"זו אמבר קולינס," אומרת ברונטית אחת שמסתובבות תמיד סביב ג'וזף.
"ומה את יודעת עליה?" הוא שואל אותה.
"אני יודעת עליה הכל," היא עונה בחיוך מסתורי, "אנחנו חברות טובות."
"באמת? אולי תספרי לנו?" אומרת אשה בלונדינית קצוצת שיער שיושבת ליד מישהי שמאד מוכרת לי אבל אינני זוכר מהיכן, "זה נכון שהיא יוצאת עם המיליארדר הזה מקליפורניה, מה שמו?"
אני מאמץ לרגע את מוחי ונזכר שזו סוכנת הנדל"ן שהביאה לי שוכר לדירה שלי. "רגע, היא ישבה עם הדוגמנית הזו…" אני מחייך לעצמי.
"אמת לאמיתה," אני שומע את הברונטית עונה כממתיקת סוד, "היא מסובבת אותו על האצבע הקטנה."
הבלונדינית קצוצת השיער וסוכנת הנדל"ן מתגלגלות מצחוק, ולוחשות משהו אחת לשניה.
"מעניין מה שמו של המיליארדר הזה," אני פולט כבדרך אגב. הברונטית מחליפה צבעים. "אין צורך שתעני," אני אומר לה, "כבר הבנתי."
"מה הבנת?" היא שואלת נעלבת, "אני לא רוצה לרכל עליה."
"יפה מאד," אני עונה, "ואיך קוראים למידע שזה עתה מסרת עליה?" אני לא מחכה לתשובה וקם ללכת. אם הייתי צריך משהו שיזכיר לי מדוע אני לא אוהב את היציאות למועדון הזה, אז הנה זה בדיוק העניין.
"תשיגי לי את מספר הטלפון שלה," אומר לה ג'וזף, "אני רוצה להזמין אותה בשישי למועדון השחקים."
"ומה יצא לי מזה?" היא שואלת.
"לך?" הוא שואל ומביט בה במבט המזלזל שלו, "לא ברור לך שאני מעוניין בה?"
*
השבוע עובר מהר ויום שישי כבר כאן. היום יש לי יום הולדת וכולם מתאספים במועדון השחקים לציין את האירוע. כשנשאלתי על ידי ג'וזף, אריק ומרק איך ארצה לחגוג, דחיתי על הסף מסיבה בדירת הגג שלי. אמנם אני חוגג היום שלושים שנה להולדתי, אבל לא מתרגש לא מהיום ולא מהמספר העגול. אין לי שום הרגשה חגיגית, למרות שמתוכננות לי מסיבות כל סוף השבוע. באיזה שהוא מקום בא לי לא להגיע למסיבה הכל כך ידועה מראש הזאת.
אני מתקלח ארוכות, שוטף מהראש שלי את המחשבות של כל השבוע. ככל שעוברות הדקות, כך לא בא לי בכלל ללכת. למרות זאת אני יוצא מהמקלחת, עובר בידי על הזיפים בני יום ומחליט שלא להתגלח. אני מתיז על עצמי מעט ממי הקולון ומייבש את שיערי. מי שמביט עליי מהראי הוא גבר יפה אמנם, אבל עיניו עייפות. אין בהן ניצוץ חיים שהיה אמור להיות לבחור צעיר בן גילי.
אני ניגש לחדר הארונות להתלבש. בוחר חולצה שחורה, וחליפת שלושה חלקים שחורה. אני מתלבט בקשר לעניבה ולבסוף בוחר באחת בצבע נחושת. אני בוחר לי את אחד משעוני הברייטלינג שלי, תוהה אם גם השנה אקבל אחד כזה מההורים. הרי מה שחשוב הוא להפגין את העושר. לא?
אני מהרהר בכך שיום שלם עבר בלי שזכיתי מהם לטלפון. שוב ברכה לילד יום הולדת בן השלושים שלהם. מה שמטריד אותם הוא רק שאשתדך למישהי עשירה, ממשפחה מוכרת, ולמרות זאת שתחתום על הסכם ממון.
אני מעיף מבט אחרון בראי, לוקח את מפתחות הרכב ויוצא מהבית. אני נכנס למעלית ולוחץ על כפתור החניה. המעלית מתחילה את הנסיעה ללמטה אך נעצרת כדי לאסוף את אחד הדיירים. אני מעיף מבט במספר הקומה וקולט שזו הקומה השמינית. לשבריר שניה אני כועס, אבל נזכר שלורה כבר לא כאן. המעלית אוספת את אחת הדיירות, מתחילה לרדת, ופתאום נתקעת.
"רק זה חסר לי," היא אומרת ופונה אליי, "אולי אתה יודע מה עושים?"
?
אמבר
הגבר במעלית נועץ בי מבט. נראה כאילו הוא המום מכך ששאלתי אותו אם הוא יודע מה עושים. אחר כך מתברר לי שזו לא הסיבה. מבטו פשוט מהופנט כאשר הוא מביט בי. יש לו עינים חומות בהירות ומבט כזה עצוב שבא לי לחבק אותו. 'מעניין מה הסיפור שלו,' אני חושבת לעצמי.
ואז אני נזכרת. הוא ישב עם השחצן ההוא בעל עיני הקרח. גם אז מתוך החמישה שישבו סביב השולחן הפינתי במסעדה ראיתי רק אותו ואת העינים היפות שלו.
הוא מתעשת ולוחץ על הטלפון הפנימי. "זה מקוי," הוא אומר ללינדן איש האחזקה, "המעלית תקועה. אני מעריך שאנחנו בקומה שש או אולי חמש."
"מקוי," מהדהד שמו בראשי, "מקוי ממגדלי מקוי?" אני שואלת בשקט.
"כן אמבר," הוא עונה לי.
"אנחנו מכירים?" אני שואלת בפליאה.
"בוודאי," הוא מחייך אלי, "מהטיים סקוור."
"אז זו מי שאני, אה?" אני אומרת לו, "אז לידיעתך אני כבר לא."
"צודקת, זה לא היה יפה מצדי," הוא אומר.
"זה בסדר," אני נאנחת, "ככה מכירים אותי. אני מחכה לרגע שיכירו אותי בתור מי שאני."
הוא מושיט לי את ידו. "נעים מאד אני דילן. הבניין הזה שייך למשפחה שלי ובבעלותי מספר דירות כאן.
גם אני רוצה שיכירו אותי בתור מהנדס התוכנה שאני' ולא רק בתור הבן של. ובתור מה את רוצה שאכיר אותך?"
"אני מעצבת אתרים, גרפיקאית במקצועי. בוגרת מגמת אומנויות באוניברסיטה," אני עונה לו.
קולו של לינדן נשמע מהרמקול הפנימי. "אני נאלץ להזמין את כוחות ההצלה של מכבי האש כדי לחלץ אתכם. אתם תקועים בין הקומות. אני ממש מצטער."
"זה בסדר," עונה לו דילן בשלווה, "נמתין בסבלנות."
הוא מביט בי ומחייך. "את לא תאמיני אבל אני בדרך למקום שממש לא רציתי ללכת אליו. באיזה שהוא מקום אני שמח שזה קרה," הוא אומר לי.
"אני לא מבינה למה אם כך אתה הולך," אני עונה לו.
"יש לי היום יום הולדת," הוא אומר לי, כאילו זה איזה סתם יום לא חשוב, "אני בן שלושים. חבריי עושים לי מסיבה."
"אז הנה לך סיבה לא ללכת. תשלח להם הודעה שאינך יכול לבוא," אני אומרת.
"הם יכעסו מאד," הוא אומר ונאנח.
"אם הבנתי נכון, יום ההולדת הוא שלך, ולכן זכותך לבחור איך לבלות אותו," אני אומרת.
"את מבינה שאם אחזור הביתה הם יופיעו בביתי ולא יוותרו לי על מסיבה," הוא אומר, "אני לא יכול לנצח בזה."
במעלית משתררת שתיקה. כל אחד מאתנו שוקע בהרהורים.
"ואת" הוא אומר לבסוף, "לאיפה נמנע ממך ללכת?"
"אני בדרך לחנות בפינה לקנות פסטה. הכנתי רוטב ולא שמתי לב שהפסטה נגמרה."
"באיזה טעם הרוטב?” הוא שואל.
אני מסתכלת עליו ומתחילה לצחוק. "איזה המועדף עליך?"
"עגבניות," הוא עונה לי, "כזה שנמרח על כל הפרצוף ואז…"
"אם כך, זה הוא יום המזל שלך," אני אומרת, "כלומר בהנחה שנצא מפה לפני חצות."
הוא מוציא את הטלפון שלו. אני מסתכלת בסקרנות לראות מה הוא עומד לעשות. הוא מניח בטעות שאני מתעניינת בטלפון שלו. "מתנה מאחי הגדול ליום ההולדת," הוא אומר וחיוך מריר על פניו. "מילה לא הגיעה איתו, גם לא שיחת טלפון."
"זה כל כך לא מעניין אותי איזה טלפון יש לך," אני עונה לו, "סתם הסתקרנתי לראות מה אתה עושה."
"עושה. כן," הוא אומר ומקריא לי: "אין באפשרותי להגיע." שלוש מילים בלי שום הסבר.
רגע לפני שהוא מנתק את הטלפון הוא נעמד מאחורי כשפנינו מול הראי של המעלית ומצלם את שנינו יחד. בלי לומר מילה הוא לוקח ממני את הטלפון שלי ומצלם תמונה נוספת, ומיד אחר כך מתקשר מהנייד שלי לשלו.
אני מביטה במעשיו, קצת מופתעת ורוצה לומר לו שהיה צריך לשאול את רשותי, אבל בדיוק אז מתחילה המעלית לרעוד מעט ואני עפה ישר לתוך זרועותיו.
אני מרגישה את פעימות ליבי.
"רצית לומר משהו אשה יפה?" הוא שואל, וההשפעה שלי על גופו ניכרת גם בקולו.
שתיקה נופלת בינינו בעוד המעלית משוחררת ויורדת לקומת הכניסה. הדלתות נפתחות וצוות החילוץ מקבל את פנינו למטה. הם לא עוזבים לפני שהם בודקים שאנחנו בסדר.
אנחנו יורדים יחד לחנות בפינה. אני ניגשת לקחת פסטה ואילו דילן אוסף כמה מצרכים משלו. הוא שולף מיד את כרטיס האשראי ולא נותן לי לשלם, למרות מחאותיי. "מי משלם עבור ארוחת יום ההולדת שלו?" אני נוזפת בו.
"אולי את רוצה גם לסחוב את השקיות?" הוא שואל , "הרי יש לי יום הולדת."
"מעצבן אחד," אני אומרת לו.
"אבל תודי שאני חמוד," הוא עונה לי.
"חמוד," אני חוזרת על דבריו, "יש לי הרבה דברים לומר עליך. חמוד? גם."
"אני משתוקק לשמוע," הוא עונה לי.
דילן
ואז היא לוקחת אותי לקומה השמינית. ולא סתם, אלה לדירה שבבעלותי, הדירה שבה התגוררה לורה.
"בואי נלך אליי," אני אומר לה מיד.
"שכחת ששם יחפשו אותך?" היא שואלת.
"אני לא יודע אם זה רעיון טוב. אולי בכל זאת אלך למסיבה," אני עונה לה.
"כרצונך," היא עונה לי, " רק יש לי בקשה קטנה."
"כן?" אני שואל.
"תמחק את התמונה שלי, וגם את מספר הטלפון שלי," היא אומרת.
"אין לך זכות לכעוס עליי. אני לא חייב לך הסברים," אני עונה לה מעט בכעס.
"וזו בדיוק הסיבה שאני מבקשת שתמחק," היא אומרת ופותחת את הדלת.
"את לא מבינה," אני אומר לה.
"אתה לא חייב לי הסברים," היא אומרת, "כבר סיכמנו. מה שחלקנו בסך הכל הוא כמה רגעים במעלית תקועה, זה לא שהיה בינינו איזה סיפור אהבה גדול. שיהיה לך יום הולדת שמח ואת הפסטה תשאיר לעצמך. אני כבר לא רעבה."
"אני," אני מתחיל לומר לה.
"ואני לא רוצה שמישהו שלא סומך עליי יסביר לי משהו," היא אומרת נעלבת.
"את צודקת, אני רוצה להסביר לך," אני אומר, "אני יכול להיכנס?"
אני נכנס אחריה, מסתובב בדירה וסוקר אותה. היא מרגישה את הסערה שעוברת עליי.
"כשראיתי אותך מוקדם יותר היום," היא אומרת לי, "היית כבוי בעיניים. בשעתיים שהיינו תקועים במעלית עינייך התחילו להאיר פתאום. יש משהו כאן בדירה הזו שמפריע לך. אני מצטערת שהגבתי כך. אתה יכול ללכת או שאתה יכול לתת לי לתקן לך את זה."
אני מביט בה, נדהם מהאבחון המדויק שלה, ושותק מולה.
"אתה הכרת את מי שגר כאן. זו הייתה בחורה?" היא שואלת.
"כן," אני עונה.
"היא פגעה בך," היא קובעת, "אני לעולם לא אפגע בך. מבטיחה לך."
היא לוקחת ממני את השקיות והולכת למטבח, משאירה אותי להתרגל לשינויים שנעשו בדירה.
"וואו איך ידעת שאני אוהבת את היין הזה?" היא קוראת לעברי.
"האמת שזה האהוב עליי," אני עונה, "אני שמח שגם עלייך."
"זה הולך נפלא עם הפסטה," היא אומרת ומציצה לעברי. אני שם לב שכל הזמן היא נמשכת לעיניים שלי. 'מה היא רואה בהן?'
אני אוהב איך שהיא סידרה את הדירה. היא משרה עליי רוגע. אני מסיר מעליי את הז'קט והווסט, משחרר את הקשר של העניבה ומסיר גם אותה. אני ניגש לחלון ורואה את בבואתי משתקפת מולי. אני מסתכל על עיניי. אני מחייך. יש בהן שוב ניצוץ של חיים. אני יודע שזו היא שהדליקה בי אותו.
"אני יכול לעזור?" אני שואל וניגש למטבח.
"הייתי מציעה לך להוריד גם את החולצה," היא אומרת לי, "ובלי שום כוונות נסתרות. חבל שתתלכלך מהרוטב."
אני עושה כדבריה. רק אז אני שם לב שגם היא החליפה בגדים והיא לובשת שמלה טריקו פשוטה דקת כתפיות.
"בוא תטעם את הרוטב," היא אומרת לי. היא מכניסה את המצקת לסיר, נושפת עליה כדי לקרר מעט את הרוטב ומקרבת אותה לפי.
"יצא מושלם," אני עונה לה, "בדיוק כמוך."
"תערוך את השולחן," היא מבקשת, מגישה לי את הצלחות והסכו"ם וניגשת לסנן את הפסטה.
אנחנו יושבים ואוכלים בהנאה מרובה.
רוטב העגבניות הוא בדיוק כמו שאני אוהב. כיוון שאני ללא חולצה אני מרשה לעצמי להתלכלך כראוי. כמובן שלא נשארת טיפה אחת ממנו עליי אחרי שאמבר דואגת ללקק הכל ממני, בדיוק כפי שדמיינתי אותה עושה.
"זו מתנת היום הולדת הכי יפה שיכולתי לבקש לעצמי," אני אומר לה בזמן שאנחנו מפנים את הכלים.
"הפסטה הזו?" היא צוחקת.
"טיפשונת, את החוויה המתקנת שלי," אני אומר לה, "על כל מה שעברתי בדירה הדירה הזו אני מדבר, על הלב שלי."
היא עולה על קצות אצבעותיה ונושקת לי שוב נשיקה מספר אלף ואחת.
המחוג על השעון מראה שכבר חצות. יום ההולדת שלי תם, הנצח שלי עם אמבר רק מתחיל.
בר אבידן
מאמינה באהבה
מאמינה בכוחן של חוויות מתקנות
