השינוי (הראיון חלק ב’)
ג’יין מקפירסון,
אני מתעוררת בבהלה. הראש כואב לי. אני מקללת את הרגע הזה שנעניתי לו ושתיתי עוד כוסית. הרי היה ברור לי שכל מה שהוא רוצה בסופו של דבר שאהיה שתויה מספיק ואכנס איתו למיטה.
הסדינים סתורים, השמיכה על הרצפה, ואויר דחוס מסיגריה של ג’וינט עומד באוויר. כל זה מלמד שבאמת הוא היה כאן.
אני מנסה לאפס את ראייתי המטושטשת ומגלה לחרדתי שהשעה מזמן מעבר לשעת הקימה שלי. כנראה שאת השעון המעורר לא שמעתי.
אני קמה בקפיצה, מתנדנדת לכיוון חדר האמבטיה ומגששת אחרי כדור הפלא שיעזור לי להתאפס.
אני מבינה שאין לי ברירה ונכנסת למקלחת של מים קרים מידי לטעמי, אבל חייבת להתעורר. ואכן זה עוזר להעיר אותי וגם הכדור כבר משפיע באורח פלא, אבל מבינה שעדיף שאזמין מונית.
אני נעמדת מול הראי ומתרגלת חיוכים: “בוקר טוב אני ג’יין מקפירסון, תודה שבאת להתארח אצלנו."
דווקא היום, כשאני כמו שאני, מגיע להתארח אצלי פטריק מקמורן קצין המשטרה המדהים, זה שדוחה את חיזוריי כבר חודשים רבים.
אני יודעת שעליי לעשות הכל כדי להראות במיטבי.
אני מתחילה להכתיב לנייד שלי שאלות.
'חכה חכה פטריק,' אני אומרת לעצמי, 'אתה חושב שבאת לדבר על מה שקרה הלילה, אבל אני מכינה לך צרור של שאלות אישיות ביותר. נראה אותך.'
המונית כבר מחכה לי למטה, ואני שולחת הודעה לבלה המאפרת שלי. “אני נראית זוועה, תחכי לי בחדר האיפור.,
נהג המונית יוצא לדרך, מקלל את כל העולם.
'מה יש לכולם לקום כל כך מוקדם בבוקר. הם לא יודעים שאני ממהרת לתחנה?'
הוא מפטפט משהו על הבן המוכשר שלו ואולי אני יכולה לסדר לו עבודה בטלוויזיה, אבל כולי שקועה בהודעות שלי בנייד וכמובן בדפדוף במדורי הרכילות, לראות אם נכתב משהו על פטריק.
הנהג ממשיך לקלל ללא הפסק, ובדיוק כשאני מרימה את עיניי ורוצה להעיר לו, אני רואה רכב מאבד שליטה ונכנס חזיתית במונית, מה שגורם לי לעוף מעט קדימה, החגורה ננעלת עלי וכרית האוויר נפתחת. אני לא מבינה בדיוק מה קרה אבל מרגישה כאבים איומים ברגל.
פתאום משתרר שקט ואז צפירות של אמבולנסים.
אני מתפתלת מכאבים ועדיין מספיק בהכרה כדי לשלוח לנינה המזכירה שלנו בתחנה הודעה שעברתי תאונה. ולא אגיע בזמן לראיון.
בבית החולים נותנים לי מיד משככי כאבים. אבל יש רק דבר אחד בראש לי. הראיון המוחמץ עם פטריק ומה יאמרו על התאונה שלי בחדשות.
אני מאוכזבת שלא הזכירו אותי בחדשות. כשאני חושבת בהיגיון, הרי הם עדיין לא יודעים מה קרה ומה המצב, אבל בכל זאת אני מתאכזבת.
הראיון עם פטריק דווקא כן מתקיים. את מקומי תופסת מי שמעולם לא ישבה מול מצלמה בשידור חי, אלה כפריס.
אנחנו חברות טובות, אבל מדקרת קנאה ננעצת בי. האם זה בגלל שהיא יושבת על הכיסא שלי או בגלל איך שפטריק מסתכל עליה?
לעזאזל, היא מעולה! מה זה אומר לגביי כעת? אלה מתנהלת מול המצלמה בשיא הטבעיות, השיחה זורמת ואין בה שום נגיעה בחייו האישיים.
הראיון הזה מטלטל אותי. היא מעמידה מול עיניי מראה של איך שאני נראית, והאמת אני לא אוהבת את זה.
אני מגיעה לאולפן ממש כשמסתיים הראיון. הרגל שלי חבושה ואני צולעת. את הדרך מבית החולים לתחנה ביליתי מול המראה במטרה לשוות לפני מראה רענן. אני לא יכולה להסביר את זה, אבל אני מרגישה הקלה עצומה הבוקר. היה משהו בתאונה הזו שכאילו השיל מעל כתפיי משא כבד.
אני שומעת את מרק מחמיא לאלה. כמה מגיעה לה כל מילה. לא ניסתר מעיניי מבטו המהופנט של פטריק וחושבת כמה הוא מתאים לה. היא מצידה בכלל לא רואה את זה. אלה המתוקה.
אני לא יכולה להתעלם מכך שאני מקנאה במילים שנאמרות לה ולרגע חוששת שתקבל את התפקיד שלי, אבל היא מסרבת.
אני יודעת שאני במקומה לא הייתי מוותרת. אבל אלה זו אלה. אני לא מתאפקת ועוקבת אחריה לחדר האיפור. אני חייבת לבדוק אם יש משהו בינה לבין פטריק.
להפתעתי היא דווקא מגנה עליי ואומרת שמי שלא רואה כמה מדהימה אני הוא אידיוט. פטריק נעלב ועוזב את המקום. אני רואה שלאלה זה לא מזיז.
שלושה דברים אני למדה. אלה לא מעוניינת בו, פטריק לא מעוניין בי, ואלה גם לא מעוניינת בכסא שלי. אני נפרדת ממנה ויוצאת מהתחנה. למה אני לא שמחה עם ההבנות האלה?
שוב אני נוסעת במונית, הפעם חזרה הביתה. זה נותן לי זמן לחשוב. פתאום אני מבינה שדווקא הייתי רוצה שפטריק יתחיל עם אלה. היא באמת מתאימה לו. אני אפילו שוקלת להרים אליו טלפון ולומר לו כמה מילים טובות עליה, אבל מחליטה שזה מוזר מידי בתור אחת שחיזרה אחריו בגלוי כל כך הרבה זמן.
אני חושבת על כיסא המראיינת שלי וכמה חומרים צהובים הוצאתי עליו. פתאום הכל נראה לי ריקני כזה.
אני חושבת על כל המרואיינים שגרמתי להם להתפתל על הכיסא מולי רק כדי לספק את יצר המציצנות של הקהל שלי. האם הייתי רוצה שמישהו יראה אותי כמו שנראיתי הבוקר? אני כל כך שונה מדמות המתוקה שהם מכירים על המסך.
אני מרימה טלפון לפטריק. הוא כמובן לא עונה לי.
“בבקשה תענה לי,” אני כותבת לו, “מגיעה לך סליחה ממני."
אני מחייגת שוב והוא לא עונה. בפעם השלישית הוא עונה. “תפסיקי להטריד אותי מקפירסון. אני אידיוט את לא יודעת?"
“זה לא מה שאלה אמרה. היא התכוונה…” אני מחפשת את המילים אבל הוא קוטע אותי.
“היא שלחה אותך?” הוא שואל בקול קר.
“לא, אני שלחתי את עצמי להתנצל בפניך. אלה בסך הכל רצתה להרגיע אותי. זה לא היה מכוון נגדך. אני בטוחה שהיא לא חושבת שאתה אידיוט,” אני אומרת לו.
“שאלת אותה?” הוא אומר לי בזלזול.
“פטריק, ראיתי איך הסתכלת עליה,” אני אומרת.
“יפה לך. והיא ראתה?” הוא שואל.
“היי, אנחנו לא במלחמה, והתקשרתי להתנצל על כך שתמיד ירדתי לפסים לא ראויים בראיונות שלי אתך. להגנתי יכולתי לומר שזה מה שמעניין בעצם את הקהל, בעיקר שהמרואיין הוא גבר מעלף כמוך, אבל לא. זו הייתי אני ששאלתי ואני מבקשת סליחה.
ראיתי היום שאפשר לערוך ראיון משובח גם בלי כל הרכילות המרושעת,” אני מסיימת את דברי שנאמרו בנשימה אחת כדי שלא יקטע אותי באמצע. עכשיו אני יכולה לפלוט אנחת רווחה.
“זה הדבר הכי בלתי צפוי שקרה לי, השיחה הזו ממך,” הוא עונה לי, “אני מעריך את זה."
“אז כן, אני מודה שקינאתי בה היום, בעיקר כשראיתי איך אתה מסתכל עליה. אבל היא חברה טובה שלי ומגיע לה שאומר לך שהיא מרבה לשבת בסטארבקס בקצה הפארק ליד התחנה. שם נכתבו הטובות שבכתבותיה, כך היא נוהגת לומר. לך תכבוש אותה קצין המשטרה המעלף שלנו,” אני אומרת.
“השתנית מקפירסון. אני מודה לך. את נשמעת בטוחה בעצמך ואני, אני מקווה שאצליח במשימה,” הוא אומר, “מגיעה לך מחילה על כל הראיונות המתעללים שלך, אז הנה אני מוחל לך."
“תודה,” אני אומרת לו ומרגישה הקלה.
“היי מקפירסון, את לא חשבת באמת שאיחלתי שיקרה לך משהו ולא תגיעי לראיון, נכון?” הוא אומר לי רגע לפני שהוא מנתק.
“ברור שלא. הייתי מתוסכלת מאיך שהסתכלת עליה, וממנה כיצד ניהלה את הראיון בצורה כל כך מושלמת. ופטריק, הגיע הזמן שתקרא לי ג’יין,” אני אומרת, “בהצלחה ותזכור מי שלח אותך אליה."
כאשר מסתיימת השיחה אני יושבת דקות ארוכות. אני מרגישה שבאמת חל בי שינוי. אני מתקשה להאמין איך זה מרגיש לי טוב, השיחה הזו עם האיש שהייתי כל כך מאוהבת בו ואני זו ששלחתי אותו לאלה. אני כל כך רוצה לראות מה קורה שם ביניהם עכשיו, אבל יודעת שעליי לשחרר.
אני יודעת שעליי להשתנות. המראה הזו שאלה שמה לפניי הראתה לי כמה השתניתי. כמה הלכתי רחוק מידי. לא פלא שפטריק לא התאהב בי.
“יש מבזק חדשות וגורדון מיילס בא לאולפן לראיון. את רוצה לקחת את זה או שאקרא לאלה?” כותב לי מרק בהודעה.
אני מקבלת את ההודעה הזו בשלווה, כלומר את החלק הזה שהראיון מוצע לאלה. אני כל כך רוצה שיצליח לה עם פטריק ולכן עונה לו שאני מגיעה מיד.
אני צולעת לכיוון חדר האיפור. “אין הרבה זמן בלה, “אני אומרת למאפרת, “תשקיעי רק את המינימום שחייב מול המצלמה."
לידי יושב גורדון ונותן למאפרת להכין אותו. הוא יושב בשתיקה ואני מרגישה את העויינות שלו כלפיי. אין לי מה לומר על זה. אני יודעת שהוא צודק. זה מגיע לי.
הוא מובל לאולפן ואני נכנסת באיחור קל אחריו כיוון שקשה לי ללכת.
מרק נכנס לתת הוראות אחרונות. “אנחנו נהיה בסדר,” אני אומרת לו.
רגע לפני הספירה לאחור אני מצליחה לומר לגורדון: “מבטיחה לך. בלי שאלות אישיות, בלי עקיצות. הבמה שלך ואני כאן רק לקשר בין השאלות."
הוא מקמט את מצחו מולי. הוא לא מאמין לי לאף מילה שלי. "אני יודעת שאתה לא מאמין לי וזה מגיע לי לגמרי."
3…2…1 מתחילים.
“אחר צהריים חמימים כאן בעיר הגדולה. כאן ג’יין מקפירסון ואיתנו עורך הדין גורדון מיילס. שלום לך."
“שלום גם לך ג’יין מקפירסון, תודה שהזמנת אותי להתארח אצלך."
אני מופתעת מבחירת המילים שלו, אבל שומרת על פני פוקר.
“לא אלאה אתכם במילים ואתן לעורך הדין מיילס לספר לנו מדוע הוא כאן."
בסיום הראיון אני זוכה למחיאות כפיים, דבר שלא קרה מעולם. מעולם לא הרגשתי נינוחה כל כך. הכתפיים לא כואבות לי, והידיים תלויות רפויות לצדי גופי ולא מאוגרפות כהרגלי.
“את נראית מופתעת מהראיון לא פחות ממני,” אומר לי גורדון בשעה שהמצלמות כבר כבויות., “היה כל כך נורא לנהל ראיון בצורה אנושית?"
“למעשה זה מרגיש נפלא,” אני עונה לו, “לא יודעת אם הקהל אהב את זה, אבל אני מרגישה מעולה."
“אני בטוח שאהב. אין מי שלא אוהב לצפות בך,” הוא עונה לי להפתעתי.
“אני לא בטוחה,” אני עונה לו, “הקהל אוהב את זה כמה שיותר צהוב. הם רואים את הגבר המהמם שאתה, ולא בדיוק מתעניינים בחדשות. זו האמת לצערי."
הוא עומד מולי וחיוך רחב על פניו.
“מה?” אני שואלת, “אתה לא מסכים?"
“ג’יין מקפירסון הגדולה אמרה לי שאני גבר מהמם, זו לא סיבה לחייך?” הוא עונה לי.
“לצערי מה שעשה אותי גדולה זה בדיוק מה שאני מבינה שכל כך מיותר,” אני עונה לו מתעלמת ממה שבאמת אמר.
“את מתחמקת,” הוא עונה לי.
“זה משנה לך?” אני עונה, נותנת לו להבין שהבנתי, “למה? בגלל שאני גדולה?"
“דווקא בגלל מי שראיתי היום. מסתבר שאת מתוקה אמיתית,” הוא עונה לי, “כל כך שונה ממי שאני מכיר."
הפעם אני נבוכה. מרגישה שלחיי מאדימות.
“תסכימי לשתות איתי קפה.? לא שתיתי כל היום ואני.. נו טוב את מבינה כבר,” הוא אומר לי.
כמובן שהסכמתי. מי יכולה לסרב לגורדון מילס.
השיחה בינינו זורמת במשך שעות. הוא כל כך רחוק מהדמות שניסיתי לצייר בעת הראיונות אתו. הוא גבר מאד חכם ושנון וגורם לי לצחוק כמו שלא צחקתי הרבה זמן.
הוא לא עובר את הגבול, ולא מנסה לגעת בי, כפי שרבים נוהגים לעשות. אני חושבת שאני זו שגרמתי לכך שיכבד אותי יותר, ולא לראות בי בחורה זולה וטיפשה כמו האחרים.
רק כאשר המלצר בא לרמוז לנו שעוד מעט סוגרים אני מציצה בשעון ורואה שבאמת מאוחר. “את אשה מאד מיוחדת. מזמן לא ישבתי כך עם מישהי ונהניתי כל כך. אין לי חשק שזה יגמר,” הוא אומר לי.
“אז מה אתה אומר בעצם. אצלי או אצלך?” אני אומרת.
“ג’יין,” הוא קורא לי בשמי הפרטי. לא רבים עושים את זה וזה מרגיש לי קרובה אליו, “את אשה מאד מושכת, אבל זה לא אומר שאני מחפש להשכיב אותך. את שווה יותר מזה.."
אני די נדהמת מהתשובה. “אז כפיות? נבלה את הלילה יחד רק מחובקים, מה דעתך?"
“אני מאד רוצה. לא מבטיח שרק נתחבק, אבל הבנת שאני רוצה יותר מאשר איזה ליל אהבהבים איתך,” הוא עונה לי.
**
אלה יושבת מולי על כיסא המראיינת.
3…2…1 מתחילים
אלה: אני חייבת להודות שבתחנה קצת חששו כשהתחלת להיות פחות נשכנית ויותר רכה.
לפני שנכנסנו לאולפן הגיש לי המנהל שלנו את הסקר האחרון בנוגע לתכנית שלך. למרבה הפלא מקומך בראש מובילי הרייטינג לא נפגע, להיפך הוא הדבר.
אני: את יודעת אלה, היום ההוא של התאונה היה יום של מפנה בחיי. ראשית העובדה שיכולתי לא להיות, לאבד את חיי ברגע, שמו הכל בפרופורציה.
ישבתי לבד בחדר מיון ועשיתי חשבון נפש. חשבתי לעצמי היכן אני נמצאת ומה השגתי בחיי. ואז את עלית לשידור. ישבת על הכיסא שלי עם המרואיין שהיה אמור להיות שלי. את הראית לי שראיון יכול להיות מעולה גם בלי הרבה יצירת דרמות. פתאום הבנתי שכך אני רוצה, שכל השאר היה הצגה וצביעות. אין הצדקה לרדת חייו של אדם רק בגלל שהוא יושב בכיסא המרואיין.
אלה: מה שמדהים אצלך היא העובדה שהשינוי חל באופן מיידי. עוד באותו יום ראיינת את גורדון מיילס. אני בטוחה שהוא בא מוכן לקרב לקראתך.
אני: איך לא? לפני הראיון ישבנו יחד בחדר האיפור הוא לא החליף איתי מילה, ומיהר לצאת מהחדר. לפני שהתחיל הראיון הבטחתי לו שאתן לו להוביל את הראיון. כמובן שהוא לא האמין בהתחלה. אני חושבת שלכל אורך הראיון חיכה מאיפה אנחית עליו את חיציי.
אלה: אני חושבת שכל מי שצפה בראיון ההוא לא האמין שזו את ולא מתחזה. את יודעת שהיו שאלות כאלה ברשת?
אני: לצערי זה בהחלט מגיע לי. למדתי שלא צריך להיות כזו תככנית ומרשעת כדי להוציא ראיון טוב.
אלה: למרות שאני לא פולשת לחיים פרטיים של מרואייני אולי תרשי לי לחרוג הפעם?
אני: הבמה שלך אלה.
אלה: נראה לי שמאז את בורחת ממדורי הרגילות כמו מאש.
אני: עוד משהו שלמדתי ממך. את רואה אני לא מגלה
.
אלה: אז הנה נעשה זאת יחד.
אלה מסמנת למצלמה להתרחק.
עכשיו צופים שלנו יקרים אתם רואים לראשונה שאנחנו מתלבשות טיפ טופ לקראת הראיון. מקפידות על כל פרט, אפילו מתאימות את צבע הנעליים. אבל לא כדי להשוויץ עם זוג הנעליים החדשות שלי ביקשתי מהצלם להתרחק כדי שתראו את כל גופי, אלה כדי להראות לכם את החדשות האחרונות של חדרי החדשות שלנו. שנספר?
אני: המקום האחרון שחשבתי שאמצא בו אהבה זה הכיסא הזה של המרואיין , ועוד מאחד שבעבר נהגתי לירות בו חיצים רגע אחרי שהתיישב עליו.
הצלם מקרב את המצלמה אליי.
"אכפת לך שנתחלף במקום אלה?" אני מבקשת ממנה.
היא מחייכת ומחווה בידה לעבר הכיסא ומתחלפת איתי.
בניגוד לאופי הדרמטי שהכרתם בעבר. אני אומר את זה בצורה הכי ישירה. הראיון ההוא הביא אהבה גדולה לחיי. בשעה שיכבו המצלמות אני אעזוב את האולפן ואצא לחופש. אני אמורה ללדת כל יום את ילדת האהבה שלנו.
יום אחד עוד אחזור, אלא שהפעם אפתח את השידור במילים: כאן ג’יין מקפירסון- מיילס.
אני מרגישה כאב מפלח את בטני ומרגישה את המים בוקעים ממני החוצה.
אני לא מורידה את החיוך מעלי פני, בדיוק כפי שהורגלתי במאות הראיונות אותם ערכתי.
ואת אלה? במה את רוצה לשתף אותנו?
אני מורה לצלם בידי שיסיט את המצלמה לאלה,וממהרת לשלוח הודעה לגורדון:
“באולפן. ירידה מים. תבוא.."
אלה רואה אותי מתפתלת על הכסא אבל היא כעת בשידור ופניה המחייכות מעטרות את המסך והיא ממשיכה בראיון.
אלה: אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו להודות לך ג’יין ששידכת בין פטריק מקמורן לביני באותו יום שנמנע ממך להגיע לראיין איתו בגלל התאונה. את יודעת למה אני מתכוונת. פטריק סיפר לי מי שלחה אותו לבית הקפה. מגיעה לך גם תודה ענקית על כך שתמכת בי עודדת אותי לקבל את התפקיד הזה של המראיינת.
זו גם הזדמנות שלי לשתף אתכם שפטריק ואני מצפים ללידת בננו הבכור שצפויה להתרחש בעוד חודשיים.
תודה לצופים שהייתם אתנו כאן באחר צהריים חורפי זה.
אני מאחלת לג’יין לידה קלה ומעבירה את השידור למחלקת החדשות. כאן אלה כפריס-מקמורן.
אני רואה את החיוך הגדול על פניה של אלה בשעה שהיא מצרפת לראשונה את שם משפחתו של פטריק לשלה.
מיד עם כיבוי המצלמות מזנק גורדון לאולפן. “הפרמדיק בדרך אליך מתוקה,” הוא אומר ומלטף את שערי.
“לידה ראשונה?” שואל הפרמדיק מיד עם היכנסו.
*
*
“אני רוצה לדבר אתך.” אומרת לי המורה של רומי.
אמנם אני בדרך לתחנה, אבל רומי קודמת לכל.
“הילדה שלך היא בעלת דמיון מאד מפותח,” היא אומרת וממתינה רגע מחפשת את המילים מה לומר לי.
“זה דבר טוב, לא?” אני עונה לה.
“כן…אבל עדיין זה צריך להיות בגבול ההיגיון,” היא מתפתלת.
“אני לא מבינה מה שאת מנסה לומר. הרי הדמיון הוא מעבר להיגיון, לא?” אני שואלת.
“דברנו על ערים בארצות הברית ושאלתי כל אחד היכן הוא נולד. את מבינה מה אני מנסה לומר?” היא שואלת.
“ממש לא,” אני עונה.
רומי לא מתאפקת. “אמא, היא לא מאמינה לי שנולדתי באולפן טלוויזיה."
“אני לא רואה מה הבעיה בדבריה של רומי,” אני אומרת למורה, “רומי נולדה באולפן מיד בסיום שידור ראיונות משותף של אלה כפריס-מקמורן, אמא של שון, ושלי. תאמיני לי שזה היה מאד רחוק מאד מעולם הדימיון."
“ושון?” היא שואלת.
אני צוחקת. “שון נולד באמבולנס עם פרמדיק משטרתי חבר של אביו,” אני עונה.
“ואני חשבתי שהילדים האלה ממציאים סיפורים,”
אומרת לי המורה.
“אם כך הכל ברור. אני חייבת לרוץ לאסוף את הקטנים מבית הספר ולהספיק להגיע לשידור,” אני אומרת לה, “ואם רומי תספר לך מחר שהיא הכינה שעורי בית בתחנה, תאמיני לה. כי זה מה שיקרה היום אחר הצהריים."
“ברור,” עונה לי המורה בחיוך, “ככה זה כשאמא שלך כוכבת גדולה."
“כוכבים,” אני עונה לה, “יש רק בשמים."
בר אבידן©
מאמינה באהבה
