אלה כפריס
אני מביטה לשמים. יום אחרון של אביב.
"אתה חושב שירד גשם?" אני שואלת את סטרונג, כלב הזאב הגרמני שלי.
השעות האלה של טיול הבוקר שלנו יחד הן השעות הרגועות ביותר ביום עבורי. אני מרשה לעצמי להשאיר את הנייד בבית ולא להיות מחוברת לחדשות.
בתור עיתונאית שחיה אותן סביב השעון, הבוקר מוקדש כולו לסטרונג. הוא בוחר באיזה דרך להוביל אותי, מרחרח כל סימן שהושאר על ידי חבריו הכלבים בשעה שאני מנקה את הראש ממחשבות על העולם ומתרכזת רק בעצמי.
יום חמישי היום, עוד מעט סוף שבוע. השבוע הזה היה כל כך עמוס באירועים שאני כבר משתוקקת להגיע למחר אחר הצהריים.
לשמחתי סיימתי את המשימות שלי לפנות בוקר. זה נדיר ששעות הבוקר פנויות לי, אבל לשם כך עבדתי כמעט עד הזריחה. אחר כך כבר לא היה טעם שאלך לישון ויצאתי עם סטרונג לטיול בוקר ארוך במיוחד.
"מה קרה אלה? סגרו את הערוץ שלך? כבר חודשים לא ראיתי אותך בשעת בוקר כזו," אומר לי גידעון השכן שלי שחוזר מריצת הבוקר שלו כולו נוטף זיעה.
"תנוח דעתך," אני עונה לו, "שלחתי את הכתבה שלי בארבע וחצי בבוקר. מציעה לך להקשיב. דווקא יש חדשות מעניינות מהמזרח."
"באמת?" הוא אומר ונעצר לידי.
"תצטרך להמתין ידידי. גם כך פטפטתי יותר מידי," אני אומרת בחיוך.
"את נראית עייפה, תחזרי לישון," הוא אומר וממשיך בריצה.
"זה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות," אני קוראת אחריו.
"הייתי בשמחה מצטרף," הוא עונה לי, "לו רק היית נותנת לי."
הוא יודע שלא.
פעמים רבות ניסה לחזר אחרי, אבל תמיד קיבל את אותה התשובה. "זה לא אתה, זו אני."
אנחנו חוזרים הביתה ואני נכנסת להתקלח. שום דבר לא בוער לי הבוקר. אני משתהה מתחת לזרם המים החמימים ומתמסרת למגעם הנעים.
אני מסיימת, ניגשת לחדר העבודה שלי מתוך הרגל ומעיפה מבט לטלפון. עשר הודעות שלא נענות וכולן מאותו מקור. תחנת הטלוויזיה שלי.
"מקפירסון עברה תאונה. לא משהו רציני. תגיעי לתחנה בהקדם. את מראיינת במקומה בשעה תשע," כך נאמר בהן.
"אתה רציני?" אני מדברת אל הטלפון, "אין לי זמן לנשום."
"תגידי למרק שאני בדרך," אני מוסרת לנינה מזכירת המערכת, "את יודעת במה מדובר?"
"את צריכה לראיין מישהו, לא יודעת מי. מכינה לך כבר את הצוות. אני אשיג לך את המידע עד שתגיעי," אומרת נינה, "ואלה, סעי בזהירות."
"אל דאגה," אני אומרת, "תאונות זה לא מדבק."
מאותו רגע הכל נעשה באופן אוטומטי ותוך זמן לא רב מגיח הרכב שלי מהחניון לכיוון התחנה. הרדיו לשם שינוי לא מכוון לאחת התחנות שמשדרות חדשות, בחרתי במשהו אחר,. צלילים של מוסיקה רגועה בוקעים ממנו.
'מה לי ולראיון בשידור חי?' אני אומרת לעצמי בקול.
אני מביטה בראי לראות איך אני נראית, והנהג שלידי צועק לי: "אשה מטומטמת תסתכלי על הכביש, לא על עצמך. את יפה, שום דבר לא השתנה מאז שהסתכלת על עצמך לפני חמש דקות בראי בבית."
"תודה," אני עונה לו ומפריחה לעברו נשיקה. 'ואתה מטומטם,' סיננתי לעברו כשהוא עובר אותי.
מאחר שאלה שעות שאיני רגילה לעבוד בהן בתחנה, אני מופתעת לראות שדווקא יש מקום חניה קרוב לכניסה.
נינה יוצאת לקראתי ומתחילה לעדכן אותי. "פטריק מקמורן, קצין משטרה , מתראיין על אירועי הלילה."
"את מכירה אותו? בתור מרואיין אני מתכוונת," אני שואלת אותה .
"לא זכור לי משהו חריג איתו," היא עונה.
אני רואה שהיא מהססת. "דברי איתי," אני אומרת לה בשעה שאני מתיישבת על הכיסא והמאפרת מתחילה בעבודתה.
"העניין הוא שמקפירסון לא שלחה את השאלות שהכינה," היא אומרת.
"יהיה בסדר," אני אומרת לה, "נעבור את זה. מקסימום לא יתנו לי יותר לראיין."
"נו באמת אלה, את יודעת מה מרק חושב עלייך. אני לא חוששת בכלל. אם כבר, יש סיכוי שתהיה טובה ממנה."
"אלה, אני שמח שבאת," אומר מרק שנכנס בסערה, "המרואיין שלך כבר באולפן."
אני ממהרת לקום מהכסא, מעיפה מבט מרוצה במראה. בלה המאפרת שלי יודעת לאפר אותי בדיוק במידה הנכונה, הכי טבעי שאפשר. אני מחליקה בידי על השמלה מביטה על עצמי בסיפוק. אני נועלת את נעלי העקב הגבוהות שלי וממהר לאולפן.
"שלום אני אלה," אני אומרת למרואיין שלי, "מה שלומך הבוקר?"
לעזאזל, איש לא טרח לספר לי איזה גבר מעלף הוא. אני מעיפה מבט מהיר על אצבעותיו.
"לא," הוא אומר לי בחיוך.
"סליחה?" אני שואלת .
"לא נשוי," הוא עונה לי ומחייך אליי. לפי איך שהוא סוקר אותי נראה לי שגם הוא מתרשם.
"זה ממש לא מה שאתה חושב," אני עונה לו. לכי תספרי לו שיש לי חולשה לידיים.
"אני מחליפה את מקפירסון, ולא היה לי זמן להתכונן. נזרום ככה," אני אומרת לו בקול רגוע.
הוא מביט בי מופתע מעט מעצם הגילוי, ומעצם העובדה שאני כל כך רגועה למרות זאת.
"יש איזה משהו שלא היית רוצה שאשאל?"
"לא יכול לחשוב על משהו," הוא עונה לי לאחר שהתמהמה שניה עם תשובתו.
"יפיפיה מתחילים עוד דקה," אומר לי האחראי על האולפן.
"כן," אומר פטריק.
"כן מה?" אני שאלת.
"את אשה יפיפיה," הוא עונה בשקט. מי שלא עומד קרוב לא יכול לשמוע זאת. פניו חתומים.
3..2..1 מתחילים.
"בוקר טוב, כאן אלה כפריס ואיתי נמצא קצין המשטרה שלנו פטריק מקמורן. בוקר טוב לך הקצין מקמורן."
"בוקר טוב אלה כפריס. תודה שהזמנת אותי לכאן."
"ספר לנו מדוע אתה כאן."
"אני מניח שדווח על כך בחדשות הבוקר…" מתחיל פטריק לספר את סיפורו.
הריאיון זורם בטבעיות, כאילו ישבנו בבית קפה ושוחחנו על דא ועל הא כמו ידידים ותיקים.
רגע אחרי שמסתיים השידור מתפרץ מרק לאולפן.
"אלה! מה זה היה? את פשוט מדהימה!"
"אתה יודע שלראיון טוב צריך גם מרואיין טוב, לא כך?" אני עונה.
"ממש לא הערכתי אותך נכון. המצלמה אוהבת אותך ואת שוחה בכזו טבעיות מולה בשידור חי," אומר לי מרק.
"שלא תחשוב על זה אפילו," אני אומרת לו.
"אני לא חושב יקירתי, אני כבר החלטתי," אומר לי מרק בתחושת ניצחון כאילו ניצח באיזו התערבות גדולה.
"תקשיב. אני לא מתכוננת לקחת למקפירסון את התפקיד שלה. היא מראיינת מעולה וחברה טובה," אני עונה לו.
"בתעשייה הזו אין חברים," הוא עונה לי.
"אולי לך לא, אבל לי כן. אני לא בוגדת בחברים. אתה רוצה אותי בתור מראיינת תמצא לי משבצת אחרת," אני אומרת.
"אלה הוא צודק," אומרת מקפירסון שנכנסת בצליעה לאולפן, "אני לא הייתי מוותרת בשבילך על התפקיד הזה, ואת יודעת את זה."
"כל אחד מתנהל בצורה אחרת. כזו אני וזהו," אני אומרת, "אני שמחה לראות שאת בסדר, אמנם צולעת קצת, אבל את זה לא רואים בשעה שאת יושבת על הכיסא, גם לא את הנעליים שאנחנו טורחות להתאים לבגד."
"אוי אלה. מה אני אעשה אתך. את גורמת לכולם להראות מרושעים," היא אומרת.
"את מגזימה," אני אומרת ורק אז קולטת שפטריק עומד ומקשיב לכל השיחה.
"אני מקווה שנהנית כמוני. זה היה ראיון טוב, אתה לא חושב?"
"יש בך משהו מאד מרגיע," הוא עונה לי, "אני מבין שסיימת כאן."
"כן," אני אומרת ויוצאת איתו מהאולפן. "אני כבר לא יכולה לחכות להוריד ממני את האיפור הזה."
"גם אני," אומר פטריק, "אני לא בדיוק מהגברים המטרוסקסואלים שמטפלים פעמיים ביום בעור הפנים שלהם. בשבילי אלה המים שעושים את העבודה. העובדה שאני מתגלח כל בוקר מרגיש לי מספיק נקי."
"כמוך כמוני. גם אני מעדיפה כמה שפחות להתעסק עם זה. אני מתאפרת אמנם, אבל ממש מעט. איזה כייף לנו הנשים שלפחות התגלחת נמנעה מאתנו," אני אומרת.
"באמת כייף לך. בימים שאני לא בתפקיד אני לא מתגלח. למזלי אני לא יותר מידי שעיר כך שאני נראה בסדר עם זיפים בני יום."
אני מחניקה חיוך.
"מה?" הוא שואל, "הגזמתי?"
"לא," אני עונה לו, "אני בטוחה שאתה נראה מדהים. דווקא חושבת שזה הולם אותך. זיפים, ג'ינס, חולצת טי שירט. אל תשכח שאני אשה של מילים."
אנחנו נכנסים בשתיקה לחדר האיפור. הפעם יושבים זה לצידה של זו.
נינה נכנסת לחדר ומוחאת כפיים. "יפה שלי, אין לה מושג איזה מחמאות מרעיפים עלייך. אסור לי לגלות לך אבל עובדים על פורמט במיוחד בשבילך."
"אוף. זה אומר שלוקחים ממני את כל הנסיעות סביב העולם? אני מאד אוהבת את העבודה ביחסים בינלאומיים. דווקא עכשיו שטרמפ עושה מהפיכות בעולם?" אני מתרעמת.
"האמת אלה שרק את מסוגלת להפוך נושא כזה משעמם לדיווחים כאלה שכולם מרותקים למסך," אומרת נינה.
"זה עתיד ילדינו את לא מבינה?" אני אומרת בשיא הרצינות.
"אולי נתחתן קודם," אומר פטריק.
אני מתחילה לצחוק. נינה מסתכלת עליי ועליו. "תרגעי נינה, הוא צוחק. רק היום הכרנו."
"ברור לך שהגורל התערב ושלח את התאונה הזו למקפירסון," אומר לה פטריק.
"זה בטח בגללך," אומרת מקפירסון, "בטח התפללת כל הדרך שלא אגיע היום לאולפן."
"למה יקירתי?" הוא עונה לה משועשע, "את חושבת שאני מאויים ממך?"
לראשונה אני רואה אותה שותקת. האשה שלא סותמת את הפה לא יודעת מה לענות לו.
"את יודעת שכבר כמה פעמים הצעתי לו לצאת איתי, אבל הוא מסרב. את מאמינה שמישהו מסרב לג'יין מקפירסון?"
"האמת," אני עונה לה, "לא חשבתי שקיים גבר כזה עלי אדמות."
היא בוחנת אותי לראות אם אני צוחקת עליה. "באמת ג'יין. את מדהימה ומי שלא רואה את זה הוא אידיוט."
"אז זהו, זה מה שאני בעינייך? אידיוט?" אומר פטריק. הוא קם ויוצא מחדר ההלבשה.
**
"אני זקוקה לקפה את באה איתי לסטארבקס?" אני שואלת את נינה.
"תתפסי לנו שולחן אני כבר מגיעה," היא עונה.
אני יוצאת לבית הקפה הנמצא רחוב אחד מהתחנה. אני שמחה לראות שהעננים התפזרו בינתיים ושמש מלטפת את פני הנקיים מאיפור. אני מוציאה מתיקי את משקפי השמש החדשות שרכשתי שלשום וצועדת לאורך השדרה לעבר בית הקפה.
כיוון שהבוקר שלי פנוי אני נכנסת לפארק ונהנית ממראה הפרחים בשלל צבעים המקשטים את השביל משיני צדיו.
צלצול פעמון של אופניים מעיר אותי ממחשבותיי ואני זזה לתת לרוכבת לעבור. היא עוקפת אותי ונעצרת. "היי את אלה כפריס שראיינה את השוטר הלוהט שלנו. הוא חבר שלך, נכון?"
"ממש לא. רק הבוקר הכרנו," אני עונה לה.
"מה את אומרת?" היא אומרת לי, "הצורה שהביט בך בהחלט הראתה שהוא מעוניין בך." היא אומרת לי.
"לא שמתי לב," אני אומרת, "הייתי עסוקה בראיון."
"זה היה ראיון מרתק. ניכר שאת אשה חכמה. לא גלשת לרכילות ולא פטפטת שטויות," היא אומרת לי, "אני דיינה ואני מעריצה שלך."
"אין צורך להגזים. בסך הכל שאלתי מה שנראה קשור לאירוע שהיה אתמול. זה לא היה ראיון על חייו האישיים. למרות שאיך שהוא נראה אני מניחה שרבות היו שמחות אם הייתי שואלת," אני עונה לה.
"אז ראית שהוא חתיך הורס," היא אומרת ומחייכת.
הנייד בכיסי מצלצל.
"מצטערת מותק," מתקבלת ההודעה מנינה, "לא יכולה לצאת. יש מבזק דחוף."
"מה את עושה כעת דיינה?" אני פונה אליה לאחר שקראתי את ההודעה.
"האמת שסיימתי שאני לא מלמדת היום ואין לי תכניות," היא עונה.
"מה את מלמדת?" אני שואלת.
"היסטוריה בכיתה השישית," היא עונה לי.
"בא לך להצטרף אלי לקפה?" אני שואלת.
"אני לא מאמינה, אני מוזמנת לקפה עם אלה כפריס!" היא קוראת נרגשת.
"בתנאי אחד," אני אומרת ורואה את החיוך הגדול נמחק מעל פניה, "שאת מתייחסת אלי כמו כל אדם רגיל. זה שאני עיתונאית לא עושה אותי שונה מכל אדם אחר. אני לא מאמינה במושג הזה סלבס. אומרים שכוכבים יש רק בשמים. אני בסך הכל עיתונאית שמסתבר שמצליחה לא רע בעבודתה."
"גם לי יש תנאי," היא אומרת, " אני מזמינה, ואת חברה שלי לא מתווכחת, כי ככה זה בין חברות."
"סגור," אני אומרת לה, "כייף לי חברה שכמוך."
אנחנו מזמינות לנו קפה. "אני לא יודעת מה להחליט מאפין עם פתיתי שוקולד או גזר. בא לי את שניהם," אומרת לי דיינה.
"תזמיני את שניהן ונחלוק חצי חצי," אני מציעה לה.
"גם יפה גם חכמה," היא אומרת לי "גם לי כייף חברה שכמוך."
אנחנו מוצאות שולחן פינתי שבו ניתן להשקיף על הפארק.
"המקום הזה תמיד מרגיע אותי," אני אומרת לה, "הרבה כתבות ישבתי וכתבתי פה."
"תראי איך כולם מסתכלים עלייך," אומרת לי דיינה בגאווה.
"יקירתי, תזכרי שאנחנו לא כוכבות בשמים," אני אומרת לה.
"את אולי לא. אבל אני חברה של אלה כפריס," היא אומרת, "אז נא להתייחס אלי בהתאם."
"טוב יקירתי. מי כבר יכול להתווכח עם מורה," אני אומרת, "ועוד להיסטוריה."
אני רואה שחיוך גדול מסתמן על פני והיא מתקרבת אלי. "זה שלא חבר שלך נועץ בך מבטים שלא משתמעים לשתי פנים. רק אומרת."
"זה הכל בגללך. את חברה של אלה כפריס," אני אומרת ושתינו מתגלגלות מצחוק.
פתאום אני רואה שעיניה מתמלאות דמעות. "כמה הייתי זקוקה לצחוק הזה. את פשוט נשלחת אליי משמים," היא אומרת.
"מה קרה יקירה?" אני שואלת ומניחה יד מנחמת על כתפה.
"נפרדתי הבוקר מחבר שלי. גיליתי שהוא בוגד בי והוא ממש לא הכחיש זאת. אמרתי לו שאני יוצאת לרכב בפארק וכשאחזור אני מבקשת שלא יהיה בדירה," היא אומרת, "אולי בגלל זה אני מנסה לשדך לך את קצין המשטרה. ואולי בגלל שהוא באמת לא מסיר את מבטו ממך."
"גרתם יחד?" אני שואלת, מתעלמת ממה שאמרה על פטריק. איני רוצה שתראה שהמילים שלה מתחילות להשפיע עליי.
"כן, ועכשיו אני צריכה לחפש דירה אחרת," היא אומרת, "אני לא רוצה לגור בדירה שמלאה בזכרונות ממנו."
"אז בינתיים את נשארת אצלי," אני אומרת, "שלא אסתבך עם קציני משטרה בטעות."
לפי החיוך שלה אני כבר מבינה. פטריק שמע את דבריי.
"אופס," אני אומרת, "אני מבינה שכבר הסתבכתי."
"דווקא הסיפור הזה שחברה שלך תישן אצלך בדירה, ואת תשני אצלי נשמע לי מושלם," הוא אומר לי.
אני מסתובבת אליו.
"מה את מסתכלת עלי כך? את כבר דיברת על עתיד ילדינו ואני הצעתי שנתחתן קודם. אבל מה שתרצי אשה יפה," הוא אומר לי.
*
*
חצי שנה אחרי
אני מסיימת ראיון עם ראש עיריית ניו יורק.
"תודה שבאת להתארח אצלנו," אני אומרת ומחכה כבר שיכבו את המצלמות.
"מה קרה?!" אני שואלת מבוהלת. פניהם של האנשים באולפן מבהירות לי שמשהו לא טוב קרה.
"היתה תקרית ופטריק…"
החדר מסתובב סביבי ואני מרגישה שאני עומדת להתעלף. אני נאחזת בכיסא ולוחשת: "הוא חי?"
"כן, בטח. הוא רק פצוע," אומר לי מרק ומביט במבט זועם על נינה שסיפרה לי את זה בצורה כל כך לא עדינה. "בואי אני אקח אותך אליו."
"אני בהריון, לא חולה," אני אומרת, "אני יכולה לנהוג לבד."
"ברור," אומר לי מרק, "אבל כדי בכל זאת שתתני לי להסיע אותך. את קצת חיוורת," הוא אומר ומגיש לי בקבוק מים קרים.
בהחלטה של רגע אני מבקשת מהצלם שלי שיצטרף אלינו. הוא מביט בי מבולבל ובסוף מתעשת ואוסף את דבריו.
"יפה שלי, את כאן," אומר לי פטריק. הוא מושיט ידו אלי ועוטף אותי לחיבוק. "את רואה מה אני מוכן לעשות כדי לראות את אשתי היפה?"
"יש לך רכב משטרתי, אתה יכול לחצות את העיר בשבע דקות, אז אל תבלבל לי את המוח," אני נוזפת בו.
"אני אוהב אותך," הוא אומר לי מגייס את כוחותיו שלא אראה כמה הוא סובל.
"אז מה קרה? יש לך איזה סיפור גבורה לספר לי?" אני שואלת.
"אני אספר לך מיד. רק לפני כן אני רוצה שתדעי שהודעתי על פרישה מהמשטרה. הפעם זה היה מאד מסוכן. יש לי כל כך הרבה להפסיד שהחלטתי שהגיע הזמן לפרוש," הוא אומר לי.
"אני שמחה מאד לשמוע" אני אומרת לו, "ועכשיו אתה מוכן לספר לי מה קרה?"
"ראשית תירגעי. זה לא בריא לאשה במצבך להיות במתח," הוא אומר לי, "אני לא בסכנה. בסך הכל כמה צלעות שבורות מהמרדף אחרי הפושעים. את צודקת. אני בהחלט יכול לחצות את העיר הזאת בשבע דקות.
ועכשיו לגבי מה שקרה. שבי פה על הכסא לידי, תפעילי את המצלמה ואתן לה באופן בלעדי ביותר את הסיפור שלי."
"ובכן בשעה…." אני לא שומעת אף מילה ממה שהוא אומר, רק מסתכלת על הגבר הזה שאני כל כך אוהבת ומודה שהוא כאן.
בר אבידן ©
מאמינה באהבה
20.6.2018
