בר אבידן -מאמינה באהבה

לייסי

אמנם זה כבוד גדול להיות בתו של טייס קרב, אבל זה גם אומר שאין לעולם לדעת כמה זמן נגור הפעם בבית החדש. זה קשה הרבה יותר כאשר את נערה מתבגרת, והכי קשה ששנת סיום הלימודים מתקרבת ואיתה נשף הסיום.

אני לא מרשה לעצמי להקשר לאנשים. בטח לא לבנים. אבל הלב שלי לא מקשיב לקול ההיגיון ועכשיו על כולו רשום השם של ריאן.

אני לא בטוחה אם ריאן התחיל לדבר איתי כי באמת מצאתי חן בעיניו, או בגלל שאני חדשה כאן ומסקרנת אותו.

אמנם לכל מקום שאני מגיעה אני מיד בולטת כי אני תלמידה מצטיינת וגם אם נודה נראית מעולה. מה מכל אלה היא הסיבה אין לי מושג.

ברור לי שלמי שמוביל את קבוצת הכדורסל של בית ספר יש בוודאי חברה, ולכן אני לא ממהרת להשתכנע מהדיבורים שלו.

הבנות כמובן רוצות להרוג אותי, אבל אני מחייכת אליהן במתיקות ואומרת להן שהן מדמיינות שקורה ביננו משהו.

כמה שאנסה להתכחש לעובדה. אני מגלה שריאן באמת מחזר אחרי ברצינות.

"תקשיב ריאן, אני זמנית פה. חבל לך לבזבז את הזמן על משהו שעוד מעט יגמר. גם שיהיה לך ברור שאין לי כוונה להתמסר למישהו שמחר לא אראה אותו."

"אני לא מבין אותך. את פה רק שבועיים. לא צריך להיות גאון בשביל להבין שאת שנת הלימודים תגמרי פה ובטח תישארי גם אחריה."

"אחריה בטוח שלא. אני רוצה ללמוד באוניברסיטה, ופה הרי אין," אני עונה לו.

"את יכולה לחפש תירוצים מהיום עד מחרתיים. אני לא אפסיק לנסות לכבוש את ליבך," הוא אומר לי.

"ליבי או גופי?" אני עונה לו כמבינת עניין, "כי הגוף שלי נשאר ברשותי והוא לא לשימוש של אף אחד."

"אני לא יודע איזה ניסיון יש לך עם בנים. מצטער אם מישהו שבר את הלב שלך. אני מבטיח שאני לא אשחק אתו," הוא אומר לי.

"אם זו הדרך שלך לברר אם אני בתולה," אני אומרת לו, אבל הוא קוטע את דבריי.

"נו מספיק עם זה לייסי. את באמת לא מאמינה שאני מעוניין בחברות איתך," אומר לי ריאן, "יש בבית הספר מספיק בחורות שמתמסרות, בעיקר אם אתה באחת מנבחרות הספורט."

ריאן לא מאכזב. הוא נוהג בי בכבוד. לא מנסה לשלוח ידיים, ובטח לא יותר מזה. הוא לא מסתיר את התעניינותו בי ויום אחד הוא מעניק לי במתנה את הקפוצ'ון שלו ששמו כתוב עליו מאחור.

עכשיו זה רשמי. אני חברה של ריאן. הבנות כולן חברות שלי. אחרי שהבינו שהפסידו את ריאן הן מנסות דרכי להתקרב לשאר הבנים. אני מצידי עושה מאמצים בשבילן כדי לקרב אותן למי שהן רוצות.

אחרי הניצחון של הנבחרת על אחת היריבות הקשות של בית הספר שלנו, נבחרת שמעולם לא נוצחה, זה קורה בשיא הטבעיות.

ריאן רץ אליי, עדיין כולו מזיע, עם חולצה דבוקה לגופו והוא מחבק אותי ומנשק אותי. זה קורה בדיוק ברגע הכי מושלם, ולא אין לי ספקות. לא אכפת לי שכולם מסתכלים עלינו. אני מסתכלת על המבט האוהב בעיניים שלו ומתמסרת לנשיקה המתוקה שלו.

כשהוא ניתק ממני הוא אומר לי: "אני אוהב אותך לייסי. פשוט אוהב אותך."

משנשבר בינינו הקרח, אנחנו מרבים לגעת אחד בשנייה וברגע הנכון אני נותנת לו את כולי, ללא כל היסוס, ללא חרטה.

עכשיו כשאנחנו בפני סיום הלימודים העובדה שהורי שוב עוברים דירה כבר לא משפיעה עליי.

אני נרשמת לאותן אוניברסיטאות שריאן נרשם אליהן. שנינו תלמידים מצטיינים ואין ספק שנתקבל לכולן ונוכל להחליט יחד לאיזו מהן נלך.

**

בזמן שהוריי מתחילים לארוז, אני הולכת להכין את "הקופסה."

איזה קופסה אתם שואלים? זו שמכילה את כל המזכרות שלנו מהתיכון.

הפתקים ששלחנו אחד לשנייה, המתנות הקטנות והתמונה שלנו מתנשקים בתא הצילום.

אני מלטפת בעיני את כל הפריטים שאני מכניסה לתוכה ולפני שאני סוגרת אני מוסיפה פתק וכותבת בו." ריאן ג. בארון, אוהבת אותך לנצח, לייסי נלסון."

אני מעטרת את הפתק עם לבבות ומקפלת אותו לארבע. עכשיו הקופסה שלי מוכנה.

אני הולכת לבית הספר ובדרך קוברת אותה מתחת לעץ הגדול. אני עומדת רגע ליד תלולית העפר הטריה וחושבת לעצמי. מתי נעמוד פה שוב ונוציא אותה?

?

שון

אני יושב לשתות עם אימי כוס קפה. השקט עדיין עוטף את הבית. 'שקט שלפני הסערה,' אמא נוהגת לקרוא לו.

כשרק התחלתי את עבודתי במשרד עורכי הדין אמרה לי אמא שאני עוד אעריך את הרגעים האלה של הבוקר לפני הכל. אני נזכר במילים שלה בזמן שאני לוגם מהקפה ויודע כמה היא צודקת.

"שתף אותי מה בראש שלך," היא מבקשת.

"אני נהנה מהשקט שלפני הסערה," אני אומר לה, "יש לי יום עמוס בפגישות. לא תמיד זה קל להקשיב כל היום לצרות של אחרים ולנסות להיות מי שפותר להם אותם," אני אומר.

"אני מתגעגעת לחיים כעורכת דין מן המניין," אומרת לי אמא.

היא מסובבת אליי את צג המחשב ומראה לי את הכותרות. "השופטת לייסי נלסון עושה זאת שוב. איש לא האמין שהפרשה הסבוכה הזו תבוא על פתרונה. השופטת נלסון מוכיחה שוב את כישוריה."

אמא לוגמת מהקפה שלה ואני רואה את מבטה נודד למקומות אחרים.

"זה מקום מאד בודד שם על הכסא של השופט. לאחרונה אני מהרהרת בזה שאני רוצה לחזור למשרד. ביחוד עכשיו כשאתה עומד להינשא.

חסר לי האקשיין, הישיבות המשותפות עם הצוות במשרד. בבית המשפט כולם מתייחסים אלי כאילו הייתי איזה אישיות רמה. מי כמוך יודע שאני לא אוהבת את זה.

כבוד אני מקבלת בשפע, אבל חברויות אין לי שם, בטח לא עם עמיתיי השופטים ואת דעתי על אלה אתה כבר יודע. אנשים מנופחים שחושבים שהם מעל כולם, בלי טיפת רגש ורחמים."

"החלום שלי לראות אותך אמא עם בן זוג," אני אומר לה, "את אשה כזו מיוחדת ואני מצטער לראות אותך לבד. אני יודע שאת לא זקוקה לגבר כדי שיפרנס אותך, ויודע כמה החיים שלך מלאים, אבל הייתי רוצה לראות אותך אוהבת ונאהבת. עכשיו שיש לי את ג'יני אני יודע להעריך כמה האהבה חשובה בחיים שלנו."

"ידעתי מה זאת אהבה," עונה לי אמא, "והיא היתה כל כך עצומה שאינני חושבת שיש משהו שידמה לה. ברור לך שאם היא לא היתה כזו יש סיכוי שהייתי בוחרת לא ללדת אותך. אני לא יכולה לתאר את חיי בלעדיך."

"אני יודע אמא," אני אומר לה, "אם כי את אף פעם לא מדברת עליו."

"מה יש לי לדבר עליו? לרגע לא חשבתי שקיימת אפשרות שביום שנסיים את לימודינו הוא ילך עם מישהי אחרת.

הייתי נאיבית וחשבתי שהאהבה יכולה להתגבר על הכל. אתה יודע, סבא היה תמיד אורח כבוד בכל מקום שהגיע אליו. חבר טייס קרב נשמע בהחלט דבר מבטיח להצלחת כל מסיבה. היתה לו אישיות כובשת, הוא היה יפה תואר ואדם בעל חוש הומור יוצא מהכלל.

כל זה עד שקרה מה שקרה ומאז כבר לא היה שווה יותר. הוא מת די בודד. רק קומץ חברים נשאר לידו. לא פלא שלסבתא זה היה קשה והיא נפטרה זמן קצר אחריו. פתאום גם אני לא הייתי שווה. סתם יתומה מסכנה."

אמא עוצרת את שטף דיבורה. זה הפעם הראשונה שהיא מדברת איתי עליו. "אבא שלו, הסנטור הנכבד, היה זה שבא לדבר איתי. הנוכחות שלך תפריע לו, הוא אמר לי, היא תעצור את ההתקדמות שלו בחיים. את צריכה להבין שקשרים חברתיים ומעמד זה דבר מאד חשוב. ברור לי שאת לא מבינה את זה כי את לא כמונו.

אלה בדיוק המילים שנאמרו לי. אני יכולה לחזור עליהן גם ממרחק של רבע מאה. עשיתי הכל כדי לא לחשוב עליו יותר.

כאשר גיליתי שאני בהריון איתך ידעתי שלא אספר לו. עם זאת אתה נוצרת מתוך אהבה כל כך גדולה שלא יכולתי לוותר עליך. אם יש משהו שאני לא מצטערת זה עליך."

"את יודעת מה איתו היום?" אני שואל אותה.

"מאז אותה שיחה שון, לא התעניינתי יותר מה קורה אתו. כיוון שגם הוא עורך דין אין לי בעיה לדעת בהקשת כפתור אחת מה קורה איתו. יודע מה? מעולם לא עניין אותי."

?

ריאן

אני קם בלי חשק. מרגיש כמו ציפור בכלוב זהב. שונא את ‏החיים האלה. לא סובל את ההצגה הזו של 'כבוד השופט.' כל ‏כך מצטער שעזבתי את משרד עורכי הדין. ככה זה כשכל החיים הוכתבו לי ‏מראש.

עכשיו כשאני חושב על זה, לא היתה לי אף בחירה משלי.‏

אני מאושר מדבר אחד, שהאשה שלה אני נשוי לא קיבלה ממני ילדים. ‏בכלל לא מטריד אותי שזו אשמתי, אני לא מרגיש בגלל זה ‏פחות גבר.

בפנים אני יודע שיום אחד אשתחרר מכל זה, והיום ‏הזה קרוב. ‏

אני ניגש למקלחת, מתקלח זמן רב מהרגיל, מתגלח ארוכות ‏ומתבשם. מתארגן כאילו יש לי פגישה עם אשה אהובה. 'זהו, ‏כך זה יהיה מהיום.'

בניגוד להרגלי, אני מחליט לבחור היום עניבה כחולה. מעשה שהוא סמלי בשבילי, מין מרד בשגרה.

הלן עוברת לידי, לא מעיפה מבט בכלל. אני תוהה אם בכלל היתה שמה לב שצבע העניבה שונה. "אתה זוכר שיש היום ארוחת ערב אצל הפרידמנים? יש להם אורח מכובד מניו יורק."

אני מקשיב לדבריה וחושב לעצמי איך הגעתי לכאן. 'כבוד השופט בא לאכול עם אורח נכבד מניו יורק.'

אני אפילו לא עונה לה. כך זה בינינו. כמעט שלא מדברים. וכשכן זה בעיקר כדי למסור הודעות, לרוב מצידה.

אני מוותר על הכנת קפה ומחליט לעבור דרך המזנון המהיר. "קפה ודונט בשני דולר," אני רואה את השלט וזה מה שאני מזמין. כמה זמן לא אכלתי דונט.

"מייפל," אני עונה למוכרת ששואלת אותי איזה אני רוצה. אני מסתכל על מגשי המאפים. אני מנסה להיזכר מתי הייתי פעם אחרונה בבית קפה. אני די המום משפע האפשרויות של הדונטס. מה שאנשים ממציאים בימים אלה.

אני מגיע לחנייה ונשאר ברכב שלי עד שאני מסיים את שתיית הקפה. אני מביט במראה לראות שאין סימנים שאכלתי דונט ורואה מעט שוקולד בזווית פי. אני מלקק אותו עם לשוני.

עכשיו כשאני נקי וסיימתי את שתיית הקפה הגיע הזמן להתחיל את היום.

אני יוצא באיטיות מהרכב. הולך לאט לאורך המסדרון. יש משהו באוויר שגורם לי לעצור ולקחת נשימה עמוקה.

אני נכנס ללשכתי, לובש את הגלימה ומתחיל לעבור על החומר. כעבור שעתיים מתחיל הדיון הראשון.

'בית המשפט,' נשמע קול רועם. אני לוקח שוב נשימה עמוקה, ‏נושף הכל החוצה ונכנס לאולם. בידי יש כתב תביעה שהגיע ‏לידי רק לפני שעה קלה. כתב הגנה אין. סכום של מאתיים אלף ‏דולר שלא הוחזרו.‏

עורך הדין מולן מייצג את התובע. 'כמה הייתי מוותר על ‏הפגישה עם הנחש הצבוע הזה,' חולפת מחשבה בראשי.‏

עורך דין צעיר מייצג את הנתבע. אני מעיף אליו מבט. הוא ‏נראה לי מאד צעיר, ועם זאת נראה גבר בטוח בעצמו.

ואז אני ‏רואה מה שאיני רוצה לראות, את העיניים המדהימות שלה, ‏העיניים ששורפות את ליבי.

אני ממהר להקשיח את פני כדי ‏שלא יראו את הברקים והרעמים שעוברים בכל גופי.‏

״עורך הדין של הנתבעת,״ אני אומר לו בחומרה, ״לא הוגש כתב ‏הגנה כך שאת שמך איני יודע.״

״עורך דין שון נלסון אדוני,״ הוא עונה לי בקול רגוע, ״כתב ‏התביעה הוגש לנו לפני שעה וחצי. כבודו יודע שלהכין כתב ‏הגנה, לצרף מסמכים כהוכחה, ולהגיש אותו לבית המשפט לוקח ‏יותר משעה וחצי. עם זאת כבודו,״ הוא ממשיך, ״אין לנו כל בעיה ‏לנהל את התיק היום ברשותך.״‏

אני מתפלא מאד מהאופן המקצועי של עורך הדין הצעיר, וברור לי ‏שהוא בא מוכן. אני מאד סקרן לראות את התנהלותו. לא ברור לי עדיין איך יוכל להוכיח משהו ואני מתלבט אם לייעץ לו בכל זאת לדחות את הדיון כדי שיוכל להתכונן.

אני מרגיש שאיני מסוגל להתרכז. 'הוא דומה לה בטרוף וגם נושא את שם נעוריה. מה זה אומר?'

״ובכן עורך הדין נלסון," אני מגלגל את שמה בפי, ״מרשך מודה או לא ‏מודה."

"לא מודה, ונוכיח זאת," הוא עונה לי בביטחון.

אני מורה על פתיחת המשפט.

התביעה מציגה בפני את החשבון ‏שלא שולם. אני סקרן לדעת מה יש לעורך הדין של הנתבע לומר על זה. ‏

בינתיים ממשיך עורך הדין של התביעה לשאת את נאום ‏הפתיחה.‏

הדלת נפתחת ונשמתי נעתקת. אני נאלץ לקחת נשימה עמוקה בפעם השלישית היום כדי להסדיר את דופק ליבי. עברו עשרים וחמש שנה והיא לא ‏השתנתה בכלל. אני מופתע עוד יותר כאשר היא ניגשת לשולחן ‏ההגנה ומעיפה בי מבט מופתע.

״הדיון אומר היה להיות עם ‏השופט וייס, לא כך?״ אני שומע את קולה האהוב לוחש לשון . עכשיו זה ודאי. הוא הבן שלה.

אני לוגם מכוס המים שלי, המחשבות דוהרות במוחי. אני ‏שומע את עורך הדין מולן מסנן בכעס: "השופטת נלסון, מה את ‏עושה כאן?"‏

״ברשותך כבודו, אבקש לתת לשופטת נלסון לנהל את ההגנה," ‏אומר שון, ואילו היא מתחמקת משאלתו של עורך הדין מולן.

באזני עדיין מהדהדות מילותיו: ‏‏"השופטת נלסון." ‏

‏"שמי עורכת הדין נלסון וברצוני להציג לפניך את הוכחת ‏התשלום,״ היא אומרת לי ואני מורה לה לגשת אלי לדוכן.‏

עורך הדין מולן מתנגד. ״היא משקרת,״ הוא צועק.

אני משתיק ‏אותו מיד, מנסה לשוות לקולי אדישות ככל שניתן. "אינני מבין ‏את הבעיה עורך הדין מולן. הרי אם התיק שבידך מוצק, ממה ‏יש לך לחשוש?"‏

לצערי הרב, עורך הדין מולן קופץ מכיסאו ומנסה לחטוף מידיה ‏את המסמכים. "זה מזויף," הוא צועק עוד בטרם ראה אותם. אני מבין ‏שזו ההזדמנות שלי ומורה לו לשבת.‏

היא מושיטה לי את המסמכים, ואני מעיין בהם. אין לי ספק שהם אמיתיים. מכל ‏התנהלות התביעה כבר חשדתי שזו היא תביעה שקרית, וכעת ‏היתה בידי ההוכחה.‏ אני לא רואה טעם למשוך את המשפט הזה יותר.

‏"ברור לי שאתה מבין שאין בסיס לתביעה שלך, עכשיו עלי רק ‏להחליט איזה פיצוי ישולם לנתבע," אני מסכם את המשפט. ‏

היא מזדרזת לאסוף את דבריה וממהרת לצאת. ‏

אני יוצא מיד מהאולם, אני לבוש עדיין בגלימת השופט. היא נמצאת ‏כבר מחוץ לבניין. אני נוגע קלות בידה וכל גופי בוער. היא ‏מסתובבת אלי, לא מופתעת.

"לא היה לי מושג שאתה ‏השופט," היא אומרת לי.‏

אני מושך בכתפי, לא מגיב לדבריה. רק דבר אחד מתרוצץ לי בראש. אני מביט בעיניים היפות שאני כל כך אוהב, ולבסוף שואל: "שון שלי?"

"מאיפה באה השאלה הזו?" היא שואלת אותי לא מסגירה דבר ממה שהיא חושבת, "אתה חושב שאתה הגבר היחיד בעולם?"

"את לא נשואה," אני עונה לה.

"וזאת כי מה? כי אני נושאת עדיין את שם נעוריי?" היא עונה לי.

"וגם אין לך טבעת על היד," אני עונה לה, "ולא ענית לי."

"שון שלי, וזה מה שאתה צריך לדעת. מי אביו זה לא עניינך. את הזכות לשאול הפסדת ביום שעזבת אותי," היא עונה לי.

"אני עזבתי אותך? זו את שאמרת לאבא שלי שימסור לי שאינך אוהבת אותי יותר," אני עונה לה.

"ברור," היא אומרת והבעת של לעג על פניה, "אני חייבת לזוז," היא אומרת ומשאירה אותי לעמוד על המדרגות.

בערב אני נוסע עם הלן לפרידמנים. אני לוחץ את ידו של האורח המכובד מניו יורק שמתרגש ללחוץ את ידו של כבוד השופט בארון. אני מנהל איתו שיחת נימוסין. אני מחפש בעיני את אבי ומוצא אותו משוחח עם אחד מעמיתיו הסנטורים.

"אנחנו צריכים לדבר," אני אומר לו בשקט.

"זה יכול לחכות," הוא אומר לי.

"זה חיכה יותר מידי זמן," אני אומר לו, "אני מבקש שתצא איתי עכשיו." אבי מביט במבט רושף אש ומתנצל בפני ידידו.

"מה כל כך דחוף," הוא אומר לי בקולו המקפיא.

"אני מבקש הסבר על מה שאמרת ללייסי לפני טקס הסיום," אני אומר לו.

"השתגעת לגמרי," אומר לי אבי בכעס, "בשביל זה הפסקת את השיחה שלי?!"

"אני מצפה לתשובה," אני עונה לו, אוחז בזרועו בידי ומונע ממנו להסתלק ממני.

"עשיתי מה שכל אב טוב עושה למען הבן שלו והמשפחה שלו. אמרתי לה את האמת. מקומה לא היה איתך," הוא עונה לי ומבטו מלא שנאה.

"איך העזת להפריד בינינו?!" אני מרים עליו את הקול.

"תוריד את הקול. עלולים לשמוע אותך. ועליי אל תרים אותו, בטח לא בשביל איזו זנזונת," הוא אומר לי.

"תסביר לי בבקשה איך העובדה שאבא שלה נפצע בתאונה וכבר לא היה הדבר הלוהט במסיבות, הופך אותה לזנזונת?" אני שואל אותו בכעס.

"כבר לא היתה בה תועלת עבורנו," הוא עונה לי.

"עבורנו?? ומה עם הלב שלי? הוא לא חשוב לנו?" אני שואל.

"תתבגר כבר. לא יודע מאין היא הופיעה לך פתאום ומה היא רוצה ממך. היא בכלל עובדת כעורכת דין או עובדת כמלצרית בדיינר?" הוא אומר לי בלעג.

"אני מציע לך לעיין בערך 'לייסי נלסון, כבוד השופטת לייסי נלסון," אני אומר לו ומשאיר אותו לעמוד שם לבד בחוץ.

את הערב אני מעביר בשיחה עם ידידיי. אני לא יכול להרשות לעצמי שמישהו ידע מה עובר עליי. אני אפילו מחליף כמה מילים עם אבי, מעיר משהו בקשר למה שאמר.

לאיש מהנוכחים אין מושג על המילים הקשות שעברו בין הסנטור בארון לבנו השופט.

כאשר אנחנו מגיעים חזרה הביתה, אני נכנס לחדר השינה ופושט את החליפה שלי. הלן נכנסת אחרי ומתחילה להתפשט.

"למה אין לנו ילדים?" אני שואל בלי הקדמה מיותרת.

"אתה יודע שאתה לא יכול," היא עונה בשקט.

"הלן, את האמת. למה אין לנו ילדים?" אני חוזר על השאלה שלי.

היא שותקת.

"לשם מה אנחנו חיים ביחד אם לא רצית ילדים?" אני שואל אותה.

"חסר לך משהו בחיים?" היא שואלת, "פתאום נזכרת שאתה רוצה ילדים. תרשה לי להזכיר לך שזה כבר מאוחר מידי. ואולי אתה רוצה לספר לי שהכנסת מישהי להריון?" היא פתאום תוקפת אותי, "כי לא אתפלא עליך."

"הרי אינני יכול, זוכרת? זה מה שאמרת שהרופא אמר," אני עונה לה, "מה שאני כן יכול זה לדון אתך בהסדרי הגט שלנו. תגישי לי את רשימת הדרישות שלך ונדון בזה." אני אומר.

אני ניגש לחדר הארונות שלי, ממלא את בגדיי בשלוש מזוודות ומוריד אותן למטה. "אקבע אתך מועד לגבי שאר הדברים."

"את הכל. זה מה שאני רוצה. אתה תצא מכאן רק עם הבגדים שלך, השאר שלי," אומרת לי הלן.

"כרצונך," אני עונה לה, "למרות שלא ברור לי מה תעשי עם הספרייה הגדולה של ספרי החוק שלי."

"לך תשתעשע לך בפרשיית האהבהבים שלך. כמו שהיא התלקחה כך היא תכבה. ואת התינוק שיוולד לך שלא תעז להביא לכאן," היא צועקת אחריי.

אני מסתובב אליה. "אין לי שום מאהבת. אני עונה לה, "לעומת זאת הלב שלי מלא באהבה לאשה שהתאהבתי בה לפני שנים, והאהבה הזו שמחזיקה כבר למעלה מעשרים וחמש שנה לא תכבה לעולם, גם אם היא לא תסכים לקבל אותי," אני אומר לה.

אני מבלה את הלילה במוטל. לא רוצה שיזהו אותי ולכן נמנע מהמלונות בעיר. עם שחר אני הולך לקנות לי שוב קפה. מנסה לנחש מה מהדונטים האלה היא תאהב.

אני עומד ומתלבט. "אולי אקח אחד מכל אחד," אני אומר למוכרת, "עד שאלמד מה היא אוהבת."

"רעיון חכם," היא אומרת לי ומחייכת חיוך חושף שיניים.

אני מודיע בבית המשפט שאינני יכול להגיע עד סוף השבוע. אני נוסע משם לכתובת היחידה שידועה לי, למשרד בו עובד עורך הדין שון נלסון.

"כבוד השופט בארון," מקבלת את פני פקידת הקבלה, "במה אוכל לעזור לך?"

מעולם לא חשבתי שאני מוכר בקרב משרדי עורכי הדין ואני קצת מופתע. "אני מבקש לדבר עם עורך הדין נלסון," אני אומר.

"מי מהם?" היא שואלת בחיוך, "שניהם במשרד."

"שון נלסון," אני אומר. אני לא בטוח מי הוא השני או השנייה.

היא מובילה אותי לחדרו של שון שמרים עיניים מופתעות לעברי. הוא קם, לוחץ את ידי ומורה בידו על פינת ישיבה ליד החלון.

"אני חייב לומר שיש לך משרד נעים," אני אומר לו, "שכחתי כבר איך זה לעבוד במשרד. הלשכה היא מקום כל כך רשמי וקר."

"וזו בדיוק הסיבה שאמא שלי אוהבת לעבוד מכאן. היא יוצאת רק כשיש דיונים."

אני מחייך אליו בחיבה. הוקל לי כשאני מבין שזו היא שנמצאת כאן. הוא בוחן את פני. את גומות החן שלו הוא ירש ממני , והוא מבחין בהן.

"זה אתה," הוא אומר לי לבסוף.

"אני?" אני שואל אותו, למרות שאני משער כבר למה התכוון.

"עכשיו הכל מסתדר לי. מאז שחזרנו מבית המשפט משהו עובר עליה. אתה רוצה שאזמין אותה להצטרף אלינו?" שואל שון.

?

לייסי

"הוא כאן," אומר לי שון ואין לי ספק למי הוא מתכוון. אני מניחה שהוא גם מבין מי זה הגבר הזה שיושב שם מולו. אני מעיפה מבט זריז במראה בשירותים, מיישרת את השמלה שלי ונכנסת לחדר בחיוך.

אני ניגשת לריאן ונושקת לו על לחיו. עיניו נעוצות בי.

"מה הבאת לי?" אני שואלת כאילו המפגש הזה הכי טבעי ביננו.

הוא פותח את הקופסה ומראה לי, מצפה לראות איך אגיב.

"של מי היה הרעיון המבריק הזה להביא לנו אחד מכל אחד?" אני שואלת.

"לא ידעתי מה תעדיפי," הוא אומר לי נבוך.

"כל מה שהבאת אהוב עלינו," אני אומרת לו, "לפעמים כשאני מסתכלת על שון אני לא יודעת ממי ירש תכונה זו או אחרת, כי אני נזכרת כמה אנחנו דומים, שנינו אוהבים מאפים מתוקים."

"אז את לא כועסת עלי יותר?" הוא שואל.

"הבנתי אתמול כבר שלא היתה לך יד בפרידה בינינו," אני אומרת לו, "יכולתי להתעצבן ולבכות על כל השנים שאבדו לנו יחד. זה יכול לשנות משהו?"

"הודעתי לה אתמול שאני עוזב," הוא אומר לי.

"הילדים שלך כבר גדולים?" אני שואלת, "זה לא עניין של מה בכך לפרק משפחה."

"הבן שלי כבר גדול," הוא עונה לי בחיוך, "ואת המשפחה שלו אני רוצה להרכיב. הוא עומד כאן לידי ואני מקווה שהוא יאפשר לי זאת."

"אין לכם ילדים?" אני שואלת אותו בפליאה.

"המצחיק הוא שכל השנים אמרו שאני לא מסוגל. דווקא שמחתי. הנישואין שלנו היו על הנייר בעיקר. אף אחת לא יכלה למלא את המקום שלך בלב שלי," הוא אומר לי.

אני עומדת מולו ושותקת.

"יש לי כמה ימי חופש. אני רוצה להתרכז בהסכם הגירושין בימים הקרובים. רוצה לחתוך את זה כמה שיותר מהר," הוא אומר לי.

"אז זה מה שאתה עושה פה?" שואל שון, "כי אני לא עורך דין לעניניי משפחה."

"לא ילד, אני כאן בגללכם. בגלל לייסי ובגללך. אני רוצה לקחת אתכם לטיול קטן," הוא אומר לנו.

?

ריאן

לשמחתי הם מפנים את היום בשבילי. אני לא מגלה להם להיכן אנחנו נוסעים, אבל כאשר אנחנו מתקרבים לשכונה הישנה שלנו היא מבינה.

"כאן הכל התחיל," היא מצביעה על בית הספר שלנו.

אבל אותי מעניין רק דבר אחד. אני מחנה את הרכב ליד העץ הגדול.

"זכרת," היא אומרת לי ועיניה נוצצות. אני מוציא מתא המטען את חפירה קטן, ומתחיל לחפור.

"כשסיימנו את התיכון הטמנו כאן אוצר קטן," אני אומר לשון, "הגיע זמנו להתגלות."

"אבל ריאן, זה לא היה בצד הזה, זה טמון ליד השורש הבולט. זה הסימן שלי."

"אולי שלך," אני אומר, "אבל שלי כאן."

היא מביטה בי בסקרנות בשעה שאני חופר לעומק. אנחנו צוחקים כאשר אנחנו רואים כמה קופסאות קבורות שם.

אני מושיט יד ומוציא משם אחת בצבע כחול. על הקופסה רשום- "הגברת לייסי בארון."

לייסי לא שולטת בדמעותיה והיא מתחילה לבכות.

"זו את, זו תמיד היית את," אני אומר לה, "אמרתי להלן שאני מוותר לה על הכל. יש רק דבר אחד שאני מבקש בתמורה, שתוותר על שם המשפחה שלי. הוא שייך רק לך."

אני מגיש לה את הקופסה, מרים מעליה את המכסה וחושף לפניה קופסה קטנה ובה טבעת שאליה צמוד פתק קטן.

"התנשאי לי?"  אני לא מחכה שתענה לי ועונד אותה על אצבעה. אני מאמץ אותה אליי ומנשק אותה. ממלא חסר של שנים.

"אני רוצה גם את שלי," היא אומרת לי וחופרת להוציא את שלה. היא פותחת אותה, מוציאה מתוכה פתק ומגישה לי אותו.

"ריאן ג. בארון, אוהבת אותך לנצח, לייסי נלסון".