קטיה
עכשיו כשאני חושבת עליו, אין לי הסבר איך לא ראית בו דבר פרט לשרשרת עם תליון העוגן.
לא צבע עיניו, לא שפתו התחתונה הבשרנית כמו שאני אוהבת, לא כפות ידיו שהן אצלי בראש סדר העדיפויות, ובכלל לא ניסיתי לאמוד את גילו.
עיניי התקבעו על השרשרת שעוררה בי זכרונות כואבים במיוחד.
הוא דווקא נראה מתעניין בי, אבל אני הייתי הרחק ממנו, במקום אחר, בזמן אחר.
לו רק הייתי מתנתקת לרגע, אולי הייתי יודעת מי הוא. עכשיו לא נותר לי אלא לחכות למה שהגורל מתכנן עבורי.
האם שוב נפגש?
יום שישי בבוקר
"אני רוצה לשמוע הכל, כל הפרטים עד האחרון שבהם. מי זה הגבר המעלף שדיברת איתו אתמול במסיבה?" מאיצה בי מרי.
"את רצינית? עוד רגע יתכנסו פה כולם. את לא אמורה לפזר את החומר לישיבה?" חייבת להיות דרך שאצליח להתחמק ממה שקרה אתמול.
אין לי שום כוונה לספר לה איזה לילה מסוייט היה לי כאשר הזכרונות שבו והציפו אותי.
**
לאבא שלי הייתה מזכירה חדשה וצעירה. אין לי ספק שהוא רצה להרשים אותה.
אימא שלי הייתה בשמירת היריון בבית חולים והוא ניצל את ההזדמנות להזמין כמה מעובדי המשרד ובני משפחותיהם.
בלית ברירה הוא לקח אותי כיוון שלא היה מי שישמור עליי. אמנם הייתי כבר בת שתיים עשרה, אבל אימא לא הסכימה שאשאר לבד בבית.
יש להניח שהזמין את האחרים כדי שלא אחשוד שהוא מעוניין רק באחת המסויימת.
"תבין אני גבר," הוא אמר לאחד ממנהליו, "ואישתי כבר חצי שנה בבית חולים. כמה זמן אני יכול להתנזר."
כמובן שלא נתתי לו להבין שאני שומעת כל מילה. העמדתי פנים שאני שקועה בספר שהבאתי איתי.
כשקרה מה שקרה אמרה אימא שזה עונש משמים 'על שפזל לעבר הצעירונת,/ כדבריה, 'בשעה שאישתו מתענה בבית חולים כדי ללדת לו עוד ילד.'
כאשר גם ההיריון הזה הסתיים בלידה שקטה, היא האשימה אותו גם בכך. כאילו שזה לא הגוף שלה שלא היה מסוגל להחזיק את ההיריונות.
**
אני נוגעת בהסח הדעת בזרועי, במקום בו נותרה בי הצלקת. לשמחתי היא בפנים הזרוע ולא בולטת לעין, אבל אני זוכרת את קיומה ואת מה שגרם לה.
"הכל בסדר בייבי גירל," דאגה מכסה את פניו של אבא בשעה שהוא מסתכל עליי.
"כן, אני עייפה מהמסיבה אתמול. היא הייתה ממש מוצלחת," אני מגייסת חיוך.
"חבל שאימך לא באה. קשה לי להבין למה היא מענישה את עצמה ולא יוצאת איתי אף פעם," הכאב ניכר בקולו. מאז שקרה מה שקרה הוא לא מסתכל יותר לעברה של המזכירה הצעירה.
"אתה יודע שאימא כועסת על כל מה שקשור לעבודה שלך, כאילו זה מה ששינה לנו את החיים. אין פה עניין של היגיון. אתה יודע שזה לא קשור אלייך. היא אוהבת אותך וזקוקה לך כמו אוויר לנשימה," אבא זקוק לשמוע את המילים האלה כל פעם מחדש.
"ומי זה הגבר המעלף שמרי דיברה עליו." אבא מדבר בלחש, כאילו הוא מחליף איתי סודות.
"בבקשה לא כעת," מבטי שוב נודד לעבר מראה הבניינים הגבוהים הנשקפים מבעד לחלון הגדול בחדר הישיבות "למרות שאין בעצם מה לספר. דיברתי אתמול עם כל מיני גברים, מרי נתפסה לאחד," מה שלא בדיוק מדוייק אבל אני לא מתכוונת לספר לו, "אתה מכיר אותה היא רומנטיקנית ללא תקנה."
לשמחתי נכנסים לחדר בעלי החברה שאיתם יש לנו ישיבה.
"שלום. אנחנו שמחים לארח אתכם אצלנו." אין ספק שהם מופתעים לשמוע את העברית הרהוטה שבפי.
"אני ערן, איזה הפתעה נעימה." הוא מושיט ידו ללחיצה. היד שלו נעימה והלחיצה שלו היא של גבר שבטוח בעצמו. מסוג הלחיצות שאני אוהבת.
"אלה אלירן, נוגה, ובן," הוא מציג את חבריו.
"אני קטיה," אני עונה לו, "בתו של ליאו."
"אני מקווה שזו לא שאלה לא במקום," אני מרגישה שהוא נבוך.
"זה בסדר, תרגיש חופשי לשאול הכל. העובדה שאני בתו של הבוס לא קשורה למה שאני עושה פה," אני כבר משערת מה שהוא רוצה לשאול אבל ממתינה שישאל.
"את מבינה …כלומר יש לך ידע , מה שאני מנסה לשאול…" הוא שוב נבוך.
"אני בעלת תארים במדעי המחשב, וגם עם הרבה ניסיון. זו הסיבה לכך שאני כאן במשא ומתן אתכם." אני נדה בראשי מולו.
"העברית שלך מושלמת," הוא מחמיא לי.
"אבא שלי הוא סיפור של רילוקשיין שנמשך מעבר לסיום החוזה. האחיות של אמי גרות כאן וזה מה שהשאיר אותנו בסופו של דבר פה. כך שבבית אנחנו מדברים עברית."
"נייס," אומר לי אלירן וגורם לי לחייך, למרות שלמדתי שהרבה מילים אנגליות השתלבו בשפה העברית כעניין של שיגרה.
הישיבה מתחילה. הביצועים שהם מציגים בפנינו בהחלט מרשימים, זאת בנוסף לדוחות שאותם כבר קראנו.
הנושא מאד מרתק אותי. אני לא שמה לב שהזמן טס והשעתיים שהקצבנו לישיבה הגיעו לסיומן.
אבא מסמן לי שהגיע הזמן לסיים את הישיבה. "התקדמנו יפה. אני מניח שאתם רוצים לנוח קצת מהטיסה. נקבע ישיבה נוספת ליום שני."
הם מחליפים מבטים ביניהם. אין ספק שהם מאוכזבים. העובדה שאני בקיאה בחומר עודדה אותם לחשוב שהעיסקה עומדת להיסגר.
אבא שלי הוא איש עסקים מבריק. אין לי ספק שהוא יודע מה הוא עושה.
"אנחנו נפגשים עם עוד חברה," זורק לאוויר אלירן. הוא שוכח שאנחנו מכירים את המנטליות הישראלית.
"זה מעולה," אבא מפתיע אותו, "אני מאחל לכם בהצלחה. נפגש ביום שני בעשר, אחד עשרה, מתי נוח לכם?"
"אנחנו נהיה איתך בקשר," אומר אלירן בהתנשאות מה.
"אם כך אודיע למזכירתי שאני פנוי לפגישות בשני בבוקר. אם תהיו מעוניינים להיפגש תתקשרו למזכירה שלי והיא תבדוק בלוח הזמנים שלי מתי אני פנוי." אבא מושיט ידו ללחיצה יד ופניו לא מסגירות דבר ממה שהוא חושב.
את הטקטיקה הזו אני כבר מכירה היטב. אני עובדת לצידו של אבא עוד מימי התיכון. אני מסמנת למרי לאסוף את התיקים בתנועת ראש כזו שהיא נראית לעיניהם.
אני רואה אותם שוב מחליפים ביניהם מבטים. אני מתאפקת לא לחייך כשאני מבינה שנוגה זו שנשלחת לרכך אותי.
"חשבתי שאם יש לך זמן פנוי, אולי תסכימי להסתובב איתי קצת. שמעתי שיש פה חנויות של ביגוד ששווה לבקר בהן," נוגה פונה אליי בהיסוס.
"נהיה בקשר. יש לי תוכניות לסוף השבוע הזה. חברתי הטובה חוגגת יום הולדת, אבל אעשה הכל שנפגש." אני לא רוצה להלאות אותה בסיפורים על כך שקובעים פה פגישות שבועיים ולעיתים חודש מראש, שלא כמו בארץ שהכל ספונטני. "הנה מספר הטלפון הנייד שלי."
נוגה נראית נבוכה. לא לתשובה הזו היא קיוותה.
"תהנו ממה שיש לעיר שלנו להציע לכם," אני מחייכת אליה, "אז נתראה?" אני מפיחה בה שוב תקווה.
"ניסיתי," היא לוחשת לאלירן, "שמעת מה שהיא אמרה." כמובן שאני מעמידה פנים שלא שמעתי.
אני מלווה אותם לכיוון היציאה וניגשת לחדרו של אבא.
"את מתכוננת להיפגש איתה?" הוא מחניק חיוך.
"אני אוהבת שאתה שואל אותי שאלה שאתה יודע את התשובה עליה," אני נדה בראשי. "פיטפוטי נשים תמיד מביאים תוצאות מפתיעות. רק שהיא חושבת שהיא תוציא ממני מידע ולא יודעת שזו היא שתגיש לי הכל על מגש של כסף."
שבוע אחרי
יום חמישי בבוקר
"המשחק שוב מתחיל," נאנח אבא. הוא לא אוהב משחקים אלא שדברים נאמרים ישירות.
מה שציפיתי קרה וזו נוגה שדיברה הרבה יותר ממה שהייתה צריכה, תמורת פרטים כל כך לא חשובים ששמעה ממני. כל זה קרה תוך כדי מסע הקניות המטורף שלה. היא הייתה כל כך מאושרת, כאילו אין מה לקנות בארץ.
הזמנתי אותה לארוחת צהריים מאוחרת במסעדה החלבית האהובה עליי, שם שמעתי סיפורים אישיים על חבריה למשרד.
"העברית שלך מושלמת," היא מחמיאה לי, "חשבת פעם לחזור לארץ?"
"האמת היא שרציתי לחוות את הצבא, אבל אימא שלי הייתה חולה ובגלל שאני בת יחידה הייתי חייבת להישאר ולטפל בה."
כמובן שאני לא מספרת לה כל את האמת.
*
"מאמי למה את לא מרשה לי לנסוע לעשות צבא בארץ? אני לא חייבת להיות קרבית. אני יכולה לשרת ביחידת המחשבים."
שום טעון לא עזר. אימא לא הסכימה לשמוע בשום פנים ואופן שאסע. "ואם תמשיכי להתווכח איתי אני לא אתן לך לנסוע לארץ בכלל," אמרה לי כאילו שבגיל הזה יכלה עדיין לשלוט על חיי.
התקף החרדה שקיבלה מייד אחרי השיחה שלנו הבהירה לי שאני יכולה רק לחלום על כך, והירפתי. בסך הכל מאז מה שקרה זו הייתי אני שטיפלה בה כל הזמן, לא היא בי, מה שהפך את העניין למציאות שלא ערערתי עליה.
"היא חייבת ללמוד לשחרר אותך," רטן אבא בכעס.
"תן לה זמן," עניתי לו ולא באמת האמנתי שמשהו ישתנה.
**
הפעם המשא ומתן בינינו הרבה יותר קשוח. אבא מקשיח את עמדותיו, אני כבר יודעת שמותר לי לתקוף בכל הכח, והם כבר מבינים שקלטנו את התרגיל שלהם ואם אם רוצים לסגור את העיסקה עדיף להם לשתף פעולה.
העיסקה מתקדמת מאד יפה, אם כי יש עוד כמה קצוות לסגור לפני שאבא יסכים להניח לפניהם מקדמה שמנה.
הארבעה מנסים לקרוא אותנו אבל פני הפוקר של שנינו לא מגלים להם מה הסיכויים שזה יסגר.
"סיימנו להיום," מסיים פתאום אבא את הישיבה, "אני חייב לצאת לפגישה מחוץ למשרד. תתאמו פגישה נוספת, כמובן אם אתם מעוניינים."
"אני הולך להיפגש עם זצלמן," הוא אומר לי כבדרך אגב לפני שהוא יוצא, "זה מבית התוכנה שסיפרתי לך עליו."
"שיהיה בהצלחה," אני קוראת אחריו רגע לפני שהוא עובר את סף הדלת.
"קטיה, יש מחר מסיבת לכבוד ל"ג בעומר. נשמח אם תבואי," אומר לי אלירן.
רעד לא רצוני עובר בגופי. איך אני יכולה להסביר לו שאישה חזקה כמוני מפחדת פחד מוות מאש?
?
ירדן
אני משתדל לבלוע את כעסי. דווקא בזמן הכי קריטי אני מגלה כמה הצוות שלי לא מיומן, למרות התירגול שהעברתי אותם.
"לא היה לכם ברור שאם הם דוברי עברית, הם מכירים גם את הטקטיקות שלנו? בשביל מה הייתם חייבים לערוך את ההצגה הזו?" גערתי בהם כשסיפרו לי מה קרה.
אני מתחיל להצטער שלא הלכתי איתם, אבל ניזכר למה בחרתי שלא לעשות זאת.
לא נותר לי אלא לנשום עמוק בצפייה לשמוע מהם מה קורה.
קשה לי להתרכז בעבודה. איך אני יכול לסמוך עליהם אחרי מה שקרה בישיבה הקודמת? זה כנראה התשלום שעליי לשלם על ההחלטה שלי לשלוח אותם לבד.
אני מכבה את המחשב ויורד מחדרי במלון לכיוון הטיילת.
עברו שבועיים מאז שהחדר במלון הפך למשרדי. מראה האוקיינוס נשקף מחלוני אבל העבודה מונעת ממני לרדת אליו.
'הגיע הזמן שנפגש,' אני חושב בליבי ויורד לטיילת הסמוכה למלון.
בעיניים עצומות אני עומד ומקשיב להמיית הגלים והכל מציף אותי בבת אחת.
המים מסמלים בשבילי את אבא שלי. הגבר החזק שהלך ונעלם מול עיניי. חבריי התגייסו לסיירת, למרות שידעתי שאהיה לבד, התגייסתי לקומנדו הימי. חשבתי שבכך אחזיר אותו לחיים, אבל זה היה כבר מאוחר. נפשו הייתה מצולקת מידיי.
אני ממשיך ללכת לאורך הטיילת שעה ארוכה. בלי לשים לב התרחקתי מהמלון ומוצא עצמי מול המרינה.
את המקום הזה אני מכיר. איך זה יכול להיות, מעולם לא הייתי פה? סערה גדולה מתחוללת בתוכי, שואבת אותי לתוך מערבולת שמושכת אותי לתהום. הריאות שלי מרוקנות מאוויר.
פתאום זה מכה בי.
"אימא יש לי בקשה," פתאום זה דחוף לי, "את יכולה לצלם לי את התמונה של המרינה ליד המיטה של אבא?"
"אתה שם," היא עונה בהבנה, "אבא אמר שאתה תגיע בסופו של דבר לשם. הוא ידע."
"בבקשה תצלמי ותשלחי לי," אני חוזר על בקשתי. למה זה כל כך חשוב לי?
הריכוז ממני והלאה. מה שקורה כעת בישיבה עם ליאו כאילו כבר לא נוגע בי.
נגיעה בהיסח הדעת בתליון העוגן סביב צווארי, גורם למחשבות שלי לנדוד לאישה הזרה שפגשתי לפני שבוע.
למה היא נכנסת לי שוב למחשבות?
משום מה היה לי נדמה שהעוגן שלי עניין אותה יותר ממני כיוון שהיא לא הסירה מבטה ממנו, אבל כשאני משחזר את השיחה בינינו אין לי ספק שהיא הייתה מרוכזת בי.
אני לא מבין איך נתתי לה לעזוב בלי שלקחתי ממנה את מספר הטלפון שלה.
ההודעה שנכנסת עם התמונה מהבית מאשרת לי את מה שאני כבר יודע. זה מדהים כמה אני יכול להרגיש את מה שקרה שם כאילו זה קרה לי.
העוגן צורב את גופי ונדמה לי שהוא לוהט, אבל נגיעה מהירה מראה לי שזה הכל בראש שלי.
לוקח לי זמן להבין שהנייד רוטט לי בכיס. אני מוציא אותו, מביט על הצג ונאנח. אין לי מושג מה אלירן עומד לאמר לי.
ממש לא מובן לי מדוע ערן, שהוא ראש הצוות נסוג לאחור ונותן לאלירן לדבר איתי במקומו.
"התקדמנו מאד יפה," ממהר אלירן לאמר, "עושה רושם זה עומד לקראת סגירת העיסקה. הם מאד קשוחים איתנו."
אני מגחך לעצמי. אחרי כל מה שדיברתי איתם הם עוד לא מבינים?
"הזמנו את הבת שלו למסיבת ל"ג בעומר, נקווה שהיא תבוא. היא יפה אמיתית."
ולמה הוא חושב שזה מעניין אותי? מה לזה ולעיסקה.
אין לי כוונה לספר לו שיש לי כבר מישהי בראש שאני רוצה להזמין למסיבה, אני רק צריך להפעיל את כישוריי ולמצוא אותה.
"קחו לכם יום חופשי," אני עונה לו בטון הכי סבלני שאני מסוגל לגייס. מה שמשמח אותי הוא שלא רק שאני בחדר לבד, רחוק משלהם, אלא גם לא באותה קומה, כך שאין להם מושג איפה אני ומה אני עושה.
הרשתות החברתיות הן מקור בלתי נידלה של מידע. אני נכנס לפטפט עם אנשים שהיו במסיבה ומצליח לגלות את השם שלה, מה שמשאיר אותי המום.
אז ככה הגורל משחק איתי. אולי זו הסיבה שנמנעתי מלבוא לישיבה.
ביום שפתחתי חשבון ברשת החברתית בחרתי להסתיר את זהותי תחת השם ים. כיוון שאני בא ממשפחה מאד אמידה. לא רציתי שאנשים יתחברו אליי רק מהסיבה הזו, אלא רציתי חברויות שחפות מכל מידע עליי באמת.
אני נכנס לים ויושב לכתוב לה הודעה.
ים- זוכרת אותי מהמסיבה? אני מאד מקווה שכן כי אני לא מפסיק לחשוב עלייך.
אני מצלם תמונה של עצמי עם העוגן, כשפניי לא גלויות ומצרף למילים.
קטיה- אני לא מאמינה שמצאת אותי. וגם כי כתבת בזמן מושלם.
עליי לשקול את מילותיי כיוון שידוע לי בדיוק מה עשתה הבוקר.
ים- סיקרנת לגביי הזמן.
קטיה– יצאתי בדיוק מהמשרד.
ים- סיימת לעבוד היום?
קטיה- עבדתי אתמול עד מאוחר ולכן הרשיתי לעצמי לצאת מוקדם.
ים- במה את עובדת?
קטיה- האמת שזה לא היה קשור לעבודה שלי. אני יוצרת כעת משחק וזה שאב אותי עד לשעות הקטנות של הלילה.
ים- את זה אני יכול להבין. ככה זה שאתה מתכנת העולם לאקיים.
אני שולח לה פיתיון. נראה מה תשאל אותי.
קטיה- אתה בהחלט מבין אותי.
אני מרגיש הקלה על שהיא לא נופלת למילים שלי ומתחילה לפטפט.
ים- יש מחר מסיבה לכבוד ל"ג בעומר. תבואי איתי?
קטיה- אני לא יודעת.
ים- הבנתי.
קטיה– אתה לא. אולי נדבר?
ים– איך את רוצה שנדבר?
היא לא עונה.
אני רואה שהאור שלה עדיין דולק.
ים- קטיה?
קטיה– אולי כשתסיים לעבוד, אם יבוא לך ניפגש?
אני חסר סבלנות. קשה לי שלא לקבוע איתה מייד. ברצוני לבחון האם רגשותיי שונים ממה שהרגשתי מאז המסיבה.
ים– אני מסיים בחמש.
ים– חשבתי שאולי ניפגש במרינה. יש שם בית קפה קטן ואינטימי.
קטיה– אתה מדבר בית הקפה מול הגלים, אני מניחה.
אני מרים עיניי וקורא את השלט.
ים- בדיוק.
קטיה- תשלח לי הודעה שכאתה מסיים.
?
קטיה
אני יורדת לטיילת ופוסעת לכיוון בית הקפה. מפתיע אותי לגלות שאני זוכרת כל פרט ממנו עוד לפני שראיתי אותו שוב מולי.
כמה שאנסה אינני יכולה שלא להסתכל על העוגן שעל השרשרת שלו . זה חזק ממני.
"בוא נטייל קצת," אני מצביעה לכיוון המרינה.
אנחנו פוסעים זה לצד זו, קרובים מאד, גוף נוגע בגוף.
"אני רוצה לספר לך משהו שאף פעם לא דיברתי עליו," אני מחפשת את המילים. הדיבור הזה קשה עליי אבל אין לי ברירה אם אני רוצה קשר איתו. זה חלק גדול ממי שאני.
"זה קשור לעוגן שלי?"
"אני כזו שקופה?" אני נבוכה.
"כשתהיי מוכנה. יש לי את כל הזמן שבעולם," הוא מגשש אחר ידי ואוחז בה.
אני נושמת עמוק. "אני מפחדת מאש. זה נעוץ עמוק בעברי."
"אני חייב לספר לך משהו לפני שאת ממשיכה," הוא מביט בי לרגע ארוך, "שמי ירדן ואני.."
"אני יודעת. אני אשת מחשבים שכחת? מה חשבת שלא אחפש כל מה שכתוב עלייך ברשת אחרי שהתקשרת?"
"אני לא מבין. שמי לא מופיע שם," הוא מרים מולי גבה.
"חברייך הזמינו אותי למסיבה. כמה אנשים יהיו בה שאני לא מכירה פרט לכם? זה עורר בי את החשד, וגם התכנים שלך, שפה של מתכנת שמוכרת לי היטב."
"ובכל זאת ניפגשת איתי," הוא מביט לתוך עיניי.
"זוכר שהיכרנו לפני שבוע ובילינו ערב שלם רק שנינו בתוך מסיבה מרובת אנשים? לכן באתי."
"העיניים שלך היו נעוצות בתליון שלי כל אותו הזמן. לא הייתי בטוח כמה מהזמן הזה הייתי איתי למרות שענית לי לגמרי לעניין ועורר בי סקרנות ורצון לפגוש אותך שוב."
כייף לי שהוא לא משחק משחקים ומדבר איתי גלויות על מה שהוא מרגיש. זה לא קורה בדרך כלל עם גברים.
"בוא נשב." אני מצביעה על ספסל אבן שממוקם מול הים.
"אמרתי לך שאני מפחדת מאש," אני מראה לו את הצלקת שהשאירה האש על גופי.
"כאשר הייתי בת שתיים עשרה ערך אבי מסיבה לעובדים על יאכטה. אימי הייתה אז בבית חולים בעוד ניסיון כושל להחזיק היריון.
הטבח לא היה זהיר ובזמן שצלה בשרים על האש לא שם לב לבקבוק שמן שהפקק שלו לא היה סגור, והוא טיפטף.
רוח חזקה אחזה באש הבוערת במתקן הצלייה הבעירה את השמן, והאש התפשטה במהירות ואחזה בכל פינה, מפרידה ביני לבין אבי. גבר שלא היכרתי נשא אותי בזרועותיו וקפץ איתי למים."
ירדן מביט בי בדמעות. אני לא רגילה לראות גבר בוכה ומפסיקה את שטף דיבורי.
"תמשיכי," הוא לוחש לי חנוק מדמעותיו.
"תסתכלי עליי, אל תוריד עינייך ממני, הוא אמר לי. היום אני יודעת שהוא לא רצה שאסתכל על היאכטה שעולה באש.
הבטתי בשרשרת שענד ועליה תליון של עוגן . הייתי מהופנטת אליה עד שהגענו לחוף שם פגשו אותנו אנשי ההצלה. יותר לא ראיתי אותו. עכשיו אתה מבין למה אני מפחדת מאש?" אני מנגבת את הדמעות שמציפות אותי.
"היה משהו כל כך מוכר בעיניים שלך. השתגעתי כי יש לי זיכרון מעולה, ולא הצלחתי להבין למה. עכשיו הכל מסתדר לי. אבא שלי שומר תמונה שלך עם אביך מהמסיבה שצולמה כמה דקות לפני פרוץ האש. למחרת הוא קיבל קריאה למילואים ולא חזר יותר לכאן. הוא פחד להתקשר לשאול מה איתך, הוא לא ידע אם שרדת."
"כל אותם שנים כשקשה לי אני עוצמת עיניים ומדמיינת את השרשרת עם העוגן עליה. מרגיש לי שהיא העוגן שלי לחיים."
"זו השרשרת שאבי ענד עליו באותו יום," הוא נוגע בשרשרת על צווארו, "הוא נתן לי אותה כאשר התגייסתי לקומנדו הימי. היא הייתה איתי בכל מקום והגנה עליי. הייתי רוצה להיות עוגן כזה בשבילך אם תתני לי."
?
ל"ג בעומר
אנחנו יושבים סביב המדורה. חבריו של ירדן בעננים אחרי שאבא אמר להם הבוקר שהוא חותם על האקזיט שלהם.
**
אבא התכוון לוותר על העיסקה. הוא אפילו כתב להם מכתב.
"הם גאוותנים מידיי. אין בהם טיפת צניעות. אנשים כאלה יפנו לך עורף דקה אחרי החתימה," הסביר לי אבא את הסיבות להחלטתו.
ביקשתי ממנו שיפגש עם ירדן. עוד לפני שאמרתי לו מילה, הוא חייך חיוך רחב כשזיהה אותו.
"אתה דומה לאביך כמו שתי טיפות מים," הוא נד בראשו, "הייתי רוצה שנשב, רק אתה ואני, ונרקום את העיסקה."
**
אנחנו יושבים מול המדורה. אני נצמדת לירדן שמקיף אותי בזרועותיו. העיניים שלי בוהות בלהבות שרוקדות בתוך המדורה. "תרגישי איזה חום נעים היא מפיצה," אומר ירדן בקולו השקט.
ידי האחת בידו ואת השנייה אני מקרבת לאש.
"אני כל כך אוהבת את ל"ג בעומר," אומרת נוגה שמתקרבת בלי חשש לאש ומניחה שיפוד עם מרשמלו על האש.
"עכשיו תורי," אני אומרת בשקט.
הרוח נושבת ומלבה את האש, אני נרתעת וקופצת לאחור.
"עכשיו תורך," אומר ירדן וכורע על החול לידי.
נוגה מביטה עליו מופתעת. רק אז היא קולטת שמשהו קורה בינינו.
"אה," היא פולטת ומתרחקת, משאירה אותנו לבד ליד האש.
"אנחנו פה יחד." ירדן אוחז בידי ויחד אנחנו מקרבים את השיפוד לאש.
"את יודעת שתמיד אשמור עלייך נכון? ביום ההוא הגורל שלנו נקבע. עכשיו מול האש אנחנו מתאחדים שוב והפעם האש מחממת את האהבה שלנו באש טובה."
ידי לא עוזבת את שלו, אבל עיניי מהופנטות על האש. אני רואה בה כעת את הטוב שבה, את החום, את הניצוצות הזוהרים.
תמיד אזהר מהאש. תמיד אזכור שהיא יכולה להיות הרסנית, כשם שתמיד אזהר מהים, שיכול ללטף אותנו, לשיר לנו, ובאותו הזמן גם להרע לנו.
תמיד אזהר, אבל כבר אינני מפחדת, עכשיו כשהעוגן שלי לידי ושומר עליי.
מי היה מאמין שדווקא ל"ג בעומר, חג האש, יהפוך להיות החג שלנו?
בר אבידן
מאמינה באהבה
