ג'ורדן מילר
אני יודע שכשאמרתי לה שאני מוכן לעשות הכל בשבילה התכוונתי לכל מילה. אני גם מבין שזה עולם שכמה שפחות אתחכך בו כך ייטב לשנינו.
"אני רוצה לבלות איתך את היום. רק שנינו," אני אומר ובוחן את תגובתה.
"אני שמחה שאתה מתחיל להבין שהעולם הזה הוא עולם מאד מסוכן," היא אומרת ומניחה את ידה על רגלי. המחווה הזה מעביר בי זרמים בכל הגוף. אם הייתי צריך הוכחה לכך שאני חושק בה בטרוף, היא סיפקה לי אותה.
כנראה שמה שאני מרגיש ניכר עליי. "בסוף המשחק שלנו יהפוך עוד לאמיתי," היא מחייכת אליי כשהיא קולטת את התגובה שלי.
"הוא כבר מזמן לא משחק מאי," אני עונה לה, "את יודעת את זה וגם אני."
אני מעיף בה מבט חטוף ורואה שעיניה נודדות למקום רחוק מכאן.
"מה בא לך לעשות היום? משהו שאת חולמת עליו כבר הרבה זמן," אני שואל אותה.
"אין לי חלומות כאלה. אתה לא מבין מה זה להיות מנודה. אתה נחשב לכלום ואסור לך לחלום," היא עונה לי והמבט בעיניה מסגיר את הכאב שנובע מדבריה, "החלום היחיד שלי הוא להיות שייכת."
"אני רוצה אותך מאי. לא רק במובן שגבר חושק באישה, אלא אני רוצה שתרגישי שאני שלך ואת שלי," אני אומר לה ומניח את ידי על שלה.
"למה?" היא שואלת.
"את אישה מדהימה בעיניי," אני עונה לה, "הכרתי הרבה נשים. אף אחת מהן לא גרמה לי לרצות להישאר איתה אחרי שביליתי איתה בלילה. את חסרה לי גם כשאת נכנסת להתקלח."
"זה בגלל שעוד לא נגעת בי," היא אומרת לי בפנים רציניות, "אם היית מקבל אותי, היית טועם וממשיך הלאה."
"ישנתי איתך בלילה. את באמת חושבת שלא רציתי אותך? ראיתי את המכנסיים והחזיה שלך זרוקים על הריצפה ונאלצתי לנשום עמוק ולחשוב על אלף דברים אחרים רק לא עלייך. את יודעת מה קרה בסופו של דבר? את התכרבלתי איתי, הנחת את ראשך עליי והרדמת אותי!"
אני מביט בה בשעה שהיא נאבקת עם עצמה מה לומר. אני נוהג וחייב להתרכז בכביש קדימה ולכן רק מציץ עליה מידי פעם ורואה את פיה נפתח מספר פעמים ברצון לענות.
"אני אוהבת… נעים לי… כייף לי לישון כך איתך," היא אומרת ומשחררת אנחה בקול רם.
"את מרגישה אמיצה שאמרת את זה?" אני שואל אותה בחיוך.
"אני מרגישה שאני כנה איתך. אני חושב שמגיע לך לדעת מה אני מרגישה אם אני רוצה… אם…מממ…" היא משתתקת נבוכה.
"מסומן כאן על המפה שיש פה אגם גדול. בואי נרד ונחפש לנו מקום נחמד. אולי תהיה אפילו מסעדה ליד המים," אני אומר לה. אני רוצה שתלמד לדבר איתי בחופשיות אבל לא על חשבון זה שאגרום לה מבוכה.
אני בוחר תחנה ברדיו בה מנגנים מוסיקת קאנטרי ומתחיל לשיר בקולי קולות.
היא מחייכת אליי חיוך ביישני להביע את תודתה. אני מתחיל ללמוד לקרוא את שפת הפנים שלה.
"אני אוהבת שאתה שר," היא אומרת לי, "אני מרגישה כאילו אתה פורט לי על הלב."
היא מצטרפת אליי בשירה, ולא רק, היא מתחילה לרקוד בישיבה על הכיסא.
"את בלתי אפשרית," אני אומר לה, "את יודעת מה זה עושה לי."
"זה היה המעציב אותי מאד אם היית אדיש אליי. רק אתמול גיליתי כמה זה כייף לדבר עם מישהו בשפת ריקוד. תמיד רקדתי רק בשביל עצמי," היא אומרת וממשיכה להתנועע על הכיסא.
התמרור לצד הדרך מראה לי שהיציאה הבאה מובילה לאגם. אני יורד במחלף ומבחין במרכז מסחרי גדול ועל הקיר שלו שמה של חנות הספרים האהובה עליי נובלס וברנס.
"בואי נלך לשוטט קצת בין המדפים. אני בטוח שנמצא כמה ספרים לקנות," אני אומר לה ובוחן את תגובתה. יש לי כל כך הרבה עוד ללמוד עליה ואני חושב שזו דרך נהדרת להכיר את האדם.
האם היא בכלל קוראת ספרים?
"שמעתי שיש דואט חדש בשם שתיקה נעימה של בר אבידן. מעניין אם הוא הגיע כבר לחנויות," היא אומרת לי.
מאי ניגשת לשאול את המוכרת ואני ניגש לאגף של המותחנים לראות מה התחדש על המדפים. אני בוחר שלושה ספרים והולך לחפש את מאי. אני מוצא אותה יושבת על השטיח במדור האומנות ומסתכלת על הציורים.
היא מרימה את ראשה עליי. "זה בסדר שאני אקנה אותן?" היא מצביעה על חבילה של שלוש מחברות וורודות עם ציורים של פרחים.
"את יכולה לקנות מה שאת רוצה כולל הספרים שאת מתעניינת בהם," אני עונה לה ומושיט יד לעזור לה לקום.
"אני לא נראית לך מפונקת מידי?" היא שואלת ותולה בי מבט של ילדה קטנה ונזופה.
"מה כבר יכול לקרות? יש לי איתי גם את כרטיס האשראי שלי. אם יגלו איפה אנחנו אז יגלו. אני כבר לא חושש כמו ברגע ההוא שעזבנו את ניו יורק," אני אומר לה ומביט ישר לתוך עיניה, רוצה שתשאב מהבטחון שאני מרגיש. הבעיה העיקרית שלי הייתה לבטוח בך ואת זה השגתי. אני יודע שאת לא תתני שיפגעו בי סתם."
"אתה מדבר שטויות. מה זה לפגוע בך סתם. אני לא אתן שיפגעו בך. נקודה," היא עונה לי בפנים זועפות. אם מישהו מסתכל עלינו מהצד הוא וודאי בטוח שהיא כועסת עליי.
לבסוף היא לוקחת איתה שני ספרי אומנות. בתור לקופה היא מסתכלת על כל מיני מתנות קטנות. היא נוגעת בהן להרגיש את המרקם שלהם ומניחה חזרה. אני עוקב אחריה במבטי ומנסה לנחש מה מביניהם היא אוהבת ואוסף אותם כשהיא לא מבחינה. כאשר אנחנו מגיעים לקופה היא מסתכלת עליי נדהמת.
היא עומדת לומר משהו אבל אני מחבק אותה ומדביק לה נשיקה ארוכה על המצח. "הבטחתי לך יום כייף," אני לוחש לה.
היא מתרפקת עליי. "בסוף אני באמת אאמין שאתה אוהב אותי," היא לוחשת לאוזני.
"בסוף?" אני עונה לה בחיוך, "כבר עכשיו."
כאשר אנחנו יוצאים עם השקיות מהחנות היא מרשה לעצמה לשחרר את ההתרגשות שהייתה עצורה בה.
"איזה כייף לי!" היא קוראת בזמן שאנחנו צועדים לעבר הרכב שלי. היא אוחזת בידי ומתחילה לרקוד.
"תרקוד כאילו איש לא רואה," היא מצטטת לי את המשפט הידוע.
"ברגע זה," אני עונה לה כשחיוך גדול על פניי, "לא איכפת לי שכל העולם יראה. יש לי אותך ואין מאושר ממני."
פתאום היא נצמדת אליי בחוזקה, קוברת את ראשה בתוכי."בוא נסתלק מכאן מיד," היא לוחשת שלי.
"אני הולך איתה מחובק לרכב שנמצא לשמחתי רק כמה פסיעות מאתנו. אני מתניע מיד את הרכב ויוצא בזינוק ממגרש החנייה.
"אני לא בטוחה, אבל יש מצב שעלו עלינו. אני צריכה את הלילה הזה איתך לפני שמתחילה המלחמה שלי," היא אומרת לי.
כל אחד מאתנו בוחן את המראה הצדדית הקרובה אליו. אני נושם לרווחה איש לא עוקב אחרינו.
"תפנה ברחוב הראשון ימינה," היא מורה לי.
אני עושה כדבריה,
"תעצור,"היא אומרת ומתכופפת מתחת לרכב ועוברת עם המצלמה של הנייד לראות שלא טמנו לנו מכשיר מעקב.
"הרכב נקי," היא אומרת.
"אם זה המצב, לא חשבת שיכולים למלכד לנו אותו?" אני שואל אותה בפנים חתומות.
"איש לא ירצה להרוג אותנו יחד," היא עונה לי, "איש לא ירוויח מכך."
"מי מאתנו לדעתך שווה יותר?" אני שואל אותה. אני לא יכול לומר שהבטן לא מתהפכת לי.
"ג'ורדן! אתה רואה כמה אתה לא שייך לעולם הזה. אתה בכלל לא מבין את הכללים. הם מחפשים אותי יותר מאשר אותך," היא אומרת.
אני מביט בה מחכה לשמוע כיצד עלינו לנהוג כעת. אני רואה את המבט החושב שלה, כאילו גלגלי המחשבות שלה נעים כעת בקצב מטורף ומעבדים את הנתונים לכדי מסקנה אחת ברורה.
"אנחנו ממשיכים ביום הכייף שלנו," היא קובעת פתאום כאילו כלום לא קרה.
*
מאי
מאז שהייתי קטנה אהבתי את הטיולים בטבע. הוא כל כך קסום בעיניי. את נוסעת לך על כביש עירוני לגמרי, ופתאום משום מקום באחד הפיתולים נפרש למולך אגם מרהיב ביופיו. השמש מנקדת את המים ביהלומים זהובים, והשמים משתקפים בתוך המים.
כמובן שכך ראיתי את זה בתור ילדה. אבא שלי הכיר היטב את כל פינות הקסם הנסתרות והיה לוקח אותנו לחופשות כל פעם במקום אחר.
***
זה אף פעם לא היה מתוכנן.
לעיתים זה הרגיש לי כמו בריחה באמצע הלילה.
"אבא זקוק קצת לחופש מאי שלי," הייתה אימא אומרת לי, ואני שהייתי ילדה ממושמעת לא רצית להתווכח והלכתי לארוז מזוודה.
הייתי עצובה שאני לא יכולה להיפרד מהחברות, אבל העצב נעלם מיד כאשר היינו מגיע לאותו מקום קסום, תהיה הסיבה אשר תהייה.
***
"על מה את חושבת?" מעיר אותי ג'ורדן ממחשבותיי.
"אני נזכרת בימים שהייתי יוצאת עם משפחתי למקומות קסומים. אלה היו חופשות מאולצות אבל למדתי להנות מהן. הייתי מתכנסת בעולם משלי וכך התחלתי לצייר," אני אומרת ומושיטה יד ללטף את עורפו.
אני מרגישה את כל המתח שהיה שרוי בו בדקות הארוכות שעברו מאז יצאנו מחנות הספרים הולך ומשתחרר תחת מגע אצבעותיי.
"אני רעבה," אני מכריזה, "אתה חושב שנמצא פה מקום נחמד לאכול אני שואלת אותו ועוטה על פניי מבט רציני. למדתי שהוא כבר מכיר את המבט הזה, מבט שאני משתמש בו כשאני מסתירה משהו.
"ומה בא לך לאכול?" הוא משתף איתי פעולה.
"אתה כבר מכיר אותי," אני אומרת וצוחקת כשהוא מאותת ופונה למקום שעיניי נדדו אליו לפני שנייה.
"אין ספק שזה מטבח איטלקי אמיתי," אני אומרת לו ברגע שאנחנו נכנסים וריח של רוטב עגבניות ביתי נישא בחלל המסעדה.
המקום מלא מפה לפה וזה רק מעיד על כך שזו מסעדה טובה.
אני סוקרת את השולחנות מסביב ושמחה לראות שהמנות מוגשות בקערות גדולות במיוחד.
"בעלי ואני נחלוק מנה של פסטה ברוטב עגבניות. הריח מהמטבח מוציא אותי מדעתי," אני מחמיאה למלצר. אני מכירה את התרבות האיטלקית ויודעת בדיוק מה צריך לדעת.
אני מחניקה חיוך וג'ורדן מרים גבה למולי. "תיכף תבין," אני אומרת לו ומגששת בידי אחר שלו מתחת לשולחן.
הוא מחייך חיוך רחב למראה השולחן מתמלא באנטיפסטי. "כל זה בגלל ש…" הוא אומר.
"כל זה בגלל שהראיתי לו שאני יודעת להעריך אוכל טוב," אני עונה לו, "אני גם יודעת להכין אותו. אתה יודע שיש כל מיני סוגים של עגבניות וכל אחד מהם מבשלים למטרה אחרת?"
כל המתח בשל מה שארע במגרש החניה נעלם מעל פני השטח. אני לא יודעת מה איתו , אבל אני לא מסוגלת לעבור את היום הזה בלי הוריד את האבן הכבדה הזו מליבי. אני לא אתן לו להסתבך בגללי.
אני שקועה במחשבות ומתוכן אני שומעת את ג'ורדן מנהל שיחה עם אחד המלצרים לגבי מוטלים בסביבה.
"אנחנו לא עשירים, בסך הכל אנחנו זוג טרי בראשית דרכינו, חולמים על בית וילדים, אבל אני רוצה לתת לה לילה קסום במסגרת מה שאני יכול להרשות לעצמי," אומר ג'ורדן.
בהחלטה של רגע אני מחליטה להתקשר כעת לאימא.
אני מעדיפה שזה לא יהיה מהמקום בו נלון. המסעדה רועשת מאד בשעה זו וזה יפעל לטובתי.
אני מוציאה את כרטיס החיוג מהנייד ומחליפה חזרה למספר של ניו יורק.
אני קמה מהשולחן, ניגשת לחלון ומחייגת.
אימא עונה לטלפון לאחר צלצול אחד בלבד.
"אימא אני אוהבת אותך. נכון שאת יודעת?" אני שואלת.
"מאי את יודעת שלא היית צריכה להתקשר," היא אומרת לי.
"מה שלא יקרה. חשוב לי שתדעי את זה. את האדם הכי יקר לי בעולם. את כבר בטח יודעת שיש לי גבר בחיים שלי ואני מאד אוהבת אותו. הבטחתי לך שלא אתן לאיש לגעת בי. הוא מכבד אותי. הוא רוצה אותי מאד ועדיין נותן לדברים לקרות בקצב שלי," אני אומרת לה.
אני מרגישה את ידו של ג'ורדן אוחזת בשלי. כל כך הייתי מרוכזת בשיחה שלא ראיתי שהוא נעמד לידי.
"עכשיו תעבירי את השיחה לאבא," אני מבקשת.
"מה את עושה מאי?" הוא שואל.
"אני מבקשת שתסמוך עליי ותיתן לי להיות לבד עכשיו," אני מבקשת.
"ילדה שלי. איפה את?" מפתיע אותי אבא בטון רך.
"אני רוצה לדעת מה אני צריכה לעשות בשביל לסיים את הסיוט הזה. אני מבקשת שתשחררו את האח של מילר. אם אתה צריך לקבל משהו בתמורה תן להם אותי. אני שווה הרבה. ידו של גבר לא נגעה בי," אני יורה לעברו בלי לחשוב.
"מאי," הוא מתחיל לומר.
"אבא, אני לא בגדתי בך. לא סיפרתי לו כמעט כלום, פרט לעובדה שהוא יודע שאני סורנטו. עד יומי האחרון אהיה נאמנה לך. אני אוהבת אותו, אני רוצה לבנות איתו בית וחייבת שהעניין שלו ייסגר. הוא לא שייך לעולם שלך," אני אומרת.
"אמרת שידו של גבר לא נגעה בך אבל יש לך גבר בחיים. זה לא נראה לך קצת לא אמין?" הוא משנה את טון הדיבור שלו.
"אני למדתי מהטוב מכולם, ממך. אתה יודע בכמה מבחנים העמדתי אותו? ישנתי איתו אמש באותה מיטה, כמעט ללא בגדים. אני רואה את העיניים שלו בוערות כשהוא מביט בי, והוא לא נגע בי. הוא מוכן לעמוד מולך אם תדרוש זאת, אני מבקשת שתמנע זאת מאתנו," אני אומרת, "אני רוצה שתברך אותי שאוכל להיות איתו, להתחתן ולהביא לך נכדים."
"בעולם שלי כפי שאת יודעת גברים הם אלה שסוגרים את הענייניים," הוא אומר לי בקור.
"בעולם שלך תכננת להפוך אותי ליורשת שלך להזכירך, וכך היה אם לא היה קורה מה שקרה," אני עונה לו בקול תקיף למרות שאני מרגישה שהברכיים שלי לא נושאות אותי.
"הוא לא לידי והשיחה הזו נעשית ללא ידיעתו. לו ידע היה מונע זאת ממני," אני עונה לו ונאלצת לשבת מרוב חולשה.
"זה לא הגבר שאני רוצה בשבילך," הוא עונה לי.
"אתה ממהר לשפוט אותו ולא סומך על דעתי," אני עונה לו, "הוא גבר נדיר, הלב שלי שמלא באהבה אליו לא מעניין אותך. אני בדרך לשיקגו אגיע היום או מחר כי אין לי רכב. אני יודעת עם מי הוא מסובך. מצטערת שהפרעתי לך. אני אלך אליו ישירות ואמכור לו אותי. הייה שלום הבורר, מבחינתך אני מתה," אני אומרת וסוגרת.
אני נושמת עמוק. אני לא מתכוונת לספר לג'ורדן על השיחה הזו. את הלילה הזה אני מתכוונת למצות עד תומו.
*
פרנצ'סקו סורנטו
ביום שמאי נעלמה כיביתי את הרגש שלי.
שמה לא הוזכר עוד בבית.
"מבחינתך היא לא קיימת," ירתה לעברי אנג'ל, אימא של מאי. זו הייתה הפעם היחידה בחייה שהעזה לעמוד מולי.
***
החזה כואב לי כל כך שקשה לי לנשום. המחשבות שלי מתפזרות. אני נזכר ביום שהבאתי את אנג'ל לביתי.
***
"תרדי על ברכייך!" אני פוקד על הזונה שבחרתי לי הלילה.
"לא!" היא עונה לי בחוצפה.
אני סוטר על פניה.
"זו לא הייתה בקשה," אני מסנן לעברה בשקט. אין לי רצון שמישהו בחוץ ידע מה שקורה פה. "את תעשי כל מה שאני אומר לך ולא תתווכחי איתי," אני אומר לה.
"גם לזונה כמוני יש גבולות," היא עונה לי החוצפנית.
"את משחקת איתי? בשניה אחת את אזוקה למיטה ומתחננת לעשות כל מה שאני רוצה," אני אומר לה בלעג.
"יש פה מספיק זונות שינשקו לך את הרגליים. אני זונה אבל לא כלבה," היא עונה לי.
"אם כך תראי לי מה את יודעת לעשות זונה שלי," אני אומר לה.
כאשר יצאתי באותו יום מחדרה אחרי ש"טיפלה" בי כהלכה אמרתי לבעלים של המוטל בו חיו הזונות שאני דורש שאיש לא ייגע בה יותר, כי מהיום היא רק שלי. "נקוב בסכום שתרצה כדי לשחרר אותה מהמקום הזה."
למחרת לקחתי אותה לביתי והפכתי אותה לאישה הגונה.
***
אני מטיח את מאפרת הקריסטל הכבדה על ריצפת השיש השחורה של חדר העבודה שלי.
אנג'ל ממהרת בריצה לחדרי ומביטה במבט מבועת באלפי הרסיסים שמכסים את הריצפה כשטיח של יהלומים.
היא מתעשתת, יוצאת מהחדר, חוזרת עם מטאטא ויעה ומתחילה לאסוף את הרסיסים. למרות שהיא נדקרת וידיה מדממות היא ממשיכה לאסוף אותם.
אני מביטה בשתיקה באישה שבחרתי לחיות את חיי איתה. אישה שנאמנה לי כל כולה. מעולם לא באה אליי בטענות, אף פעם לא דורשת כלום.
היא יכלה לבקש ממריסול שתאסוף את השברים, אבל בחרה למנוע מהעובדים בבית לראות אותי בכעסי.
"אני אכנס עוד הלילה ישיבה עם לורנצו. אני מתכוון לכפות עליו הסכם. יהיה המחיר שאצטרך לשלם אשר יהיה," אני אומר לאנג'ל.
"אני רוצה את מאי שוב בחיי. אני מבקש שתתקשרי אליה ותספרי לה שאני מבקש שתסמוך עליי ושלא תעשה שום דבר נחפז."
"אני לא חושבת שמאי תענה לי," אומרת אנג'ל בעצב.
"אני יכול לאתר אותה, אני לא רוצה. אני רוצה לתת לה לחיות בעולם שלה. אם לא תענה לך, תשאירי לה הודעה שהיא תתקשר אלייך. אם בכל זאת לא תתקשר תכתבי לה מה שביקשתי."
"אני אתקשר אליה עוד מעט," היא מבטיחה לי ומבט מעונה על פניה.
"אני זקוק למשקה אנג'ל, את מוכנה למזוג לי?" אני מבקש ממה בלאות. אני מרגיש כל כך עייף.
אנג'ל מוציאה מהבר כוס, מכניסה לתוכה כמה קוביות קרח ומוזגת עליהן ויסקי בדיוק בכמות הנכונה. היא מגישה לי את הכוס ואני ממהר לעטוף את את ידיה בידיי.
אני לוקח ממנה את הכוס ומושך אותה לשבת אליי. מין רגע נדיר ואינטימי.
"כשהכל ייגמר אני רוצה לתת למאי את ברכתי שתתחתן עם הגבר שהיא אוהבת. את יודעת שהוא עורך דין שמעולם לא הפסיד במשפט? היא בחרה לנו חתן טוב," אני אומר לאנג'ל בשעה שאני מלטף את ראשה כמו שלא עשיתי זמן רב מידי.
אנג'ל קמה ונעמדת מולי עם ידיים שלובות על החזה.
"אני לא טיפשה פרנצ'סקו. אני לא מאמינה לאף מילה שלך. אני יודעת היטב מי אתה ואיך אתה פועל. אני יודעת כמה אכזרי אתה.
לפעמים אני חושבת שהלוואי ולא היית מוציא אותי מבית הזונות. לפחות היו לי כמה שעות שהן רק שלי ולא הייתי חיה על הקצה כל הזמן.
אתה חושב שאני לא יודעת שיש לך מלא נשים? שאתה בוגד בי על ימין ועל שמאל. לפעמים אני שואלת את עצמי בשביל מה היית צריך את הנישואים האלה. הכל כדי שלא אהיה עם גברים אחרים?
אתה אוהב את החיים האלה, נושם אותם יום ולילה. אני לא שייכת לעולם הזה. קנית אותי לתוכו."
מה כבר יכולתי לענות לה?
היום הארור בו הכל החל עולה בזיכרוני.
לו רק ידעה את האמת.
***
"אני לא רוצה להיות בעולם הזה. אני רוצה שתשחרר אותי ממנו," אמרתי לבורר, לאבא שלי.
"אתה חושב שאני בחרתי להיוולד בעולם הזה? זה לא עניין של בחירה אלא גורל," ענה לי אבא שלי, הבורר של שיקגו.
הייתי בן חמש עשרה כאשר קרא לי אבי לחדרו והניח לפניי אקדח ומחסנית של כדורים.
"הבחירה בידך. הכדורים האלה מסיימים את חייו של מי שאורה לך או שתתקע אותם לעצמך בראש."
הישרתי מבט לאבי.
הוא היה רציני חלוטין. אף שריר לא זז על פניו.
הייתי פחדן מידי בשביל לסרב לו.
***
"אני אודיע למאי את מה שהורית לי. אני עושה את זה בשבילה שיהיה ברור לך," אומרת לי אנג'ל, "אני עושה את זה רק בשבילה.
אני מודיעה לך שאם תיפול שערה אחת מראשה של מאי או מראשו של מי שהיא מגנה עליו, העיר שיקגו תעלה באש.
אני שפוטה שלך. אני תחת שליטתך. אין לי חיים משלי. אני יודעת כמה אני תלויה בך, ואין לי דרך להשתחרר ממך.
אם חשבת שאני יושבת ולא עושה כלום, אתה טועה. אני שומרת את התחמושת שלי קרוב אליי. אל תנסה אותי."
"את מאיימת עליי?" אני מגחך לעברה.
"אני? מה פתאום. אני אישתך ונאמנה לך. אני רק משתפת אותך," היא אומרת לי ועדיין עומדת זקופה מולי.
"לא כל דבר הוא בחירה שלי אנג'ל. אל תחשבי שהכל קל לי. רק בגלל שאני הבורר, המלך של שיקגו. האהבה שלך למאי נוגעת לליבי. אני לא ציני. אני אפעל למענה.
עכשיו תני לי לקרוא למזכיר שלי ואזמן את כולם לישיבה ללמוד את מה שעומד מולנו. אני מבטיח לך שאשתף אותך."
*
ג'ורדן
אני רואה שמאי נסערת. היא מנסה להסתיר את זה ממני. החיוך המתוק שלה לא מכסה על הסערה שנשקפת מפניה.
"כיבדתי את בקשתך. לא הקשבתי לשיחה שלך. אין לי ספק שלא ביקשת ממני להתרחק כי רצית לדבר עליי. יש לי אמון מלא בך. יודעת מה? אולי אני אידיוט ואת מכרת אותי.
אני אוהב אותך. אני רוצה לבנות את החיים שלי איתך, אני לא מוכן שתעשי דבר שיפגע בך. את לא זו שהסתבכת בחובות עם השוק האפור."
"בוא נלך מפה," היא מבקשת והעיניים שלה מביטות בי בתחינה.
"הזמנתי לנו מקום במוטל. את רוצה שאבטל אותו?" אני שואל אותה כשאנחנו צועדים לעבר הרכב.
"הלילה היה אמור להיות הלילה שלנו. הלילה רציתי שיהיה ליל הכלולות שלנו. רציתי שתקבל את כולי. עכשיו אני לא יכולה. אני חייבת לשמור על עצמי," היא אומרת בעצב.
"הבטחתי לך שאלך בקצב שלך. יש דברים שכמה שאני רוצה לעשות איתך אני לא אעשה עד שאבקש את רשותו של אביך להיות איתך," אני אומר לה ומלטף את שערה.
היא מביטה בי. אינני יכול לפענח את המבט בעיניה.
"אני לא רוצה שאי פעם תחשבי שהתאהבתי בך בגלל שרציתי להשיג משהו בעניין התיק הארור הזה. אני רוצה לבוא אלייך נקי אחרי כל זה ורק כך אוכל לטעת בך את האמון בי, רק כך תדעי שאין לי כל כוונות נסתרות, אלא שליבי מלא באהבה טהורה אלייך," אני אומר וידי לא מפסיקה ללטף את השיער שלה.
"אתה אומר לי כעת שאתה אוהב אותי, או שאני טועה?" היא עונה לי ומבטה חוקר אותי.
"אני מטורף עליך, ומוטרף ממך. מאד קשה לי להתאפק, המחשבה שאת האחת שבחרתי עוזרת לי מעט עם התשוקה שלי אלייך."
"ואם אני לא בחרתי בך?" היא מסתכלת עליי בשאלה.
"אני לא חושב שאני טועה במה שאני מרגיש ממך, אבל עדיין אעשה הכל בשבילך."
"מה אני אעשה?" היא אומרת ומניחה את ראשה על החזה שלי ומתחילה לבכות. כאשר היא נרגעת מעט. "אני אחשוב עלייך כל פעם שגבר זר יגע בי."
"על מה את מדברת?? אני לא אתן שזה יקרה," אני אומר, "אני לא יודע איזה עסקאות רקמת לך. אני דורש ממך לקחת אותי לבורר מייד!" הלב שלי פועם כל כל חזק שאני מרגיש שסחרחורת תוקפת אותי ואני נאלץ להאחז בה. "מה הוא דרש ממך מאי? בבקשה תגידי לי מה עשית?"
"ניתקתי את היחסים עם הבורר. הוא לא היה מוכן לדבר איתי. הוא דרש אותך ולא הסכמתי לתת לו אותך," היא אומרת.
"מאי שלי, אני גבר. אמנם אני לא מכיר את העולם הזה אבל אני יודע להגן על עצמי," אני אומר לה, "לא סתם יצא לי שם של עורך דין שמעולם לא הפסיד. את לא סומכת על החוכמה שלי?"
"אני אמות אם יקרה לך משהו," היא בוכה שוב, "פרט לאימא שלי, אתה האדם היחיד שיש לי בעולם."
"ולכן את רוצה ללכת לגברים אחרים? את מעדיפה שיתנו אותך לאחרים מאשר לתת לי להלחם למען שנינו? את כנראה לא מעריכה אותי אם כך," אני עונה לה. השיחה הזו כל כך קשה לי. היא רק מחזקת את העבודה שאני שבוי לגמרי בקסמיה.
אני נושם עמוק. אני חייב להיות מרוכז. אני חייב למצוא לכך פתרון. תמיד אני מוצא פתרון, יהיה המצב קשה ככל שיהיה.
"את מבינה זה שאחי הוא זה שבסכנה לא אני?" אני שואל.
מאי מסתכלת עליי בעיניים דומעות.
את השקט בינינו מפר צלצול הנייד שלה.
"זו אימא שלי בטלפון," היא אומרת.
"זו החלטה שלך," אני אומר לך, "בכל מקרה את החלטת להוביל מהלך בלי לשתף אותי."
"תגיד לי בבקשה מה לעשות?" היא מביטה בי בתחינה.
"אני לא יודע מה אמרת. איך אני יכול לענות לך," אני עונה לה ומרים את כתפיי.
"אתה יודע שהלב שלי שלך. אף אחד לא יוכל לקחת את זה ממני," היא אומרת.
"זה לא מספיק לי. אני לא אוכל לחיות חיים שלמים בידיעה שאמנם את אוהבת אותי אבל את לא שלי," אני עונה לה, "אני אביא אותך להיכן שאת רוצה."
"אני רוצה להיות איתך," היא אומרת וממררת בבכי.
"היית צריכה לחשוב על זה לפני שהבטחת הבטחות," אני אומר לה.
"אמרתי שאתן את גופי תמורת החיים של אח שלך," היא אומרת לי בשקט.
"את לא יכולה לתת את גופך. הוא שייך לי," אני אומר לה, "את חכמה, תהיי יותר יצירתית מזה,"
הנייד של מאי צלצל שוב. הפעם זו הודעה.
"אימא שלי שלחה לי הודעה," היא אומרת לי ומגישה לי את הנייד.
אני חוטף אותו ממנה.
אנג'ל סורנטו:
הבורר פועל למענך ומבקש שלא תגיעי.
אני מחליף כרטיסי וחוזר למספר של ניו יורק.
אני רוצה להעתיק את מספר הטלפון אבל רואה שהוא חסוי. "מה המספר של אימא שלך?" אני שואל מאי.
היא מושכת בכתפייה. "היא זו שמתקשרת אליי תמיד. אין לי מושג."
אני נכנס להודעות בנייד של מאי וכותב הודעה.
מאי סורנטו:
זה מילר. אני מבקש שכל התכתובת תעשה דרכי. מאי לא קשורה לתסבוכת שלי. מספר הטלפון שלי הוא :…….212. אהיה זמין עבורכם כל הזמן.
אני מחזיר למאי את הטלפון שלה. היא ממהרת לבדוק מה כתבתי. "למה??" היא אומרת ומכה בי באגרופיה.
"את זוכרת שאמרת לי שאת רוצה להרגיש שייכת? אני הגבר שלך ותפקידי להגן עלייך. את השפה הזו את מבינה?" אני אומר לה, "כנסי לרכב."
היא משפילה את עיניה ונכנסת בשתיקה לרכב.
"היית כל כך עסוקה בשיחה שלך שלא ראית בכלל שהגישו לנו קינוחים. ביקשתי שיארזו לנו אותם.אנחנו נוסעים כעת למוטל. שמעתי שזו פינה ניסתרת על חוף האגם."
תוך דקות ספורות אנחנו חונים בחניה של המוטל. "בואי אהובתי," אני אומר לה ופותח בפניה את הדלת כאילו שלא עברה עלינו סערה גדולה ועדיין עוד תעבור.
אנחנו נכנסים לקבלה של המוטל. "אני מניח שאתם מר וגברת בנג'מין, הזוג הטרי," אומרת לנו בחיוך פקידת הקבלה.
היא אישה בשנות החמישים לחייה כך אני מעריך. המשקפיים שלה גולשים לאורך אפה, היא אוחזת בהם ומחזירה אותם למקומם. "אולי פעם אחת תשארו במקום?" היא מדברת אליהם.
"אל תשימו לב אליי. אני תמיד מדברת אל המשקפיים שלי ומאמינה שיום אחד הם יקשיבו לי," היא אומרת בקול רגיל כאילו זה הדבר הכי שפוי לומר.
"אף פעם אסור להתייאש. לפעמים נדמה לך שהכל אבוד, ששום דבר לא מסתדר. יום אחד את מופתעת לגלות שהכל בא על מקומו בשלום. אותו דבר עם המשקפיים שלך," אומרת מאי בחיוך לפקידת הקבלה.
"איזו אישה חכמה יש לך מר בנג'מין," אומרת לי פקידת הקבלה, "תרצו מפתח אחד או שניים?"
"אין סיכוי שאני נותן לה ללכת בלעדי לשום מקום," אני עונה לה, "אחד יספיק."
"אמנם לא היה לנו הרבה זמן להתכונן לקראתכם, אבל בכל זאת הכנו לכם כמה הפתעות קטנות," היא אומרת כממתיקת סוד.
"ארמנד!" היא צועקת, "בוא תקח את החתן וכלה שלנו לסוויטת ירח הדבש שלהם."
היא לא הגזימה. החדר הוא סוויטה מפנקת. כמה חבל שאנחנו לא באמת בירח דבש נטול דאגות.
"אתה חושב על מה שאני חושבת?" שואלת מאי ומחייכת למראה הג'קוזי פינת החדר.
"את לא מבינה שאני לא אעמוד בזה?" אני אומר לה ונאנח.
"על מה אתה מדבר?" היא שואלת.
"על המראה שלך ללא בגדים," אני אומר, "כמה את חושבת שאני אוכל להתאפק?"
"אז אל תתאפק," היא מפתיעה אותי.
"אין לך מושג כמה המילים שלך משמחות אותי. לא בגלל מה שהן אומרות, אלא בגלל מה שהן לא," אני אומר ומרגיש הקלה עצומה. אני יודע שיהיה בסדר.
היא לא מבינה שלא יכולתי לנשום כשסיפרה לי על התוכניות שלה ל"הציל" אותי מצפורניי הטורפים שלי.
רק המחשבה שגבר זר יגע בה בידיו המטונפות, שישתמש בה כאילו הייתה סחורה העוברת מיד ליד הוציאה אותי משפיותי.
אני לא אומר לה זאת, אבל עכשיו אני מוכן לחכות את כל הזמן שבעולם, עד שאהיה בטוח שהיא מוכנה לקראתי.
"בואי נלך לטייל לאורך האגם," אני אומר לה ומושיט לה יד, "שמעתי שהשקיעות כאן מדהימות."
"אבל אחר כך נטבול בג'קוזי," היא לא מרפה ממני.
"אני מבטיח לך את זה ועוד הרבה יותר," אני אומר לה ונושק למצחה.
בר אבידן
מאמינה באהבה
©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.
בר אבידן