ג'ורדן מילר
ברור שכל העניין הזה של בעל ואישה הוא העמדת פנים, אבל דווקא המשחק הזה מרגיש לי הכי שפוי ואמיתי.
השעות האלה עם מאי גורמות למתח בגופי להיעלם.
אנחנו מסיימים את הארוחה המשותפת ואני עולה שוב לנגן. אני חוזר לנגן את שירי הסלואו בלוז שאני כה מזוהה איתם. אני מתחיל עם השקטים שבהם אני יכול להפגין את כישוריי הנגינה שלי.
אני נותן לגיטרה שלי להתייפח. הנגנים האחרים מתלהבים מהסגנון החדש שאני מפגין בפניהם וכל אחד מוביל לסולו משלו.
הקהל, שבינתיים שתה לא מעט אלכוהול, מתנועע לצלילי המוסיקה. כמה זוגות קמים ורוקדים לצלילי השירים.
השעה קרוב לשתיים אחר חצות ומודיעים שזה הזמן לסיבוב משקאות אחרון. המלצריות עובדות במרץ לפנות את השולחנות. אני יודע שעוד מעט הלילה הזה יסתיים. אני מניח שמאי עסוקה כעת ברחיצת כלים ומקווה שהיא אוהבת את המוסיקה שאני מנגן כעת בשבילה.
המרחק ממנה מתחיל להעיק עליי.
ואז להפתעתי כאשר עדיין מפנים את הכלים, היא יוצאת נעמדת מולי כאילו רק שנינו בעולם, ומתחילה להתנועע.
התנועות שלה מטריפות אותי.
אני יורד עם הגיטרה מהבמה ונעמד מולה. היא שמה על כתפי יד אחת ברישול, ממשיכה להטריף את כולם וזוכה למחיאות כפיים סוערות.
היא רוקדת בעיניים עצומות והעיניים שלי נעוצות בה.
*
"אם הייתי יודע שאת רוקדת כך, הייתי נותן לך לרקוד כל הערב," אומר לה בעל הפאב.
"אני רוקדת רק בשביל אהובי," היא עונה לו ותולה בי מבט מאוהב.
שחקנית כזו.
לו ידעה כמה הייתי רוצה שהמבט הזה יהיה באמת שלי ולא חלק מההצגה שלנו הערב.
מאי
אני מתעלפת!
אני שומעת אותו מנגן והלב שלי שר איתו.
אוון הטבח מגניב מבטים לעברי. "מה?" אני אומרת לו, "זו פעם ראשונה שאתה רואה אישה רוקדת במטבח. תאמין לי שהאוכל יצא טעים יותר."
"אל תגידי לי שאת למדת אצל אדריאנה ואת מאמינה לשטויות האלה שאומרים שהאוכל שמח אם את שמחה," אומר אוון.
"לא. אני דווקא למדתי אצל מריה," אני עונה לו.
"אה, שמעתי שהיא לא רעה," הוא אומר.
אני מהנהנת בראשי וחושבת לעצמי שאחד מהשניים: או שבאמת בבית הספר לבישול בו הוא למד יש אחת בשם מריה, או שלא נעים לו להודות שאין לו מושג מי זו מריה. אני חושבת שדווקא…בעצם מה איכפת לי מה הוא חושב.
"אני אוהבת לשמוע את בעלי מנגן. המוסיקה חיברה בינינו. אתה יודע שהוא תמיד מנגן לי כשאני מבשלת?" אני אומרת.
"נייס" הוא אומר.
אני שמחה שזה לא באמת מקום העבודה הקבוע שלי. עוד יכולתי למות פה משעמום.
צלילי הגיטרה המתייפחת בין אצבעותיו של ג'ורדן גורמים לי לגשת בסוף המשמרת לבמה ולרקוד לפניו. הוא מיד מגיב ויורד לנגן לידי. אני מניחה את ידי על כתפו בתנועה כזו של נוגעת לא נוגעת.
לו ידע כמה הייתי רוצה להקיף בזרועותיי את צווארו ולרקוד כך.
מעניין איך הוא היה מגיב.
האם היה חושב שזה לא הגון לרקוד ככה?
כי אם כן זו ממש לא הייתה כוונתי.
אני לא יודעת למה הגוף שלי מגיב אליו ככה.
הסשן של הנגנים מסתיים.
בעל הפאב מחמיא לי על הריקוד ואני שמחה הייתי עצורה ולא רקדתי כמו שרציתי באמת.
הערב הזה משאיר בידינו סכום יפה בגלל הטיפים שנוספו לתשלום עבור הנגינה.
"תדע לך שקיבלת לא מעט בזכותה," אומר לג'ורדן בעל הפאב וקורץ, "אני נותן לך בונוס כי בזכותך המכירות קפצו היום בצורה ניכרת."
"תבוא גם ביום שישי?" הוא שואל.
"אני אחשוב על זה," הוא עונה לו.
אנחנו יוצאים מהפאב. אני רועדת מעט מקור.
ג'ורדן מחבק את כתפי ומצמיד אותי אליו.
אני רואה שהמבט שלו נודד ממני והוא שוקע במחשבות.
"את יודעת מה אני קולט פתאום?" הוא שואל.
מאיפה לי לדעת מה, הרי אני לא מכירה אותו. "הייתי צריך להופיע היום בפאב בניו יורק. אפילו הגיטרה שלי ברכב."
"זה אומר שכל העולם מחפש אותך," אני אומרת.
"באמת יכול להיות שזה מה שקורה," הוא עונה, "אבל לפחות לפאב לא התחייבתי היום."
"עכשיו אני צריך את המוח הקרמינלי שלך כדי להמציא סיפור במשרד למה אני לא בא," הוא אומר אחרי שתיקה קצרה.
"מה הוא יודע על המשפט?" אני שואלת.
"נראה לך שהוא יודע משהו? אמרתי לו רק שזה תיק שהוא בטיפולי הבלעדי," הוא אומר ושב להתכנס בהירהוריו.
"אני לא מאמין שהוא לא שם לב שאחי נפל לסמים. הוא עובד צמוד אליו יותר ממני, הוא קשור אליו הרבה יותר ממני. כבר אמרתי לך שאני זאב בודד. יש לנו אח שהוא לא כל כך בסדר. לפעמים אני מרגיש שזו הסיבה שהביאו אותי לעולם. כדי להוכיח משהו. תמיד הרגשתי לא שייך," הוא אומר.
"ובכל זאת הלכת ללמוד עריכת דין," אני אומרת.
"אבא שלי ואחי הרבו לדבר על החוויות מבית המשפט, זה והסדרות גרמו לי לרצות להתעסק בזה. ידעתי שלא יאפשרו לי להיות מוסיקאי. ניסיתי, אבל מיד הודיעו לי שהם לא מוכנים שאעשה להם בושות," אומר ג'ורדן.
"אני מניחה שהם לא שמעו אותך מנגן," אני אומרת לו.
"בשבילם זה היה רק רעש. לא שהם טעו. הייתי פורק את כל התסכולים שלי על הגיטרה וזה נשמע בהחלט צורם. רק כאשר עזבתי את הבית ללימודים באוניברסיטה, התחלתי לגלות את הצלילים השפויים יותר," אומר ג'ורדן.
"זה היה קשור למישהי מיוחדת?" אני שואלת.
"אני מאמין שאדם צריך למצוא את השקט בעצמו, או לפחות להכיר את עצמו מספיק טוב כדי לדעת מה משקיט אותו," הוא עונה לי.
"ואתה מצאת?" אני שואלת.
הוא מחייך ומסתכל עליי.
"מה?" אני שואלת.
"מצד אחת את כזו ילדונת תמימה, מצד שני את אישה מדהימה חכמה ומבריקה," הוא עונה לי, "את רואה מה עשית לי? אני מדבר כמוך."
"וזה טוב או רע?" אני שואלת.
"מצד אחד זה אומר שאני מתחיל ללמוד אותך, מצד שני אדם צריך שיהיה לו היחודיות שלו," הוא עונה.
"אני מתחילה ללכת לאיבוד במילים שלך," אני אומרת, "אני צריכה שתסביר לי."
"מה שאני מתכוון הוא שאסור לאדם לנסות להיות מישהו אחר, מצד שני אם הוא לומד משהו שהוא אוהב אין בכך כל פגם," הוא עונה לי.
"אני רוצה להבין. עכשיו אתה מדבר כמו עורך דין או כמוני?" אני שואל.
"גם וגם," הוא עונה בחיוך, "וגם כמו אחד שמנסה לשלוט במה שהוא רוצה באמת לומר לך."
"אולי תשחרר קצת שליטה או שלפחות תשתף אותי בקצת ממה שעובר לך בראש?" אני שואלת.
"זה יותר מה שעובר לי בלב," הוא עונה.
הוא לוקח את היד שלי ומניח אותה על ליבו. "כאן."
אני מרגישה את הלב שלו פועם , מגביר פעימות ואז נרגע.
"אני יודעת שיש דברים שלומדים מהחיים. אני יודעת שבילדותי למדתי מהצד את כל הדברים הלא נכונים, מצד שני את הדברים הכי מדוייקים," אני אומרת לו.
אנחנו מגיעים חזרה למלון ועולים בשתיקה לחדר.
"את יודעת מאי, כל דבר שאנחנו לומדים בחיים הוא חשוב. גם ללמוד מה שלא נכון. זה עוזר לנו להבין את החיים," הוא אומר ונשכב על המיטה על גבו.
"אני לא רוצה שתגע בעולם האפל הזה. אין בו מנורות רחובות שיראו לך את הדרך. רק זאבים שאורבים לך בכל פינה," אני אומרת.
"את רוצה לומר לי שאיכפת לך ממני," הוא שואל.
על השאלה הזו אני לא מוכנה לענות לו.
אני לא מוכנה לגלות לו כמה הלב שלי מתרגש ממנו, בדיוק כמו שהרגשתי את שלו תחת כף ידי. רק ששלו נרגע מהר ושלי, רק מעצם המחשבה שהוא שוכב עכשיו על מיטה, שאני עומדת לשכב בה, למרות שהוא לבוש כולו ולא מנסה לגעת בי, רק המחשבה הזו מרגשת אותי ברמות שלא היכרתי.
"לא הייתי מאחלת לאף אחד להיכנס ליער הזה," אני עונה.
"לרגע חשבתי שאיכפת לך ממני," הוא עונה לי ומישיר מבטו אליי.
בעניין של משחק המבטים אני דווקא טובה.
החושים האלה עדיין קיימים בי.
המראה של עיניו החודרות של אבי שיכולות לגרום לגבר להשתין במכנסיו מרוב פחד עדיין שם מול עיניי.
הבעיה היחידה היא שקשה לי לעמוד במבט של עיניים שמתמלאות ברגש. למה הוא מסתכל עליי ככה?
"הבטחת לא לגעת בי," אני אומרת לו.
"הבטחה שמאד קשה לי לקיים מאי," הוא אומר, "אבל אני רוצה שתהיי בטוחה איתי ולכן אקיים אותה."
"שכבת פעם עם אישה בלי לגעת בה?" אני שואלת.
"אני לא מבין למה את מתכוונת," הוא עונה.
"אני מתכוונת האם שכבת במיטה, כמו עכשיו, ולידך שכבה אישה, ולא נגעת בה," אני אומרת.
"אמרתי לך שאני זאב בודד מאי, אני אוהב להיות לבד. הנפש שלי זקוקה ללבד הזה," הוא אומר ומסתכל עליי. אני רואה את המבט המתלבט.
"ואתה חושב שזה יהיה ככה תמיד," אני לוחשת לו.
"את יודעת שלא," הוא עונה לי, "נכון מאי?"
"מה אני מבינה?" אני אומרת לו.
אני מעדיפה שיחשוב ש.. לא יודעת מה אני מעדיפה. אני לא אודה בפניו שאני מבינה למה הוא מתכוון. אולי כי אני לא בטוחה שאליי הוא מתכוון. למה בעצם שיתכוון אליי. מה יש לי להציע לו?
*
ג'ורדן
היא מבלבלת אותי הקטנה הזו.
מצד אחד אני חושב שהיא לא באמת מבינה מה אני רומז לה, מצד שני היא שקרנית כל כך טובה. בעצם לא נראה שהיא משקרת, נראה לי שהיא חוששת לשמוע ממני את המילים המופורשות.
לכך יש שתי אפשרויות: או בגלל שהיא ממש לא נמשכת אליי, או דווקא בגלל שהיא מאד רוצה וחוששת.
אוף, שוב אני חושב כמוה.
"הבטחתי להיות גלוי איתך," אני אומר.
היא מסתכלת עליי בסקרנות מעורבבת בחשש.
"על אחי הוצא חוזה. הוא חייב המון כסף. ביקשתי שיספרו לי כמה אבל הם סרבו. הם רוצים את הכישורים שלי כעורך דין שאף פעם לא הפסיד בבית משפט.
הבעיה היא שאני יודע שהקליינט שלי אשם ואני צריך להמציא עכשיו קו הגנה דימיוני," הוא אומר לי.
"יש לך את הניירת כאן?" אני שואלת.
"את יודעת לקרוא כתבי תביעה?" הוא שואל.
"אתה תסביר לי מה שלא אבין," היא עונה לי,"אמנם למדתי אומנות באוניברסיטה, אבל אני לא לגמרי בורה. וכן, לקחתי מבוא לתורת המשפט."
"באמת? מה גרם לך לבחור דווקא בזה?" הוא שואל.
"אני בתו של הבורר. רציתי לראות איך נראה המשפט בעולם האמיתי. האם הוא יותר שפוי," אני עונה לו.
"מחשבה מעניינת," הוא אומר.
"אולי תביא מהג'יפ שלך את התיק ונעבוד יחד?" אני אומרת.
"את צריכה קצת זמן לבד?" אני שואל.
"למה?" אני שואלת. אני לא מבינה מאיפה באה השאלה הזו.
"למה אם כן את שולחת אותי לג'יפ?" הוא שואל.
"להביא את המחשב שלך," אני עונה.
"נראה לך שאני נפרד לדקה אחת מהמחשב שלי, ביחוד כעת כשאני לא יודע מה קרה?" הוא עונה.
"זה רק מראה ש… "אני אומרת אני מפסיקה באמצע.
אני רוצה לומר לו שאני מרגישה מוגנת ורגועה לידו.
אני יודעת שעדיין אסור לי לומר לו זאת.
ההערה שלו שוב מחדדת את חושיי.
"כנס בגלישה פרטית," אני אומרת לו.
"את זה כבר למדתי," הוא עונה.
"אפרוח.." אני מתגרה בו.
הוא מתעלם מדבריי, מעלה את הקובץ, ומסובב אליי את המחשב.
"עורך הדין מילר.. איזה צרוף מקרים," אני אומרת.
"מה?" הוא שואל.
"יש מי ששומר עלינו מלמעלה. הרי התחלת למסור את שמך האמיתי. מזל שבפרסומת לחברת הספנות על הקיר הופיע השם מילרסון," אני אומרת.
"אין לך מושג כמה נשמתי לרווחה. תארי לך שחברת הספנות הייתה שייכת לבנג'מין?" הוא אומר וצוחק.
"אפילו שקרנית כמוני הייתה מתקשה לאלתר באותו רגע," אני צוחקת.
"אף פעם לא טיפלת בתיק כזה?" אני שואלת.
"אני לא פליליסט," הוא עונה לי, "אני לא אוהב לשבת עם עברינים. אני מתעסק בדיני משפחה."
"אתה מאלה שמשסעים את בני הזוג אחד בשני ומרווחים הרבה כסף על גבם?" אני שואלת. אני יודעת שאני פוגעת בו, אבל מעדיפה לברר הכל לפני שאני לגמרי מתאהבת באדם שאינני יודעת כמעט כלום עליו.
"איזה מתוקה את. זה מי את חושבת שאני?" הוא שואל.
"לימדו אותי לשנוא עורכי דין," אני עונה לה.
"ואותי את שונאת?" הוא אומר ומבטו נעוץ בי כל כך עמוק שהלב שלי רועד מהתרגשות.
"אני לא שונאת איש. אין בי את זה. אני מאמינה שרגש איננו ענין של בחירה. לעיתים משתלט עלייך רגש שלילי. לתת לו להתקיים בך זה עניין של בחירה, ואני בוחרת שלא," אני עונה לו.
"אני לא מבין. את אמרת שאת שונאת עורכי דין," הוא אומר לי.
"לא. אמרתי לימדו אותי לשנוא עורכי דין. במילים אחרות אמרו לי שהם תאבי כסף ולא באמת מחפשים לעשות צדק," אני מסבירה לו.
"אם זו דעתך עליי, אז אני לא רוצה שתעזרי לי," הוא אומר לי.
"לימדו אותי גם לבחון אנשים. לזרוק מילים באוויר ולראות איך הם מגיבים," אני אומרת.
"אז עכשיו אני במבחן," הוא אומר לי.
הוא מחזיר את המחשב לתיק וסוגר את הרוכסן.
"נתראה בבוקר. ארוחת הבוקר מוגשת משעה שש עד תשע," הוא אומר ועומד לצאת.
אני מרגישה את הכעס שמבעבע בו.
הדבר האחרון שאני רוצה זה לפגוע בו.
אני יודעת שאני צריכה להרפות קצת .
הוא לא האוייב שלי!
"אימא שלי לימדה אותי שאגו זה דבר ארור, ואם פגעתי במישהו אני צריכה להתנצל," אני אומרת לו, "אני מצטערת. אתה צריך להבין מי אני באמת כדי להבין למה אני חשדנית כזו," אני אומרת לו.
"אני מניח אם כך שלא אדע מי את. לילה טוב לך," הוא אומר.
ברור לי שהוא כועס.
הוא לא קרא לי בשמי.
אני לא יכולה להאשים אותו.
מצד שני יש לי סיבות כפי שאמרתי להתנהג ככה.
"בבקשה, אל תלך ג'ורדן," אני אומרת.
"תני לי סיבה אחת למה לא," הוא אומר.
"אני כל כך מתוסבכת שלא חשבתי על זה שבטחת בי והראית לי את כתב התביעה," אני אומרת.
"זה לא סיפור גדול,"הוא אומר לי.
"אני נותנת את החיים שלי בידיך. אני מאמינה שלא תפגע בי," אני אומרת.
"ולא חשבת לרגע שאני יכול למכור אותך? לחכות שתרדמי ולדווח איפה את ולהעלם?" הוא שואל.
"זה ישב לי איפשהו בראש," אני אומרת, "מצד שני אני לא מאמינה שיכולת לזייף כזה רגש בשעה ששרת."
"הדרך שאת מסיקה מסקנות מופלאה בעיניי," אני אומר.
"אני חיה בעולם שלומדים סימני דרך, אוספים רמזים ומרכיבים מהם סיפור שלם," אני אומרת.
"שאת זה אני צריך להבין," הוא אומר ונאנח, ,אני.."
"אני מבקשת שתשאר איתי כי נעים לי שאתה איתי. אני מרגישה מוגנת. הנה אמרתי לך," אני אומרת.
"מותר לי לדעת ממה אני מגן עלייך?" הוא שואל.
"כפי שכבר סיפרתי לך גדלתי באחוזה בלב משפחת הפשע בשיקגו. אני לא אספר לך יותר מידי כדי להגן עלייך.
כשהייתי בת שש עשרה מישהו אמר לי שאימא שלי זונה. רצתי הביתה ועמדתי מול אימא שלי ושאלתי אותה מי האימא האמיתית שלי. היא אמרה לי שהיא.
שאלתי למה אם כך אמרו לי מה שאמרו והיא סיפרה לי שהיא אכן הייתה זונה ואבא שלי התאהב בה. הוא הביא אותה לאחוזה שלו והסכים שתלד לו ילד.
הוא לא שמח שנולדתי בת. בנות פחות יעילות במשפחות כאלה. הוא לא היה נאמן לה, אבל היא ידעה שהיא לא תוכל להשתחרר ממנו לעולם.
לשימחתה הייתי ילדה חכמה ולמדתי מהר מה מותר ומה אסור. בהתחלה מרוב תסכול הוא בחן אותי בדברים. כשראה שאני קולטת במהירות, שאני לומדת לקרוא אנשים הוא צפה לי עתיד מזהיר.
עד לאותו יום שגיליתי את האמת.
באותו יום ברחתי מהבית ומאז אני נודדת.
אין לי מושג מה היה עולה בגורלי לו הייתי נשארתי.
אני מניחה שהיה נמנע ממני לצאת מהבית. הייתי כלואה כמו אימא שלי והופכת ללא רלוונטית כמוה.
מתישהו הוא בטח היה מחתן אותי עם אחד מעוזריו כדי להיפטר ממני.
בכל זאת אני שווה משהו. אני בתולה.
אני מרגישה שאני שווה יותר. מגיעה לי אהבת אמת. גבר יאהב אותי מהסיבות הנכונות וירצה להקים איתי בית בגלל מי שאני, לא בגלל שאני הבת של…"
"את מדהימה בעיניי. גדלתי בבית כל כך לא שונה משלך. בילדותי לא חסר לי כלום. עם זאת הכתיבו לי את החיים.
עכשיו כשאת מדברת אני מרגיש שבעצם מעולם לא הייתי חופשי בבית בו גדלתי. אני לא בטוח שהייתי בא לעולם הזה אם אח שלי לא היה נולד כפי שהוא," הוא אומר .
"ואז מה אני הייתי עושה?" אני שואלת.
*
ג'ורדן
"מה אני הייתי עושה אם לא הייתי פוגש אותך באותו לילה? אני מניח שהייתי ממשיך לחיות חיים של זאב בודד. אף פעם לא הרגשתי צורך להגן כך על מישהו כמו שאני מרגיש כלפייך. את יודעת כמה שקט מקנה לי הקירבה אלייך? אפילו לעצמי אני לא יכול להסביר.
אני לא יכול להסביר לך איך צצת לי כל הזמן במחשבות. אני לא מכיר אותך בכלל ואני מרגיש קרוב אלייך. כאילו גורל שמחבר בינינו."
"אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליך. אני מודה שזה קרה רק למחרת כשראיתי מי אתה באמת, כי המראה שלך בלילה לא אפשר לי להסתכל עלייך. הריח של האלכוהול כמעט גרם לי להתעלף," היא אומרת.
"כשקניתי לך את הקפה הראשון זה היה באמת כאות תודה לא יותר מזה. אבל מסתבר שזחלת לי עמוק לראש בלי ששמתי לב.
באותו יום שישבנו לשתות קפה במטבח הרגשתי את כל המתח עוזב אותי. הרבה זמן לא הרגשתי משוחרר כמו אז. אני מרגיש כך גם הערב.
את יודעת שכל שיר שניגנתי בחרתי במיוחד בשבילך? כל כך קיוותי שאת שומעת," אני אומר לה.
המילים נשפכות ממני החוצה בלי לחשוב.
"אתה רוצה לצחוק?" היא אומרת, "לא רק ששמעתי אפילו רקדתי. המצאתי לאוון הטבח סיפור שזה עוזר לאוכל להיות שמח."
"אני יכול לדמיין אותך רוקדת שם בין הסירים. אבל יותר מכך אין לך מושג כמה הטרפת אותי כשבאת לרקוד לידי," אני אומר לה.
"בשבילך," היא מתקנת אותי.
"הייתי צריך הרבה כח רצון לשלוט בעצמי לא לטרוף את השפתיים היפות שלך ליד כולם. שכנעתי את עצמי שאם אני מצמיד אותך אליי שהתוצאות תראנה על הגוף שלי וזה יכול היה להיות מביך," אני אומר.
"אתה מתכוון ש..?" היא מצחקת.
"הבנת מתוקה," אני אומר לה.
"זה באמת יכול היה להיות מביך, וגם לא נוח אני מניחה," היא אומרת.
"צודקת. גם," אני אומר.
"אתה חושב שתוכל לישון איתו מחובק בלי שזה יקרה?" היא שואלת אותי.
"אני מותש. את ממש לא צריכה לחשוש מזה הלילה,"אני אומר לה.
"יש לי בקשה אחרונה," היא אומרת, "תתחסום את הדלת עם כיסא. רק למקרה ש.."
"אין בעיה מתוקה," אני אומר, "המחשבה הזו לא עלתה במוחי."
אני מניח כיסא על ידית הדלת, ונועל אותה גם עם השרשרת והמעצור על הדלת.
כשאני מסתובב מאי כבר במיטה. אני רואה שהחזיה שלה זרוקה על הריצפה וגם המכנסיים.
אני מכבה את האור. אין לי רצון לראות אותה כמעט לא לבושה. כמה שאני עייף בזה לא אוכל לשלוט.
אני נכנס למיטה והיא מסתובבת אליי, מניחה עלי את הראש ומקיפה אותי בידה. אני לוקח את היד בידי, עוצם עיניים ונרדם מייד.
כשאני מתעורר מאי כבר ערה. היא יושבת ליד השולחן ומציירת על בלוק הציור.
אני מתבונן בפניה בשעה שהיא שקועה בציור. הן כל כך רגועות. אני מתגנב מאחורייה בשקט ומציץ.
"אתה אוהב את הציור?" היא אומרת בלי להסתובב אליי.
"מדהים אותי איך קלטת אותי הייתי כל כך בשקט ואת עם המוסיקה באזניות," אני אומר לה.
"תמיד אשאר זאבה," אני אומרת לו, "גם אם נודתי מהעדר."
עכשיו שהיא כבר יודעת שאני לידה אני מתיישב על לידה ומסתכל בעיון על הציור שציירה ורואה שהיא ציירה אותי מנגן על הגיטרה.
"את כל כך מוכשרת מאי," אני אומר לה.
"אני אוהבת לצייר אותך," היא אומרת, "יש בך עוצמה אצילית. רואים שהכח שלך בא ממקום טוב. אתה לא חיית טרף."
"אני נראה לך חזק?" אני שואל, "אני לא בטוח שאת צודקת. ברגע זה אני לא מרגיש כך."
"אתה מתמודד עם עולם שאתה לא מכיר. אני אכיר לך חלקים ממנו, אפרש לך את השפה הבסיסית. אני לא רוצה שתלמד הכל כי אני רוצה אותך נקי מכל אלה אחרי שהכל יסתיים," היא אומרת.
אני מביט עליה ועל פניה הרציניות. אני מתקשה להאמין שהיא רק בת עשרים ואחד. תמימה מצד אחד וכל כך מנוסה.
"אל תסתכל עלי ככה. העובדה שאני חסרת ניסיון עם גברים זו בחירה שלי. הלב שלי עבר מספיק טלטלות, אני לא צריכה שיבוא גבר שבא לו לשחק וישבור לי את לב."
"את חושבת שאני משחק איתך?" אני שואל.
"אתה בעצמך אמרת שאתה זאב בודד. גבר שנראה כמוך בטח טעם הרבה נשים," היא עונה.
"יש הבדל בין להתפרק אצל מישהי לבין לשבור למישהי את הלב. את חושבת שאישה שנותנת את עצמה בקלות עושה זאת מתוך מחשבה שזו מערכת יחסים רצינית?" אני שואל.
"איכפת לי רק מהלב שלי. שאחרות תעשנה מה שבא להן. אני לא במקום לשפוט אף אחת," היא עונה.
"אני לא מאמין שגברים לא נופלים לרגלייך," אני אומר לה.
"אתה מבין ג'ורדן שכשאת לא מחפשת את לא מוצאת," היא אומרת, "מה שאישה משדרת זה מה שחוזר אליה."
"אני לא מסכים איתך. גבר יכול להמשך לאישה ולהיפך, גם אם היא לא משדרת שהיא רוצה. זה לא אומר שהוא לא ינסה לכבוש אותה," אני עונה.
"אני יודעת להבדיל מתי גבר חושק בגוף שלי ומתי אני באמת מעניינת אותו. עד היום היו אפס גברים שראו אותי באמת," היא אומרת, "אני יודעת איך אני נראית. אין לי בעיה של דימוי עצמי."
"ואיפה אני ביניהם?" אני שואל.
"אתה יודע," היא עונה.
"אני רוצה לשמוע," אני עונה לה.
אני כל כך משתדל לא להסחף אחריה.
זה גדול ממני.
ההשפעה שלה עליי היא משהו שלא היכרתי.
"אז חשבתי על מה שהספקתי לקרוא מכתב התביעה," היא משנה בחדות את הנושא.
ברור לי שהיא מסמנת קו שאיננה רוצה שאעבור אותו, אבל אני לא יכול.
"לא ענית לי," היא עונה.
"בוא נסיים קודם לעבור על החומר שלך," היא עונה לי, "ישבתי כבר עם עצמי כל כמה רעיונות וריכזתי אותם בשתי רשימות," היא אומרת ומצביעה על הדפים המפוזרים על השולחן.
אני לוקח אותם ומתחיל לקרוא את ההערות שלה.
"אני משאיר לך את המחשב שלי ויורד להביא לנו לאכול, "אני אומר לה, "יש לך בקשות מיוחדות?"
"אני מבקשת שלא תשאיר אותי הרבה זמן לבד," היא אומרת לי.
"את יודעת שאני אחזור, נכון?" אני שואל אותה.
"בטח, כי אני כזו יפה ומהממת," היא עונה לי.
למרות שידי כבר אוחזת בדלת אני חוזר אליה ומחבק אותה, כמו אז במטבח. חיבוק כזה שעוטף את כולה,. אני נושם אותה לתוכי. מסתבר שהיא התקלחה שישנתי ויש לי ריח כל כך נעים שמסעיר את חושיי.
"היא מניחה את ראשי על כתפי. "כל כך נעים לי איתך," היא לוחשת כמעט בלי קול ומרימה עינייה אליי. "נעים לי כי זה אתה, לא רק בגלל החיבוק."
"יודעת מה? בואי תתלבשי ונלך לקנות לך בגדים. קראתי אתמול שהם פותחים מוקדם. יש להם שעות מאד מוזרות. כנראה שזה כך בעיירה נדחת כמו זו. אחר כך נמצא לנו מקום לאכול."
אני מפנה אליה את הגב, מאפשר לה להתלבש, בזמן שאני אוסף את הניירות לתוך התיק שלי.
"תודה שאתה מבין," היא אומרת לי ולהפתעתי ניתלת על זרועי בזמן שאנחנו יוצאים מהחדר.
"שכחת שאתה בעלי הטרי?" היא לוחשת.
"יותר גרוע מזה," אני לוחש לה,"שכחתי למלא את חובתי כבעל בליל כלולותיו," אני עונה לה.
היא פורצת בצחוק. "איך שכחנו מזה?"
*
אנחנו מגיעים לחנות הבגדים שנמצאת בסמוך לבית המלון. אף פעם לא ראיתי חנות כזו. המבחר בה כל כך שונה ממה שבעיר הגדולה.
המוכרת נראית כאילו יצאה מפוסטר של שנות השישים. היא עונדת מחרוזות של חרוזים צבעוניים בכל מיני גדלים וצבעים על צווארה, לובשת שמלת עם הדפס פרחוני ומגפיים שידעו ימים טובים יותר.
החיוך שלה חושף שיניים לבנות וחיוך שמאיר מבפנים.
"את מרשה להלביש אותך ילדה יפה?" היא שואלת את מאי, "בא לי להיות הסטייליסטית האישית שלך."
"ברור," עונה לה מאי בקול מתפנק, "אני מעולם לא קונה בגדים בלי הסטייליסטית האישית שלי."
"את כל כך יפה, והגיזרה שלך חלומית כך שכל דבר מתאים לך," היא אומרת לה.
"ברור," אומרת לה מאי,"רק אל תשכחי שאדמוניות כמו בכל זאת מוגבלות בצבעים."
"לא ילדה יפה כמוך, נכון?" היא פונה אליי.
"ברור שהוא יסכים איתה. הוא חושב שאני הכי יפה בעולם. לכן בחר בי," אומרת מאי.
"שתיכן צודקות," אני אומר. אני סומך על ההיפית שתלביש את מאי והולך לראות מה יש במחלקת הגברים. להפתעתי אני מוצא שם בגדים שהם ממש לטעמי.
אני ניגש למדוד אותם וכשאני יוצא מחדר ההלבשה אני רואה את מאי מסתכלת על עצמה במראה. היא לובשת שמלת טריקו שחורה פשוטה שמדגישה את מתאר גופה. היא מעתיקה את נשמתי.
"אני חושבת שאבחר בה ובזו עם הפסים," היא אומרת, "הן הכי קלאסיות, "תעשי לי מחיר טוב על שתיהן?"
אני רואה ערימה של בגדים על הדלפק. "מה עם כל אלה?" אני שואל.
"אהובי," היא אומרת לי,"יש לנו חובות על החתונה, אני לא יכולה לבזבז כל כך הרבה."
"תעשי לנו מחיר טוב ואקח את כולם," אני אומר למוכרת.
מאי שולחת בי מבט כועס.
"אין דבר שהוא יקר מידי בשבילך," אני אומר לה וקורץ .
"בזבזת עליי המון כסף," היא מתרעמת כאשר אנחנו יוצאים מהחנות.
"יש לך מושג כמה כל זה היה עולה בניו יורק?" אני עונה לה "וכפי שכבר אמרתי אין שום דבר שהוא יקר בשבילך אהובתי."
היא מביטה בי לרגע. "טוב," היא אומרת, "אני אלך שוב להתקלח ולהחליף בגדים ונעוף מהפה."
*
אנחנו שוב בדרך.
"סע לכיוון שיקגו," היא אומרת לי.
"אני לא מוכן שתעשי שטויות," אני אומר למאי.
"אתה תצטרך לסמוך עליי," היא אומרת לי. אני מעיף מבט עליה ויודע שאני יכול.
"תן לי לקרוא את התיק בדרך," היא אומרת.
היא שקועה בקריאה מידי פעם ממלמלת משהו לעצמה. אני לא מבין אף מילה ממה שהיא מדברת. הבעות פניה מלמדות אותי שהיא כועסת.
"נו באמת הם באמת חושבים שאת זה אי אפשר להפריח," היא אומרת בכעס.
הטלפון בכיסה מצלצל. "הבורר בעצמו ובכבודו מחפש אותי. שישכח ממני," היא אומרת לי.
"מאי אני לא מוכן שתסתבכי בגללי," אני אומר לה ויורד במחלף הראשון, "אני לא מביא אותך למקום שבו את יכולה להיפגע."
היא צוחקת.
"הטלפון הזה מראה שהאדמה בוערת, ושאני חשובה לו. אני רק צריכה להמשיך לנתח את כתב התביעה הזה כדי להבין.אני לא אתן לאיש לפגוע בך," היא אומרת.
שוב מצלצל הטלפון. "תדע לך שחוששים ממך. למי שמתקשר אליי כעת למספר של ניו יורק אין סיבה להתקשר אליי, אלא אם כן הוא מחפש אותך. תסתכל ותלמד," אומרת מאי.
*
מאי
אני יודעת שג'ורדן קורא לי אהובתי במשחק ועדיין אני מרגישה שייכת אליו. אני מרגישה שהוא ראש העדר שלי ואני מוכנה להגן עליו במחיר חיי.
אני לא אתן לו לראות את הפחד שמתעורר בי כעת.
"כן," אני עונה לטלפון.
"איפה מילר?" שואל אותי האיש מעבר לקו.
"טעית במספר אדוני," אני עונה לו ומנתקת.
"טוב לפחות אני יודעת מי זה," אני אומרת לג'ורדן, "חשוב לדעת מול מי אתה עומד. בוא נמצא לנו מוטל נחמד ונשב לעבוד על החומר. יש לי כמה רעיונות שאני חייבת לעבד לפני שאני יוצרת קשר עם הבורר."
"לא מאי," הוא אומר לי, "אני רוצה שנעשה משהו כייפי היום. את שקועה יותר מידי בזה. את חושבת שאני לא רואה את ההשפעה של כל זה עלייך? אני רוצה שנהנה היום, כי איני יודע מה יהיה מחר."
"אתה חושש מהמחר?" אני שואלת ומביטה לעיניו לראות מה הן אומרות.
"אינני יכול לנבא מה יהיה. דבר אחד אני יודע, שהוא יהיה איתך," הוא אומר.
אני מחכה שימשיך, אבל הוא שם מוסיקה ושותק.
"דבר איתי," אני אומרת לו ומושיטה יד להשתיק את המוסיקה.
הוא תופס את ידי, מקרב לפיו ומנשק אותה.
"אני רציני מאי. את עוזרת לי לנשום יותר טוב ואני לא מתכוון לוותר עלייך, גם אם אצטרך לעבור שורה שלמה של כלבי שמירה ולעמוד מול הבורר."
בר אבידן
מאמינה באהבה
©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.
בר אבידן