מאי סורנטו
אין לי מושג מי זה היה שרכב על האופנוע, אבל המראה הזה מוכר לי כל כך.
לרגע דמיינתי לראות כדור יוצא בדרכו אליי. או אולי אליו?
לרגע שמחתי ששמעתי שהם מתקשרים אליו, כי זה אומר שהוא לא יעד לחיסול. בינתיים..
אין לי מושג מיהו באמת.
האם הוא היה בסך הכל פיתיון עבורי?
האם שתל משהו בדירה שלי?
האם בגלל זה היה שיכור? כי לגבי זה אין לי ספק, הריח שנדף ממנו היה אמיתי.
אני שוב צריכה לברוח.
אין לי מושג מה פסק הדין נגדי.
ככל שאני חושבת בבהירות, ברור לי שהם יודעים מי הוא.
האם הם מתכוונים להרע לו בגללי?
אני נחושה בהחלטתי. אני חייבת להעלם שוב.
דיוס מיו, מי יושב שם בשמים ומחליט להתעלל בי ככה דווקא ביום שקיבלתי כזה קידום?
האם מלך שיקגו יודע שאני פיית הציורים?
דבר ראשון שאני צריכה לעשות הוא לטפל בטלפון שלי.
שוב עליי להחליף מכשיר ומספר.
אני חייבת לשבת ולחשוב, ולא לפעול תחת לחץ זה עלול לגרום לי לעשות טעויות.
אני עושה את הדבר היחיד שמסוגל להרגיע אותי ולאפס אותי כעת.
אולי זה נשמע מטורף אבל אני מחליטה ללכת לרחוץ כלים בסטארבקס.
"מה קרה מתוקה?" שואלת אותי מירל אחראית המשמרת.
"את יודעת איך זה," אני עונה לה, "אני צריכה לשטוף את הראש מהג'וקים שמסתובבים לי בפנים."
"שלא תביני לא נכון. אני אוהבת שאת באה לעזור. את זריזה והלקוחות תמיד משבחים את העובדה שהספלים מבריקים יותר מתמיד," היא אומרת לי, "אבל זה מעציב אותי לראות אותך חסרת מנוחה."
"אוי מירל," אני אומרת ונאנחת, "זה היה אמור להיות היום המאושר בחיים שלי. קיבלתי קידום ענק, הגבר שאני מאוהבת בו סעד איתי בצהריים. היה יום מושלם. אבל שם בשמים לא אוהבים אותי רגועה ומאושרת. הם חייבים להזכיר לי שאני לא שייכת לעדר, אני זאבה מנודה על כל המשתמע מכך. לפעמים אני כבר מצפה שהכדור יגיע ויסיים את כל הזה."
"מאי אל תדברי כך. מה שלא עשית אין סיבה שמישהו יהרוג אותך," אומרת מירל.
פתאום אני קולטת שאני מעמידה גם אותה בסכנה. אם הם יודעים איפה אני הם לא יהססו לפגוע בכל מי שבא איתי במגע.
"אני חייבת ללכת," אני אומרת לה.
אני מסירה מעליי את הסינר, חוטפת את התיק שלי ופותחת את הדלת במהירות.
אני עושה בדיוק צעד אחד ומולי נעמד ג'ורדן.
"את לא נעלמת לי שוב," הוא אומר ואחוז בזרועי, "בואי נלך מפה."
"איך ידעת איפה למצוא אותי?" אני יורה לעברו, "מי אתה?"
"תירגעי מאי. אני לא ידעתי שאת פה. באתי לקנות קפה ומשהו לאכול. את יודעת שאני אוהב לקנות את הקפה שלי כאן. אני חי לבד ולא תמיד יש לי חשק להכין לעצמי לאכול. אני מבין אותך. תחשבי מה הרגשתי כששמעתי לאיזו משפחת את שייכת," הוא אומר לי.
המבט שלו חודר לתוך עיניי וגורם לי לרעוד.
העיניים שלו נראות לי כמו הר געש שעומד להתפרץ.
למדתי בחיי הקצרים לקרוא כל מיני מבטים.
אני יודעת איך נראה רצח בעיניים. אין טיפה ממנו בעיניים שלו.
הוא לא נראה כמו מישהו שרוצה להרע לי.
"איש לא בוחר לאיזו משפחה להיוולד," אני עונה לו, "כשם שאיש אינו בוחר להיוולד לאימא שהיא.."
אני משתתקת.
"עלתה בי היום המחשבה אולי נשלחת לפתות אותי, לעקוב אחריי. אני לא חושב כך כעת. אני חושב ששנינו נקלענו למקום הלא נכון. בואי נסתלק מפה," הוא אומר לי.
"מאיפה עליי לדעת שלא אתה הוא זה שנשלח לפתות אותי, לראות אם אתמסר לך, לספור את צעדיי?" אני שואלת.
"מאי, נפגשנו באחד הרגעים הכי שפלים בחיים שלי. ראית איך נראיתי באותו בלילה. את חושבת שכך היית אמור לשבות את ליבך?" הוא אומר, "בואי נלך מפה למקום שאיש לא ימצא אותנו. אני מבטיח לספר לך הכל."
"ולמה שתסמוך עליי, עכשיו שאתה יודע שאני סורנטו?" אני שואלת אותו בהתרסה.
ג'ורדן מילר
אני מתקשה לחשוב בהיגיון.
כאילו שלהיות במלכודת כשכלב השמירה משגיח על צעדיי זה לא מספיק.
אני מרגיש שנלקח ממני המקום היחיד שהאמנתי שהוא האי השפוי שלי.
כל אישה אחרת, בכל זמן ומקום אחרים, כבר הייתה מתמסרת לי
אפילו בלי שאבקש.
על מאי אני לא חושב במושגים כאלה של לכבוש ולהשתעמם מהר.
יש בה משהו, מעבר לתמימות שלה. היא חדת מחשבה ולשון, היא מצחיקה אותי,
אני מוצא עצמי הולך שבי אחריה. מוצא עצמי מדבר בסגנון המיוחד שלה,
מצד אחד…
היא חסרה לי כשאני לא לידה.
מה עובר עליי?
לא מספיק שפרץ הרגשות תפס אותי לא מוכן, באה המכה הזו שהיא סורנטו.
אני מבין שלהתרכז בעבודה כבר לא אוכל והולך לבית הקפה שהאווירה בו מצליחה תמיד לגרום לי להתרכז בעבודה.
הגורל רודף אותי וברגע שאני מושיט יד לפתוח את הדלת יוצאת ממנו מאי.
אני לא יודע מה לעשות. דבר אחד ברור לי שאני רוצה ללכת איתה למקום שאיש לא ימצא אותנו ולדבר.
"על מה יש לנו לדבר?" היא שואלת, "הרי אני לא יכולה לשנות את מי שאני."
אני אוחז בידה בעדינות והולך איתה חזרה לבניין. אני כל כך רוצה להעלם מכאן שאני לא טורח להסתכל אם יש מעקב אחריי.
אני מתלבט לרגע האם לעלות לקחת דברים מהדירה ומחליט שלא.
אני יורד איתה לחניון ונכנס לרכב. "אני לוקח אותך מחוץ לעיר למקום בו נוכל לדבר באין מפריע," אני אומר לה, "אני יודע שברגע זה את לא סומכת עליי ואני לא בטוח אם אני סומך עלייך. דבר אחד אני יודע שאני לא מוכן עדיין לוותר עלייך."
אני מתניע את הרכב ויוצא מהחניון במהירות. מבט מהיר על המראה נותן לי להאמין שאין אחרי מעקב.
"אני לא יודעת למה אני באה איתך," אומרת לי מאי, "מרגיש לי בפנים שאני לא טועה. תבטיח לי שלא תבגוד בי. אני לא בחרתי להיוולד למשפחה שנולדתי. מגיע לי לבחור את דרך חיי כפי שאני רוצה."
"את יודעת מאי לבנות אמון לוקח שנים לבנות. אני לא יכול להבטיח לך דברים שאת צריכה ללמוד לבד. אני יודע שאני לא אבגוד בך. מה שלא יהיה אני לא אתן למישהו לפגוע בך," אני אומר לה.
"למה?" היא שואלת.
"את התשובה הזו אני לא יכול לתת לעצמי," אני עונה לה.
"איך אני יכול להסביר לך שלמרות שראית אותי באחד מהמקומות הנמוכים שהייתי בהם,
מקום שאני מאד מתבייש שהייתי בו, אני עומד מולך וחשוב לי להראות לך שאני אחר? אין לי הסבר. בכל מצב אחר הייתי מתעלם מהתקרית המביכה הזו," אני אומר.
"החיים דוחפים אותנו לכל מיני מצבים שלא בשליטתנו. יום אחד אתה קם בבוקר, מביט אל השמים הכחולים, נושם אוויר נקי מלוא הריאות ואיפה שהוא בדרך מהבית למקום אליו אתה צריך להגיע אתה מגלה שבריאות שלך התערבב גם פיח שמזהם לך את הגוף, ואתה מתקשה לנשום," היא אומרת לי.
"זה מה שקרה לך?" אני שואל.
"זה מה שקרה לך בלילה ההוא שהלכת לנגן היכן שהלך וחזרת שיכור לגמרי. תמיד חשבתי שמוסיקה מרפאת הכל. כך זה היה אצלי פעם כשעוד הייתי נסיכה," היא אומרת.
"את מנגנת?" אני שואל.
"כמו כל נסיכה למדתי לנגן על פסנתר, והשתתפתי בשעורי בלט," היא אומרת לי במירמור.
"אני מבין שלא אהבת את זה," אני אומר.
"אתה לא תבין את זה," היא עונה ומסתגרת, "גם ככה פטפטתי יותר מידי."
"ממתי את מציירת?" הוא שואל.
היא מסתכלת עליי. "כל השיחה הזו הייתה בגלל הציור שלי? יש משהו רע בזה שאני אוהבת לצייר?"
"מאי מאיפה זה בא?" אני שואל.
"אתה זוכר שאין לי אמון בך?" היא אומרת.
"ובכל זאת באת איתי," אני אומר לה.
"כן, בשביל הסיכוי שאני טועה. העיניים שלך מדברות אליי בשפה שאני אוהבת," היא אומרת, "אני לא מאמינה שהן כל כך שקרניות."
"ומה אומרות לך העיניים שלי?" אני שואל.
"יש בהן הכל. העוצמה של הגבר שאתה. אתה מהזאבים החזקים בלהקה, אבל הן פצועות ממלחמות שלא אתה רצית. לא מסוג המלחמות על טריטוריה או הנקבה שלך, אלא …את זה אני עדיין מנסה לפענח," היא אומרת.
"ומה מכל מה שאת אמרת את אוהבת?" הוא שואל.
"אני לא פסיכולוגית או משהו כזה. אני בסך הכל ילדה שלא ראתה הרבה בחיים שלה וראתה את כל מה שלא הייתה צריכה," היא אומרת.
"את מלאה חידות," אני אומר לה, "את תמימה ומלאת חוכמת חיים."
"הייתי אומרת שאני יותר מלאת חוכמת רחוב. אני לא כל כך חכמה," היא אומרת בעצב.
"את מאד מחמירה עם עצמך. את יודעת, אף אחד לא מושלם," אני אומר לה.
אנחנו ביציאה מהעיר ואין לי מושג לאן לנסוע. בחיים לא עשיתי מה שאני עושה כעת.
"אז למה בעצם אנחנו נוסעים?" היא שואלת אותי מעירה אותי מהמחשבות, "כי יש שתי אפשרויות: האחת שמה שקרה קרה בגללי, והשנייה שזה בגללך.
עכשיו, אם זה בגללי אז יש שתי אפשרויות: האחת שאתה רוצה לשמור עליי ולהרחיק אותי ממה שקרה, שעדיין אני לא בדיוק מבינה מה, והשנייה שאתה מוביל אותי לידיהם.
אם אני טועה וזה בגללך אז יש שתי אפשרויות:" היא אומרת ובוחנת את תגובתי.
"אני מקשיב לך," אני אומר לה משועשע, "התחלתי להתרגל לאופן שאת מדברת.
"האחת היא שאתה עושה את זה בגללי, כדי להגן עליי, וזו החביבה עליי, והשנייה שהיא שאתה רוצה למלט את עצמך ממצב מסוים.
שגם כאן יש שתי אפשרויות: האחת שאתה באמת רוצה אותי איתך, והאחרת שכלל לא מוצאת חן בעיניי, והיא שאני בת ערובה.. רגע. אני מתחילה להסתבך עם עצמי. השאלה היא," היא מסכמת את העניין, "אם אנחנו בורחים בגללי או בגללך."
"אנחנו לא בורחים," אני עונה לה, "אנחנו מתרחקים כדי שיהיה לי ראש נקי יותר לחשוב מה לעשות. לפעמים שמדברים עם מישהו בקול הדברים נעשים ברורים יותר."
"זה הדבר הכי הגיוני שאמרת מאז שיצאנו לדרך," היא אומרת ומתעלמת מהעבודה שזו היא שמדברת רוב הזמן.
"ספרי לי משהו עלייך. לא סוד, סתם כל מה שעולה לך בראש. ספרי לי איזה רעיונות נוספים יש לך לגבי הליין לגברים," אני שואל.
"אתה מבין שבחיים שלי לא ראיתי גבר…מעולם לא הייתי באינטימיות עם גבר. אני לא ממש יודעת מה גברים אוהבים? אני לא אחת שמסוגלת לצייר נשים עם ציצים גדולים חצי ערומות כלומר מבחינה טכנית אני יודעת, אבל לא מוכנה לחתום את השם שלי על תמונות כאלה. אני מתחילה לחשוב שאולי זה לא בשבילי," היא עונה.
"לא מאי, את לא מרימה ידיים. אנחנו נשב ונלמד את זה ביחד. אני אלמד אותך מה שאת רוצה," אני אומר.
"אני לא מתכוונת לשכב איתך בשביל שום עבודה!" היא אומרת לי בכעס.
"זה ממש לא מה שאמרתי. אני מדבר על לימוד מתוך מה שנמצא באינטרנט," אני אומר לה.
"תבטיח לי שלא תיגע בי נגד רצוני," היא מבקשת.
"אני אחכה עד שתרצי," אני צוחק.
"ידעתי שאי אפשר לסמוך עלייך!" היא אומרת בקול, "אני רוצה לרדת."
"מאי תירגעי, צחקתי איתך. זה היה מתבקש מהאופן שבו התנסחת. אני לא אגע בך, מבטיח לך," אני אומר.
"תזהר ממני. אמנם אני זאבה מנודה אבל האינסטינקטים של חיית טרף טבועים בי מלידתי. זה שאני בת לא הפריע לאבא שלי להנחיל לי את תורתו. הוא היה בטוח שבגילי כבר אנהל עבורו את העסקים," אומרת מאי.
"זה אחד הדברים שאני רוצה לשמוע ממך," אני אומר לה.
"אני אמנם מנודה אבל לעולם לא אמכור את המשפחה שלי, גם אצטרך לשלם במחיר חיי, שגם כך לא שווים הרבה," היא עונה לה. הטון שלה כל כך נשמע לי פתאום כל כך שונה.
"אני לא אתן שמשהו רע יקרה לך," אני אומר לה.
"זו הבטחה שאתה לא יכול להבטיח לי," היא אומרת בעיניים עצומות.
"אם ינסו לפגוע בך אתן להם אותי," אני אומר, "אני כבר עם רגל אחת כבר שם."
"אל תגיד לי שעורך הדין המהוגן עובר צד," היא אומרת, "אל תכנס לשם בבקשה. זה עולם שלא מתאים לאיש כמוך."
בהחלטה של רגע אני יורד מהכביש הראשי לכיוון האוקיינוס. אני עוצר בתחנת הדלק שממוקמת ממש ליד הירידה מהכביש.
"בואי נלך לקנות משהו לשתות ולאכול ונשאל פרטים על בתים להשכרה," הוא אומר.
אני מודה על כך שקיבלתי מלקוח היום כסף מוזמן. הדבר האחרון שאני רוצה הוא להשאיר עקבות אחרי. אני קונה שני כרטיסי טלפון ששולמו מראש. "מעכשיו את מתקשרת רק מהכרטיס הזה ולא מדברת יותר מדקה," אני מורה לה ומגיש לה אותו.
היא צוחקת. "האפרוח מלמד את אמא איך להתנהג."
"אפרוח. יום אחד את עוד תשלמי על הכינוי הזה. חכי, חכי.." אני אומר לה.
היא מחניקה חיוך.
"כן, כן, עוד תראי," אני עונה, "ולא שאני לא מעריך אותך. אני חושב שאת זאבה מקסימה."
אנחנו מוזגים לנו קפה מהמכונה ובוחרים כריך וכמה חבילות של חטיפים. "וגם שוקולד," היא מבקשת.
"תיתן לה גם שוקולד. בעצם כמה שהיא רוצה ממנו," אני אומר.
"אני אוהבת שגבר אוהב לפנק את האישה שלו," היא אומרת לי.
"את רואה שאני יודע להתנהג," אני עונה לה.
אני לא מספר לה איזו מהפיכה עושות לי המילים שלה.
כמה היא מצליחה לגעת לי במקומות חשופים שלא נתתי לאף אחת לפניה לגעת בי.
"אישה שלו," אני מעבד את המילים בראש ועוצם את עיניי.
לו רק ידעה כמה אני רוצה לכבוש אותה ברכות.
אני יודע שהיום הזה יגיע שאהיה המורה שלה, שילמד אותה מה היא אהבה.
"המוכר נתן לי כמה כתובות של חדרים להשכרה, וכתובות של כמה מהמוטלים בסביבה. מה את חושבת שעדיף?" אני שואל אותה.
"מצד אחד," היא אומרת וגורמת לי לחייך, "עדיף שנהיה לבד, שאיש לא ידע עלינו. מצד שני, אולי אנחנו נהיה יותר בטוחים כאשר יש אנשים מסביבנו. אוף, אני אלא יודעת מה להחליט. בכל מסלול הבריחה שלי אף פעם לא הייתי עם מישהו שהייתי קשורה אליו. יכולתי לקום ולהעלם מתי שבא לי, או יותר נכון מתי שהרגשתי רדופה."
"את איתי אין לך מה לפחד, כבר אמרתי לך. אנחנו לא בסכנה. כבר הסברתי לך שרציתי רק להתרחק כדי שנוכל לשבת ולדבר," אני אומר לה, "בלי להעיף כל הזמן מבט לצדדים מחשש שמישהו ישמע או יראה אותנו יחד."
אנחנו עוברים בכמה מהכתובות שנתנו לנו. בכל אחד מהחדרים יש שתי מיטות נפרדות ועדיין אף אחד מהם לא מוצא חן בעיניה. אני מתפלא שדווקא החדר במוטל שמכיל מיטת זוגית גדולה הוא האחד שהיא בוחרת.
"המחיר שלו סביר?" היא שואלת, "כי אותו אני רוצה."
"ניקח את החדר," אני אומר לפקיד הקבלה.
"לכמה זמן?" הוא שואל.
"האמת," אומרת מאי, "שהיינו בדרך להפלגה אבל בגלל תאונה בדרך לא הגענו בזמן. אפשרי שניתן לכם תשובה בבוקר אחרי שנדבר עם בעל חברת הספנות?"
"אין בעיה גברת.." הוא עונה לה.
"מילר..סון," אני עונה, "אנה וג'קוב מילרסון."
אנחנו עולים לחדר. "אני מניח ששנינו שמנו לב אותו דבר," אני אומר בשעה שאני הולך להסתכל דרך החלון על הנוף.
"הכרזה של חברת הספנות מילרסון בהחלט נתלתה בעמדת הקבלה שם עבורינו. סך הכל זה נשמע הגיוני שנצא להפלגה בירח הדבש שלנו, אתה לא חושב? זה לא מה שנהוג במשפחה שלך מר מילרסון?"
אני מתפרץ בצחוק. "אני דווקא יכול לראות את אבא שלי ואחי שוכבים להשתזף על סיפונה של יאכטה מפוארת. אני לא כזה. במשפחה שלי אני נחשב לזאב בודד."
היא מסתכלת עליי. אני מרגיש שהיא בוחנת כל תו על פניי. אני מביט במבט החוקר שלה ומתמלא ברגש כלפיה.
"העיניים שלך מוצפות," היא אומרת לי.
"בגללך," אני אומר לה, "את לוחצת לי בכפתורים נסתרים של הרגש."
"איך זה שאתה מעורב עם משפחת פשע? בבקשה על תשקר לי אני קולטת שקרים בשנייה," היא אומרת.
"יש לך חושים חדים מאד, ובכל זאת את לא קולטת אותי?" אני שואל.
"את יודע שאני עורך דין," אני מתחיל לספר לה, "נתבקשתי להגן על מישהו מהעולם הזה שאני כלל לא מכיר."
"מה עשית שגרמו לך לייצג אותו?" היא שואלת.
"מי את מאי סורנטו?" אני עונה לה בשאלה.
*
מאי
"אני בת סורנטו," אני עונה לו, "את זה אתה כבר יודע."
"תסבירי לי. אני לא מעורה בעולם הזה כפי שאת מבינה. אני יודע שאת כן, כיוון שאת קלטת היום מה שעומד לקרות," הוא אומר לי.
אני נושמת עמוק.
אני לוקחת את ידיו בידיי. באצבעותיי אני מגששת אחרי הדופק שלו. אני לא מרגישה אותו. אני מישירה מבט אליו ורואה שהוא מקמט את מצחו בניסיון להבין מה אני עושה.
אני מניחה את ראשי על החזה שלו. הוא מלטף את שיערי.
אני מרגישה את הלב שלו מתרגש ממני.
אני מחכה שפעימות ליבו יירגעו.
"אתה מבין שאיש לא בוחר באיזה עולם להיוולד. כשאת נולדת בארמון עם מעקה מזהב, ותמונות אומנות יקרות על הקירות את לא עוצרת לרגע לחשוב מאיפה יש להורים שלך בית כזה. זה מה שאת יודעת ואת חושבת שכולם חיים כמוך. ביחוד כשאת גדלה מוקפת באנשים ששומרים על כל צעד שאת עושה.
אני שמה את החיים שלי בידיך. אין לי כבר מה להפסיד. אני עייפה מהמנוסה, עייפה מלא להיות שייכת לאיש. אני בתו של מלך שיקגו," אני אומרת לו, "על כל המשתמע מכך."
"אני לא מבין מה זה אומר," הוא עונה לי. הלב שלו ממשיך לפעום בקצב אחיד.
אני יודעת שהוא לא משקר.
"אבי הביולוגי הוא ראש משפחת פשע. ארמנדו סורנטו," אני אומרת, "מה אתה מתכוון לעשות בי כעת?"
"אני רוצה שתעזרי לי ללמוד איך העולם הזה עובד. מה הקודים בו. אסור לי לעשות טעויות," הוא אומר.
"אתה יודע שמתים רק פעם אחת, נכון?" אני שואלת אותו. ומקשיבה ללב שלו.
"הבעיה שפסק הדין שאשיג יקבע את חייו של מישהו יקר לי," הוא אומר.
אני רואה אותו מאגרף את ידיו.
"ספר לי," אני אומר ומתיישבת מולו.
אני לא יודעת מה גורם לי לעשות אבל אני מכניסה את אצבעותיי בשערו ומשחקת בו.
הוא מביט בי מופתע. אחר כך מבטו מתחדד והוא בוחן אותי בעיניים מצומצמות שעה ארוכה.
"אחי הבכור הוא עורך דין כמוני. מה היה לו חסר בחיים אני לא יודע. מה גרם לו להתחיל להשתמש בסם אין לי מושג," הוא אומר ונושף החוצה את האוויר הכלוא בו.
"אז יש לו עניין עם מרצ'לו," היא אומרת.
"מאיפה לך השם הזה?" הוא שואל.
"יש מלך לכל דבר. מרצ'לו הוא ברון הסמים. אם זה לא הוא איך אתה יודע מיהו סורנטו?"
"שמעתי את השם רק פעם אחת," הוא אומר לי, "בפעם ההיא שאמרו לי יש לך עסק עם סורנטו."
אני שותקת. מנסה לעבד בראשי את מה שסיפר לי.
"בואי נלך לטייל," הוא אומר פתאום.
אני מביטה החוצה.
חושך בחוץ.
מה הסיפור שלו? מה הוא מתכנן לעשות איתי?
אני מעמידה פני גיבורה, אבל בשעה שאני יוצאת החוצה אני רועדת.
אני מבינה שכל הדיבורים האלה שהחיים שלי לא שווים, שלא משנה אם אמות, הם שקרים שאני מאכילה את עצמי.
אני רוצה לחיות.
אני רוצה ללמוד מהי אהבה אמיתית.
אני רוצה למצוא גבר שיסתכל עליי בעיניי בוערות, בדיוק כמו ג'ורדן.
"אני מפחדת," אני אומרת לו.
"ממה?" הוא שואל.
"מהחושך," אני עונה.
"למה?" הוא שואל.
"בגלל שלעולם אינך יודע מה מסתתר בו," אני עונה לו.
"אני מבטיח לך שהלילה ההוא שראית אותי שיכור הוא חד פעמי. אני זאב שיישן עם עין אחת פקוחה," הוא אומר.
הוא אוחז בידי מניח אותה על ליבו. "את מאמינה בי?"
"אני מאד רוצה להאמין," אני עונה לו, "אבל תבין שגם אני לא מסוגלת לתת אמון מלא."
אני לא יודעת למה. האם זה בגלל שהתרחקנו מהעיר, או שבאמת מזג האוויר השתנה, אבל אני מרגישה שפחות קר לי.
אנחנו הולכים לאורך הרחוב הראשי. אני מסתכלת על חלונות הראווה המוארים. "אולי נלך לקנות פה מחר," אני אומרת לו, "המחירים פה ממש זולים ואין לי אפילו בגד אחד להחלפה."
אנחנו ממשיכים במורד הרחוב ושומעים מוסיקה מתוך הפאב.
"בוא נכנס," אני אומרת לו.
אנחנו ניגשים לבר ומתיישבים. "אולי אתם צריכים עזרה במטבח? אולי בשטיפת כלים?" אני שואלת, "אין לנו מזל גנבו לנו את התיק. זה כל כך מבאס שדבר כזה קורה באמצע ירח דבש. אם תרצו בעלי יכול לנגן לכם."
"באת לי בזמן. דורותי רבה עם בעלה ולא באה לעבודה, ועכשיו חסר שתגיד שאתה מנגן על גיטרה ואני בכלל מסודר," עונה בעל הפאב.
"מעולה," אני אומרת ומוחאת כפיים, "אני אנה, אבל אתה יכול לקרוא לי אנני, וזה בעלי ג'קוב ,אבל אם תקרא לו ג'ק הוא יענה לך גם."
"אתה רואה אהובי, הכל מסתדר. שום דבר לא יהרוס לנו את ירח הדבש. העיקר שאנחנו אוהבים," אני אומרת ומניחה את ראשי על כתפו.
"אתם כאלה מתוקים יחד," הוא אומר לנו בחיוך.
"נכון?" אומר ג'ורדן, "ביום שעיניי נחו על הילדה היפה הזו אמרתי לה שהיא תהיי אשתי, זוכרת מתוקה?"
"בטח שאני זוכרת. אני יכולה אפילו לומר לך איפה זה היה. הלכתי לקנות פרחים לחברה ליום הולדת ואתה נכנסת לאותה חנות ממש. בחרת זר פרחים לאימך. בהתחלה לא ראיתי אותך, אבל המוכרת הפנתה את תשומת ליבי אליך. ברת מזל מי שתהיה אשתו של הגבר הזה, היא אמרה לי, גבר שקונה פרחים כאלה לאימא שלו ידע איך להתנהג עם האישה שלו. הסתכלתי עליך ונשביתי בקסמייך."
"מתוקה אמיתית," אומר בעל הפאב.
"את יודעת לבשל?" הוא שואל.
"כן," אני אומרת, "עבדתי לא פעם בפאב. זה לא שאתה מגיש אוכל גורמה."
אני נכנסת למטבח ומתחילה לקבל הוראות מאוון הטבח. אני עובדת בזריזות והוא מרוצה ממני. "אז מה את נשואה? את נראית ילדה," הוא אומר.
"סוד הנעורים הוא המתנה של המשפחה שלנו. אני בת עשרים ושבע, אבל עדיין נראית ילדה," אני אומרת.
"אז מה עושה ילדה כמוך במטבח בעיר זרה?" הוא שואל.
"הדבר הכי מעצבן שיכול לקרות לאדם בירח דבש. עצרנו לרגע בתחנת דלק להשתין וגנבו לנו את הכל מהרכב. לפחות אותו השאירו לנו," אני מספרת לו.
ואז אני שומעת את צלילי הגיטרה.
גם בלי לראות אני יודעת שזה הלב של ג'ורדן שפורט עליהם.
אני יודעת שמה שראית בעיניו הופך כעת לצלילים העצובים האלה.
הלב שלי מתמלא ברגש כלפיו.
זה אולי מה שהייתי צריכה לשמוע, את הצלילים שמפיקות האצבעות שלו, את הקול שלו שאמנם שר מילים של אחרים, אבל אלו מילים שהוא בחר לשיר אותם.
הוא שר שירי אהבה ואני מרגישה שהוא מדבר דרכם איתי.
לראשונה מזה חמש שנים אני מרגישה שאני יכולה להרפות, שיש באמת סיכוי שאהיה שייכת למישהו, ולא משנה באיזו תסבוכת אנחנו מצויים כעת.
ואז מצלצל הטלפון שלי והשם של אימא מופיע על הצג.
אני מושיטה יד לענות ונזכרת שאסור לי.
אני מוציאה את כרטיס החיוג שקנה לי ג'ורדן בתחנה. "אני יוצאת רגע לחצר. אני חייבת לענות לטלפון," אני אומרת לאוון.
"היי אימא. הכל בסדר?" אני שואל
"מאיפה את מתקשרת מאי?" היא שואלת.
"מה זאת אומרת? אני מתקשרת מהטלפון שלי," אני עונה.
"המספר לא מוכר לי," היא אומרת.
"אין לי מושג על מה את מדברת. אני מתקשרת מהטלפון שלי. לא החלפתי אותו מאז שעזבתי את הבית," אני עונה לה.
"שמעתי דיבורים שראו אותך עם גבר שעובד עם מישהו מהמשפחה," היא אומרת.
אני יודעת שאין טעם שאכחיש.
"אני אפילו לא יודעת את שמו. פגשתי אותו במסעדה. השירותים היו מקולקלים והוא הציע לי לקחת אותי לבניין ממול בו הוא עובד. החלפתי איתו מילים בודדות," אני אומרת.
"אז הוא לא חבר שלך?" היא שואלת.
"חבר שלי? אימא הבטחתי לך שלא אעשה שטויות. את יודעת שאין לי חבר. אם היה לי את הראשונה שהייתי רצה לספר לה."
"הוא לא שאל אותך כלום אחרי שנאמר לו שאת סורנטו?" שואלת אימא.
כבר ברור לי שמאזינים לנו.
"נראה לך שהלכתי איתו? עזבתי מייד כשזה קרה," אני אומרת, "וכמובן בדקתי שאיש לא עוקב אחריי."
"בסדר," היא עונה לי.
"אימא, אני רוצה שתדעי שמה שלא יקרה, אני לעולם לא אבגוד במשפחה. אני לא אספר מה שאני יודעת לאף אחד. אולי אני זאבה מנודה, אבל הנאמנות שלי לאלפא היא נצחית," אני אומרת, "אני לעולם לא אשכח מי הייתם בשבילי."
"איפה את מאי?" היא שואלת.
"אני שותה קפה עם חברות בסטארבקס," אני עונה, "את יודעת שאני לא מבלה בפאבים ובמועדונים כי אני לא שותה. אצלך הכל בסדר?"
"כן," היא עונה.
"אימא אני אוהבת אותך מאד. לעולם אל תשכחי את זה," אני אומרת.
ברור לי כעת שאבא יודע את מספר הטלפון שלי.
ברור לי שלא אדבר יותר עם אימא שלי.
אני מקווה רק שהיא תשלם על כך שהיא יודעת את המספר שלי מחיר כבד.
אני חוזרת ועובדת במרץ את שארית הערב, נותנת לצלילי הגיטרה לחדור אליי ולהשקיט אותי.
אני יודעת שהלילה הזה אני אחצה סופית את הקווים.
אני יודעת שלא אתן לג'ורדן לחצות אותם לצד השני.
אני אעשה כל שביכולתי שלא ילמד דבר על העולם ממנו אני באה.
אני אעשה הכל כדי לשחרר אותו מהחוזה שקשר אותו לעולם הזה.
אני לא יודעת עדיין איך, אבל חושי הזאבה מתעוררים בי מלוא עוצמתם.
אני יודעת שכל החששות שהיו לי לגביו לא היו מוצדקים. יש בי אמון מלא כלפיו.
*
ג'ורדן
אני מודה שהתקשיתי בהתחלה עם השקרים של מאי.
יותר מזה מהקלות בהם הם נאמרים.
אני מתחיל לקלוט שהיא במלחמת הישרדות. אני מבין שהיא לא לוחמת רק עבורה
אלא גם עבורי. יש בה מצד אחד נאמנות לבית ממנו באה, מצד שני אני יודע בביטחון מלא שהיא תעשה כל מה שהיא יכולה לעזור לי.
אין לי יותר ספק בה.
אין גם ספק שאני לגמרי מאוהב בה ומוכן להגן עלייה.
הזאב הבודד שאני מתגעגע לזאבה כמו שלא הרגשתי מעולם. תמיד נהניתי מהחופש שהיה לי לעשות כרצוני ועכשיו אני מוצא עצמי מנגן ומתגעגע אליה למרות שהיא נמצאת באותו מקום שאני נמצא בו רק מוסתרת מעיניי.
אני מרבה לנגן שירי אהבה וגעגוע. ממש לא השירים הבועטים שאני נוהג בדרך כלל.
תמיד כשאני מופיע אני מתמלא אדרנלין ולא רוצה לרדת מהבמה. התגובות של הקהל הנלהב בדרך כלל רק מבעירות את האדרנלין וגורמות לי לנגן שעות בלי לרצות להפסיק.
כאשר אני חוזר מערב הופעה כזו לוקח לגוף שלי להירגע מעודף האדרנלין שוב.
הקהל מוטרף מהנגינה שלי הערב. אני נהנה לשמוע אותם שרים איתי, מניפים מצתים דולקים באוויר ושולחים לי משקאות אותם אני מחלק לנגנים האחרים.
כל אותו זמן יש לי רק דבר אחד בראש. האם היא מבינה שאני מנגן לאוזנייה בלבד?
ואז היא מופיעה ובידה שתי צלחות.
היא מסמנת לי בראשה שאבוא לאכול איתה.
"שמתי הרבה אהבה בארוחה הזו. בכל זאת זו הארוחה הראשונה שלנו כזוג נשוי," היא אומרת לי.
"וואו, את בהחלט יודעת לבשל אשתי," אני אומר בהתפעלות אחרי שאני טועם מהמנה.
"זה מתכון שלי מבית אימא," אני לוחשת לו, "זה לא בתפריט. בישלתי אותו במיוחד עבורך."
אני לוקח את ידה ונושק לה. "הנשיקה הראשונה שלנו כזוג נשוי," אני אומר לה.
"זה מרגיש כל כך נעים," היא אומרת, "השפתיים שלך על העור שלי."
"הבטחתי לך שאהיה סבלני איתך," אני אומר לה, "למרות שברגע זה מה שאני באמת רוצה לעשות הוא לנשק אותך ולרשום את שמי על שפתייך כדי שאף אחד אחר לא ינשק אותך פרט אליי."
"מבטיחה לך שלא יהיה אחר," היא עונה לי.
"אני יודע מתוקה," אני עונה לה.
"כשנחזור אני אספר לך הכל. אתן את גורלי בידיך. אני יודע שאין לי מה לחשוש ממך. כשם שאני יודע שאת האחת שנועדת לי."
..
בר אבידן
מאמינה באהבה
כל הזכויות שמורות לבר אבידן.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.