**מייסי**
"קיוויתי לשמוע ממך את המילים 'אני אוהב אותך.' לקח לי זמן להבין שאני משלה את עצמי. לכן אינני רוצה שום קשר איתך יותר," אני אומרת פגועה לטיילור.
"בשביל מה באת לפה בכלל אם ידעת שאת לא רוצה לשכב איתי?" אומר לי טיילור בכעס.
"אני אשלם על החדר הלילה," אני מפטירה לעברו ופונה ללכת.
"אין צורך. החדר הזה בבעלותי," הוא עונה.
"כמה לא מפתיע שתחזיק חדר לתענוגותיך," אני נדה בראשי. איך לא חשבתי על כך?"
"מעולם לא הבטחתי לך דבר," הוא קורא אחריי.
"אתה צודק. זו רק הטיפשות שלי שחיפשה משהו עמוק יותר בקשר הזה."
אני יוצאת מהחדר, סוגרת את הדלת בשקט וחומקת לחדר המדרגות. אינני רוצה שיהיה ולו סיכוי קלוש שהוא יצטרף אליי למעלית, למרות שדי ברור לי שהוא יזמין מישהי אחרת, שכן לשם כך הוא מחזיק את החדר הזה, לא כן?
"מי יודע," עוברת בי המחשבה כשאני יורדת במרוצה במדרגות מהקומה העשרים של בית המלון, "אולי הוא בכלל נשוי? מעולם לא חשבתי על זה."
אני נכנסת לתוך הפארק. אמנם כבר לילה, אבל הפארק מואר כולו. אפילו יש כאן קבוצה שמשחקת כדור בסיס.
אני מתיישבת על המדרגות וצופה בהם. "מי מהם חבר שלך?" שואלת אותי בחורה צעירה שמתיישבת לידי.
"אף אחד מהם," אני מופתעת מהשאלה, "יש ביניהם רווקים?"
"ברור. חוץ מלו, זה השחור הגבוה, כולם רווקים. זה שמכה כעת הוא שלי. מת'יו," היא אומרת "ואני ליזי, קיצור של אליזבת."
"נעים מאד ליזי. אני מייסי קיצור של מיסיסיפי. שם מקורי, לא?" אני מציגה את עצמי.
"ומה יש במיסיסיפי שעל שמה את נקראת? אני מניחה שלא סתם קראו לך כך," היא שואלת בסקרנות.
"אבי הציע שם לאמי נישואין. אחי זכה לשם טקסס שמשם בא אבי ואחותי לשם פנסילבניה. את יכולה וודאי לנחש שהורי מורים להיסטוריה וגאוגרפיה."
"אז בואי נחשוב מייסי את מי אני משדכת לך," אומרת ליזי בפנים רציניות.
"אז ככה זה עובד? אם את באה לצפות במשחק את צריכה להיות שייכת למישהו?" אני שואלת בחיוך.
"אני אהיה גלויה אתך. את נראית לי שקטה כזו, נחמדה כזו. את רואה את הבנות שם?" היא אומרת ומצביעה על הספסלים בקצה השני של המגרש, "לא נראה לי שהיית אוהבת אותן. הן חושבות את עצמן ל… לא יודעת בקיצור שחצניות לא קטנות."
"את צודקת. אם יש משהו שאני רוצה להתרחק ממנו היום זה כל העולם הצבוע הזה," אני מודה בפניה.
"מישהו שרף לך את הלב לאחרונה," קובעת ליזי.
"חשבתי שהוא אוהב אותי. התברר שרק את הגוף שלי הוא אוהב. הרגשתי פתאום שאני בחורה כזו טיפשה, כזו זולה, אז עזבתי," אני עונה לה בגילוי לב.
"טוב עשית," עונה ליזי, "אל תאשימי את עצמך. אני בטוחה שהוא הוליך אותך שולל בהתנהגות שלו."
"זה מה שחשבתי, ובכל זאת האשמתי את טיפשותי," אני מודה, "אני שמחה שנפגשנו. את נותנת לי להרגיש טוב יותר עם עצמי."
"אז דבר ראשון שאנחנו עושות כעת זה מוחקות אותו מרשימת הטלפונים שלך, ומאנפרנדות אותו מכל מקום בו הוא מופיע," אומרת ליזי. אני שותקת. "כמובן כאשר תהיי מוכנה. בלי לחץ."
"יודעת מה? עכשיו זה זמן מעולה. לא רוצה לזכור את כל המילים ששלח לי," אני עונה בהחלטיות.
לא צריך הרבה בשביל להעלים אותו. כמה לחיצות כפתור ואין יותר זכר לטיילור.
"את באה איתנו לבר?" שואלת ליזי.
"למה לא," אני עונה.
"היי בנים, תכירו זו חברה שלי מייסי," אומרת ליזי בשעה שאנחנו הולכים לכיוון הבר, "ואין לה חבר לידיעתכם. כמובן לא לידיעתך מת'יו יקירי."
"למה הסתרת אותה עד היום?" שואל דייב שמסתכל עליי במבט שלא מסתיר את מה עובר לו בראש.
"סיפור ארוך," עונה ליזי ושתינו מתחילות לצחוק.
כשאנחנו נכנסים לבר הגברים הולכים לתפוס שולחן.
"בואי לרקוד," מבקשת ליזי, "המנופחות האלה אף פעם לא רוקדות ואני מתה לרקוד."
אני נענית לה בשמחה. "מתאים לי." אנחנו הולכות לרחבת הריקודים ומתחילות לרקוד.
"את בהחלט מעוררת סקרנות אצל הגברים בקבוצה, והבנות אלה מתפוצצות מקנאה," אומרת ליזי בהנאה.
"אני לא נהנית מזה שמישהי מקנאה בי," אני מושכת בכתפיי, "אני מעדיפה להישאר בצד. קנאת בנות היא משהו מאד לא נעים. בואי תראי איך אני גורמת לכולן להתאהב בי. תאמיני לי שעדיף לגייס אותן לצד שלנו. תזכרי שאנחנו חברות טובות וכל השאר משחק."
"היי בנות," אני פונה אליהן כשאנחנו חוזרות לשולחן, "ליזי סיפרה לי עליכן." אני משתתקת לרגע נותנת להן להתבשל עם המשפט הזה. "על כך שאתן חברות טובות, מבלות תמיד יחד."
"ממש," עונה אחת מהן, זו שלובשת מחשוף שמגלה יותר מאשר מסתיר.
"חשבתי לעצמי אם כך למה שלא אזמין אתכן לתצוגה, אם אתן רוצות כמובן. אני בטוחה שאוכל להשיג עוד כמה כרטיסים."
"על מה את מדברת?" היא מסתכלת עליי בזלזול.
"על התצוגה של מרי לואיז. על איזו תצוגה כבר אפשר לדבר בימים אלה בעיר?"
"מה לך ולה?" היא שואלת, הפעם בקול פחות מזלזל.
"אני עיצבתי את החנויות שלה," אני עונה באדישות, כאילו זה לא עניין גדול, "אני רואה שליזי באמת שמרה עליי בסוד."
**טיילור **
אני ניגש לחלון ומביט מבעדו. הרחוב מואר בפנסי רחוב. מעולם לא עמדתי כאן ליד החלון והבטתי למטה.
אני מנסה לעכל את מה שקרה כאן היום. אף פעם לא נתקלתי בנאום כזה מאף אחת. עמדתי שם שותק, אולי בגלל שכל כך לא הייתי מוכן למילים שלה. משהו בי נאטם.
לו רק ידעה מה אני חושב עליה באמת. לא הייתי מסוגל לומר לה, גם אינני בטוח שהייתה מאמינה לי. רק עכשיו שהיא איננה כאן אני מתחיל לקלוט כמה היא חסרה לי.
**
הכרתי אותה כשבאה לעצב לנו את המשרד. לפגישה היא הגיעה לבושה בחליפה שהדגישה את גזרתה המשגעת. אבל מה שמשך אותי היו דווקא העיניים המדהימות שלה שצבען חום בהיר מאד. אחר כך למדתי שכאשר היא מחייכת יש לה שתי גומות חן שמעניקות לה יופי מיוחד במינו.
כאשר התחילה לעבוד עם הצוות שלה היא לבשה ג'ינס וגופיה צמודה, וזה מה שגרם לי לאבד את השליטה על עצמי. הייתי מחכה כל יום שתגיע ומוצא סיבות להסתובב באזורים שהיא עבדה בהם.
לבסוף היא הבינה שאני לא נמצא שם סתם והתחלנו לדבר.
מפה לשם התגלגלו הענייניים והתחלנו להיפגש. האש בינינו נדלקה מהר והמפגשים היו רווי תשוקה. היות ואת החדר במלון אני חולק עם דיוויד חברי, הימים שהם שלי כולם מוקדשים לה. היא אינה יודעת זאת. מעולם לא אמרתי לה שמאז שהתחלנו להיפגש אין לי יותר עניין בנשים אחרות.
אבל כאשר אמרה מה שאמרה נבהלתי. מעולם לא אמרתי, לפי מיטב זכרוני, או לפחות כגבר בוגר, לאשה את צמד המילים "אוהב אותך."
**
לאט לאט זה מתחיל לחלחל במוחי שהיא באמת מישהי מאד חשובה בחיים שלי. העניין הוא שמעבר למספר הטלפון שלה אינני יודע פרטים אישיים עליה.
אני נכנס לגוגל לחפש מה כתוב עליה ולומד שהטלפון שלה בעצם שייך לחברה. זה מסביר מדוע שכשהייתה איתי שמעתי מתיקה שני צלצולים שונים. הבלתי מוכר לי הוא כנראה של הטלפון הפרטי שאת מספרו אינני יודע.
מצד אחד אני לא מצטער שלא אמרתי לה כלום כיוון שאינני מוכן להתחייב כלפיה, מצד שני זה סותר את מה שאני מרגיש. אני פשוט מתגעגע אליה.
עבר כבר שבוע ואני מחליט להתקשר אליה לעבודה. "מייסי עובד על פרויקט גדול מחוץ לעיר," אומרת המזכירה.
כאשר אני מבקש שימסרו לה שהתקשרתי אני נענה: "לא חושבת שזה יקרה."
אני מבין כבר שאין מה לעשות. אינני יודע איפה להתחיל לחפש אותה. כאשר מציע לי דיוויד לצאת אתו הערב לפאב, "לצוד לנו כמה איילות" כדבריו, אני נענה לו. לא בגלל שאני רוצה לצאת לצייד אלא כי אין לי משהו יותר טוב לעשות.
אין ספק שהמראה שלנו מושך תשומת לב. שני גברים בחליפות יקרות תמיד מהווים מוקד משיכה והתוצאות לא מאחרות לבוא.
"נו?" שואל דיוויד ומחווה בראשו לעברן.
"לא נראה לי," אני עונה לו. אני מרגיש שממש אין לי חשק להתחיל את המשחק הזה. "היה לי יום מתיש היום," אני מתרץ את רצוני לעזוב מוקדם מהרגיל.
אני מתקשר לחברי סיימון. "אני בדרך לפארק. החברה החליטו שעשר וחצי זו ה-שעה למשחק. אתה מצטרף?" אני שואל אותו.
"קצת מאוחר למשחק, ביחוד שמחר עובדים, אבל יודע מה, אני מצטרף," עונה לי סיימון.
"נפגש שם," אני אומר לו, "כולם כבר מחכים."
בכל מקום שמשחקים הגברים מתקבצות בנות. אומרים שדוגמניות נמשכות לספורטאים. אין ספק שהבנות כאן נראות מעולה. "למה זה לא עושה לי כלום היום?"
הן יושבות על הספסל ומקשקשות כל הזמן, נשמעות כמו זמזום של דבורים. אני רואה מידי פעם את המבטים שלהן עליי.
כשאנחנו עושים הפסקה אומרת אחת מהן לסיימון: "כל כך בא לי פיצה. אולי תזמין לנו?"
אני מתעב בנות שאוכלות אוכל לא בריא ביחוד שזה בשעה כל כך מאוחרת. 'בכלל,' אני חושב לעצמי, 'מה הן עושות כאן באמצע הלילה, הרי מחר יום עבודה.'
"אין בעיה בובה, תזמיני. הפיצה עליי," אומר לה סיימון שבוודאי רואה בה פוטנציאל לבילוי לילי.
"לא בשבילי," אני עונה לשאלתו מה אני רוצה להזמין. סיימון שמכיר אותי לא מנסה לשכנע אותי.
כשהפיצה מגיעה אנחנו מסיימים את המשחק למרות שעדיין לא תם הזמן. מהדיבורים שלהן מסתבר שהן דוגמניות ולכן אינן עובדות מחר.
יש עוד יומיים תצוגה גדולה של מרי לואיז והן אמורות להשתתף בה. אפילו אני מכיר את המעצבת הזו כיוון שכל אשה שיכולה להרשות לעצמה לקנות, או שמישהו קנה לה בגד של מרי לואיז, אוהבת לנפנף בזה.
"אני יכולה להשיג לכם כרטיסים," אומרת אחת מהן שנראית כמו ג'ירפה רזה מאד.
"כן נשמח," עונה סיימון. הוא מחליף איתה מספרי טלפון ואומר לה- "אז חמישה כרטיסים, כן?"
"ברור," היא עונה, "לנבחרת הכדורסל האישית שלנו."
אני כבר מבין לאיזה כיוון זה הולך ומגניב לסיימון המופתע את המפתחות של הדירה.
"קומה עשרים חדר עשרים ושתיים."
"זה לא היום שלך?" הוא שואל אותי
"נראה לך שאני שם כעת?" אני עונה.
**מייסי**
"את לא רצינית," אני אומרת מופתעת למרי לואיז, "מה לי ולדוגמנות?"
"נזכרתי היום," עונה מרי לואיז, "בימים האלה שהיינו שותפות לדירה באוניברסיטה. בלילות האלה שאני ישבתי לתפור בגדים והכרחתי אותך לעמוד בשבילי שעות עד שהייתי מרוצה. ואת, גם כשהיה לך פרויקט משלך להכין נענית לכל השיגעונות שלי."
"אז את חושבת שגם היום אני צריכה להיענות לך?" אני שואלת מבודחת, "את יכולה להשיג כל דוגמנית שאת רוצה."
"ולכן אני רוצה אותך. תארי לעצמך את גודל ההפתעה שדוגמנית הבית שלי היא אשה מסתורית יפיפיה שאיש לא מכיר. את יודעת איזה גלים זה יעורר?" שואלת מרי לואיז.
"רק פרט אחד שכחת," אומרת לה מייסי, "שאני לא יודעת ללכת על מסלול."
"אה, הפרט הזה," אומרת ליזי, "זוהי בדיוק הסיבה שאני יושבת במונית שמביאה אותי משדה התעופה ישר לדירה שלך. תאמרי בבקשה לשומר שלך שיואיל בטובו לעזור לי עם המזוודות. אני כבר כאן."
אני מתקשרת מייד לשומר שמבטיח לי שיעזור לה.
"מייסי, אני לא מאמינה. איזו דירה מהממת יש לך," אומרת מרי לואיז בשעה שהיא נכנסת, "מה אומרים על כך ההורים- מורים שלך?"
"תתפלאי, הם אוהבים אותה מאד. ראית את הנוף שנשקף מהחלונות הגדולים?" אני שואלת.
"עזבי את הנוף, הדירה שלך משגעת," קוראת מרי לואיז בהתפעלות.
"עכשיו את מעליבה אותי," אני מעמידה פני נעלבת, "אני מעצבת פנים איך ציפית שתראה הדירה שלי?"
"צודקת," אומרת מרי לואיז, "תסלחי לי אני מאד בלחץ מהתצוגה הזו. אני אעשה הכל כדי ללמד אותך ללכת על המסלול. אסור לי לגלות לך שיש לי תכנית ב' למקרה ש…אבל אני לא אתן שזה יקרה. את מבחינתי הבחירה המושלמת."
"אני לא בטוחה," אני אומרת בפנים רציניות.
"תעלי על עקבים!" פוקדת עליי מרי לואיז.
"את השתגעת לגמרי! השעה כמעט חצות. את רוצה שאני אלך, אמעד ואפול ברעש גדול על הרצפה? השכנים עוד יבוא לצעוק עלינו," אני עונה עדיין בפנים רציניות.
"סיבוב קטן," מבקשת מרי לואיז.
"רק אחד קטנטן," אני מתרצה, בקושי מחזיקה את עצמי מלצחוק. מרי לואיז מגישה לי את הנעליים שהביאה בשבילי.
אני מתיישבת על הספה, נועלת את הנעליים בעלות עקב גבוה מאד ורוטנת: "איך לדעתך אני אקום כעת."
"תנסי לאט," מבקשת מרי לואיז.
להפתעתה אני דווקא קמה בקלילות והולכת לכיוון הכניסה, עושה סיבוב וחוזרת.
"מנוולת שכמותך! נראה שאת מרחפת איתם. מה בלבלת לי את המוח?" היא אומרת לה.
"את רק זוכרת את השעות שאילצת אתי למדוד את היצירות שלך, את הדקירות מהסיכות שחטפתי ממך, ואת העובדה שאילצת אותי ללכת כמו דוגמנית במסדרון של המעונות את לא זוכרת? בזכותך כל נעל מרגישה לי כמו כפפה ולא משנה כמה העקב שלה גבוה וכמה דקים עקביה."
"תראי אותך איך את הולכת! אני לא מאמינה שמעולם לא דיגמנת. יש לך את הכל- היופי, הגוף, ההליכה והבעת הפנים המושלמת.
ואני ראיתי את עצמי בעיני רוחי מבלה אתך את כל היום מחר כדי להפוך אותך לדוגמנית. אוחח.. איזו תצוגה זו הולכת להיות," אומרת מרי לואיז ומוחאת כפיים.
"אז אני מבינה שהשגתי לי פטור מהעבודה מחר. בואי נלך לישון כעת, אני מאד עייפה. מחר נלך לקרוע את העיר," אני אומרת ומפהקת.
אני כבר משתוקקת להיות לבד. טעם הפרידה עדיין כואב לי. אמנם עמדתי בגבורה מול טיילור, אבל אני עדיין מאוהבת בו.
הבוקר מגיע ומרי לואיז נכנסת לקרוא את מדור האופנה. השמועה על כך שהיא כבר בעיר עושה לה כנפיים.
"תראי," היא משתפת אותי, "בכל מדור רכילות שרק קיים מדברים עליי."
"את רואה כמה טוב שאני דוגמנית אנונימית?" אני אומרת לה בחיוך, "ובכל זאת נראה לי שהתכניות שלנו לקרוע את העיר יצטרכו לחכות.
הצוות שלי עובד היום מחוץ לעיר. בואי ניסע לבקר אותם. יש שם בשכונה כמה בתי קפה אינטימיים. אני בטוחה שנוכל לשבת שם בשקט ולאכול לנו בנחת."
"אבל איך נצא מהבנין?" היא שואלת בחשש.
"היי. כשאת נלחצת את לא חושבת. הרי יש חניה תת קרקעית. איש לא ישים לב אלינו כשנצא, מבטיחה לך."
אחרי כמה דקות נסיעה אני עולה על כביש המהיר. רק אז אני מרשה לעצמי לפתוח את הגג. מרי לואיז מפעילה את המערכת הקולית ואנחנו שרות להנאתנו.
"אם לא הייתי יודעת שאת אשה אחראית הייתי מפחדת לנסוע אתך. את נוהגת כמו נהגת שודים," אומרת מרי לואיז.
"את מפחדת יקירה? את רוצה שאאט?" אני שואלת אותה בהתגרות.
"שלא תעזי. מזמן לא נהניתי כך מנסיעה. כייף לי איתך ועם הנהיגה המטורפת שלך," אומרת מרי לואיז, "ועכשיו תספרי לי למה את נוהגת כך. נראה לי שיש דרקונים שרודפים אחריך. או שמא זה רק דרקון אחד?"
"פרט לגבר ששבר לי את הלב הכל בסדר," אני מודה בפניה ומחייכת חיוך עצוב, "זה בסדר שלא נדבר עליו. אני רוצה למחוק את קיומו."
"זה טוב לדבר מייסי," אומרת מרי לואיז, "עדיף מאשר תשמרי על כך בבטן ותכאבי לבד."
"מה יש לי לספר לך? התאהבתי בגבר מקסים ולא חשבתי שמה שהוא רוצה ממני הוא שרק אספק אותו במיטה.
החיבור בינינו היה, כלומר חשבתי שהיה, מטורף שלא שמתי לב למה שבאמת קורה.
עכשיו הלב שלי מרוסק על הרצפה אבל תראי אני יודעת לחייך גם עכשיו." אני מחייכת אליה חיוך מתוק שחושף את שתי גומות החן שלי.
מרי לואיז מסתכלת עליי בצער.
"היי, אל דאגה החיוך הזה יהיה על פני כל התצוגה."
"נו באמת! את חושבת שזה מה שמטריד אותי עכשיו?" שואלת מרי לואיז ונאנחת.
אנחנו מגיעות לבית אותו אני מעצבת, נכנסות פנימה ומברכות את הצוות לשלום.
אני מסבירה לה מעט כיצד אני מתאימה את הצבעים והאביזרים כך שהבית נראה כאילו יצא מירחון יוקרתי של עיצוב פנים, ומובילה אותה לקומה העליונה שבה עדיין לא התחילו לעבוד.
"אני לא מאמינה איזה הבדל בין שתי הקומות," אומרת לי מרי לואיז, "זה רק מראה לי כמה העיצוב באמת משפיע על הבית ולא המבנה שלו, יהיה מפואר ככל שיהיה. את כל כך מוכשרת מייסי."
אני ניגשת לתת הוראות אחרונות לצוות שלי. "כל כך בא לי קפה," אני אומרת, "בואי נלך."
אנחנו בוחרות בית קפה שכונתי ומבלות לנו בוקר רגוע, שותות קפה עם עוגה ומפטפטות.
אנחנו לא ממהרות ולכן מזמינות ארוחת בוקר מפנקת, נהנות מרגעי השקט שלנו יחד.
"כדאי שנצא חזרה לפני שיתחילו הפקקים," אני אומרת בחוסר רצון.
אנחנו עומדות לצאת כשנכנסת אשה לבית הקפה. "תראו מי פה," היא קוראת בשמחה. מרי לואיז נבוכה. "מייסי, את נראית נהדר," היא אומרת וניגשת לחבק אותי.
מרי לואיז פולטת אנחת רווחה. אני מחליפה עם האשה כמה משפטים ואחר כך מצטרפת למרי לואיז שמחכה לה בצד. "נלך?"
*
*
*
והנה מתחילה התצוגה…
אחת אחרי השנייה עולות הדוגמניות על המסלול. אני יושבת עם ליזי והחברות שלנו.
"מייסי את מאופרת כל כך יפה, והשיער שלך מהמם," הן מחמיאות לי.
"תודה," אני עונה, "בכל זאת זה אירוע מיוחד. לא כל יום מתקיימת בעיר תצוגת אופנה."
הבנות מתפעלות מהדגמים הייחודיים, מעירות הערות ומתרגשות מכל האווירה מסביב. "אני לא מאמינה שהשגת לנו מקומות בשורה הראשונה," הן אומרות לי.
סמוך למסלול המצלמות לא מפסיקות לתקתק. ששה צלמי אופנה מקיפים את המסלול וכל אחד תופס את הדוגמניות מזווית אחרת.
מהצד השני יושבת חמישית הכדורסלנים ועיניהם נעוצות במסלול. מחיאות הכפיים שלהם נשמעות היטב באולם הגדול. אין ספק הדוגמניות מרשימות אותם לא פחות מהבגדים אותן הן מדגמנות.
"אני כבר חוזרת," אני אומרת וממהרת לצאת.
"נשמתי כמעט פרחה, חשבתי שהתחרטת," אומרת לי מרי לואיז ונאנחת אנחת רווחה, "תודיעי לי כשאת לבושה."
אני ניגשת בזריזות לתקן את האיפור, ולובשת את הבגד הראשון שמורכב מחולצה שחורה שקופה, וחצאית שקופה חלקית החושפת מתחתיה מכנסיים קצרים.
"אני מוכנה," אני מסמנת בראשי למרי לואיז.
מרי לואיז ניגשת אליי. "את מדהימה," היא אומרת, "אחלי בהצלחה."
"הדוגמנית הבאה היא חברתי הטובה ביותר," פותחת מרי לואיז את דבריה, כאשר בידה המיקרופון, "היא הייתה איתי כשעשיתי את צעדיי הראשונים בתחום האופנה, ותמיד האמינה ביכולות שלי.
כאשר ההורים הם מורים להיסטוריה וגאוגרפיה אין טבעי מזה שיתנו לילדיהם שמות יחודיים. כשנולדה קראו לה מיסיסיפי, אבל כולם מכירים אותה בשם מייסי.
כך או כך אני רוצה להציג אותה בפניכם. אמנם זו הפעם הראשונה שלה על המסלול, ומי יודע אם לא האחרונה ובכל זאת בה בחרתי כדוגמנית הבית שלי. כשתראו אותה אני בטוחה שתסכימו איתי."
"את מדברת יותר מידי," אני אומרת בשקט אך קרוב מספיק למיקרופון.
אני יוצאת לסיבוב הראשון שלי על המסלול והמצלמות רודפות אחריי. "היי מייסי, עוד סיבוב בבקשה," הם מבקשים ממני.
אני מסתכלת רק על הצלמים. ההצגה שלי היא בשבילם. איני רואה מה נעשה מימין או משמאל למסלול.
אני מסיימת וחוזרת אל מאחורי הקלעים, בזמן שהדוגמניות יוצאות לסיבוב נוסף. אחריו אני שוב יוצאת להליכה על המסלול.
כאשר אני יוצאת בפעם השלישית, אני עומדת ומצטלמת עם אוברול שמתחתיו יש רק גופיה. אני פותחת את הכפתורים בכתפיים ונותנת לחלק העליון ליפול משני צדיי והבגד הופך לחצאית מעל המכנסיים. הקהל משתולל ומחיאות הכפיים עולות על כל מה שהיה כאן הערב.
אני שולחת יד לסיכת הראש שאוספת את שיערי פותחת אותה, נותנת לשערי הארוך והקלוע ליפול מטה.
קריאות התפעלות נשמעות בקהל ואני נדרשת לחזור שוב ושוב להצטלם.
"את כל כך יפה," אני שומעת קול מוכר שמעתיק את נשימתי. החיוך לא סר מפניי, אך אני נמנעת מלהסתכל לכיוון הקול.
תמונות ראשונות שלי מתחילות להתפרסם במדורי האופנה. הסיבוב האחרון של הדוגמניות מתחיל, ובסופו אני חוזרת עדיין עם האוברול המופשל ואיתי מרי לואיז שבאה להודות בקידה לקהל.
כשאנחנו הולכות חזרה לכיוון היציאה, אני מנפנפת בידי לליזי ולבנות. "נפגש באפטר פרטי." אני לוחשת להן ונעלמת לחדר ההלבשה.
"הוא פה," אני אומרת למרי לואיז ברגע שאנחנו נמצאות לבד. "אני צריכה אותך איתי. אסור לי להישבר ליד אף אחד."
אנחנו נכנסות לאולם של המסיבה. זה הזמן של הדוגמניות להסתובב בין לקוחות פוטנציאלים.
רבים ממהרים אלינו, מתעניינים במחיר של הבגד שאני לובשת. אני מראה להם את התוית שעליה מוטבע המספר חמישים אלף. ברור למרי לואיז שאיש לא יקנה אותו. היא גם איננה רוצה שיקנו אותו. את הבגד הזה עיצבה במיוחד
עבורי כך יוודע לי מאוחר יותר.
בסופו של דבר הדוגמנית שהייתה עם סיימון וחברותיה אמנם קיבלו כרטיסים זוגיים, אבל אף אחת מהן לא השתתפה בתצוגה. עכשיו הן מתגודדות סביבי ורוצות לקרוא את התווית שלי.
'הלוואי שהוא לא היה כזה גבוה,' אני חושבת לעצמי כשאני מבחינה בטיילור, 'אולי כך לא הייתי מזהה אותו בין כולם.'
אני מתחמקת מקשר עין איתו, מחייכת לסובבים אותי ופונה לחפש את חברותיי.
"הבגד שלך מכור מייסי, לכי להחליף לשמלה," אומרת מרי לואיז, "כל כך רציתי שהוא יישאר שלך. לכן תמחרתי אותו במחיר כזה גבוה."
"את צריכה לשמוח. תמיד תוכלי להכין לי אחר. חוץ מזה את יודעת שכל הארון שלי מלא בבגדים שלך. אני לא מקופחת."
אניי ממהרת לחדר ההלבשה, מחליפה בגדים, וחוזרת לדבר עם חברותיי שמתרגשות כל כך לראות אותי.
"מייסי את היית מעלפת. אף אחת לא השתוותה לך. זו באמת התצוגה הראשונה שלך?"
"כן, וגם האחרונה," אני צוחקת.
אין לי מושג מתי הלך טיילור, אבל כאשר אני מסתובבת הוא כבר לא שם.
עכשיו אני מרשה לעצמי להשתחרר ולחגוג את ההצלחה הגדולה של התצוגה.
אנחנו מגיעות הביתה מותשות בשעת לילה מאוחרת.
למחרת בבוקר נפרדת ממני מרי לואיז. "אני חייבת לצאת לשדה התעופה," היא אומרת לי להפתעתי.
"אמרת שהטיסה רק בערב," אני אומרת לה מאוכזבת, "חשבתי שנבלה את הבוקר יחד."
"משהו בלתי צפוי צץ הבוקר," היא עונה ומחייכת חיוך מסתורי.
אני מלווה אותה למונית, עוזרת לה עם המזוודות שקלות כעת בהרבה.
אני מנפנפת בידי לשלום ועומדת עד שהמונית נעלמת מעיניה. רק אז אני פונה לעבר המעליות במטרה לרדת לחניון.
"את מיסיסיפי?" שואל גבר צנום.
"כן," אני עונה.
הוא מגיש לי שקית. "זה בשבילך. שיהיה לך יום טוב," הוא אומר לי ובכל זאת נשאר לעמוד לידי.
אני מציצה בשקית ורואה בתוכה את האוברול שלבשתי אמש. "אוי מרי לואי," אני אומרת. האישה הזו לא מפסיקה להפתיעה אותי.
"סליחה?" שואל הגבר, "נתבקשתי לחכות לתשובה."
"תשובה?" אני לא מבינה למה הוא מתכוון.
הוא מצביע על השקית. אני מסתכלת ורואה בתוכה פתק.
"תבואי איתי ליום הולדתו השמונים של סבי? טיילור"
תחזיר לו את השקית. התשובה היא בהחלט לא! אני לא נערת ליווי," אני עונה לו בכעס
"יש לי הוראה מפורשת לא לקבל את השקית חזרה," הוא עונה ומסתלק.
"אני אוהב אותך מייסי," אני שומעת את קולו של טיילור כשאני עומדת להיכנס למעלית
"אל תתלהב, התצוגה הזו הייתה אירוע חד פעמי," אני אומרת לו בכעס.
"אני אוהב אותך מייסי וזה לא אירוע חד פעמי. אני מבקש שתבואי איתי. אני רוצה להכיר לך את המשפחה שלי, אני רוצה להכיר למשפחה שלי את האישה שאני אוהב."
אני מסתכלת עליו. "מאיפה זה בא לך פתאום?" אני עדיין כועסת.
"כשהבנתי שאיבדתי אותך. מהמקום הזה בא לי. מהכאב והבלבול והגעגועים אליך.
הבנתי איזו טעות עשיתי שלא נתתי לך לדעת מה שאני באמת מרגיש.
יש לי עוד הרבה דברים ללמוד עלייך. לו הייתי צריך לקנות לך בגד למסיבה לא הייתי יודע מה לקנות.
אני שמח שדגמנת לי בלי לדעת את האפשרויות שעומדות בפניי," הוא אומר לי ומחייך.
"אז החלטת ללכת על הבגד הכי יקר בתצוגה?" אני אומרת לו, "כך חשבת שתשכנע אותי לסלוח לך?"
"האמת היא שבחרתי את מה שבעיניי הכי הלם אותך. לא הסתכלתי על אחרים. ולא, לא הייתי בטוח שתסכימי לקבל אותו. הוא שלך גם אם לא תסכימי לבוא איתי."
"אתה באמת לא מכיר אותי. נראה לך שתהיה לי עוד הזדמנות ללבוש בגד כזה יקר? אז כנראה שאאלץ ללכת אתך," אני עונה לו בפנים רציניות.
"אם כך, אם לא אכפת לך אולי תוסיפי לזה גם את זה?" הוא שואל ומוציא מהשקית שבידי קופסה קטנה ובה טבעת יהלום.
"אמרתי למשפחה שלי שאני מביא את ארוסתי," הוא אומר, "ואני שונא לשקר. רק שיהיה לך ברור שלא הייתי בטוח מה תעני לי, אבל הייתי מוכן לקחת את הסיכון."
"אני שונאת שקרנים," אני אומרת לו ומתקרבת אליו.
"אני אוהב אותך מייסי" הוא אומר, "ואומר לך זאת עד שימאס לך."
"לעולם לא ימאס לי לשמוע," אני עונה לו.
בר אבידן ©
מאמינה באהבה