אומרים שהפכים נמשכים זה לזה. זו כנראה הסיבה שנמשכתי אליו, לגבר שכל כך שונה ממני. הוא שחצן, רציני ומסודר, ואילו אני מבולגנת ונפש חופשיה.
אין ספק שהפתעתי את כל מי שמכיר אותי כאשר פניתי ללימודי ראיית החשבון. "זו כל כך לא את," אמרו לי בפליאה. להפתעתם הרבה דווקא הייתה לי הצלחה גדולה בתחום ועד מהרה הפכתי להיות בין המובילות בענף. אני מניחה שזה מה שהטעה אותו.
רק לאחר שעברנו לגור יחד הוא הבין שהאישה שחשב שאני, לא קיימת.
בעבודתי אני פרפקציוניסטית. לו רק יכולתי להיות כך בבית זה הייתי האישה המושלמת עבורו. הוא היה יוצא מדעתו מכל דבר קטן שעשיתי וכשאמר לי משהו השיג בדיוק את התוצאות ההפוכות.
כמה חודשים אחר כך עמדתי מולו עם מקלון ובו שני פסים כחולים המאשרים את דבר הריוני. "אנחנו בהריון," אמרתי לו.
הוא הביט בי ושאל: "איך זה קרה?"
"אתה רציני?" רציתי לשאול אותו, אבל שתקתי. המבט שלו אמר לי הכול. "אטפל בזה עוד השבוע," עניתי לו לבסוף.
"לא ביקשתי שתעשי הפלה," הוא רטן לעברי.
יונתן לא עניין אותו. הוא מיעט להתעניין בו, ובי עוד פחות. השעות שנעדר מהבית הלכו ורבו והיה לי ברור שבנישואים האלה אין לי מה להישאר.
*
השעון המעורר מצלצל וכל מה שאני רוצה כעת זה להמשיך לישון. דקה אחרי אני שומעת את בכיו של יונתן שהתעורר ולא יודע היכן הוא נמצא. זה הלילה השני שלנו בדירה החדשה ואי סדר גדול משתרר בה. אני מפלסת את דרכי בין הקרטונים, נתקלת באחד וכמעט מועדת. "אני באה חמוד," אני קוראת לעברו.
לוקח גם לי זמן להתאפס. אני מעיפה מבט לקיר מחפשת את השעון. רק אז נזכרת שאני בדירה אחרת שבה הכל מבולגן. אני נושפת החוצה את האוויר שמעיק על בית החזה שלי, מסרקת את שיערי באצבעותיי, ועוטה חיוך על פניי.
"בוקר טוב ילד שלי," אני אומרת לו ונענית לידיו שמוטות קדימה. הוא מקיף אותי בזרועותיו, מניח את ראשו עליי. "בוקר טוב אימא. אני אוהב אותך."
"היום אחרי הגן נלך לחוג התעמלות," אני משתפת אותו בשעה שאני עוזרת לו להתלבש. אני שמחה שהכנתי את בגדיו אמש. אין ספק שהיה לוקח לי זמן רב למצוא עבורו בגדים בלחץ של הבוקר.
אני מביאה את יונתן לגן וחוזרת הביתה. מראה ערימות הקרטונים שמפוזרים בערבוביה בסלון הגדול מכניס בי חוסר שקט גדול, אין לי אוויר. כאשר אני פותחת את החלונות אויר קריר מכה על פניי ובכל זאת מקל עליי לנשום.
"את חייבת לקחת את עצמך בידיים," אני מדברת בקול אל עצמי, "אם בעבודה את כל כך מדויקת את חייבת למצוא את הדרך להיות כזו גם בבית."
אני נזכרת בחבילה שהונחה על השטיח לפני דלת הכניסה לדירה וניגשת לראות מה יש בתוכה. " דירה חדשה, חיים חדשים" כתוב על הפתק שמודבק עליה. אני פותחת בסקרנות את הקופסה ורואה שבתוכה מונח נר צבעוני ופתק: "שחייך יהיו מוקפים בשלל צבעי הקשת." אני מוציאה מהחבילה עוד שקית קטנה ובה מצית עם ציור של חתלתולה. עכשיו הכל מסתדר לי. זו המצית שהבאתי לאפרת כמזכרת מאמסטרדם.
"תודה אפרתי," אני שולחת לה הודעה.
"בא לך להפגש לקפה?" היא שואלת אותי.
"אני רוצה לסדר את הבית," אני עונה לה.
"זו את שירה? כי נראה שהתבלבלתי בכתובת," היא עונה לי.
"זו לא את שכתבת לי בית חדש, התחלה חדשה? כי זה מה שאני מתכוונת לעשות. לשנות את דרכי הסוררות ולהיות מסודרת לשם שינוי. אז נדבר," אני אומרת. פתאום אני חסרת סבלנות ודחוף לי להתחיל לסדר.
אני לא יודעת אם אי פעם הייתי כזו מסודרת כמו היום. ערימה של קרטונים מקופלים מונחת ליד הדלת והארונות מסודרים בסדר מופתי. את ניקיון האמבטיה השארתי לסוף. למרות שקיבלתי את הדירה נקייה אני מרגישה צורך להציף אותה בריחות שאני אוהבת, כאלה שנשארים הרבה אחרי שהניקיון מסתיים. וכך כשריחות לבנדר מסביב, אני נכנסת לשטוף את עצמי.
"בהחלט יותר קל למצוא בגדים כך כשהכל מוסדר," אני מדברת שוב לעצמי בשעה שאני הולכת להתלבש. אני בוחרת סט של בגדי ספורט שמחמיא לגזרתי, מכניסה בגדים לתיק של יונתן.
בכל יום אחר הייתי יוצאת מהבית עם שיער רטוב אבל לא היום. אני מייבשת אותו עם מייבש השיער ולבסוף אוספת אותו לקוקו מוקפד.
*
אני שמחה לראות שיונתן מושך מייד את תשומת הלב. למרות שזו הפעם הראשונה שלו בחוג הוא מפגין מייד בטחון, מה שלא מפתיע שכן הוא ספורטאי כמוני על אף גילו הצעיר. הוא לא מפחד לטפס על סולמות, לעשות תרגילים על המתח או על קורה.
"כל הכבוד יונתן," אומרת סטייסי המדריכה.
"גם אמא יודעת," הוא ממהר להשוויץ בי.
אפרת מכירה לי את האמהות האחרות והן מקבלות אותי בסבר פנים יפות. מבקשות להחליף טלפונים ומבטיחות לקבוע מפגש בין הילדים.
אני נהנית מאד מהחוג השבועי של יונתן, בעיקר בגלל שהוא כל כך נהנה בו. גם אם יורד גשם שוטף הוא לא מוותר על ההליכה לחוג וזה משמח אותי.
"את יכולה להסביר לי מדוע השתנה יחסן של הנשים אליי?" אני שואלת את אפרת אחרי שכמה מהן סובבו את גבן אליי, "עשיתי משהו? אמרתי משהו שלא במקום?"
"נו באמת שירה, את לא מבינה?" היא שואלת אותי.
"לא," אני מודה, "ממש לא."
"זה בגללו," היא עונה ומסמנת בראשה לעבר אחד הגברים שעומד ליד הדלת ועיניו נעוצות בי.
"אני לא מבינה," אני עונה, "מה הקשר אליו."
"נו באמת," אומרת אפרת, "אל תגידי לי שלא רואה שהוא מסתכל עלייך כל הזמן."
"אולי כשלא מחפשים, לא מוצאים," אני עונה לה.
"הוא נראה לי בהחלט בעניין שלך," אומרת אפרת.
לשמחתי ניגש אליי יונתן ומושך אותי לעזור לו לעשות עמידת ראש וקוטע את השיחה המביכה הזו.
"תגידי שלום ליונתן," אומר אבא של קים בשעה שאנחנו יוצאים החוצה מבעד לדלת הכניסה.
"ביי," אומר קים הקטנה ליונתן בחיוך מבוייש.
"שלום גם לאמא של יונתן," אומר אבא של קים, "אני סקוט, ואת?"
"שירה," אני עונה לו.
"נתראה שבוע הבא שירה?" הוא שואל.
"נתראה," אני עונה לה וממהרת לעזוב לפני שמישהי מהנשים תראה אותנו.
*
"הגירושין האלה עושים לך טוב," אומרת לי אמא שלי כשהיא רואה את הבית המסודר שלי, "אני לא זוכרת מתי היית כל כך מאורגנת. חל בך שינוי עצום. זה קשור למישהו?"
אני נעלבת. "למה את לא יכולה לקבל את זה שהבנתי שאני לא יכולה להיות יותר מבולגנת בחיי כפי שהייתי?" אני עונה לה.
"את צודקת. זה לא משנה בעצם למה, העיקר שהחיים שלך מאורגנים," היא קובעת.
אני מחייכת אליה ורוצה לומר לה שהעניינים ממש לא כפי שהם נראים וזו הסיבה שהסדר בבית כל כך חשוב לי. אני יודעת שהיא רוצה לשאול עוד משהו אבל היא מתאפקת, ואני לשם שינוי לא מביעה התעניינות. "אני חייבת לקחת את יונתן מהגן," אני אומרת לה ומזרזת אותה לצאת. אני שמחה שהתיק של החוג של יונתן ברכב, כך שאין לי צורך להסביר לה לאן אנחנו הולכים.
אני אוספת את יונתן ונוסעת למכון הכושר של הקטנטנים. אני מגיעה באיחור מכוון. כל כך רציתי לא להיתקל בסקוט. אבל לא רק שהוא מחכה לי בחוץ, הוא נשען על הג'יפ שלו בעמידה כזו זקופה שמקפיצה לי את הלב.
"איחרת," הוא אומר לי, "חיכיתי לך." אני רוצה לענות לו שזה בגללו, וזה בדיוק מה שלא רציתי שיקרה. "אני אהיה כנה איתך, את מאד מוצאת חן בעיניי והעובדה שגם היום את בלי טבעת על היד נותנת לי להאמין שאת לא נשואה, אני צודק?"
**
סקוט ואני כבר לא מסתירים את הזוגיות שבינינו. אנחנו אוספים את הילדים יחד. כשהוא עובר לידי הוא נוגע בי קלות, וכבר לא איכפת לי שכל העיניים מופנות ליד שלו שמלטפת את שלי באגביות.
ואם לא די בכך, סקוט מיהר לקנות לי טבעת. "אני לא היחיד שמסתכל עלייך," הוא אומר לי, " אני רוצה שלכולם ברור שאת שייכת לי."
יעל יהל
כותבת מהלב❤️
סיפור שלישי
.11.201926
כל הזכויות שמורות©