למרות שמונים שנותיה
מותה בא בחטף.
אולי תאמרו
ששבעה ימים מיום האישפוז
ועד היום בו תמו חייה,
לא נחשב לעזיבה מהירה,
אבל בשביל אישה כמוה,
שתמיד חייכה,
שמעולם לא התלוננה על דבר,
זה היה בהחלט מהיר.
שבעה ימי חסד קיבלו בניה.
אם הבית שפינתה בימיה לא מעט מיטות
המתינה בשקט מחוץ לחדרה,
נתנה להם את רגעי הלבד
בזמן שפינו את חפציה,
שכן לא תזדקק להם עוד
בבית עולמה.
הם התמהמהו בחדר.
דרך הדלת הפתוחה מעט
ראתה אותם עומדים ובוהים
במיטת אימם
הריקה.
כמה פעמים ראתה את המבט הזה
איננה זוכרת.
אבל הפעם הזאת הייתה שונה.
מתי הם עמדו מול מיטתה
בחייה?
זאת לא יכלה לזכור.
לזיכרך,
נוחי על משכבך בשלום.
בר