כשנור הייתה קטנה, ארעו בסביבתה דליקות מסתוריות. איש לא ידע מדוע, והיא תמיד הכחישה שזה קשור אליה.
רק פעם אחת הודתה שזה היה בגללה. בפעם ההיא שהדליקה נרות שבת, שהיתה בת חמש, והניחה אותם על המזוודה מעור. הרוח הפילה את הנרות. אחד מהם טרם שכבה, הצית את מזוודת העור, ועד מהרה פרצה דליקה גדולה. מקרי השריפה פסקו רק לאחר שאימה איימה עליה בעונשים גדולים אם לא תשלוט באש שבה. מאז היתה האש בה כבויה.
נור לא יכלה להסביר מה קורה. היא רק ידעה שהיא שונה מילדים אחרים. הרגשות שלה בערו בה בפנים. וככל שהיו עוצמתיים, כך בערה בתוכה האש בעוצמה גדולה יותר.
היא בחרה להתחתן עם אדם פשוט, שלא דורש הרבה. לא מעצמו ולא ממנה. היא ידעה שאם תתנסה באהבה עזה, היא יכולה לשרוף ולהשרף.
היא רצה כל בוקר לפני הזריחה, כדי להשקיט את האש הפנימית שלה, וכאשר הגיעה לעבודה כבר היתה רגועה וחייכנית.
דבר אחד היא לא לקחה בחשבון. היא לא חשבה על כך שהגבר הפשוט שלה, שלא דורש הרבה מהחיים, ישתעמם מהם וממנה. הוא הרבה לשתות, ובשכרותו היה מוציא את כל תסכוליו עליה. וכשזה קרה היא ישבה מצונפת במיטתה, עצמה את עיניה חזק והתכנסה בעצמה. היא נשמה אויר מלוא ריאותיה, ונשפה אותו עמוק לתוכה, כדי לכבות את האש שלא תתפרץ החוצה.
באחד הימים הוא לא יכול היה לשלוט יותר בעצמו. היא ראתה את ידו מתקרבת לעברה. היא לא רצתה לפגוע בו ולכן שתקה. היא היתה כל כך מרוכזת בשתיקתה, ששכחה לנשום אויר. פתאום הרגישה את האש המתפרצת מעלה מעלה, מתוך המקום החבוי הזה בבטנה.
"אני נשרפת," צעקה לו והוא צחק. "את מטורפת אין כאן אש."
היא לא יכלה יותר לעצור את האש הזו שבתוכה, והיא פרצה החוצה והתחילה ללחך את כל מה שעמד בדרכה. הסדינים על המיטה, את הוילונות העדינים, וכל דבר שרק יכלה לשרוף. וכשלא השביעה את רעבונה, התחילה האש לנגוס גם ברהיטים.
נור שמעה מתוך עלפונה את סירנות מכבי האש המתקרבים לביתה. היא לא ראתה דבר, מסך העשן סימא את עיניה, הלהבות המשתוללות סינוורו אותה, והתווסף להם ריח העץ השרוף. ומתוך כל אלה שמעה קול נעים ורגוע שמדבר אליה. היא לא הבינה אף מילה. כשהרגישה זרועות חסונות מרימות אותה, היא נאחזה בהן ולא הרפתה.
גם כשכבר שקע העשן והתבהרו עיניה, היא לא הסכימה להנתק מהזרועות ההן, מהקול הזה. "אתה לא עוזב אותי," אמרה נור בתחינה לעינים הירוקות שהביטו בה.
"אני חייב לחזור לעבודה," אמרו לה העינים הירוקות.
"אני העבודה שלך," ענתה לו והתעלפה בין זרועותיו.
ימים חייתה בין שני העולמות. בכל פעם שהיתה ערה היא חפשה את העינים הירוקות. לעיתים הוא היה שם לידה, ולעיתים לא, ואז בכתה.
הבעל שלה לא בא לבקרה מעולם. איך יכול היה? הוא נעצר לאחר שהוכח שהיתה זו סיגריה שעישן שהושלכה לתוך שביל של משקה חריף ששפך ליד מיטתה היא שהציתה את האש. לפחות כך סיפרה לה אמה.
'אז אני לא מטורפת,' היא מלמלה והביטה לתוך העינים הירוקות שעמדו לידה.
נור התחזקה מידי יום. וככל שהתחזקה, ככה נחלשה בתוכה האש ההיא. להפתעתה הרגישה אש אחרת, רגועה יותר. אש של התרגשות, אש של אהבה לעינים הירוקות שהיו שם בשבילה. היא ידעה שכעת תוכל להיות שלמה ומאושרת בלי לפחד.
נור סיפרה לעינים הירוקות את סיפורה, והוא חייך אליה באהבה. "אני אוהב אותך," אמר לה, "והאהבה שלי תכבה לך את כל ששריפות שבתוכך."
בר אבידן
מאמינה באהבה
