זו התחילה כאחת מאלף שיחות.

אתה –

רואה התמונה שלי והדמיון מתחיל לעבוד.

סקרן לראות מי עומדת מאחורי הציור,

שכן אין פרטים, אין תמונה,

אוהב את המילים שאני כותבת.

אני –

כבר מכינה את התשובה הקבועות.

נשואה,

בין 20 ל-100,

לא מחפשת.

תודה על המחמאות.

אבל השיחה הזו התגלגלה למקומות ששנינו לא ציפינו.

מספר מילים שאמרת חשפו בפני את זהותך, למרות שאתה חסוי.

מכאן נפתח פרץ של מילים שהיו טמונות בך במשך שנים.

ביקשת שאכתוב, אבל שלא יקשרו אליך וכך אני אעשה.

ברור לשנינו שזוהי הייתה שיחה חד פעמית,

הכול נאמר ולשנינו אין צורך להמשיך.

הרי הסיבה שלשמה נכנסת לא השתנתה

וגם לא התשובה שלי.

אני יושבת לכתוב לך את הסיפור בעקבות השיחה הלילית המטלטלת שעברנו יחד.

ואז באת אתה…

"ואז הוא בא," אני אומרת לשרי בדמעות. "ברגע שהכי לא צפיתי לו ."

"את יודעת שדברים לא קורים סתם, נכון?" שואלת אותי שרי.

"אני כבר לא יודעת כלום," אני עונה, "כל חיי חיפשתי אותו, ודווקא עכשיו הוא הגיע."

אני לוגמת מהקפה שבינתיים התקרר. הדמעות זולגות מעיניי.

בימים האחרונים אני נדנדה של מצבי רוח, וכולם תלויים רק בו. אם שלח הודעה, ומה כתב.

אני מסתכלת לעיתים קרובות על הנייד, ושוב מתאכזבת.

"את יודעת מה את רוצה?" שואלת שרי.

"אני לא יכולה לוותר עליו," אני עונה לה.

"את מבינה מה את אומרת?" היא שואלת.

אני לא עונה לה. אני יודעת שלמה שאחליט תהיינה השלכות, לכאן או לכאן.

איני משתפת אותה בסערת רגשותיי. אני רק יודעת שהלב שלי מוכתם כולו בשם שלו.

עמית

אני שוכבת מכורבלת ליד עמית, או יותר נכון ליד מי שהוא היה.

קשה לי להסתכל על הגבר היפה והחזק הזה, ומה שהוא הפך להיות.

לכן אני עוצמת את עיניי ומדמיינת אותו.

חיה את הזיכרונות ולא את המציאות.

הוא האדם הכי חכם שאני מכירה, והוא מודע היטב למצבו.

"את צריכה להתכונן," הוא אומר לי, "את צריכה למצוא לך גבר אחר."

"אני לא מוכנה לדבר על זה," אני אומרת לו ומהדקת את אחיזתי בו.

"יפה שלי, את לא יכולה לברוח מזה," הוא אומר לי בעצב, "אני עומד לעזוב בקרוב.

את צריכה למצוא אבא לירדן, וגבר שיחבק אותך."

"תפסיק," אני מתחננת בפניו.

הוא לא מרפה. "החיים שלי עומדים להסתיים, לא שלך," הוא עונה לי

ואני פורצת בבכי, כבר לא יכולה.

"אתה מי שחיפשתי, לא רוצה אחר," אני עונה לו.

"בזו תמה שיחתנו," הוא עונה לי ומפנה לי שוב את הגב,

מונע ממני לראות את פניו הסובלות.

עוד שלושה ימים יחול יום נשואינו.

אני ממשיכה בהכנות כרגיל. עמית שומע את שיחות הטלפון שלי ובסוף אומר לי:

"תניחי לזה, הספירה שלנו תמה."

כמה שהוא צדק.

כעבור שלוש שעות בדיוק הוא נושם את נשימתו האחרונה,

ונפרד מהעולם חבוק בזרועותיי.

אני מתקשרת לאימא שלי שתאסוף את ירדן מהגן.

אין לי מושג מה לומר לקטנה שלי. אני בעצמי לא מבינה.

אנחנו יושבים שבעה על עמית ואני לא נמצאת בחדר אלא מרחפת איתו בעולמות עליונים.

אני עונה בקיצור לשאלות, ממעטת לדבר, וכל הזמן אני שומעת את מילותיו:-

"את צריכה למצוא גבר שיחבק אותך."

בטח שאני צריכה, ממש עכשיו אני צריכה, והגבר הזה הוא אתה!

אני מוצאת את עצמי מתחילה משפטים כמ- "אני אשאל את עמית,"

או סתם – "רגע , איפה עמית?"

כולם מתלחששים לידי. "היא ירדה מהפסים."

"נראה אתכם במקומי," אני רוצה לצעוק להם,

אבל לא. הרי איני מאחלת לאף אחד אובדן כזה.

כל ערב אני הולכת לישון כאשר ראשי על הכר שלו,

זה שכבר מזמן איבד את הריח הנעים שלו.

אני מזליפה ממי הגילוח שלו לחלל חדר האמבטיה,

ומריחה אותו בעיניים עצומות.

אני מחבקת את עצמי, מתלטפת ומדמיינת אותו נוגע בי,

אבל יודעת שהכול אשליה.

הימים עוברים ואני לומדת לשחרר אותו.

להניח לו.

הרי ממקום מושבו אינו יכול לעזור לי עם אבלי.

בדיוק כפי שאמר לי החיים שלי לא נגמרו.

לאט אני מפנה את בגדיו מהבית, תורמת אותם לאיזו אגודה.

אני עוברת על חפציו, משאירה מזכרות בשביל ירדן,

מבקשת גם מאימא של עמית לעבור אצלנו ולראות אם היא חפצה לקחת דבר מה.

היא מסרבת.

נראה שהיא כועסת עלי שאני נשארתי בחיים והבן שלה לא,

והיא מתרחקת ממני.

את ירדן אין לה רצון לראות. היא דומה לעמית מאד, וקשה לה להתמודד עם זה.

אני לא לוחצת ומשחררת גם אותה מחיי.

יואב

לילה.

יואב לא ישן איתי היום.

הוא יודע כמה הלילה הזה לפני חתונתנו קשה לי.

זה הלילה האחרון שאני נושאת את שם משפחתו של עמית.

מחר אפרד ממנו באופן רשמי ואהפוך להיות של יואב.

אני שוכבת בעיניים פקוחות, בוהה בתקרה.

אני מתגעגעת לשניהם.

מתגעגעת בטירוף לעמית.

"הכול בגללך," אני לוחשת לתוך החושך, "למה עזבת אותי?"

אני שוב מחבקת את עצמי, רועדת מקור מדמיינת את עמית.

"בוא אלי אהובי," אני לוחשת, "רק עוד פעם אחת אחרונה."

אני יודעת שהוא לא יבוא.

אני גם חושדת שכבר לא יבוא לחלומותי.

אני מקווה שעכשיו ימצא מנוחה שלמה.

מחוגי השעון זוחלים.

בשעה אחת אני לא מתאפקת ושולחת הודעה ליואב-

"אוהבת, תחזור הביתה."

אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל נראה לי שרק כמה דקות.

יואב נכנס הביתה בסערה.

אני שומעת אותו רץ במדרגות, מדלג כל פעם על מדרגה כמנהגו.

הוא לא מוריד את נעליו וממהר למיטה ואוסף אותי לחיבוק.

"חזרת," אני אומרת ומתחילה לבכות.

"ברור אהובה," הוא עונה לי, "אני יודע מה עובר עליך לכן נתתי לך מרחב, לא כי רציתי."

הוא פושט את בגדיו בזריזות ונשאר עירום לגמרי.

הוא פושט את בגדי ועושה איתי אהבה כאילו הוא איתי בפעם הראשונה.

הוא לא מקפיד על כללי זהירות.

כעבור חודש אני אגלה שהתוצאה של המעשה הנמהר הזה נובטת בתוכי.

במשך כל אותו היום יואב לא עוזב אותי לדקה לבד.

גם כאשר מגיע הרגע להתלבש, הוא עושה זאת לידי.

גם כאשר באה שרי לאפר אותי הוא עומד מרחוק, אך מספיק קרוב שאראה שהוא כאן.

החתונה ליד הים מושלמת ונמשכת עד אמצע הלילה.

ירדן מככבת בה כנערת הפרחים ובסוף הטקס רצה אליו ומחבקת אותו.

"אימא, עכשיו אני כבר יכולה לקרוא לו אבא?"

החיים עם יואב שונים מחיי עם עמית.

הוא אוהב אותי מאד, חבר אמיתי שלי, מוכן לעשות הכול בשבילי.

אבל האש שידעתי, לא נמצאת שם.

אני יודעת שזאת אני ולא הוא. כי הוא נותן לי את כל מה שהוא יכול.

הוא נותן לי את כל הלב שלו.