יום לפני שנפטרה אימי קדרו השמים מעל ביתנו בצהרי היום.
"כבר לילה?" היא שאלה אותי.
"לא," עניתי לה רק שתיים וחצי בצהריים.
"תראי אותי, אני כבר כזו מבולבלת שלא מבדילה בין יום לבין לילה," היא ענתה לי בצער.
"לא אמאל'ה," אמרתי לה, "עומד לרדת גשם." כשסיימתי את דברי, כאילו כדי לאשרם הבריק הברק, הרעים הרעם וגשם עז ניתך על הגג שמעל ראשנו. כך היה גם למחרת, בשעה שנפטרה לעת ערב.
הבוקר שאחריו היה קודר. אך בשעה שליווינו אותה למקום מנוחתה האחרונה, התבהרו השמים והפכו כחולים מאין כמותם, ומעלינו עפה להקה של ציפורים לבנות.
עד כאן זהו סיפורי האישי
האחת
הגשם לא מפסיק לרדת. המגבים שלי עובדים כמו מטורפים וגלגלי הג'יפ שלי מתיזים לכל עבר. כל זה כלום לעומת שטף הדיבור של מעיין שלא סותמת את הפה. זה אחד הרגעים האלה שאני חושב שבמקום לפתח תוכנות חדשות, אני צריך להמציא שלט שישתיק אותה. לפעמים אני בכלל לא מכיר אותה וחושב לעצמי עד מתי?
אני מהרהר על יחסינו, בשעה שהיא ממשיכה לקדוח לי במוח. אני חושב שאם הייתי עונה על שאלון כזה האם אנחנו מתאימים, בוודאי הייתה יוצאת התאמה די מוחלטת. כל זאת כיוון שאני אענה מה שמצופה ממני לענות. עמוק בפנים אני משוכנע שחייבת להיות מישהי שתעשה אותי מאושר. אותי, לא רק אותה.
בעוד אני מנתח ומגיע למסקנות, מעיין עדיין מדברת על השד יודע מה. מרוב עצבים אני לוחץ על דוושת הגז, לא שם לב שאני נכנס לשלולית גדולה, והמים ניתזים לכל עבר.
אני ממשיך עוד כמה מטרים ורוצה לפנות שמאלה. באופן אוטומטי אני מביט במראת הצד שלי לאחור לראות שאין רכב אחרי, כיוון שאיני יכול לראות דבר במראה הפנימית, למרות שהמגב עובד במלוא העוצמה.
אני קולט דמות שעומדת ומנפנפת בידיה וצועקת לי משהו. אני עוצר את הרכב בחריקת בלמים, מכניס להילוך אחורי ונוסע לאחור עד אליה.
אני יוצא החוצה, כאשר מוחי קודח מהפטפטת של מעיין, כאילו דרוש לי תרוץ להימלט ממנה. אני לא עוצר אפילו רגע לחשוב שבחוץ גשם שוטף ואני לא לובש מעיל.
אני עומד מולה. "מה את רוצה?!" אני צועק עליה, משחרר את כל התסכולים שלי על הזרה שעומדת מולי רטובה כולה. אני רואה שעיניה רטובות, ולא בטוח אם זה מהגשם או מדמעות.
"אתה יודע מה סבתא שלי אמרה לי?" היא שואלת.
אני כל כך נדהם שאני אומר לה בכעס: "מאיפה לי לדעת?"
"היא אמרה לי שכאשר אפגוש את ה-אחד, הוא יהיה כל כך מאושר שמצא אותי וידע שאני הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים."
"באמת?" אני אומר לה, "בהצלחה לך."
כל השיער דבוק לי לראש ואני רטוב עד שד עצמותי. 'מטורפת,' אני חושב לעצמי. פתאום אני קולט שמעיין לוחצת על הצופר של הרכב ללא הפסקה. "גם את," אני פולט, "גם את מעיין."
*
למחרת בבוקר, לאחר לילה ללא שינה, אני מקדים לבוא לישיבת הבוקר בשבע, רק כדי לגלות שהישיבה בוטלה, כי כולם הולכים ללוויה של תמר.
"מי זו תמר? ומדוע כולם בכלל הולכים ללוויה?" אני שואל את רחלי המזכירה.
"אתה לא יודע מי זו תמר?" היא שואלת אותי נדהמת, ובלי להסביר הרבה אומרת לי שהיא עובדת בצוות של ירון. היא סוקרת אותי, כנראה שאני לא נראה מי יודע מה. "אתה בסדר?" היא שואלת, "אתה נראה חולה."
זה בדיוק מה שהייתי צריך לשמוע, כדי להחליט שעדיף שאחזור למיטה. אמש לאחר שהורדתי את מעיין בדירתה, הגעתי הביתה. הבגדים שלי כבר היו דבוקים שבקושי הורדתי אותם ממני וכל שניה התעטשתי. עכשיו גם הגרון מציק לי. "את צודקת, אולי כדאי שאלך הביתה. ממילא אף אחד לא עובד פה היום."
"כן," היא עונה, "כולם הולכים ללוויה. תרגיש טוב."
אני יוצא מהמשרד מעיף עיניי לשמים, להפתעתי הם בהירים וכחולים, כאילו לא ירד כאן אמש גשם זלעפות. למרות זאת אני מרגיש חולה, מאד חולה. יומיים אני קודח מחום בבית. אני מאושר שהעוזרת מגיעה כל יום ומכינה לי תה חם עם דבש ולימון שמקל עלי מעט. אני שם לב שלא שמעתי ממעיין, ומתפלא כמה לא אכפת לי. אבל נראה שהמחשבה שלי עליה דווקא גורמת לה להתקשר. "איך אתה?" היא שואלת ולא מחכה לתשובה. "אתה יכול לאסוף אותי היום? אני רוצה לנחם את תמר."
"אני חולה, תלכי לבד," אני עונה לה.
"אפשר לחשוב שאתה עומד למות, אבקש ממאור שייקח אותי, ביי," היא אומרת ומנתקת. אני מביט המום בטלפון וחושב לעצמי 'השיחה הזו באמת הייתה או שדמיינתי?'
בבוקר אני מרגיש כבר הרבה יותר טוב. אני מחליט ללכת לעבודה למספר שעות. נתי פוגש אותי בכניסה ושואל אותי: "אתה בא לתמר? מחר הם קמים מהשבעה."
אני מרגיש שהשם הזה תמר רודף אחרי לכל מקום, ובכל זאת אני אומר לו: "אבוא איתך." בכל מקרה זה עדיף מאשר להיכנס שוב למתח של המשרד.
*
מודעות האבל מקדמות את פנינו. "המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית", "הפקולטה למדעי הרוח,""הסתדרות הפסיכולוגים בישראל". אני מפסיק לקרוא. את עיני מושכת רק מודעה אחת:
"בצער רב אני מודיעה על פטירת סבתי היקרה, נכדתה האוהבת תמר."
עכשיו אני מבולבל. כאשר כולם דיברו על ההלוויה של תמר, הנחתי שזו היא שנפטרה. עכשיו אני תוהה מדוע היא צריכה לפרסם מודעת אבל משלה, הרי יש מודעה של המשפחה האבלה. אני כבר משתוקק להיות אחרי הביקור הזה ולחזור הביתה למיטה.
אנחנו נכנסים ומיד נשאלים מי אנחנו. "חברים לעבודה," עונה מיד נתי.
"תגידו, היא מרוויחה הרבה?" שואל אותנו בשקט גבר מזוקן.
"על מי אתה מדבר?" אני עונה לו.
"תמר, היא מרוויחה הרבה?" הוא שואל שוב.
"למה אתה שואל," אני מוצא את עצמי עונה לו.
"נו באמת. אני לא מחפש מישהי תפרנית," הוא עונה לי, מסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח.
"למה אתה לא שואל את תמר ישירות?" אני שואל.
"היא לא יודעת שאני מברר עליה," הוא עונה.
"תבטיח לי שלא תספר לה שאמרתי לך," אני עונה לו. הגבר הזה לא מוצא חן בעיני. "היא לא מרוויחה משהו."
"חשבתי שכולם בהיי טק עושים הרבה כסף," הוא אומר בפליאה.
"איזה שטויות," אני עונה לו, רוצה לגייס את נתי לצידי אבל רואה שהוא עסוק בדיבור עם מישהי שכנראה אחת האבלות.
"מה הבעיה שלך ילד," היא פונה אלי, "למה אתה מדבר ככה על תמר?"
"סליחה," אני עונה לה, משתדל לענות באיפוק, אבל נמאס לי כבר מכל הפסיכולוגים כאן. "כולם חושבים שאנשי ההיי טק מיליונרים, זה לא נכון."
"אני מבינה," היא עונה לי בטון של פסיכולוגית, "אתה מעוניין בתמר לעצמך. אני רק מקווה שאתה לא איש היי טק, כי הם לא מרוויחים מי יודע מה."
אני מעיף מבט לנתי, שגם עכשיו לא עוזר לי, ומחליט לסיים את השיחה הזו.
אני ניגש למטבח. אני מרגיש שאני זקוק לשתות מים.
אני מישהי קוצצת ירקות למרק. "אני יכולה לעזור לך?" היא שואלת.
"אני בסדר," אני עונה לה, "אני צריך קצת לנשום אויר."
"זה אתה," היא אומרת לי פתאום, "מה אתה עושה פה."
"מה שכולם עושים אני מניח. בא לנחם את תמר," אני עונה לה.
"מאיפה אתה מכיר אותה?" היא שואלת וחוזרת לקצוץ את הירקות.
"אני אגלה לך בסוד, אבל תבטיחי לי שלא תגלי," אני אומר. פתאום אני קולט שהיא אמרה לי "זה אתה."
"רגע למה התכוונת שאמרת לי זה אתה?" אני שואל אותה.
"אתה נראה עדיין מצונן. זה מה שקורה שיוצאים מהרכב ועומדים בגשם," היא אומרת.
אני מתחיל להבין. "זו היית את שכמעט דרסתי," אני אומר לה בהבנה.
"אין דבר כזה כמעט," היא עונה בטון פסיכולוגי כזה, "או שדרסת או שלא." היא מחניקה חיוך, אבל מיד מוחקת אותו. "תראה מה אתה גורם לי לעשות. זה לא מכובד לצחוק במקום שיושבים בו שבעה. החוק אומר שצריך לשבת ולבכות."
"לא נראה לי שאת מחבבת אותם," אני אומר לה, "אני מבין אותך אני לא סובל את תמר."
"למה?" היא שואלת בפליאה.
"כי כל הזמן מדברים רק עליה, כאילו כולם החברים הכי טובים שלה בעולם. ואולי בגלל המזוקן הזה שרוצה להתחתן איתה בגלל שבהיי טק עושים הרבה כסף."
"וזה לא נכון?" היא שואלת.
"לגבי מה את שואלת?" אני לא מבין.
"לגבי זה שמרוויחים יפה בהיי טק," היא עונה לי.
"האמת, שהגבר הזה לא מצא חן בעיני. ריחמתי על תמר," אני עונה.
"אז אתה כן מכיר אותה," היא עונה לי.
"אמרתי לך שלא," אני עונה.
"אז מה אכפת לך שהיא תתחתן עם המזוקן הזה?" היא מקשה.
"האמת שאת צודקת," אני עונה, "לא הייתי צריך להתערב, מה לי ולתמר הזו."
פתאום מתקדרים השמים, ומתחיל לרדת גשם שוטף. אני מביט אל העוזרת ורואה שהיא בוכה.
"למה את בוכה?" אני שואל.
"כי אני מתגעגעת אליה," היא עונה.
"את תמר," אני מבין סוף סוף. בלי לחשוב הרבה אני ניגש אליה ומחבק אותה חזק. "אני כל כך מצטער על סבתא שלך, אני בטוח שהיא הייתה אשה מדהימה."
היא מרשה לעצמה להרטיב את חולצתי בדמעותיה, ורק כשהיא נרגעת היא שואלת אותי: "מאיפה אתה יודע?"
"בגלל מה שאמרה לך על ה-אחד," אני עונה לה. "המשפט הזה לא יוצא לי מהראש. ירד הרי מבול, ומה שהצלחתי לראות היו העיניים שלך. אני בטוח שאם הייתי משיר אליך מבט הייתי מזהה אותן, אבל הייתי עסוק בכעס שלי על כל העולם, שלא ראיתי."
"ועכשיו?" היא אומרת לי, ואוחזת בידי, מובילה אותי דרך מרפסת השרות לחדר. אני שותק מחפש את המילים.
"תכיר, זה החדר שלי. חייתי עם סבתא בחמש שנים האחרונות. תאמין לי אם אומר לך שחמש שנים לא ראיתי את אמא שלי? הפרופסור לפסיכולוגיה, כלתה של הפרופסור לפסיכולוגיה?"
אנחנו מתיישבים ומביטים בשתיקה על הגשם שיורד ללא הפסק. "כל הארץ בוכה איתי על סבתא," היא אומרת ודמעות זולגות על לחייה. "אתה מכיר את ההרגשה הזו שהגשם בוכה איתך?"
"לא בכיתי מהיום ההוא שחברי הטוב נהרג בתאונה," אני עונה, "גם אז בכו השמים, אבל אני עצרתי את דמעותי, כי גבר לא בוכה, כך לימדו אותי."
"אתה יכול לבכות עכשיו," היא אומרת לי ומלטפת את שערי. אני מביט שוב בשמים ונותן לזרם הדמעות לשטוף את פני. "בתחרות עם הגשם, נראה לי שאתה מנצח," היא צוחקת אלי.
אני נושם עמוק, מרגיש מזוכך, בדיוק כמו הכבישים שנוצצים כעת בניקיונם.
"אני חושבת שזו סבתא שגרמה לגשם לרדת, כדי שאתה כמעט תדרוס אותי, כדי שאומר לך מה שאמרה לי לפני שנפטרה, כדי שנפגש."
שעות ארוכות עוד ירד הגשם באותו לילה. לראשונה בחיי אהבתי אותו את הגשם, שניקה את נשמתי מכל הכאבים, והביא לי את ה-אחת.
21.11.2017
