בורחת הביתה
האם קרה לכם פעם
שקמתם בבוקר
והרגשתם זרים?
שהחיים שאתם חיים
אינם מה שחשבתם?
שקירות ביתכם,
יפים ככל שיהיו,
חונקים אתכם?
אם כן,
זה הזמן לצאת למסע
אל עצמכם.
כך בדיוק הרגישה
אדריאנה.
ב.א.
אל תחפשו במילים האלה אותי.
ידעתי שאם לא אתרחק. אמות.
אתם בטח חושבים לעצמכם איך יתכן, איך אני מעזה, אישה שיש לה הכל, להרגיש שהיא גוססת.
מסתבר, שלא הכל נוצץ בארמון הזהב בו גרתי.
זה לא השעמום שהתיש אותי. גם לא ההיפך ממנו, הבית המלא כל הזמן בחברים ומשפחה.
איך אפשר לרעוד מקור, כשבבית בוערת האש באח, שמערכת החימום המרכזית פועלת סביב השעון, והרצפות מחוממות תחת רגלייך?
ילדים לא היו לנו. איכשהו תמיד הזמן להתחיל משפחה לא התאים. לא לי, לא לו.
כל אחד מאיתנו פיתח קריירה עצמאית, למרות שעבדנו באותו תחום, או אם לדייק במערכת העיתון בבעלות משפחתו של פיליפ בעלי, מיטשל תקשורת.
אני קיבלתי את המדור לעיצוב הבית, זאת לאחר שסירבתי בכל תוקף לעסוק במדור הרכילות. העובדה שהייתי עיתונאית מהשורה הראשונה שעסקה בכתבות שטח רציניות לא נחשבה בעיניי מיטשל האב.
אני מרגישה שאני שחקנית על במה. אפילו לא שחקנית ראשית. אולי אפילו הייתי מעזה לומר שאני התפאורה.
לא משנה אם אני צריכה להספיק לדד ליין שנקבע עבור פרסום הכתבה, פיליפ מעולם לא יוותר על אירוח חבריו.
"נו באמת אדריאנה, אפשר כבר לחשוב מה משקלו של המדור שלך שאת מעמידה פנים שאת כל כך עסוקה. אין לך מושג מהי עיתונאות אמיתית," אמר לי פיליפ.
פעם אחת עניתי לו שראוי שיזכור היכן היכרנו ומה היה תפקידי שם. אין ספק שהעובדה שהייתי בכירה ממנו בתפקיד גרם לו לרצות לדחוק אותי כמה שיותר למטה.
הייתי שבויה בקסמיו. הוא בהחלט גבר שיודע לחזר אחרי אישה. במילים, בפרחים ומתנות, ובמעשים. עד ש…
כשתמה מלאכת הכיבוש, הוא נח מעט, ועבר לאתגר הבא.
תמיד תהיתי מה היה בי שגרם לו להציע דווקא לי נישואים ולקשור את גורלו בגורלי, לפחות כלפי חוץ.
עכשיו כשאני חושבת על כך, פתאום אני מבינה. הוא היה זקוק להראות לעולם שהוא רציני, מיושב. הרי לא באמת בנה איתי משפחה. הכל היה למראית עין.
"לבראד יש יום הולדת והזמנתי כמה חברים לארוחת ערב," הוא אומר לי בזמן שהוא בודק את פניו המגולחות למשעי. אין דבר שהוא מתעב יותר מגבר לא מגולח. לטעמו גבר עם זיפים נראה מוזנח ופתטי.
"אתה יכול לתת לי קצת יותר פרטים?" אני שואלת בזמן שאני מברישה את שיערי מול המראה שלי.
"אני לא מבין מאיפה תמיד יש לך שאלות כאלה. מה לא מובן?" הוא אומר לי בטון חסר רגש.
"לא מובן לי האם יהיו גם הנשים שלהן, ובכלל כמה יבואו," אני עונה לו עניינית.
"אני לא שואל מי בא עם אישתו ומי מביא את המאהבת שלו," הוא עונה לי בלעג.
"זה באמת לא מעניין אותי," אני עונה לו, "יש לי הצעה נהדרת. אולי תבקש מהמאהבת שלך שתארח היום? אני מניחה שהיא תזכה לתשובות יותר ממני."
הוא מסתכל עליי במבט רושף.
למרות שעדיין לא סיימתי להתארגן, אני יוצאת מחדר האמבטיה ונכנסת לחדר הארונות שלי. אני מודה על כך שבזכות העושר העצום שלו יש לי חדר ארונות גדול משלי, כזה שאני יכולה להכניס בו מיטה.
לא פעם אני חומקת לתוכו ויושבת בו לכתוב. שולחן האיפור שבחרתי הוא גדול דיו כדי לשמש לי כשולחן כתיבה.
אני שומעת שפיליפ מדבר, אבל לא מתאמצת להקשיב לו, כעת כשדלתי סגורה.
אני לובשת עדיין את כותונת הלילה ממשי לבן , ועליה חלוק שהחגורה שלו קשורה ברישול. במקום לבחור כעת בגדים, אני מוציאה את המחשב הנייד, ומפעילה אותו.
אני שולפת מתיקיית תכנון אירוע את רשימת בעלי המקצוע – קייטרינג, סידורי פרחים, כלי אוכל להשכרה, מלצרים, מנקים, ויושבת לכתוב לו.
פיליפ,
הנדון: ארוחה לכבוד יום הולדתו של בראד.
כיוון שאין לי מושג בכמה אנשים מדובר,
אני משאירה לך לעשות את ההזמנה.
תאמר להם שאתה בעלי,
והם כבר ידעו מה לעשות.
תתנצל בשמי שלא אוכל להיות נוכחת
עקב השתתפותי בתערוכת עיצוב בית וגן
שנערכת בלאס וגאס.
אדריאנה.
אני מצרפת את הכרטיס האישי של כל אחד מנותני השרות, אבל עדיין
לא שולחת את ההודעה, מהסיבה הפשוטה שלא החלטתי לאן אסע.
דבר אחד ברור לי שלתערוכה אני לא אגיע.
אני נושמת לרווחה כשאני שומעת את הצפצוף במערכת האזעקה שמתריע על פתיחת וסגירת דלת.
למרות שמעולם לא הרגשתי פה ממש בבית, אני אוהבת את הדקות האלה שהבית כולו עומד רק לרשותי. רק אז אני מרגישה שאני יכולה להוריד את המסכה מעל פניי ולהיות אני.
היום הזה הוא שונה. העובדה שאני לבד מאפשרת לי להתארגן.
אני מורידה מזוודה גדולה ומתחילה למלא אותה בבגדים. כיוון שאין לי יעד מוגדר, אני לוקחת איתי גם בגדים קצרים, וגם ארוכים. אני לא שוכחת לקחת איתי גם כמה בגדי ים.
אני מחייכת כשאני קולטת שגם אם הוא יתאמץ, הוא לא ישים לב לחסרונם של בגדיי, שכן יש לי ארון מלא בהם.
אני מודה על ההרגל של שנינו להתחיל את היום מוקדם, ולכן כשאני יוצאת לדרך העיר עדיין די מנומנמת.
רק כאשר נוסעת דרומה ועולה על כביש 78 שחוצה את ההדסון ממערב ונוסע לכיוון דרום, אני מפעילה את הרדיו ונותנת לצלילים למלא את הטסלה כאילו שאם הייתי עושה זאת קודם הוא היה מגלה שעזבתי.
כעת כשאני על אדמת ניו ג'רזי אני מרשה לעצמי לעשות עצירה ונכנסת לסניף של סטארבקס, ובזמן שאני מזמינה קפה אני שולחת את ההודעה שכתבתי לפיליפ. מייד אחר כך אני מתקשרת לאנאבלה חברתי ומתחילה לפטפט איתה. כל זאת במטרה שהטלפון שלי ישמיע צליל תפוס למקרה שפיליפ יצלצל, ואין לי ספק שכך הוא יעשה.
בדרך כלל אין לי הרבה זמן לדבר איתה, למרות שלה יש תמיד מה לספר. זה בדיוק מה שאני צריכה היום.
"אני ממתינה לטיסה לוגאס," אני משתפת אותה, "סוף כל סוף יש לי זמן לדבר איתך בבוקר."
"מתי יוצאת הטיסה?" היא מתעניינת.
"אני עדיין לא יודעת. אני בהמתנה לשמוע, כיוון שאין לי עדיין אישור לכרטיס," אני עונה לה.
"את רוצה שאבוא להיות איתך?" היא שואלת.
"חבל שתטרחי. יש סיכוי שאצליח לעלות על הטיסה ממש בקרוב." אני גוערת בעצמי שלא עשיתי שעורי בית ובדקתי מתי יוצאות הטיסות לוגאס.
"כנראה שזו תהיה טיסה לא ישירה. ספרי מה איתך? אני מצטערת שאתמול בבוקר הייתי קצרה איתך, אבל היום יש לי את כל הזמן בעולם," אני שוב נכשלת בלשוני.
"אבל אמרת שאולי תעלי עוד רגע לטיסה," היא עונה לי מבולבלת.
"התכוונתי לומר שהזמן עד שאעלה לטיסה כולו שלך," אני מתקנת את טעותי.
"מעולה, כי יש המון מה לספר לך," היא אומרת.
אני מחייכת לעצמי בשביעות רצון. ככל שהטלפון יהיה תפוס יותר, כך ברור לי שפיליפ יתייאש מהר יותר להשיג אותי.
אני לוקחת את הקפה שהזמנתי והולכת לשבת ליד אחד השולחנות.
"זה לא חוקי שאישה יפה כמוך תשב לבד," אני שומעת קול עמוק של גבר, "תרשי לי לשבת לידך?"
אני מודעת לכך שאנאבלה מקשיבה לשיחה. למזלי העובדה שאני יושבת בבית קפה לא סותרת את הסיפור שהמצאתי על הטיסה.
אני מביטה עליו. "הבנתי, מה שאת בעצם אומרת זה שיש פה עוד הרבה מקומות פנויים. הפסד שלך," הוא אומר ומחפש לו מקום אחר לשבת.
"איזה חצוף," אומרת אנאבלה שאין לה באמת מושג מה קורה.
"אל תתייחסי אליו. אני רוצה כבר לשמוע מה קורה איתך. כבר מצאת דירה לטעמך?" אני מראה התעניינות.
"הלוואי שזה היה כמו פעם, שלכל מקום היית באה איתי. היה לי יותר קל להחליט. אני מודיעה לך שאני לא אתחתן אף פעם, אז זה מה שקורה אחרי שמתחתנים," היא מתלוננת.
אין לה מושג כמה היא פגעה לי בנקודה רגישה. לרגע אני מתפתה לספר לי שאני עוזבת, אבל נזכרת שכל מילה שנאמרת לה יכולה מייד להתפרסם בכל העיר. אני מאד אוהבת את אנאבלה, אבל גם מודעת לאי יכולתה להיות דיסקרטית.
אני מסיימת את הקפה ויוצאת שוב לדרך.
המיכל של הטסלה כמעט ריק ואני מחפשת תחנת דלק. אני רוצה להוציא את כרטיס האשראי ונזכרת שאינני רוצה להשאיר אחריי עקבות.
אני מנצלת את הזמן שהדלק זורם למיכל וניגשת לקנות לי כמה חטיפים לדרך. "אז מה את אומרת אנאבלה, איזה חטיפים כדאי לי לקנות לדרך. לא אכלתי כלום ובטח אהיה רעבה."
"את שוכחת שאת לא במדבר? את יכולה לקנות אוכל בטיסה," היא אומרת לי.
אני טופחת על מצחי. 'איך שכחתי שאני 'עומדת לטוס?'
"אני לא אוהבת את האוכל של המטוס בטיסות קצרות. אני מעדיפה לנשנש משהו אם יתקוף אותי רעב," אני חוזרת שוב למשחק.
"רק לא צ'יפס. הוא יעשה את האצבעות שלך שמנוניות," היא מייעצת לי, "אולי תקני לך כריך. יש להם בשדה כריכים מאד טעימים."
"זה רעיון," אני אומרת בזמן שאני מתלבטת באיזה כריך לבחור מתוך המבחר הלא גדול בחנות הנוחות. שום דבר לא נראה לי מפתה. אני מסמנת באצבעותיי למוכר שתיים, שזה מספר המשאבה שלי. הוא מבין מייד, לוקח מידי את השטר ומחזיר לי עודף בלי שמתנהלת בינינו שיחה.
"בא לי כריך מושקע," אני אומרת לה, "אני אלך להזמין. נדבר אחר כך."
אני מקליטה הודעה בתא הקולי שלא אהיה זמינה, ומשקיטה את הצלצול. סוף סוף אני מרגישה חופשיה לעשות כרצוני.
אני מוציאה את הידית של משאבת הדלק, מחזירה אותה למקומה ויוצאת לדרך. מכשיר הניווט מראה שבמרחק כמה רחובות יש חנות של סאבווי. אני נכנסת אליה ומזמינה שני כריכים. אני לא רוצה שהרעב יגרום לי לעצירה נוספת. אני קונה גם כמה בקבוקי מים ומשלמת במזומן.
עכשיו אני מרגישה שאני יכולה להמשיך בנסיעה לאן שייקח אותי הכביש המהיר.
כל כך נלחמתי להשיג את הפנטהאוז הזה. הייתי מוכן לשלם עבורו מחיר גבוה בהרבה מערכו, תמורת הנוף המשקיף על האוקיינוס. כעת הכל נראה לי כל כך חסר טעם.
אני יוצא למרפסת עם ספל קפה ומביט למרחקים.
כל המסע הזה של חיי נראה לי כל כך מיותר. הרדיפה אחרי גשמיות לא מקנה לי שקט, לא מביאה איתה אושר.
מהר מאד למדתי שערכי גבוה ככל שיש לי יותר כסף. איפה אני בכל המשוואה הזאת? אני לא חושב שאני קיים כבר.
אני מרגיש הבוקר כל כך חנוק שאני לא מסוגל לצאת לעבודה.
"משהו בלתי צפוי צץ," אני כותב למזכירה שלי, "תבטלי לי את כל הפגישות שמתוכננות היום."
אני מביט לרגע במה שכתבתי. מעולם, גם אם חשתי לא טוב, לא ביטלתי פגישות. אני מרגיש שמשהו לא נכון במשפט הזה. אני מוחק את המילה 'היום' ומחליף אותה במילה 'השבוע.'
אני לוקח תיק, אורז בו כמה פרטי לבוש, וכמובן לא שוכח לקחת חמישה בגדי ים. למה חמישה? כי דווקא בקשר לבגד הים התלבטתי מי מהם לבחור. אל תחפשו בזה שום היגיון.
"אני נוסע לכמה ימים," אני אומר לשומר בלובי, "עדיין לא החלטתי מתי אחזור. את הדואר עבורי אל תכניסו לתיבה." בימים אלה של תחילת חודש אני מקבל דוחות חודשיים של החודש שעבר. אלה ימים שכמות הדואר בתיבה שלי עולה כל גדותיה, ואין לי רצון שאיש יראה שאין מי שמרוקן אותה.
"אני ארשום הודעה ביומן הפעילות של הבניין," הוא עונה לי לשביעות רצוני.
אני נכנס לחדר המדרגות ויורד אותן בריצה לחניון, כאילו שבדרך זאת אגיע מהר יותר.
רק כשאני עולה על כביש 78 דרומה אני מתחיל להרגיש שאני נושם. מזג האוויר מושלם ואני מוריד את הגג, מאפשר לרוח החמה ללטף את פניי.
*
כשהייתי ילד לא התלהבתי ממראה העיירה בה ממוקם בית הקייט של משפחתי.
"יבוא יום ותלמד להעריך את המקום הקסום הזה," אמר לי אבי. תליתי בו מבט ארוך ושתקתי.
'מה כבר יכול להיות קסום בעיירה שהזמן בה עמד מלכת?'
אבי צדק.
בפעם הראשונה שהגעתי לבדי לעיירה כגבר בוגר, התאהבתי בה. ידעתי שמאותו יום ואילך היא תהייה המקום הבטוח שלי.
לשם מועדות כעת פניי.
*
כל כך רציתי כבר להגיע, שלא עצרתי בתחנות הרענון כדי לקנות קפה וכריך. עכשיו בטני מסמנת לי בקרקור רעשני שהגיע הזמן להאכיל אותה. אני קולט שגם לא שמתי לב שמיכל הדלק שלי כמעט ריק.
אני מכיר את הדרך בעיניים עצומות, אבל כעת עליי להעריך את המרחק, כדי לדעת האם אגיע עד לעיירה עם כמות הדלק שבמיכל.
אני מכניס את שם העיירה למכשיר הניווט. המרחק לגן העדן שלי הוא עשרים מייל. אני פורץ בצחוק כשאני שומע את השם שהענקתי למקום. 'זה באמת גן העדן הפרטי שלי,' אני חושב בליבי. אני בודק את הרישום על לוח המכוונים ורואה שאין לי מה לדאוג.
מר מקדולנד הזקן, בעל תחנת הדלק בכניסה לעיירה, מקבל את פניי בשמחה. "כייף לראות אותך ילד," הוא אומר ומתעקש למלא לי את מיכל הדלק בעצמו, למרות שהתחנה היא תחנת דלק בשרות עצמי. "מה שלום המשפחה?"
"כולם בסדר. סבא מחלים מהתקררות, ואבא שלי עובד כרגיל שעות ארוכות. אתה מכיר אותו הוא לא יודע לנוח. רק כשהוא מגיע לכאן הוא עוצר הכל ונרגע," אני אומר לו.
"למה נדמה לי שאתה מדבר על עצמך?" הוא מחייך אליי חיוך של הבנה.
"אין ספק שאתה מכיר אותי. אתה יודע שאני כמוהו. לכן אני פה, כדי למלא את ריאותיי אוויר."
"גברת מקדונלד," כך הוא נוהג לקרוא לאשתו מיום שאני זוכר את עצמי, כאילו שלמישהו יש ספק שרבקה היא אשתו, "קיבלה היום פיתיונות חדשים, אני רק אומר למקרה שתרצה לצאת לדוג."
"ברור שאעבור אצלה. אני גווע מרעב. אני מפנטז כל הדרך על כריכי הבשר המעושן שהיא מכינה," אני אומר לו וגורם לו לחייך חיוך גדול מהנאה.
וכך אני עושה.
אני נוסע למקדונלד ג'נרל סטור ורואה במגרש החניה ג'יפ טלסה לבן חדש עם לוחית של מדינת ניו יורק. הזרות זועקת ממנו. הוא מסמל עבורי את כל מה שאני בורח ממנו כעת. לרגע לא מתחשק לי להיכנס לחנות, אבל המחשבה על הכריך מכריעה.
"סוף סוף הגעת," מקבלת את פניי רבקה שמופיעה מאי שם חנות, "מקדולנד הזקן אמר לי לצפות לבואך, וביקש שאכין לך את מה שהוא מכנה 'כריך הבשר המעושן המופלא שלך.'"
"והוא צודק. לפני הכל אני מבקש שתאכילי אותי, אם את לא רוצה שאתעלף פה מרעב. וכוס מיץ סחוט טבעי ליד יהיה מושלם," אני אומר לה.
רבקה מובילה אותי לפטיו, מניחה לפני את הכריך וניגשת לסחוט מיץ עבורי. היא חוזרת עם כוס המיץ, מניחה אותו על השולחן ומתיישבת.
"ראיתי את המבט המזלזל שלך כשהבטת על הג'יפ טסלה שלה. אתה טועה היא לא כזאת. היא מקסימה," היא אומרת לי.
"אני לא יודע על מה את מדברת," אני מעמיד פנים.
"נו באמת ילד. כמה זמן אתה מכיר את 'גברת מקדונלד?' היא מצחקקת כשהיא אומרת את שמה.
"את מנסה לשדך לי אותה?" אני שואל ומציץ בסקרנות לתוך החנות, עכשיו אני מבין למה רבקה הושיבה אותי דווקא ליד השולחן הזה.
שוב אני מרגיש דחיה כשאני רואה את הלבוש של האישה הזרה. היא כל כך לא מתאימה לנוף גן העדן הקסום שלי.
אין לי הסבר מה גרם לי לרדת דווקא בעיירה הזאת שנראית כאילו קפאה בזמן.
אני מביטה מוקסמת בחנויות הקטנות המקשטות את שני צידי הרחוב הראשי, היחיד בעיירה. את עיניי מושך שלט מתקלף מעוטר פרחים בשלל צבעים –מקדונלד ג'נרל סטור.
*
הזיכרונות מציפים אותי.
אני נזכרת שהיינו באים לבקר את סבתי אנה, שעל שמה אני נקראת, בעיירה בה היא גרה מיום עלייתה מאיטליה לאמריקה.
שיא הביקור היה הרגע בו הייתה לוקחת אותי לחנות הג'נרל סטור המקומית, נותנת בידי כמה מטבעות ושולחת אותי לבחור לי סוכריות 'אבל רק שלוש אדריאנה,' הייתה מזכירה לי.
אני עומדת מול החנות והגעגועים לסבתי מציפים אותי. אני מוחה את דמעותיי, גולשת לחניה ונכנסת לחנות.
*
הפעמון על הדלת מתריע על כניסתי לחנות ואני מתקבלת בחיוך. "בוקר טוב לך. איזה יום יפה היום. מזג האוויר ממש מושלם," אומרת המוכרת בעליזות, "אני רבקה מקדונלד."
"אני אדריאנה," אני עונה לה וגומעת בעיניי את מראה החנות העמוסה בדברים.
"את מחפשת משהו מיוחד?" היא שואלת.
"את עצמי," אני מחייכת בביישנות.
"זה בהחלט דבר מאד חשוב," היא עונה לי בהבנה. "את מוזמנת להסתובב בחנות. אם יש משהו שתרצי, אני פה."
אני עוברת בין המדפים על הקיר, ומופתעת לראות שספרי הקריאה על המדפים נמנים על רשימת הנמכרים ביותר בעיתוני ניו יורק. יש כאן שלושה ספרים של סופרת ישראלית שכולם מדבר עליה, מתורגמים לאנגלית כמובן. אני מתלבטת לגביהם, אבל מחליטה להמשיך בסיור.
אני באה לפינה קסומה של אבני קריסטל, ומרגישה שאני מתחילה לנשום. אני אוחזת בידי מוט קריסטל לבן ועליו שזורים בעזרת חוט כסף דק קריסטלים בצבעים שונים. אני אוחזת בו בידי ומרגישה שאוויר נקי ממלא את ריאותיי.
'עוד אחזור אליך,' אני מדברת אליו בליבי.
אני מגיעה לקולבים עמוסים בגדים. עיניי נמשכות לבגדי הים הסרוגים בסריגה עדינה ויפיפיה. אני נוגעת בהם ומייד נרתעת.
"את בסדר?" ממהרת אליי רבקה בדאגה.
"בגדי הים כל כך יפים. חבל שאינני יכולה לרכוש לי אחד מהם," אני אומרת.
"אל תסתכלי על המחיר. אם יש משהו שמוצא חן בעינייך, הוא יהיה שלך," היא ממהרת לומר.
"אני לא יכולה, יש לי רגישות לחומרים מסוימים," אני אומרת לך, ומראה לה את ידי שכבר התחילה להתמלא בפריחה אדומה.
רבקה ממהרת לפינת הקריסטלים ומביאה לי את המוט בו אחזתי לפני דקה. אני נוטלת אותו ומרגישה שוב איך האוויר מתמלא את ריאותיי.
"תנשמי אדריאנה," היא אומרת לי ואוחזת בידי. היא מטפטפת עליה שמן ומבקשת- "עכשיו תגעי שוב בבגד הים."
אני שולחת יד מהססת, ולבסוף נוגעת בו. כשאני מביטה על עורי, אין עליו שום סימן של פריחה.
"לתאים שלנו יש זיכרונות," היא מסבירה לי, "אנחנו צריכים להטביע בהם זיכרונות חדשים."
אני מקשיבה למילותיה ומנסה להפנים אותן.
"את תישארי איתנו זמן מה?" היא שואלת.
"הרגשתי שאני לא נושמת. הייתי חייבת להתרחק," אני אומרת לה בלי לחשוב, "אני לא יודעת מה יהיה עוד רגע."
"אם כך אני מחליטה בשבילך. את נשארת כאן עד שתמצאי את מה שאת מחפשת."
אני מהרהרת בדבריה כשהפעמון מודיע שמישהו נכנס. אני רואה אותו בחטף. גבר גבוה לבוש מכנס שחור וחולצת בד לבנה. הוא הולך ישר לדלפק ורבקה ממהרת אליו. הם מדברים ביניהם בשקט. אני עוקבת אחריהם במבטי בזמן שהיא מובילה אותו לפטיו, שרק עכשיו אני מבחינה בקיומו.
אני מחייכת לעצמי כשאני רואה את הכריך שהיא מגישה לו. זה בדיוק מה שחיפשתי כשהלכתי לקנות לעצמי כריך. פתאום הוא מרים עיניו ומביט בי בזלזול.
אני מסובבת אליו את גבי. 'עוד שחצן שחושב את עצמו,' אני חושבת לעצמי. בדיוק מסוג הגברים שאני בזה להם.
אני מפנה מבטי הצידה ורואה את רבקה נדה בראשה לשלילה. אני מנסה להבין ממי משנינו היא איננה מרוצה. אני מחליטה להתעלם וניגשת לבדוק את הקולב עם השמלות הפרחוניות.
את השמלות, כך כתוב, יצרה ג'יין מגיל. אני אוהבת כל אחת מהן ומתלבטת במי מהן לבחור. אני חושבת על כך שכשאני נכנסת לחנות של מיו מילאן ניו יורק, אני אף פעם לא עוצרת לחשוב, אלא לוקחת כל מה שאני אוהבת.
אני מחייכת לעצמי כשאני חושבת שהסכום שבידי מספיק לרכוש את כל עשרת השמלות, אבל יודעת שלא אעשה זאת. אם אני רוצה להתקרב שוב למי שהייתי עליי להשתנות.
אני יוצא מדעתי, הנייד שלה תפוס ללא הפסקה. מה היא חשבה לעצמה כששלחה לי את הרשימה הזאת?
אני מבין שהיא לא השאירה לי ברירה ונכנס לקרוא את מה שהיא שלחה. אני מופתע לראות כמה מפורט כל כרטיס. כל שעליי לעשות הוא לבחור בשרותיו של מי שאני רוצה להיעזר בו הלילה.
שוב גובר בי הכעס כלפיה. 'את באמת חושבת שיש שלי זמן לשטויות האלה? איך את בכלל מעזה לנהוג כך כלפיי?'
למרות השעה המוקדמת, אני מוזג כוסית משקה וקורא שוב את רשימת נותני השרות. אני בוחר את הקייטרינג שנראה לי מתאים למסיבה הערב.
"אני לא יודעת איך לומר לך את זה מר …איך אמרת שקוראים לך?" שואלת אישה צעירה מעבר לקו.
"אני רוצה לדבר עם המנהל שלך," אני אומר לה בטון תקיף.
"בוא נעשה סדר. אתה התקשרת למלאני שרותי קייטרינג. אני מלאני מכאן שאני גם הבוס של עצמי," עונה לי החוצפנית הקטנה.
"אם לא הייתי ברור אחזור על דבריי. אני עורך מסיבת יום הולדת לחברי. המסיבה תערך בפנטהאוז שלי במגדל הדיאמונד. שמעת עליו פעם?" אני שואל בלגלוג.
"על הפנטהאוז שלך, מר, יהיה שמך אשר יהיה, לא שמעתי, על מגדל הדיאמונד לא רק ששמעתי, אלא שביקרתי בו הרבה," היא עונה לי בטון שליו שמוציא אותי עוד יותר מדעתי.
"מזל טוב לחבר שלך. אני אשמח לתת לך פרטים אם תאמר לי כמה מוזמנים הזמנת לארוחה," היא ממשיכה.
אני ניזכר בשאלה של אדריאנה. האמת שלא ספרתי. "בואי נאמר שעשרים,"אני עונה לה.
"הבנתי. ומתי תערך המסיבה?" היא ממשיכה לשאול.
"בשבע, שבע וחצי. זה נראה לי זמן סביר לארוחת ערב," אני עונה ומבין שגם על זה לא חשבתי.
"בהחלט סביר," היא עונה, "הייתי שמחה לדעת על איזה תאריך חשבת."
"היום," אני עדיין עונה לה בבטחון.
"היום?!" היא לא מתאפקת ויורה מייד, "אני לא מבינה. עד היום לא ידעת שיש לו יום הולדת? מה שאני מנסה בעצם לאמר שזה בלתי אפשרי. אני לא מקבלת הזמנות מהיום להיום. זה דורש הערכות מיוחדת."
"אני מוכן לשלם כל מחיר," אני עונה לה, "כסף זה לא בעיה."
"אני לא בטוחה שמתאים לי לעבוד איתך. יש לי קצת רגישות לכאלה שאין להם בעיה עם כסף. אסור לעשות הכללות, אבל דווקא אלה הם הבעייתים ביותר. אני מודה לך שהתקשרת."
"אני בעלה של אדריאנה מיטשל," אני אומר מייד לפני שהיא מסיימת את השיחה.
"זה כבר נשמע אחרת," היא משנה את הטון, "קראת את התפריט שלנו?"
"כן," אני אומר ונאנח אנחת רווחה. לפחות משהו אחד עשיתי נכון.
"אני מבינה שאדריאנה לא פנויה לטפל בהזמנה. אתה רוצה שאומר לך מה לדעתי היא הייתה מזמינה?"
"אני מאד אודה לך אם תעשי זאת," אני עונה לה.
לאחר שאנחנו מסיימים לבחור את התפריט היא מציעה לעזור לי עם שאר המטלות. "אני מכירה היטב את טעמה של אדריאנה. לא מעט נשים נעזרות בה לארגן את האירועים שלהן. לא פעם אמרתי לה שהיא צריכה לעשות הסבה מקצועית למארגנת מסיבות.
אתה סומך עליי לגבי הפרחים, המפות והכלים?" היא שואלת, "אני מבטיחה לך שאבחר את צבעים האהובים על אדריאנה. אני גם אבקש מצוות הקייטרינג שיעזור לך לסדר, וינקה בסיום האירוע.
רק שתדע שאני גרה במגדל הדיאמונד, כך שאם יש בעיה אני אוכל לפתור אותה בזמן האירוע. אגב, מתי אדריאנה תהיה פנויה?" היא שואלת את מה שקיוויתי שלא תשאל.
"אישתי נאלצה לנסוע באופן בלתי מתוכנן," אני עונה.
כל כך הייתי עסוק בתכנון הארוע שרק אז אני קולט שלא בדקתי את דבריה לגבי התערוכה שצצה פתאום משום מקום. אני נכנס למנוע החיפוש, אבל אז לילי המזכירה קוראת לי לישיבת מערכת ואני נאלץ לדחות את החיפוש.
"אני אחכה עוד הרבה לאדריאנה שתואיל בטובה להגיע לישיבה?" שואל אבי בכעס.
"היא לא תגיע היום," אני עונה לו.
"ומתי היא חושבת להגיש את הכתבה של המדור 'הכה חשוב שלה?'" הוא שואל.
"הכתבה שלה כבר מוכנה," עונה להפתעתי לילי.
"נו, אם היא כבר מוכנה אז מה הטעם לישיבה. הרי שאר הכתבות אינן חשובות כלל," הוא אומר בציניות.
"תסלח לי אבא," אני אומר לו, "אני לא מבין מדוע אתה נוהג בה כך בזלזול, כשזה אתה שיעדת לה את המדור. אתה יודע שבעברה היא עסקה בנושאים הרבה יותר חשובים."
"סליחה? אני שומע ביקורת?" הוא יורה לעברי.
"ממש לא. אני רוצה להבין, ללמוד ממך," אני עונה לו. כמובן שאת הציניות שבדבריי הוא לא קולט.
אני מתחיל להבין שהנוכחות של אדריאנה בישיבות המערכת תורמת הרבה יותר מאשר העבודה על המדור שלה. לא מעט שואלים כאן את דעתה, והיא עונה תמיד לעניין.
"העובדה שאתה לא מצליח לשלוט באישתך מאד מדאיגה אותי," אומר אבי ומתעלם מכך שאנחנו לא לבד.
אני מרגיש שעוד רגע אני עומד לאבד את שליטתי ולא אהיה אחראי למילים שיצאו מפי. אני לא יכול להרשות לנהוג כך לעיני העובדים. 'אולי זה אתה ששולט עליי ועליה?' אני משתוקק לומר, אבל נושך את שפתיי.
"גם הכתבות שלי כבר מאושרות לפרסום," אני אומר לו, "עליי לצאת כעת."
אבי מביט בי בתדהמה. מעולם לא העזתי לעזוב באמצע ישיבה. אני מחיש את צעדיי ויוצא מחדר הישיבות.
מה לא הייתי נותן כדי שארוחת הערב לא תתקיים הלילה בביתי, אבל התחייבתי ואני לא יכול לסגת מההבטחה.
מובן לי שאדרש לתת הסברים להעדרותה של אדריאנה. יהיה עליי לדבוק בסיפור שלה, שברור לי כבר שאיננו הסיבה להעדרותה.
אני מחליט לא להתקשר אליה. היא זקוקה לזמן ואני אתן לה אותו.
אני שולח לה הודעה.
אדריאנה,
אני מודה לך על המידע ששלחת לי.
בחרתי לעבוד עם מלאני.
כשהיא שמעה שאני בעלך היא הציעה לעזור בכל.
אני מבין שהיא מכירה אותך היטב והבטיחה לי שתעשה הכל
בדיוק כמו שאת אוהבת.
שתהיה לך שהות נעימה.
מצפה לבואך, פיליפ.
אגב, קראתי את המאמר שלך הוא מרתק.
אני לא רגיל שנשים מפנות לי את הגב. דווקא מניו יורקית כמוה ציפיתי שהיא תתפעל מהמראה שלי, אבל היא רק הביטה בי בזלזול והמשיכה להתעסק בענייניה.
"את באמת חושבת שתצליחי להתחבא מאחורי השמלות הפירחוניות האלה, שמישהו כאן באמת יאמין לך שאת משלהם?" אני יורה לעברה חיצי רעל.
"מי שמדבר. הגבר שלובש מכנסים שעליהן מוטבע הסמל של בית האופנה היוקרתי מיו מילאן. בוא נראה כמה שמלות אפשר לקנות תמורת זוג מכנסיים כזה?
אני לא מכחישה את העובדה שגם הארון שלי מלא בבגדים מהחנות ההיא, אבל זה לא אומר שכאן אסור לי להתלבש אחרת. כל שמלה כאן מוצאת חן בעיניי. האם אני אקנה את כולן רק בגלל שאני יכולה?" אני עונה לו בכעס, "ברור שלא."
היא שוב מפנה לי את הגב, ובוחרת שתי שמלות.
"כל כך קשה לבחור. כל שמלה יותר מעלפת מהשניה. תאמרי לג'יין שהיא מאד מוכשרת. אני אשמח להכיר אותה," היא אומרת לה.
"אם כך תבואי לבית התה הערב, אני מניחה שתמצאי אותה שם. בעלה בובי הוא הבעלים של המקום. אני כבר מבינה שאת לא עומדת לעזוב בקרוב," אומרת לה רבקה ומקפלת את השמלות. "לא שכחת משהו? מישהו?"
"צודקת," היא אומרת, "אני אלך להביא אותו."
אני מביט בה בסקרנות.
"ידעתי שתרצי אותו ולכן הוא כאן," היא אומרת ומניחה מוט קריסטל מעוטר לפניה.
"הוא עוזר לי לנשום. אני כל כך זקוקה לאוויר כעת," היא אומרת, "ועכשיו תאמרי לי איפה אני יכולה למצוא חדר להשכרה?"
"מה אתה אומר קמרון?" היא פונה אליי.
"אז צדקתי, את מנסה לשדך אותה אליי," אני צוחק, "בסדר. יש אצלנו יחידה בחצר שתתאים לך. התנאי היחיד שלא תביאי לשם גברים."
"אתה צוחק עליי?" היא עונה לי, "אני בורחת מנשואים כושלים. למה לי לחפש גברים כעת?"
'למה הסכמתי? אין לי מושג.'
"איך אתה רוצה שאשלם לך?" היא שואלת.
"לבשל את יודעת?" אני שואל.
"אני יודעת לעשות הכל. גם לנקות ולעשות כביסה," אני עונה, "למרות שיש מנקה בארמון שגרתי בו." אני מביט עליה ובטוח שהיא לועגת לי, אבל כל מה שאני רואה זה את הכאב בעינייה.
"סעי אחריי," אני מבקש ונפרד מרבקה.
"אל תשכחי את הפגישה שלנו הערב בבית התה," קוראת אחריה רבקה.
"אני מבטיחה להיות שם," היא עונה לה.
אני מתניע את הרכב וגולש באיטיות לכביש, בודק שהיא אחרי.
אנחנו מגיעים לבית ואני מחנה כך שישאר לה מקום להחנות לידי. היא יושבת ברכב ולא ממהרת לצאת ממנו. עיניה מתמלאות דמעות והיא לא טורחת לנגב אותן.
"היי, את בסדר?" אני שואל.
"אני מרגישה שהגעתי לגן עדן עלי אדמות," היא עונה לי וגורמת ללב שלי להשתולל. היא מרגישה מה שאני מרגיש כל פעם שאני מגיע לכאן.
"זה בסדר שאלך קודם לגעת במים?" היא שואלת.
"בסדר?" אני שואל, "האם יתכן אחרת?"
היא חולצת את נעליה, אוחזת אותן בידה, לא טורחת לנעול את הרכב ורצה למים. היא גורמת לי לרוץ בעקבותיה.
"אתה יודע מה בא לי?" היא תולה בי מבט סקרן.
"ספרי לי אדריאנה," אני מבקש ומתאפק לא לשלוח יד להסיט קווצת שיער שמכסה את עיניה.
"בא לי לקפוץ למים, כמו שאני, עם הבגדים," היא אומרת וגורמת לי לצחוק.
"מה מפריע לך?" אני שואל אותה.
"אני לא רוצה שתחשוב שאני לא שפויה," היא עונה נבוכה.
'זה באמת חשוב לך מה שאני חושב?' עוברת המחשבה במוחי.
"תני לי יד," אני אומר לה וקופץ עם בגדי למים, מושך אותה אחריי.
"איזה כייף," היא אומרת ומתיזה עליי מים.
אני מסתכל עליה בהנאה. היא מתחילה לשחות. משימה לא כל כך פשוטה כשאת עם בגדים ספוגים במים, ולכן היא ממהרת לחזור.
"יש לך בגד ים?" אני שואל.
היא מהנהנת בראשה. "אני אלך להוציא את המזוודה שלי מהרכב," היא אומרת.
"תשארי פה," אני אלך להביא לך אותה.
'משהו רע עובר עליך,' אני מדבר אליה בליבי , 'אם השארת את התיק שלך, הטלפון והמפתחות ברכב.' אני אוסף הכל, ומוציא את המזוודה מתא המטען. אני מבחין שיש תיק נוסף המכיל מחשב נייד. אני לוקח גם אותו, דואג לנעול את הרכב וחוזר אליה. היא יושבת על הדשא מהורהרת.
"על מה את חושבת?" אני שואל בלי לחשוב, ומייד מתחרט.
"אתה כל כך שונה ממי שחשבתי שאתה," היא אומרת ובוחנת אותי בסקרנות.
"חשבת עליי?" אני מחניק חיוך.
"לא," היא נאנחת, "חשבתי על כמה שהחיים שלי היו שונים אם הייתי מוצאת את המקום הזה לפני כן."
"תסבירי," אני מבקש.
"ספר לי משהו עליך?" היא מסיטה את השיחה ממנה..
"ספרי לי את משהו עליי," אני עונה.
"אני מרגישה שאתה מתעורר לחיים כשאתה כאן, וכי המקום ממנו אתה בא חונק אותך, בדיוק כמוני." אני מביט בה בסקרנות. איך אישה שמעולם לא פגשתי מדייקת אותי כל כך?
"יש לך טבעת על היד," אני אומר את מה שמטריד אותי.
"לא לזמן רב. עזבתי היום את ארמון הזהב. מקום שבו לא זכיתי מעולם להערכה, כי הוא העשיר בינינו. נשמע הגיוני?" היא צוחקת במרמור.
אני רוצה להגיב אבל היא ממשיכה לספר לי איך חיזר אחריה וגרם לה לעזוב משרה נחשקת כדי להיות עיתונאית בעלת טור שולי באימפריית התקשורת של משפחתו.
"אין לך מושג כמה סיפורים רצים לי בראש מרגע שנכנסתי לרחוב הראשי של העיירה. על כל פינה פה אני יכולה לכתוב אלפי מילים, וכך אעשה.
"ומה תכתבי עליי?" אני שואל.
"את דעתי עליך אני רוצה לשמור לעצמי," היא עונה לי בטבעיות.
אני קוראת שוב את המילים של פיליפ. 'אתה לא מבין שזה מאוחר מידי? אני לא חוזרת למקום בו לא מעריכים אותי.'
אני רק כמה שעות בעיירה שאני בקושי זוכרת את שמה, לידי גבר זר שהפך הכי קרוב אליי, מוקפת באנשי העיירה שמחבקים אותי בשמחה.
"רק תגידי מה את אוהבת," אומרת ג'יין, "ואתפור לך."
"אני מודה שלא ידעתי מה לבחור מבין כל מבחר השמלות שלך. הן כל כך ייחודיות שהיה לי מאד קשה. בחרתי דווקא צבעים שאני בדרך כלל לא בוחרת," אני משתפת אותה.
"כייף לי לראות שאת אוהבת את היצירה שלי," היא אומרת.
"וזה בדיוק מה שזה. זאת יצירה. הייתי רוצה לערוך עלייך כתבה. את מרשה לי?"
"בטח!" היא עונה לי בהתרגשות, "ואיפה תפרסמי אותה?"
"אני עדיין מתבשלת עם הרעיון. כשהוא ייצא לפועל אשתף אותך," אני אומרת ויודעת שאת החלום הזה אגשים.
בסיומו של הערב אנחנו חוזרים לבית. את הדרך אנחנו מעבירים בשתיקה. אני נצמדת לחלון ובולעת את מראות הרחוב המואר בפנסי הרחוב המשתקפים בחלונות הראווה של החנויות לידן עברתי לראשונה הבוקר.
אני מזכירה לעצמי שאני עדיין אישה נשואה ועליי לשמור מרחק מקמרון. כאשר אנחנו מגיעים חזרה, אני ממהרת להפרד ממנו ולהכנס לחדר האירוח שהיקצה עבורי.
אני פותחת את הארון בחדר השינה, מוציאה ממנו סדינים, כריות ושמיכה ומציעה את המיטה לקראת הלילה הראשון שאשן לבד מזה שנים.
מחשבותיי נודדות לפיליפ שמארח כעת בביתו את מסיבת ההולדת של חברו בראד. רק אחר כך אני ניזכרת שיש סיכוי שאנאבלה תהיה בין אורחיו. אני מושכת בכתפיי. העולם הזה כבר לא חלק ממני.
אני נכנסת למיטה, מכבה את האור, אבל לא מסוגלת לישון. אני מציצה מבעד לוילון לעבר ביתו של קמרון. הוא יושב על כיסא הנדנדה על המרפסת המוארת ו…האם הוא קורא ספר?
מסך טלפון הנייד שעל הכיסא בפינה מאיר פתאום.
אדריאנה,
היה ערב מושלם.
היית מאד חסרה לי.
היום כשנעדרת מישיבת העריכה
ראיתי דברים באור אחר.
אני יודע שמגיע לך הרבה יותר.
תדברי איתי?
מחכה לך, פיליפ
אני לא מרגישה כלום מול המילים שלו, ולא מצליחה לגרום לעצמי לענות לו.
אני לא מצליחה להירדם ופותחת את המחשב ומתחילה לכתוב על העיירה הקסומה שנקלעתי אליה. אני כותבת וכותבת עד שעיניי נעצמות.
שבועיים עברו…
פיליפ שולח לי הודעות, ואני נמנעת לקרוא אותן. אני מתקשה להאמין לו שפתאום הוא השתנה.
גם מקמרון אני מתרחקת, דווקא בגלל שאני נמשכת אליו. קמרון מצידו נותן לי את המרחב לו אני זקוקה. לבסוף הוא מודיע לי שהוא חוזר לעיר ואני יכולה להישאר כמה שאני רוצה.
אני רוצה לשלם לו, אבל הוא אומר שמעולם לא אכל ארוחות כאלה טעימות, וזה נראה לו בהחלט שכר הוגן.
הוא מציע לי לעבור לבית עצמו, אבל אני מעדיפה להישאר בחדר שמרגיש לי כעת כמו בית.
כאשר ההודעות מפיליפ לא מפסיקות לצפצף, אני נכנסת לקרוא אותן ברצף.
אדריאנה,
כל הדירה היפה הזה
שכל כך היטבת להפוך אותה
לבית,
לא שווה בלעדייך.
אדריאנה,
הודעתי לאבי שאינני מעוניין להמשיך.
חדר המערכת איננו אותו דבר כשאת נעדרת ממנו.
אבי דרש שאחזיר אותך,
כתשובה עניתי לו שגם אני עוזב.
אדריאנה,
אלך אחרייך עד קצה בעולם.
אני מתגעגע לשמוע את קולך,
תתקשרי בבקשה!
אני מבינה שאין לי ברירה. גם אם אינני מעוניינת יותר בנישואים האלה, אני חייבת לסיים אותם בצורה נכונה. ואז עולה ההודעה האחרונה.
אדריאנה,
אני מבין שאינך רוצה כל קשר איתי.
אני מבין אותך,
אינני אותו גבר לו נישאת.
אני יודע שאת חושבת שיש לי נשים אחרות, את טועה.
הכנתי לך טיוטת הסכם גרושין.
כיוון שהדירה שייכת לאבי הוא דרש אותה חזרה,
כעת כשאינני חלק מהחברה.
לגבי הכספים המשותפים אני אדאג להזרים לחשבוננו המשותף
את מחצית ערך התיק במזומן. תוכלי למשוך אותו כרצונך.
אם יש לך דרישות נוספות אמלא אחריהן.
כשיושלם ההסכם בינינו אני אצא למסע למצוא את הגבר שהייתי
ואבד בדרך.
כל שאני רוצה הוא שתהיי מאושרת.
את אהבת חיי וכך תשארי עד יומי האחרון.
שלך לנצח, פיליפ.
אני נכנסת לאתר של העיתון. פיליפ לא שיקר. המדור שלו נמחק. לא רק, גם בארכיון אין יותר כתבות שלו.
אני נכנסת לחשבון שלו ברשת חברתית. החשבון שהרבה להשתמש בו,
עומד כמעט שומם. יש פוסט אחד שתופס את תשומת ליבי.
אני מתחילה לבכות. 'האם הוא באמת מבין?' יש רק דרך אחת לבדוק זאת.
אני מעתיקה את המפה של העיירה, מסמנת את בית התה של בובי ושולחת אותה לפיליפ. אני מתלבטת האם לקבוע איתו שעה שאהיה שם, ומחליטה שאשאיר זאת לגורל.
כמידי בוקר אני מגיעה לבית התה של בובי עם המחשב שלי ויושבת לכתוב את סיפורי העיירה שלי.
"בקצב הזה עוד תפרסמי ספר," אומרת לי ג'יין שמצטרפת אליי לכוס תה בדרכה למקדונלד ג'נרל סטור.
מאז שפתחתי ברשת החברתית את הקבוצה לחיות בעיירת גן עדן והעליתי את סיפורה של ג'יין היא זוכה להזמנות רבות. בינתיים היא מעדיפה להביא את השמלות שהיא תופרת לחנות של רבקה. "אני עדיין לא מספיק אמיצה לפתוח חנות גדולה יותר."
"זה לא מה שאמרתי," אני אומרת לה, "הצעתי לך לפתוח חנות ברשת. או להצטרף לקבוצה שכבר קיימת. מעולם לא אמרתי לך להפסיק להציג אותן אצל רבקה. רק שברשת השמלות שלך תגענה גם לכל רחבי היבשת."
פתאום ג'יין משתתקת. "איזה גבר מעלף," היא לוחשת לי, "הוא עומד שעה ארוכה לא מפסיק להסתכל עלייך. "
הלב שלי משתולל. 'האם הוא באמת בא?"
אני קמה מכיסאי ומסתובבת לאט. אני מהופנטת למראהו. הוא נראה כל כך שונה. הוא לובש מכנס טרנינג לבן וחולצת בד כחולה שכפתוריה מעט פתוחים, חושפים את חזהו. כך בדיוק הוא נראה כשהתאהבתי בו.
אני הולכת לעברו. הוא לא מסיר עיניו ממני, אבל לא זז ממקומו.
"באת," אני לוחשת.
"היה לך ספק?" הוא שואל.
"לא היה לי מושג מתי נפתחות כאן החנויות. שוחחתי אמש עם סוכן נדל"ן מקומי והוא שלח לי כמה בתים שממוקמים ליד המים. בחרתי מתוכם שלושה שאני חושב שתאהבי, מתוכם אהבתי אחד במיוחד. אני חושב שהוא יתאים לך. יש לו דשא עצום, ויחידת דיור קטנה שיכולה להיות הסטודיו שלך."
"ידעת היכן אני?" אני שואלת כשהוא מצביע על הבית ברחוב אפלווד.
"אם הייתי יודע, היית בא אלייך מזמן, נופל על ברכיי ומתחנן שתחזרי אליי," הוא עונה לי.
"זה הבית בו שהיתי כל התקופה," אני אומרת לו ומביטה בריכוז בפניו.
"הייתה לי הרגשה. דיברתי עם קמרון בעל הנכס. הוא אמר לי שהוא מרגיש שהגיע הזמן לשחרר את הבית.
לגבי המחיר ניהלנו משא ומתן קצר והגענו לידי הסכמה. היה לו רק תנאי אחד והוא שאתן לדיירת בחדר האירוח להישאר כל עוד היא תבקש."
אני פונה חזרה לכיוון בית התה. "אני מבטיחה לך שבחיים לא שתית תה כזה טעים. אתה מאמין שלא שתיתי קפה כבר שבועות?"
"לו היית אומרת לי זאת בטלפון, אני מניח שהייתי מתקשה להאמין, אבל כשאת פה לידי ואני רואה אותך רגועה כל כך, אני מאמין."
"תכיר את בעלי פיליפ," אני אומרת לבובי.
בובי מחייך חיוך גדול. "היה ברור שהוא יהפוך עולמות למצוא אותך. מי יכול לוותר על אישה כמוך?"
"תאמין לי שהפכתי עולמות, ועדיין לא מצאתי. לא נשמתי. ואז הגיע האות ממנה. היא בחרה בבית התה שלך כנקודת המפגש."
אני מבין מדוע אדריאנה בחרה בעיירה הזאת.
אני עדיין לא רגיל לעזרה שמגישים כאן התושבים אחד לשני.
הם יודעים לתת לך מרחב, לא מחטטים בחייך בפרטים, ומצד שני כשהם רואים שמשהו זקוק לעזרה הם מייד באים לעזור.
העיתון האינטרנטי שאדריאנה הקימה זוכה למנויים מכל רחבי היבשת.
אני מרבה לכתוב בו, והפעם זו אדריאנה שדוחפת אותי להוביל.
למרות הדרישה הרבה, אנחנו בוחרים לפרסם גיליון רק בסוף השבוע.
הזמן עובר מהר ועוד מעט ישוב החורף. אנחנו רוצים לנצל כל דקה פנויה לצאת להפלגות. "מי יודע כמה זמן עוד אהיה מסוגלת," אומרת אדריאנה ומלטפת באהבה את ביטנה התופחת.
היא נשענת בהנאה על כיסא הנוח שהינחתי על הסיפון עבורה ונושמת אוויר מלוא ריאותייה. "כבר אמרתי לך היום שהיצלת את חיי?" היא שואלת.
"ואני כבר אמרתי לך כמה אני אוהב אותך?"
בר אבידן
מאמינה באהבה
