מפגש הגורלות סיפורים בהמשכים

מפגש הגורלות 9 – משא ומתן

on
מרץ 4, 2021

גיא

"את נשארת בבית," אני אומר לקטיה שמביטה בי במבט עצוב. מאז שהגיעה לכאן שירז היא לא זזה ממנה. גם בלילה היא ישנה על השטיח לצד מיטתה.

שירז מתכופפת אליה ומלטפת את ראשה. "לפעמים גבר ואישה צריכים את הזמן שלהם לבד. אני מבטיחה לך שנחזור."

כמה רגש יש בליטוף הזה. אני חושב לעצמי שאליזבת לא רק שלא היית המתייחסת אליה, אלא הייתה אומרת לי וודאי לסלק את החיה הזו מכאן.

אני מרגיש שוב את הכעס גואה בי. אני יכול רק להאשים את עצמי על שלא סיימתי את מערכת היחסים האומללה הזו מזמן. אבל רגע, הרי סיימתי אותה לפני חודשים.

היא לא שלחה לי אף הודעה כל החודשים בהם נעדרתי מלונדון.

אני מתעשת מיד. אני פותח את הדלת בפני שירז ומסמן לה להיכנס לרכב. אני מעדיף לנהוג היום בעצמי למרות שזה אומר שיהיה עליי להחנות את הרכב הרחק מהשוק אם לא אמצא חניה קרובה.

העיניים של שירז נוצצות כאשר אנחנו מתקרבים לאזור בו גרים המהגרים מאירן. אני מכיר את האזור הזה רק בגלל שעומר גר באחד הרחובות פה.

למרות העושר שקנה בזכותי, הוא מעדיף לנהל את חייו הרחק מאזורי היוקרה הלונדוניים, כדי שאשתו תהיה קרובה לבני משפחתה. "שיהיה לי שקט," הוא נהג לומר לי. רק עכשיו מחלחלות להכרתי המילים שאמר.

אין לי ספק שהיא איננה יודעת על הדירה הקטנה שהוא שכר כדי להיפגש עם המאהבות שלו. רק המחשבה על כך מעוררת בי גועל. הכל נראה לי אחרת כעת כאשר אני גבר נשוי.

בזווית עיני אני רואה ששירז שולחת יד אליי ונרתעת. אני מושיט את ידי אליה ואוחז בשלה. "לא ידעתי אם מותר לי," מילותיה נלחשות, "לא ראיתי אף פעם גילויי חיבה בין הוריי. נראה היה לי שהם קרים אחד אל השנייה.

אני מרגישה בפנים שאני בוערת שאני בקרבתך ואני מתקשה לשלוט בזה. בבקשה תלמד אותי מה מותר לי לעשות, מה מותר לי לאמר."

"בחברה גם כאן לא נהוג. החברה בה אני מסתובב מאד שמרנית. אני לא אומר שלא אחזיק לך את היד, אבל לא אוכל להראות לך יותר מזה. את תראי בעיניי מה אני מרגיש אני מבטיח לך."

"ובחדר השינה שלנו?" היא לוחשת לי במבוכה.

"שם מותר לך לעשות הכל, לדבר על הכל. לא רק מותר, רצוי. חשוב לי לדעת מה את מרגישה, שטוב לך איתי, שאת מאושרת."

"אני לא חושבת שהייתי יכולה להתנשק איתך ליד אחרים," היא אומרת ומסמיקה, "רק רציתי לדעת שזה בסדר שאני מדברת אלייך כפי שאני מדברת. אני לא רוצה להישמע כמו אישה מופקרת."

"אני בעלך," אני עונה לה, "מותר לך איתי הכל. אני רוצה לדעת שגם אני יכול לומר לך הכל, שזה לא מרתיע אותך. אני משתוקק אלייך מאד. את גורמת לי לעונג שלא ידעתי אף פעם. הנשים פה הן יותר מאופקות. "

"אני שמחה שאתה מדבר איתי. אף פעם לא דיברתי עם בן על נושאים כאלה," היא אומרת לי ולחייה בוערות ממבוכה. אני מחייך בליבי כשהיא אומרת בן. עדיין קשה לה לומר גבר.

אני כבר משתוקק לחזור איתה הבייתה ולגרום לה להפנים שהיא אישה ואני הגבר שלה על כל מה שמשתמע מכך.

אנחנו מגיעים לכניסה לשוק. לשמחתי אני מוצא חניה ממש מול הכניסה.

אני פותח לשירז את הדלת והיא יוצאת ומסתכלת מוקסמת על שלל הצבעים בדוכנים. היא עוצמת עיניה ושואפת את הריח.

"ריח כל כך מוכר," היא נושמת בהנאה את הריחות לתוכה, "לא תבלינים של בית חרושת, אלא כאלה שהופקו מהצמחים עצמם."

"אני יכולה לבקש ממך ללכת קצת במרחק ממך?" היא מבקשת.

"אני לא מבין למה. את מוכנה להסביר לי?" אני שואל בפליאה. הרי חשבתי שהיא תרצה את הגנתי.

"אני רוצה קצת להשתעשע ולבדוק איך זה עובד פה. בעירי הייתי מתווכחת על המחיר. אם יראו אותך איתי ידעו שאני מקומית, וזה לא מנהג המקום," היא עונה לי.

"את רוצה שאחכה לך ברכב?" אני שואל ולא מראה את חוסר שביעות רצוני מהעובדה שהיא רוצה להרחיק אותי ממנה.

"מה פתאום!" היא עונה מייד,  "אני רוצה אותך במרחק פסיעה מאחור. רק שאני מבקשת לנהל את המשא ומתן. במקום הראשון כבר אדע איך מתנהלים פה הדברים."

"כרצונך," אני עונה לה.

אנחנו הולכים לאורך דוכני התבלינים. היא נעצרת מול אחד מהם. "מאיפה התבלין הזה?" היא יורה לעברו.

האנגלית בפיה טובה אך שרידי המבטא הפרסי עוד ניכרים בו לעיתים.

"מהשדות בשיראז," הוא עונה לה בהתנשאות.

"ואתה חושב שאני אישה טיפשה," היא עונה לו, "זה לא הריח של התבלינים משיראז. יש בזה תערובת של  תבלין אחר. אני רוצה את המקור. הבעל שלי יזרוק את הסיר אם לא אבשל לו את האורז במידה הנכונה."

אני מסובב את ראשי ומחניק חיוך.

"לפי הטבעת על היד שלך הבעל שלך הוא מקומי. הוא לא ידע להבדיל," הוא לועג לה.

"למה אתה חושב שהוא הביא אותי למולדתו אם הוא לא יודע להבדיל? וגם לו לא ידע אני יודעת ואתה מבקש ממני לשקר לבעלי.

תתבייש לך. אני יודעת שיש לך מתחת לדוכן חומר טוב. עכשיו רק תעשה מחיר טוב ואני באה לכאן כל שבוע ולוקח שקית מלאה," היא מחציפה מולו פנים.

"אין ספק שלא נולדת פה. אני מעריץ את זה שאת לא מנסה לדבר איתי בשפתינו. זה מראה שאת מכבדת אותו," הוא אומר בחיוך שחושף שן קדמית שבורה ומחווה בראשו לעברי, "ורק בגלל זה אני אתן לך חומר משובח."

היא מריחה את השקית שהוא שם לפניה. "כשאתה רוצה אתה יכול הכל."

היא מוסיפה עוד כמה תבלינים. הפעם הוא כבר לא מנסה לרמות אותה.

"תן לו ארבעים פאונד בעלי," היא מבקשת ממני.

"אני מקווה שאתה יודע שיש לך אוצר בבית," אומר לו המוכר, "את המחיר שהיא משלמת אני לא נותן לאף אחת."

"בחרתי אותה מבין חמש אחיות. אין ספק שהיא החכמה מכולן," אני מחמיא לה. זה ממש לא מעניין אותי מה נהוג בתרבות שלה. חשוב לי שהיא תדע.

הוא מושך מולי בכתפיו ומגיש לה את השקית. אני לוקח מידה את השקית ונושא אותה עבורה למורת רוחו של המוכר.

"לא רציתי להתווכח איתך לידו. הוא כמעט בלע אותך על שאתה סוחב בשבילי את השקית," היא לוחשת לי.

"אני אנגלי וכך נהוג כאן. השקית כבדה ואינני רוצה שתסחבי אותה," אני אומר, "כך חונכתי."

"ומה חשבת שעשיתי כל חיי אם לא לסחוב סלים מהשוק? האחים שלי עזרו כשרצו. הרבה פעמים התעצלו ואני הייתי סוחבת בעצמי גם כשהלכו איתי, כי אף פעם לא הלכתי לבד. אני לא רואה עצמי הולכת לבד במקומות כאלה, גם כאשר אהיה גברת אנגליה מושלמת."

אני פורץ בצחוק.

"אתה לא מאמין שאהיה?" היא אומרת לי נעלבת.

"צחקתי כי אני יכול כל כך לראות אותך ככזאת. לנשים בסיטי אין עוד מושג איך האישה שלי תשנה את החברה פה."

"חבל שאימך איננה חושבת כמוך. היא לא אוהבת אותי. זה יהיה מאד עצוב שלילדים שלנו לא תהיה סבתא," היא אומרת.

"את רואה את עצמך אימא של הילדים שלי?" אני שואל אותה בחיוך.

"בטח. לא? אחרת בשביל מה התחתנו אם לא בשביל להקים משפחה? יכולת לקחת לך סתם מאהבת," היא עונה לי ומשירה אליי מבט.

"את יודעת שירז שלא חיפשתי להשתעשע איתך. כיבדתי אותך עד ליל כלולותינו ולא כי לא השתוקקתי אלייך. זה ממש  לא היה פשוט עבורי," אני אומר לה.

"אני מאד מעריכה את זה שאתה מבין כמה זה היה חשוב לי. לעולם לא יהיה לי ספק שרק בגלל זה לקחת אותי מבית הוריי," היא עונה לי ומחייכת בביישנות.

"את רוצה לראות בדים או שמלות?" אני שואל אותה.

היא מפתיעה אותי עם תשובתה. "יש חנות של ספרים מחוץ לשוק. אם זה בסדר הייתי מבקשת שתיקח אותי לשם," היא אומרת.

אני ניגש לרכב, משאיר בו את שקית התבלינים הריחנית ואנחנו הולכים לחפש את החנות שביקשה שירז לבקר.

אני מוצא אותה בקלות. אני סקרן לראות מה היא מחפשת בה. היא לא מפסיקה להפתיע אותי. היא ניגשת לדוכן המגזינים ומדפדפת בין עיתוני האופנה.

אני רואה שהיא בודקת את המחירים ומתלבטת מה מהם לקנות.

"את יכולה לקנות את כולם," אני לוחש לה לאזנה. הקירבה אליה משכרת אותי. הבושם העדין שלה חודר לאפי וגורם לי לעצום את עיניי, "יש לך תקציב בלתי מוגבל," אני מצליח לומר לה לבסוף.

"זה לא בזבוז?" היא שואלת מופתעת.

"אלה ספרי הלימוד שלך אני מבין," אני בוחן את השפעת המילים שלי עליה.

היא מהנהנת בראשה. "אתה מבין אותי."

"הירחונים האלה מתפרסמים פעם בחודש. קחי את כולם, תלמדי איזה את אוהבת ובחודש הבא תוכלי כבר לקנות פחות."

"אני לא בטוחה," היא עונה לי בהיסוס.

אני לוקח מידה את קבוצת העיתונים וניגש לשלם עבורם.

"אני מרגישה כל כך בזבזנית," היא אומרת לי מבוישת.

"את אשתי ואני רוצה לקנות לך כל מה שאת רוצה. אל תהיי עצובה. את חסכת הרבה כסף בשוק. בחישוב מהיר הייתי אומר ששילמת פחות מחצי מחיר," אני מנסה לעודד אותה.

"שילמתי ארבעים אחוז ממה שהייתי אמורה לשלם," היא עונה לי.

אני מביט בה נדהם. המהירות בה היא מחשבת מדהימה אותי. ההפתעה כנראה ניכרת על פניי. "כנראה בכל זאת למדתי משהו בילדותי," היא צוחקת.

הצחוק שלה סוחף אותי ושנינו יושבים ברכב ופשוט צוחקים.

הריח של התבלינים ממלא את הרכב ומטריף אותי, מה שמזכיר לי שעוד לא אכלנו. אני רוצה שתלמדי לאכול אוכל מקומי גם כחלק מהלימוד שלך. באירועים לא יגישו אוכל כמו שאת רגילה.

היא צוחקת. "אני לא כזו בורה. גם אצלנו יש אוכל מערבי. לא כולן מבשלות כמו בבית של מאמאן. היו פעמים שאבא לא רצה להביא אנשים הביתה והייתי הולכת איתו ועם מאמאן לאכול במסעדה כדי שהיא לא תהיה לבד בין הגברים.

כמובן שישבנו בשולחן קטן נפרד, אבל היינו נוכחות. זה היה עם אורחים מחו"ל ואבא רצה לעשות עליהם רושם טוב שהוא נשוי ובעל משפחה."

"אם כך אמרי לי מה בא לך לאכול," אני אומר לה ובוחר מסעדה כפי שביקשה.

היא דווקא מפתיעה אותי ומוכיחה שאכן היא יודעת איך להתנהל במסעדה. היא קוראת את התפריט מזמינה מה שנראה לה טעים ומסיימת לאכול את הכל. ההנאה מהאוכל ניכרת על פניה מה שגורם לי להיות מאושר.

אני ניזכר בסרט "אישה יפה" בו היה צריך ללמד את גיבורת הסרט לגבי השימוש בסכו"ם. משמח אותי לראות שהיא מצויה היטב במנהגי הנימוס המערביים, ואפילו יודעת מה לעשות עם מפית הבד שמונחת לפניה.

אני חושב על כך שמעולם לא הקדשתי לזה מחשבה. הרי אני סועד איתה יחד כבר מזה זמן.

אחרי האוכל אני לוקח אותה לטיול לאורך נהר התמזה. שירז גומעת בעיניה את המראות. אני רואה שהיא מסתכלת על הספינות ששטות עליו.

"את רוצה לצאת לשייט?" אני שואל אותה.

"זה מתאים לתיירים," היא עונה בבוז מעושה, "אני נהנית מהקרבה למים זה הכל."

השמש מתחילה לשקוע והגיע הזמן לחזור הבייתה.

"יהיה בסדר. אני מרגישה את זה בפנים," היא אומרת לי ומניחה ידה על רגלי.

כאשר אנחנו חוזרים הביתה מחכה לי איגרת על השידה בכניסה. שירז מניחה את ידה על שלי. "אל תפתח," היא מבקשת ומבטה נחוש, "אני רוצה שתארגן לי פגישה עם אליזבת. היא יכולה להיות בחדר האורחים שלך או בכל מקום שתבחר."

"שלנו," אני חייב שהיא תפנים שהבית הזה גם שלה, "חדר האורחים שלנו."

שירז

"אני לא יודע איך להגיב," המבט שלו מהורהר מרוכז בנקודה בלתי נראית על הקיר.

"אם אתה רוצה אתה יכול להיות נוכח בשיחה," אני לא מוותרת, "אם תיתן לי את מספר הטלפון שלה אתקשר אליה בעצמי."

הוא שוקל את מילותיי ומחליט לחייג אליה.

"שלום אליזבת, מדבר גיא תומפסון. אשתי ביקשה לדבר איתך," הוא מגיש לי את הנייד שלו.

"ערב טוב מיס וילסון," אני מברכת אותה בחיוך, "אני חושבת שהגיע הזמן שניפגש ונדבר. מתי מתאים לך שניפגש?"

"למה את חושבת שאני מוכנה להיפגש איתך?" הזלזול בקולה לא מפתיע אותי.

"אני לא חושבת, אני יודעת שתסכימי. זו אני שצריכה להיות מוכנה להיפגש איתך ואת יודעת את זה," אני עונה לה.

אני מעיפה מבט לעברו של גיא ואני רואה את ההפתעה בעיניו ומיד אחר כך את החיוך שמביע את שביעות רצונו.

"את מאד שחצנית. אין לך מושג מול מי את עומדת," היא יורה לעברי.

"בזה את טועה. אני אשתו של גיא תומפסון. יותר מזה לא יכולתי לבקש. אני חושבת שיש לי זכות להתגאות בשייכות שלי אליו, אבל זה לא העניין.

את כנראה לא מבינה שאני עושה לך טובה בכך שאני מוכנה להיפגש איתך. בעלי הכין כבר את התביעה נגדך כדי להגן על שמו הטוב. אני מכירה אותו מספיק טוב שאדע שהוא לא יחסוך במילים כדי להגן גם על עליי.  

אולי אני תמימה, אבל חשבתי שתרצי שנשב יחד, וגם אם לא נהיה חברות הכי טובות בעולם, נוכל למצוא פתרון לבעיה שנכנסת אליה. את מבינה שהבעיה היא שלך, לא של בעלי, נכון?"

"לא שכנעת אותי," אני מרגישה כבר את הסדקים בביטחון העצמי שלה.

"לפחות ניסיתי," אני נאנחת באופן מוגזם, "אם כך מחר בבוקר תוגש התביעה ונתראה בבית משפט כאשר השופט יחליט על כך."

"אין לך מושג מיהו אבי ומהו כוחו כאן בסיטי," היא צוחקת בקול.

"זה נכון שאני אישה חסרת השכלה שבאה מארץ נידחת. עם זאת כאשר אני רואה איגרות נשלחות לביתו של בעלי בתדירות כזו גבוהה, אני מבינה שלמרות כוחו של אביך בסיטי, הוא עדיין מבין שיש כאן בעיה," אני משתתקת לרגע ונותנת לה לעכל את דבריי, "אני מתנצלת שהפרעתי לך. לא אטריד אותך יותר."

אני לא מחכה לתשובתה ומסיימת את השיחה.

"עכשיו את רוצה לראות מה כתוב באגרת?" שואל אותי גיא.

"ממש לא," אני עונה לו, "עכשיו אני רוצה אותך רק לעצמי. אני עדיין שיכורה מהעובדה שאני יכולה לטבול באמבטיה כרצוני, שתמיד יש פה מים חמים, ושגם אתה יכול להצטרף אליי, שמותר לי להיות איתך כרצוני."

גיא לא ממתין רגע נוסף, נושא אותי בזרועותיו ולוקח אותי לחדרנו. "מה שתרצי אישה חכמה שלי."

כאשר אנחנו נכנסים לחדר השינה מצלצל הנייד של גיא. הוא מעיף מבט על הצג. "זו אימא שלי," הוא מציין זאת כעובדה, אבל לא טורח לענות.

"אל תסתכלי עליי כך. את יודעת שכל מה שקורה מסביבנו סובב סביב דבר אחד. לעומת זאת מה שקורה בחדר השינה שלנו, כבר אמרתי לך סובב רק סביבך."

יש לי המון שאלות לשאול אותו, כי כל מה שאמרה לי מאמאן היה שעליי לשכב ולתת לו לעשות מה שצריך.

אני שמחה שיש לי אותו. שאני יכולה לשתף אותו במה שאני מרגישה. אני חושבת לעצמי האם את האמהות כאן בחברה של גיא מדברות עם הבנות שלהן על מה שקורה בין גבר לאישה.

אני יודעת שאם תהיה לי בת, כי אני רוצה שקודם כל אלד לגיא בנים, אני אספר לה הכל. שלא תגיע ליום כלולותיה ולא תדע כלום. יותר מזה, שלא תדע מה מותר ומה אסור.

אני רק חושבת על מה שעומד לקרות כעת בינינו והגוף שלי מתרגש. זו התרגשות כל כך נעימה. אני כבר מעזה להישיר אליו מבט ולראות שגם הוא מתרגש מהקרבה אליי, ולא רק בגוף שלו.

המבט בעיניו משתנה, הוא מוצף ברגש אליי השפתיים שלו מתעקלות לחיוך מסויים שגורם לי לנשוך את שפתיי רק בגלל שאני מצווה על עצמי להתאפק ולא להתנפל עליו בנשיקות.

ואז הוא לוחש לי מילים שמטריפות אותי ואני לא יכולה להתאפק.

אני לא יכולה לדמיין שזה מה שקורה בתרבות שלנו. נראה לי שמה שמאמאן יודעת זה באמת רק לרצות את באבא.

ברגעים האלה אני כל כך רוצה לספר לה שיש הרבה יותר מזה, אבל יודעת ששיחות כאלה לא אפשריות.

כאשר עולות בי המחשבות האלה אני מרגישה שאני עומדת על גשר שמתנדנד באוויר בין שני העולמות. העולם בו גדלתי והעולם לקראתו אני פוסעת.

"איפה את עפה עם המחשבות שלך?" שואל אותי גיא והקול שלו רך וקטפתי כל כך שגורם לי להקיף את צווארו ולמשוך אותו אליי.

"אני חושבת כמה ברת מזל אני שבחרת בי. כמה מאושרת אני להיות אשתך."

המילים האלה מבעירות אש גדולה בינינו ואנחנו טובעים אחד בתוך השנייה.

"אני רוצה לשמוע אותך נהנית," הוא אומר לי ואני מסירה את המעצור האחרון ומתחילה לגנוח מהנאה.

הבוקר מגיע.  אני מתמתחת במיטה, מגרשת קורי שינה אחרונים וקמה מייד. האדים בחדר האמבטיה מספרים לי שגיא כבר התקלח. אני שואפת לתוכי את ריח מי הגילוח שפיזר עליו ונישא עדיין באוויר.

אני שוטפת את עצמי ממעשה האהבה כיוון שנרדמתי מייד. אני חושבת על כך ששוב לא נזהרנו. מצד שני אם לגיא לא איכפת שאכנס להיריון, אז למה שיהיה לי איכפת?

אני שמחה שבין השמלות הרקומות שקניתי טרם עזיבתנו , קניתי גם שתיים שחורות. אני לובשת אחת מהן ובוחנת עצמי בראי. רק עכשיו אני שמה לב שהיא צמודה יותר ומדגישה את גזרתי.

אני מחליטה לעשות מעשה. אני מוציאה את כלי התפירה שהבאתי איתי ומקצרת אותה לאורך מתחת לברך. אני מסמנת מספר פעמים עד שאני מרוצה מהאורך.

אני מצחקקת לעצמי כיוון שאינני רגילה לחשוף את רגלי. דווקא נראה לי שיש לי רגליים יפות. אני יודעת שגיא אוהב לנשק אותי לאורכן.

אני רושמת לעצמי שאני צריכה לקנות נעלים, אבל ברגע זה הנעליים השחורות עם העקב תתאמנה לה.

אני מחפשת תכשיט שישבור קצת את הצבע השחור ונזכרת במה שגיא קנה לי לאירוסינו.

את השיער אני משאירה כמו שהוא. אני מסרק אותו דקות ארוכות בעיניים עצומות, מדמה את ידו של גיא מלטפת אותן. כאשר אני פותחת את עיניי אני רואה את גיא נשען על המשקוף ומביט בי בחיוך גדול.

"המהירות שאת לומדת דברים מקסימה אותי," הוא סוקר אותי לאורכי, "פשוט מדהים אותי איך קיצרת את השמלה בדיוק לאורך הנכון. אני לא יכול לחכות לראות את פניהן של נשות הסיטי כאשר אבוא איתך לאירוע הבא.

 קבעתי לך פגישה עם סטייליסטית. היא תבוא לכאן עם מלתחה של בגדים ותלמד אותך קצת על האופנה הלונדונית," הוא משתף אותי, "סיפרתי לה קצת עלייך ואמרתי לך שכמובן זה תלוי אם תסכימי."

אני נבוכה. אף פעם לא חשבתי שאני אצטרך שמישהי תלמד אותי להתלבש. "אבל הוצאתי כל כך הרבה כסף אתמול על מגזינים," אני מבולבלת. למה הוא נתן לי להוציא כל כך הרבה כסף אם החליט להביא לי מישהי  שתעזור לי?

"זה לא קשור מתוקה," הוא מבחין במבוכה שלי, "את תלמדי מתמונות מה האופנה כאן ותבחרי מה שאת אוהבת. תאמצי לך סגנון משלך."

"זאת אומרת שתהיה לי הזכות לבחור?" אני מתפלאת כיוון שחשבתי שהכל מוכתב מראש.

"ברור. זה אמור להיות הטעם האישי שלך," הוא מסביר לי כמו לילדה קטנה, "את צריכה לאהוב את מה שאת לובשת. אם לא היה כך הייתי כבר ממלא לך את הארון בבגדים."

"נראה אם הבנתי," אני מסכמת את השיחה, "היא רק תראה לי אבל אני זו שאבחר."

"בדיוק. אני לעולם לא אכפה עלייך ללבוש משהו שלא לטעמך. לי אישית אין בעיה שתלבשי את הבגדים שהבאת איתך. הם מאד יפים בעיניי. אני רוצה שאת  תרגישי בנוח. 

מתוקה שלי, תפנימי שאני אוהב אותך כפי שאת. הרי התאהבתי בך כשלבשת אותם. אני לא מנסה לשנות אותך, רק רוצה שתשמחי עם איך שאת נראית. ממש לא איכפת לי מה יאמרו."

"אם כך איפגש איתה אחר הצהריים. זה ייתן לי זמן לעיין בירחונים ולגבש לי דעה," אני מגניבה לו נשיקה ועומדת לצאת מהחדר.

"לא כל כך מהר גברת תומפסון. זו הייתה אמורה להיות נשיקה? כי לא ממש הרגשתי אותה."

"אתה יודע מה קורה כשאני נותנת לך נשיקה עם כל הרגש,״  אני מחייכת אליו מבוישת.

״ולכן אני מבקש זאת ממך. אני אוהב את הנשיקות שלך,״ הוא מושך אותי אליו ומנשק אותי ואני כבר מבינה שהשיעור שלי יחכה.

גיא ניגש ונועל את הדלת. ״אנחנו לא לבד,״ הוא לוחש לאוזני בתשוקה.

״אני מבטיחה להיות בשקט,״ אני מצחקקת.

״אני דווקא אוהב לשמוע אותך,״ הוא מנשק אותי על צווארי ואני מתאפקת ומגרגרת בהנאה.

גיא

לא יכולתי להתאפק. הייתי חייב לטעום את שפתיה, מה שעורר אותי כמובן.

אחרי שהרוויתי את תשוקתי אליה נשארנו לשכב מחובקים דקות ארוכות.

אחרי מקלחת קצרה אנחנו שוב מתלבשים ויורדים למטה.

"הסתכלתי בקבוצה של נשות איראן," היא משתפת אותי "רק הצצתי, לא הצטרפתי אליהן. הן מתעקשות לשמור על הציביון של הבית. אני לא מבינה אותן. אני בהחלט רוצה שילדיי יגדלו על פי התרבות שלך.

 הם ילמדו מאיפה באתי. אני לא מתביישת בכך. זו מי שאני.  ובכל זאת הייתי רוצה להשתדל להיות הכי קרובה שאוכל לתרבות שלך.

אני רוצה שכאשר אתלווה אלייך השוני בינינו לא יהיה כל כך בולט.

ואתה, מה חשבת לעצמך שלקחת לך אישה כל כך שונה ממך?”

אני מחייך אליה. היא מאתגרת אותי. כל פחדתי להתאכזב מהשוני הזה בינינו שלא ציפיתי שהיא תהיה אישה חכמה וחריפת מחשבה כפי שהיא.

"אני ידעתי שאת מי שחיפשתי. יש בך משהו שהקסים אותי. אני מודה שידעתי שיעמדו בפנינו קשיים, אבל הם נראים לי הרבה פחות היום ממה שחשבתי," היא גומעת בצמא כל מילה שיוצאת ממני. אני באמת מאמין למילים שאני אומר לה. אני לא אומר זאת רק כדי להשקיט את פחדיה.

שירז מתיישבת לעלעל בירחונים ואני ניגש סוף סוף לקרוא את האיגרת שהגיעה אתמול.

אני ניגש לשידה במבואה ומושיט ידי לאגרת כאשר הפעמון בדלת הכניסה מצלצל.

אני ניגש לפתוח את הדלת בעצמי.

"את לא חושבת שאם הייתי רוצה לענות לך בנייד הייתי עונה?" אני אומר בקור לאימי שעומדת בפתח.

"אנחנו צריכים לדבר," היא מציצה מבעד לכתפי לראות, כך אני מניח,  אם שירז פה.

אני מפנה את הדרך שתוכל להיכנס. "אני צריך לבדוק אם שירז פנויה."

"אני מקווה שהיא לא עסוקה מידי," אומרת אימי בלעג.

"את מוזמנת לעזוב," אני אומר לה, "אם עליי לבחור בין שתיכן הבחירה שלי ברורה."

"אני לא חושב שרק בגלל שאתה גבר נשוי, זה אומר שאינני יכולה לדבר איתך ביחידות."

"בואי נחשוב על מה באת לדבר איתי? האם התחלת להתעניין בכלכלה עולמית? אולי בבורסה הלונדונית? " אני מרים גבה לידה. התחמנות שלה לא עובדת עליי.

"אני לא מבינה למה אתה מתעקש," אין ספק שהיא כועסת עליי.

אני קוטע אותה בגסות שלא כהרגלי, "זה בדיוק העניין שאת לא מבינה. אני מאוהב באחת הנשים המדהימות שהכרתי. אני סוף סוף מרגיש שאני בשל להקים משפחה.

את יודעת שלא נכפה עליי לשאת אותה לאישה. את יודעת שלא נגעתי בה לפני החתונה."

"היא חלק מהסכם עסקי שערכת עם אביה. אתה יכול להכחיש את זה כמה שאתה רוצה," הטון המנצח על פניה מעודד אותי להגיב לה בתקיפות.

"זה נכון שקיימים הסכמים כאלה בארצה של שירז, ואכן הונחה דרישה כזו לפניי. אם הייתי נעתר לה הייתי נאלץ לשאת את אחותה הבכירה של אשתי. אבל זה לא קרה, נכון?

חתמתי על הסכם כלכלי עם אביה של שירז, אבל היא לא נכללה בעסקה. להיפך הסכמתי לוותר על העסקה בלבד שיותר לי לשאת אותה לאישה.

כאן במולדת, אין הסכמים כאלה. איש לא חותם על מסמך כשהוא מתארס, אלא על בקשה לרישיון נישואין. לו הייתה אליזבת מציגה לפחות בקשה כזו עוד אפשר היה לחשוב שיש משהו בדבריה, אבל באמת, הסכם אירוסין?

אני כבר לא מדבר על כך שהחתימה זהה לחתימה על הסכם הנישואים שלי עם שירז שלצידו הוספתי לב קטן.

האם את מכירה מישהו שגדל בלב החברה הלונדונית השמרנית שמוסיף לב ליד חתימתו? אל תאמרי לי שלא שמת לב לכך.

אז אומרת לך את זה במילים הכי ברורות, אלה שמופיעות בכתב בתביעה שיוגש הבוקר לבית המשפט.  המסמך שזויף על ידי אליזבת פורסם אחרי שהסכם הנישואים של שירז ושלי קיבל חותמת של בית משפט. חדי עין ישימו לב לחותמת בית המשפט שחלקה מופיעה בצילום.

אליזבת מוזמנת להראות שההסכם שהיא טוענת שנחתם בינינו אכן נושא את חותמת בית המשפט.

אני חושב שהעניין ברור לך. אני לא מתכוון לדון בו איתך יותר. אני מבקש שלא תגיעי עוד לכאן."

אני ניגש סוף סוף לקרוא את האיגרת.

מר גיא תומפסון

לאחר שיחת ברור עם אליזבת

אני דורש ממך לקיים את התחייבותך

כפי שחתמת במסמך שהוצג לפניי

 …

אני לא מסיים לקרוא את האגרת. אני מתקשר למשרדו של אד. "אני מבקש שתשלח מכתב התראה לאליזבת. סר וילסון דורש שאשא אותה לאישה," אני כולי רותח.

אין לי כוונה לשתף את שירז במה שעובר עליי.

"שמעתי הכל," היא מפתיעה אותי כשהיא נכנסת לחדרי. "אני מבינה שעשיתי טעות כשפניתי לאליזבת. היה עליי לפנות לסר וילסון. אני מבקשת שתתן לי עותקים מתעודת הנישואים שלנו, וגם את התעודה מהרב."

היא מבקשת ממני את נייר המכתבים שלי.

"אני מבקשת שיהיה לי אחד כזה משלי, זה שנושא את שמי שירז תומפסון. כמה זמן ייקח לך להדפיס לי את  זה?" 

"אני אדאג שיהיה לך עוד היום," אני מרים מייד טלפון לבית הדפוס ומזמין לה סט של ניירות ומעטפות.

"אני מבקש שזה יהיה זהה לשלי רק תשנה את השם לש. תומפסון. באותה הזדמנות תכין לנו גם סט  של מר וגברת ג. תומפסון."

"תודה," המבט שלה נחוש. ברור לי שהיא יודעת מה היא רוצה.

אני מחייך לעצמי כשאני חושב  שהניסיון שהיא רכשה במשא ומתן בשוק שווה הרבה יותר מכל לימוד בבית ספר.

"אני מניח שאת מבקשת שעדיין לא אכתוב מכתב לאליזבת," אני נד בעברי לראשה.

"אתה מבין אותי היטב בעלי, ונראה לי שאתה מסכים עם מה שאני עומדת לעשות," היא תולה בי מבט שואל.

"אולי זה ישמע מטורף, אבל אני בהחלט סומך עלייך שתצליחי יותר טוב מכולם."


©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם