on
פברואר 6, 2020

ריי

איימי מתעשתת. "אני לא יודעת איך אף אחת לא יודעת שאתה נשוי."

"את רומזת שאני ממציא את זה?" אני שואל אותה בטון שמבהיר לה כמה אני לא מרוצה מההערה שלה.

"זה עדיין לא משנה את העובדה שאני מעוניינת בך. יש לי הרבה מה להציע לך," היא אומרת לי.

"אני חושב שהבהרתי לך שאני מאוהב לגמרי באשתי ואינני מחפש הרפתקאות," אני אומר לה.

"מה שתאמר. אתה עוד תרדוף אחריי," היא אומרת.

"הלוואי," אני אומר לה, "שהיית מקצוענית בעבודה כשם שאת חושבת שאת כאומנית הפיתוי. חבל לך להשקיע מאמץ לגביי. זה לא יקרה."

היא עוזבת את חדרי בכעס, טורקת את הדלת וגורמת לכולם להרים גבה.

"מה זה היה?" אני שומע את אחת האחיות. אני יוצא מיד החוצה. הדבר האחרון שאני רוצה הוא שהיא תספר איזה סיפור עליי.

כל הכעס נשכח ממני בשעה שאני רואה את דניאל הולכת לעבר תחנת האחיות. אני נשען על המשקוף וצופה בה. היא לבושה ג'ינס סקיני צמוד שמבליט את גזרתה, ולא מרמז במאום על העובדה שהייתה בהריון עד לא מזמן. חולצת הטריקו שלה מדגישה את שדיה המלאים בחלב. ומעל כל אלה החלוק הלבן שלה. אני נושך את שפתיי למראיה.

"מתי כבר אפשר יהיה שוב לעשות איתה אהבה כמו פעם?" אני חושב בליבי.

"איפה אני יכולה למצוא את ד"ר רובינס?" היא שואלת.

"חבל על המאמץ שלך," אומרת לה איימי, "הוא נשוי. האם ידעת זאת? הוא טוען שהוא לגמרי מאוהב באשתו."

"באמת הוא נשוי? ממתי?" היא שואלת אותה בתמימות.

איימי מושכת בכתפיה.

"ואני חשבתי לפתות אותו עם ארוחת צוהריים. את חושבת שכדאי לי לנסות?" שואלת דניאל את איימי.

"האמת היא שאף אחת כאן לא יודעת שהוא נשוי. אני חושבת שהוא מעמיד פנים כי.." היא משתתקת.

"לא, אל תגידי לי שאת חושבת שהוא .." אומרת דניאל, "ובכל זאת אני אקח צ'אנס."

השיחה בין השתיים מושכת את האחיות לעמוד ולהקשיב לה.

"ד"ר רובינס. שמעתי שאתה נשוי," קוראת דניאל לעברי. מסתבר שהילדונת הזו ידעה כל הזמן שאני שם. "אני מאד שמחה לשמוע שאתה לגמרי מאוהב באשתך. הבאתי לך ארוחת צוהריים, הנחתי שאתה רעב."

אני מתקרב אליה. "אני בהחלט נשוי," אני עונה לה, "נשוי מאד לאישה מדהימה."

היא מצמצמת את המרחק בינינו לאפס, כורכת את זרועותיה סביבי צווארי ומנשקת אותי בלהט. אני מצידי נענה לה בהנאה מרובה. "לפחות להתנשק מותר לנו," אני לוחש לאזנה בלבד.

"יש לי הפתעה בשבילך," היא לוחשת לי חזרה, "הייתי בביקורת והרופאה אמרה לי שהכול כבר מותר."

"ואת זה היית חייבת ללחוש לי כאן באמצע יום עבודה?" אני לוחש לה.

"אני לא צריך להסביר לכם שדניאל היא אישתי, נכון?" אני אומר להפתעתן של האחיות, "ולא רק, יש לנו בן, סקוט."

שקט משתרר סביבנו וזה בדיוק הזמן בשבילנו לחמוק מהמחלקה ולצאת לפטיו לאכול את ארוחת הצהריים שלנו, ולהשאיר אותן לעכל את הידיעה.

"דיברתי הבוקר עם סבתא ויויאן. אנחנו נפגשות עוד מעט," היא אומרת בשעה שהיא אוכלת מעט מהפסטה שבקערה שלה, "היא תבוא איתי לראות הרהיטים לחדר של סקוט. אני אשלח לך תמונות של מה שנראה לי."

"אני חושב שיוכלו היום לוותר על שירותיי במחלקה. הכול נראה כאן רגוע. אני אצטרף אליכן," אני אומר לה. אני מביט בה בדאגה. היא לא מרבה לאכול. היא ניראית לי חיוורת פתאום. "ילדונת את חייבת לאכול יותר. הגוף שלך זקוק לכך יותר מתמיד."

"אני יודעת," היא אומרת ונאנחת, "אבל אין לי תיאבון. המצב הזה לא פשוט בשבילי. אני רוצה כבר להיות בבית עם סקוט. אני יודעת שהוא מתפתח מאד יפה, אבל עדיין. זה מין מצב כזה שאני גם עובדת וגם לא, גם מתפקדת כאימא וגם מורחקת ממנו. וגם," היא מביטה בי, "אני גם מתגעגעת אלייך."

"אליי?" אני עונה לה מופתע, "אני הרי זמין עבורך כל הזמן."

"מספיקה שיחת טלפון אחת כדי לערער אותי. ברשויות לא מרפים ממני. הם רוצים לבוא לדבר איתי. הם חושבים שאולי סקוט נולד כתוצאה מהאונס של אחיך. שאולי התביישתי ולא רציתי להודות שזה קרה. אני לא מבינה הרי הם אילצו אותי לעבור בדיקה. מאיפה כל הסיפור הזה צץ פתאום? אמרתי להם שיעזבו אותי בשקט ושהוא ילד של אהבה. הכי עצוב הוא שכאשר הייתי זקוקה לתמיכה שלהם הם התעלמו ממני וכעת בגלל סטיב דחוף להם לחקור אותי שוב," היא אומרת לי.

"ואני לא אתן להם," אומר סבא שבא מולנו, "אמרו לי במחלקה שכאן אתם אוהבים להתבודד." הוא נושק לי ומחבק את את ריי.

"איפה סבתא ויויאן?" אני שואל.

"איפה היא יכולה להיות? היא הרי מאוהבת בנין שלה. מנצלת כל רגע להיות לידו. כולם במחלקה כבר מכירים אותה. את מכירה את סבתא שלך, ברגע שזה משהו שקשור אליך היא שוכחת את עצמה," הוא אומר לדניאל. "יש לך את הטלפון של סטיב? אני חושב שהגיע הזמן שאני אומר לו מה דעתי על כל הנושא הזה."

"באמת תודה סבא על הדאגה, אבל אני לא רוצה עוד מלחמות במשפחה. היו לנו די מאלה," היא אומרת לו.

"תסתכלי על הגבר שלך. מי שלא רואה באיזו אהבה הוא מביט בך, הוא עיוור. ולא רק. הוא רופא בעמדה בכירה כך שמצבך הכלכלי מובטח גם אם לא תעבדי, מה עוד אפשר לבקש בשבילך?" אומר לה סבא שלה.

"סבתא," קוראת דניאל בשמחה וקמה לקראתה.

"תגיד לי ד"ר רובינס. במחלקה שלך לא יודעים שאתה נשוי?" שואלת אותי ויויאן.

אני צוחק. "אני מבין שאמרו לך משהו בנושא," אני אומר.

"חיפשתי אותך ושאלו מי אני. אמרתי שאני סבתא של דניאל," מספרת ויויאן, "אז הם שאלו אותי מה הקשר בין דניאל לד"ר רובינס. לרגע התלבטתי אבל החלטתי שאין מה להסתיר. אמרתי להן שהיא אשתך. אתם ודאי מנחשים שהם דיברו על כך בשעה שסובבתי את גבי ועמדתי לצאת. אז עכשיו הן כבר מאמינות שזה נכון."

"איך באמת עלה הנושא הזה?" שואלת אותי דניאל. אני מספר לה על איימי. "אז לא רק אני חושבת שאתה גבר מעלף. זה מחמיא לי," היא אומרת לי ומוסיפה, "זה באמת היה הפחד הגדול שלי כשלא היינו ביחד. ידעתי שאני לא היחידה שרוצה אותך. אין לך מושג כמה חשבתי על זה. ביום הייתי עסוקה כולי בעבודה, אבל בלילות כשהייתי לבד וכל כך התגעגעתי אלייך הגיעו גם הפחדים שאולי הלב שלך כבר בידי מישהי אחרת."

"לו רק ידעת כמה היתשתי את עצמי עד קצה הכוחות במכון רק כדי לא להרגיש אותך, כדי לא לחשוב עם מי את נמצאת. המחשבה הזו בערה בתוכי כמו אש. לילות שלמים העברתי בנמנום, לא באמת בשינה. את חסרת לי עם כל נשימה שנשמתי. הרגשתי לא שייך בשום מקום, ופחדתי שאני כבר לא שייך לך, ויותר גרוע שאת כבר לא שלי. אני לא אתן לזה לקרות אף פעם. אני לא אתן לשום דבר ולאף אחד לעבור בינינו."

*

דניאל


אני נחנקת מהמילים שלו. אני יודעת כמה הייתי קרובה לאבד אותו. אני לא יכולה לדמיין אותי היום בלעדיו. אני מרגישה שהכול מסתובב סביבי. "ריי," אני מצליחה לומר את שמו ומרגישה שאני נופלת לתוך תהום עמוקה. אני מושיטה את ידי כדי להיאחז במה שרק אוכל, אבל לא מצליחה לעצור את הנפילה שלי.

אני שומעת מילמולים מסביבי, אני מרגישה ידיים שמרימות אותי ומניחות אותי על מצע רך. אני מרגישה טיפות של גשם מרטיבות את פניי, בשעה שקורים דברים מסיביבי שאינני מבינה מהם. חומרים זרים זורמים בתוכי, הבזקים של אורות.

"אל תעזבי אותי ילדונת, אני אבוד בלעדייך," אני שומעת קולו של ריי מבעד לענני הגשם.

אני נאבקת במסך שעוטף אותי. אני חייבת לחזור ולהבטיח לו שאני לא אעזוב אותו לעולם.

"אני זקוק לך, סקוטי זקוק לך," אני שומעת את קולו של ריי.

ברגע שאני שומעת את שמו של סקוט הקטן אני מרגישה שהחזה שלי מתפוצץ, ואני מרגישה נהרות של חלב מרטיבים אותי.

"אני יכולה לעשות את זה," אני אומרת לעצמי, "אני חייבת להתעורר."

אני צועקת בלי קול, אני חושבת שאני משתוללת במיטה, אבל מבינה שלא כי הגשם על פניי מתגבר. אני מתחילה להבין שאלה הדמעות של ריי. "אני כבר באה אלייך מיי לאב," אני צועקת בכל כוחי ומבינה שאיש לא שומע. אני נושמת עמוק שוב ושוב וצועקת בכל כוחי: "מיי לאב!"

"היא ממלמלת משהו," אני שומעת את קולו של ריי.

"כן, מיי לאב," אני ממלמלת, "כן, מיי לאב." אני פוקחת את עיניי בקושי רב, "לך אני קוראת," אני אומרת ועוצמת שוב את עיניי.

"ילדונת," הוא אומר מניח את ראשו ליד שלי ופורץ בבכי.

אני מרימה בקושי רב את ידי ונוגעת בשלו.

ריי עושה את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות כדי להרגיע אותי. הוא נשכב במיטה לצידי, עם חולצה פתוחה ומניח את ראשי עליו. 

אני לא יודעת כמה זמן עבר, אבל בסופו של דבר אני פוקחת את עיניי, הכל חשוך בחוץ. על אחת הכורסאות בחדר יושבת סבתא ומנמנמת.

ריי ישן לידי. פניו מיוסרות. אני מלטפת אותן והוא מיד מתעורר. "ילדונת שלי," הוא אומר ומנשק את שפתיי.

"נראית מאד מוטרד בשנתך," אני אומרת בחשש ומקווה שלא יספר לי שהסיוטים שלו חזרו.

הוא מלטף את פניי ונחנק מדמעות. "פחדתי כמו שלא פחדתי בחיים שלי," הוא אומר לי.

קשה לי לשמוע את המילים האלה. אני מאלצת את עצמי לחייך. "מה עם סקוטי?" אני שואלת.

"מתגעגע אלייך," הוא אומר, "ביקרתי אותו פעמיים. אני לא מרשה לאף אחד להאכיל אותו."

"אני מאד מקווה שהוא צריך לאכול עכשיו כי אני מרגישה שאני מתפוצצת," אני עונה לו.

הוא צוחק, "את בהחלט נוטפת. הרטבת לי את החולצה. אמרו לי שברגע שתתעוררי אוכל להביא אותו אלייך. זה מאד חשוב שהוא ינק ממך. את חושבת שאת מספיק חזקה?"

"אבל איך תביא אותו? הרי הוא באינקובטור מחומם?" אני שואל בפליאה.

"בשעה שישנת אישרו לנתק אותו מהחימום. גם חלק מהמכשירים כבר הוסרו. כולם משבחים את הטיפול המסור שלך בו. הכל בזכותך אמא," הוא אומר לי.

דמעות זולגות מעיניי. "כדאי שתדע משהו מאד חשוב," אני אומרת לו, "לוקח זמן עד שהשפעת ההורמונים עוברת. אז אני עדיין קצת ריגשית. מבטיחה לך שזה יעבור."

"אני מוכן לקבל אותך בכל מצב, העיקר שתהיי לצידי," הוא אומר וגרום שוב לדמעותיי לזלוג.

"לפני שאת הולך להביא אותו תעזור לי לשבת," אני מבקשת.

"את צריכה לשכב. לחץ הדם שלך קופצני מידי. צריך לייצב אותו. את יודעת גם שקריש הדם עדיין לא ניספג בגופך ואת צריכה לנוח ולא להתרגש משום דבר," הוא אומר לי.

"אתה מבין שההתעסקות בתקיפה שהייתה לא מועיל לי. הוא מחזיר אותי לאחור," אני אומרת לו.

"אני מבין שבעצם מעולם לא נגענו בנושא. אני יותר מכולם הייתי צריך לדעת זאת. כל כך היינו עסוקים באהבה שלנו וכל מה שמסביבה שאת הנושא הזה הזנחנו. אני אחשוב עם מי את יכולה לדבר," הוא אומר לי.

"אין צורך," אני עונה, "יש לי את הפסיכיאטר הכי טוב שיש. אני יודעת שאתה לא אמור לטפל בבת משפחה, אבל אתה פשוט תיתן לי את הכלים איך להתמודד. זה כל מה שאני מבקשת. עכשיו לך תביא את הבן שלנו."

אני נשכבת על הצד ורואה את סבתא צופה בי. "סבתא איך את?" אני שואלת.

"אני מאושרת שהתעוררת ושאת מדברת איתי. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם היה קורה לך משהו," היא אומרת לי, "ילדונת את חייבת להירגע. אני מבינה שתוך כמה ימים סקוט ישוחרר הביתה. אני מבקשת שתבואו להיות אצלי עד שתתאוששי. דיברתי על זה עם ריי. יש לו מספיק ימי חופש והוא ישמח להיות איתך אצלנו."

"ואיפה סבא?" אני שואלת כשאני מבחינה שאיננו כאן. אני זוכר שהוא היה איתנו קודם.

"הוא…נסע," היא עונה לי.

"סבתא, איפה סבא", אני שואלת שוב. אני מבינה שמשהו קרה.

*

ג'וזף

הפעם נכדתי מיכאלה הגזימה. אני מודה שדניאל היא בת המשפחה המועדפת עלינו. אני יודע שזה לא צריך להיות כך, אך מה לעשות. היא כל כך דומה לאישתי ויויאן. יש לה לב ענק כמו לויויאן. כשאני מסתכל על דניאל זה כמו לראות את ויויאן כשהייתה צעירה. ויויאן השקיעה המון במיירה הבת שלנו. אני לא יודע איך היא גדלה להיות כל כך שונה ממנה. מיירה אף פעם לא מתקשרת סתם כך להתעניין בשלומנו. תמיד זה כדי לקבוע לגבי ארוחת הערב בסוף השבוע. מה הפלא שדניאל אם כך האהובה ביותר. אין יום שעובר בלי שנקבל טלפון ממנה.

מהיום הנורא ההוא שדניאל הותקפה משהו השתנה ביחס של מיכאלה כלפיה. אני לא יכול להסביר את זה. במקום לתמוך בה היא מנסה למצוא בה בפגמים. כאילו יש בכך אמירה: "תראו היא לא הילדה המושלמת שאתם חושבים שהיא." המצב החריף עוד יותר מרגע שריי נכנס לחייה של דניאל. במקום לראות כמה היא פורחת לידו, החריפו תופעות הקינאה.

"אני רוצה להיפגש איתך," אני אומר למיכאלה.

"זה דחוף כי.." היא מתחילה לומר לי.

אני קוטע אותה. אין לי סבלנות לאף אחד מהתירוצים המטופשים שלה. "תפגשי אותי בבית הקפה הורד הכחול. אני אהיה שם עוד שעה," אני אומר ומנתק, לא מחכה לשמוע תגובה ממנה.

"מה קרה?" היא שואלת מיד כשהיא נכנסת.

"אף פעם זה לא מאוחר מידי," אני עונה לה, "תצאי החוצה ושתכנסי שוב תאמרי שלום סבא."

"אתה לא רציני? אני לא ילדה קטנה ואתה לא תדבר אליי ככה," היא עונה לי.

אני שותק ולא מגיב.

"אז אתה רציני," היא אומרת בהבנה. היא יוצאת וחוזרת שוב. "שלום סבא," היא אומרת, "מה שלומך?"

"אני שמח שאת שואלת. זה שינוי מרענן. את מוזמנת להצטרף אליי. מה תשתי?" אני אומר לה.

"האמת היא שאני קצת רעבה," היא עונה לי מבויישת פתאום.

"תזמיני מה שאת רוצה. אני אסתפק בקפה," אני אומר לה, "הנה התפריט."

"אני יודעת מה אני רוצה," היא אומרת ומצביעה על המנה בתפריט.

אני מסמן למלצרית לגשת אלינו ומוסר לה את ההזמנה. "ספרי לי מה קורה לך בחייך."

מיכאלה לוקחת מפית נייר וממוללת אותה בין אצבעותיה. היא מפנה מבטה לנקודה רחוקה לתוך מי המפרץ. "ספרי לי," אני חוזר על בקשתי בקול רך. אני מנסה לדמיין כאילו דניאל מולי.

"אני לא יכולה יותר. אתה מבין סבא ככל שדניאל פורחת כך אני שוקעת," היא עונה לי להפתעתי.

"ומה דניאל קשורה לשיחה הזו בינינו," אני שואל אותה.

"אני יודעת יפה מאד למה קראת לי. אני לא מטומטמת," היא עונה לי.

"לרגע לא חשבתי שאת כזו. ספרי לי מה על ליבך," אני אומר לה מגייס את כל הכוחות שלי לא לשפוט אותה, "את נכדה שלי בדיוק כמו דניאל."

"אתה יודע שזה לא נכון," היא אומרת לי ומביטה במבט עצוב, "אתה באמת חושב שאני רוצה להיות כזו? החיים שלי הם הצגה אחת גדולה."

"תסבירי," אני מבקש ממנה. הפעם אני באמת רוצה להקשיב לה.

"אתה רואה מה שסטיב עושה. הוא לא יודע שובע, מצד שני אינו טוב במה שהוא עושה ולכן הוא עושה הרבה טעויות שעולות לו ביוקר . את התסכולים שלו הוא מוציא עליי. כן סבא, גם במכות."

"ולמה לא סיפרת על כך אף פעם. הרי יכולנו לעזור לך," אני שואל אותה ומניח יד מנחמת על זרועה.

"כי אני לא דניאל! היא מקבלת את החיים בפשטות. היא לא מתלוננת על שום דבר. ודווקא היא זכתה ביהלום שבכתר. לבעל שמעריץ אותה, אחד שהיא כל כך מאוהבת בו. אני חשבתי שסטיב הוא האחד בשבילי. הוא עורך דין מצליח, בנה לי בית גדול, כרטיס אשראי ללא הגבלה. הכול היה שקר. הוא בוגד בי עם נשים אחרות, מסכסך בין אנשים כדי לגרוף דמי טרחה מופרזים. הוא בנה משרד מפואר שאיננו יכול להחזיק. את כל זה הוא הסתיר ממני. אתה מבין סבא, הגורל העניש אותי. בדיוק כשדניאל מצאה את מה שחיפשה, אני התחלתי להבין שאני הפסדתי את כל מה שהיה לי."

"אני מצטער לשמוע," אני אומר לה, "אבל זה לא ימנע ממני לבקש ממך לדאוג שלא את ולא בעלך תתערבו בחיים של דניאל. סקוט הוא תינוק של אהבה. הוא הבן של ריי ואין בכך ספק. תפסיקו להפיץ שקרים עליה, היא סבלה מספיק."

"זה מוזר שאתה קורא לתינוק בשם לפני שהוא נולד," היא עונה לי.

"אחותך ילדה אותו בימים הראשונים של חודש שמיני. לפי כל חישוב שתערכי אין סיכוי שהוא הבן של התוקף שלה, אז מספיק," אני אומר והפעם בקול תקיף.

"התינוק…בסדר..?" היא שואלת.

"כן," אני עונה לה קצרות, "הוא עדיין בפגייה." אני לא מתכוון לספק לה מידע עליו. "אני חושב שהבהרתי לך מה אני מצפה ממך," אני אומר ומסמן למלצרית להביא לי את החשבון.

*

ריי

 אני נכנס למחלקה בה שוכב סקוט. "אני מבקש לקחת אותו לאימא שלו. היא התעוררה ומבקשת להניק אותו," אני אומר לאחות התורנית.

"תן לי כמה דקות ואכין לך אותו," היא אומרת ואכן תוך זמן קצר היא חוזרת עם העריסה של סקוט. אני מבקשת שכאשר תגיע למחלקה של אשתך תחבר שוב את המוניטור לחשמל אני מניחה שאתה יודע לעשות זאת בעצמך דוקטור."

"בהחלט," אני אומר לה ופונה לקחת את סקוט. "אנחנו הולכים לפגוש את אימא," אני אומר לו. סקוט מקשיב לקולי. אני יודע שהוא כבר מכיר אותו. הוא מפנה את ראשו לכיווני ומאפשר לי להסתכל עליו בעיניים מעריצות.

כאשר אני מגיע איתו לחדרה של דניאל עיניה מתמלאות אור. "ילד יפה של אמא," היא אומרת לו ומערסלת אותו בזרועותיה. מיד כשהוא מרגיש את חום גופה הוא פוער את פיו ומחפש את הפיטמה כדי לינוק ממנה.

"להביא לך משהו לאכול או לשתות?" אני שואל את סבתא שעוברת לשבת ליד דניאל.

"זה יהיה נחמד מאד, אני אשמח לכוס תה ועוד משהו. אל תשאל אותי מה" היא עונה לי ומסתכלת בהערצה על השנים. "אתם כל כך יפים יחד," היא אומרת לדניאל, "כל כך מתאים לך התפקיד של אמא."

"היא מניקה כעת," אני מעדכן את האחות בתחנה, "סבתה איתה. אני יורד לקנות אוכל."

אני ניגש למעליות וממתין למעלית שתבוא. היא נפתחת וסבא ג'וזף יוצא ממנה. "אני יורד להביא לסבתא ויויאן אוכל תתלווה אליי?" אני שואל אותו. אני רואה על פניו שמשהו מטריד אותו. איפה הוא היה? "הכל בסדר?"

"נפגשתי עם מיכאלה," הוא עונה לי. אני כל כך רוצה לשאול שאלות אבל ממתין.

"אתה מבין. זו דניאל בקסם שלה ובהתנהגות המסורה שלה כלפינו, בלי טיפה של אינטרס, שקנתה את מקומה אצלנו. היא לא קיבלה יותר מאחרים. מעולם לא הפלנו בני משפחה אחרים. אבל עם הלב אי אפשר להתווכח והיא בהחלט האהובה עלינו ביותר. עכשיו שאני חושב על זה, מיכאלה קיבלה הרבה יותר ממנה. היא גם דרשה יותר ממנה, ומעולם לא סרבנו לה."

שוב הוא מפסיק לדבר. הדלתות של המעלית נפתחות. "מה תרצה לאכול ולשתות?" אני מרגיש שהדיבור על הנושא קשה לו ואני מציע לו דרך החוצה מהשיחה הזו.

"נפגשתי איתה בבית הקפה הורד הכחול בנמל של פורט ג'פרסון. מכיר אותו?" הוא שואל.

"לא גדלתי פה, כך שאינני מכיר," אני עונה לו.

"נכון, שכחתי," הוא עונה לי, "בכל מקרה מיכאלה דווקא הזמינה ארוחה דשנה, אבל אני בקושי לגמתי את הקפה. הייתי מאד מאופק, כיוון שבתוכי מאד כעסתי עליה. הרגשתי ריחוק גדול ממנה. היא נשברה מולי וסיפרה לי על חייה הפרטיים. דברים שהסתירה מאתנו חודשים רבים. אני לא אשקר, עצוב לי לשמוע, אבל היה לי קשה לנחם אותה בשעה שהיא פוגעת כל הזמן בדניאל."

"אני מצטער לשמוע על מיכאלה. אך כפי שאמרת, אין לדניאל קשר לקשיים של מיכאלה. אני בטוח שלו ידעה הייתה עושה הכול כדי לעזור לה. יש לה יכולת הכלה מאד גדולה. אני מכיר את זה מעצמי. היא עזרה לי להתגבר על שבר מאד גדול של החיים שלי," אני אומר לו, "הייתי ילד מוכה שנים רבות. אמרתי פעם לדניאל שאינני רוצה להיות אבא. לו ידעתי אז כמה המילים האלה ישנו את מה שיקרה ביננו. אני יודע היום כמה טעיתי. אני אוהב  מאד את הבן שלי כל כך ואני יודע שלעולם לא אפגע בו," אני אומר.

"קשה לי לשמוע מה שאתה מספר על ילדותך. אני יודע שדניאל בטוחה בכך שלעולם לא תפגע בסקוט, אחרת לא הייתה מביאה איתך ילד לעולם," הוא עונה לי.

"אז מה נזמין?" אני משנה מיד את הנושא. כל כך כואב לי להיזכר בזה.

"אני רוצה שתדע שדיברתי עם מיכאלה וביקשתי ממנה שיפסיקו להטריד את דניאל בכל מה שקשור למשפחה שלכם. היא יודעת עכשיו שיש מי שמשגיח על העניינים. אני בטוח שעכשיו שהיא יודעת שאני מעורב בעניין היא לא תרצה למתוח איתי את החבל. סיפרתי לה על סקוט אבל לא נתתי לה יותר מידי פרטים. אני מאמין שהנושא הזה סגור."

*

בשעה שאנחנו חוזרים למחלקה עוצרת אותי ד"ר פרידמן. "אני רוצה לדבר איתך," היא אומרת לי בשקט.

"אני כבר חוזר," אני אומר לה. אני חייב להתעשת. הלב שלי דופק בפראות. משהו לא בסדר, אבל מה?

אני נושם עמוק ונכנס לחדר בחיוך. "הבאתי לכן משהו לאכול," אני אומר לדניאל, "התעוררה איזו שהיא בעיה שעליי לטפל בה. אחזור בהקדם."

אני לא מאפשר לה לשאול, מנשק אותה ויוצא בצעדים מהירים מחוץ לחדר.

אני נכנס לחדרה של ד"ר פרידמן. פניה הרציניות מעלות את רמת המתח שבי לשיאה. "דברי," אני אומר לה לבסוף.

"יש כמה בדיקות שאני רוצה לערוך. ראשית אני רוצה לעשות סי.טי. ראש. לבדוק שלא נגרם נזק כל שהוא," היא אומרת.

"מאיפה את מביאה את זה?" אני שואל במהירות.

"לחץ הדם שלה הרקיע לשחקים. אני חייבת לדעת שהיא לא עברה אירוע מוחי," היא אומרת.

המילים שלה מהדהדות בראשי. "לא היה לא שום אירוע מוחי," אני עונה מיד, מתנסה להתנתק מהרגש ולחשוב כרופא.

"זו דניאל, אני חייבת לבדוק," היא מתעקשת.

"דניאל עברה כל כך הרבה מבחינה נפשית, לא פלא שהיא תשושה. אל תתני לחיוך שלה להטעות אותך. אני לא אתנגד לבדיקה, אני רק יודע מראש מה תהייה תוצאותיה," אני אומר, "אני מבין שזה לא הכול."

"כן," היא עונה, "אני רוצה לעשות שוב אולטרסאונד. אני חושדת שהבדיקה הפנימית שערכה לה אחת הרופאות יתכן שגרמה נזק לקריש הדם."

"יש לי בקשה אחת. תנסי להקטין את חומרת המצב. דניאל הרי מבינה הכול, הייתי מבקש שתהיה סביבה אווירה רגועה, וגם דורש שרק את שתטפלי בה," אני אומר לה, "אני אקח את סקוט חזרה לפגייה ואז ניכנס אליה שנינו."

אני הולך עם העריסה של סקוט בזהירות יתרה, נכנס למעלית המיוחדת בין הקומות. החזה שלי כואב כל כך. אני לא יכול שיקרה לה משהו לאישה הזו שאני כל כך אוהב. האישה שהיא חלק ממני, שבלעדיה אני לא יכול לנשום. "בבקשה," אני מרים עיניי למעלה, "בבקשה תשמור עליה."

אני מחזיר את סקוט למקומו ליד החלון המשקיף על הגן. "אני אוהב אותך בן," אני אומר לו. הוא ישן שבע ורגוע.

אני לא ממהר לחזור. אני יודע שאני חייב לחזור אליה רגוע ועם חיוך. אני יודע שכשם שהיא האוויר שלי, אני שלה. אני היחיד שיכול להרגיע אותה ולשם כך אני צריך לאגור כוחות. מאיפה אני משיג אותם?

"רק אל תישבר לידה!" אני נוזף בעצמי בשעה שאני לוחץ כל כפור המעלית שמחזיר אותי למחלקת יולדות.

"סקוט מוסר לך את אהבתו," אני אומר לה בשעה שאני נכנס לחדרה, "הוא מודה לך על הארוחה הטעימה."

"נכון שהוא מקסים!" היא קוראת לעברי, "הוא אכל כל כך טוב. אני מרגישה כזו הקלה כעת. אתה לא יכול לתאר לעצמך איזו הרגשה שאת מלאה כל כך. כאילו שאת עומדת להתפוצץ. אני שמחה שהכול הלך כשורה, קצת חששתי כי לפעמים נוצרים גושים ו.. בכל מקרה אני מרוצה. אני מרגישה הרבה יותר טוב. אין לי לחץ בראש יותר, ולא סחרחורת. אני מקווה לחזור לעצמי במהרה."

למרות שלא קראתי לד"ר פרידמן אני מחליט בהחלטה של רגע לדבר איתה בעצמי.

"ד"ר פרידמן רוצה לערוך סי.טי. ראש למרות שאנחנו בטוחים שהכול בסדר. את מכירה את הנהלים של בית החולים," אני אומר מנסה לשוות לקולי טון קליל. "וגם הגיע הזמן לבדיקה נוספת של קריש הדם שלך. אמנם נערכה בך בדיקה פנימית, אבל …כבר הזכרתי את הנהלים," אני אומר לה.

האופן בו אני מדבר איתה משרה עליה שלווה והיא מחייכת אליי. "בוא ניתן להם מה שהם מבקשים. בתור אחות במחלקת יולדות אסור לי לכופף את הנהלים. איך זה יראה ליולדות אחרות?" היא צוחקת.

*

האם חלפה הסכנה מעל ראשה של דניאל?

המשך יבוא….

בר  אבידן

מאמינה באהבה

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם