on
פברואר 14, 2020

אוליביה

אני עוזבת הכול ומגיעה לבית החולים אחרי שריי התקשר וסיפר לי שחל סיבוך במצבה של דניאל.

"אני אטפל בסקוט הקטן כדי שתוכל להתרכז בטיפול בה," אני אומרת לו.

אני ניגשת לפגייה ורואה את התינוק המושלם הזה ישן שנת ישרים. "מתי הוא צריך לאכול?" אני שואלת את האחות.

"הוא בדיוק סיים את הארוחה," היא עונה לי.

"אם כך אני הולכת לאימא שלו," אני אומרת לה, "הנה מספר הטלפון שלי למקרה שתתעורר איזושהי  בעיה. אם לא אשמע מכן אבוא עוד שעתיים וחצי חזרה."

אני הולכת בזריזות לראות מה קורה עם דניאל. אני משותקת מפחד. אני מוצאת אותה ישנה במיטה כאשר היא מתחפרת בשקע צווארו של ריי. כבר למדתי שזו התנוחה האהובה עליה.

"כאשר את שמה את ראשך קרוב לליבו של אהובך את יודעת שהגעת הביתה," היא אמרה לי פעם.

אני מסמנת לריי שאני יושבת בחוץ אם הוא זקוק לי.

אני יוצאת מהחדר וסוגרת בשקט את הדלת. אני לא מספיקה לסגור אותה עד הסוף כאשר מישהי באה ומנסה להתפרץ פנימה. אני חוסמת אותה בגופי. "סליחה? מה את חושבת שאת עושה?" אני אומרת לה בכעס.

"תני לי לעבור," היא עונה לי.

"מי את?" אני שואלת.

"מי את?" היא עונה.

"אני חברה של דניאל, וכאן כדי לטפל בה," אני עונה לה.

"ובעלה היכן הוא, מסתובב עם אחרות?" היא שואלת בזלזול.

"תגידי לי מי את ומה את רוצה?" אני שואל הפעם בתקיפות.

"אני מרים מהמרכז לנפגעות.." היא אומרת אבל אני קוטעת אותה.

אני פותחת מעט את הדלת. "תסתכלי על השניים האלה, תראי כיצד הם ישנים ותגידי לי שהאהבה שלהם מזויפת," אני אומרת לה בשקט.

"אני לא מבינה," היא ממלמלת, "אמרו לי ש.."

"אני לא מעוניינת לשמוע מה אמרו לך. הנה ההוכחה לנגד עינייך. אינך יכולה לטעון שהם מביימים זאת, שכן לא היה להם מושג שתגיעי. אני טועה?" אני אומרת לה.

"הייתי צריכה לדעת שאסור לקחת ברצינות הודעות אנונימיות," היא אומרת, "את יודעת מה אמרו לי?" היא שואלת.

"שוב אותו פיזמון?" אני עונה לה, "כל עוד את מבינה שזה שקר, אז הכול בסדר."

"תמסרי בבקשה לדניאל שאני סוגרת את התיק. אם יש לה השגות שתודיע לי," אומרת לי מרים.

"אני בטוחה שהיא תהיה אסירת תודה למשמע ההודעה הזו. הגיע הזמן שתניחו לה," אני אומרת.

אני ניגשת לספסל בקרבת מקום ומתיישבת עליו. יש לי מלא עבודה להשלים ואני רוצה לפתוח את המחשב כאשר ד"ר פרידמן ניגשת אליי. "שלום אוליביה," היא אומרת לי וגורמת לי להרים את עיניי, "יש לי בשורות טובות. הבדיקות של דניאל תקינות. אני כל כך מאושרת. מאד פחדתי."

אני נושפת את האויר שהיה כלוא בי. רק אז  קולטת באיזה מתח הייתי שרויה.

"הכל בסדר?" שואל ריי, "שמעתי שאתן מדברות."

"הכל נפלא. תוצאות הבדיקות של דניאל בסדר. אני מניחה שמה שקרה קרה בגלל מכלול של חוסר מנוחה, תזונה והרבה מתח."

"ומה בקשר לקריש הדם ד"ר פרידמן," שואל ריי.

"בוא לחדרי ואראה לך. יש ספיגה ניכרת. שזה אומר שאתם יכולים, כלומר, אתה מבין," היא אומרת נבוכה.

"את מדברת על סקס אני מבין," הוא אומר ומחייך אליי למראה המבוכה של רופאת הנשים הכה מנוסה.

"כמובן שתצטרכו להשתמש בהגנה. לא כדאי שדניאל תכנס כבר להיריון," היא אומרת לו.

אני משתדלת להחניק את החיוך שלי. אני ממש לא מאמינה כמה קשה לה לדבר איתו על זה.

"אני אלך למסור לדניאל את תוצאות הבדיקה," הוא אומר.

"אני מבינה שאת ודניאל חברות טובות. את מאד מסורה אליה," אומרת לי ד"ר פרידמן, "לפי מה שהבנתי סקוט עומד להשתחרר בקרוב ודניאל תצטרך עדיין לנוח הרבה. היא חזרה לתפקיד ביחידה שלה, אבל זה עדיין מוקדם מידי. הגוף שלה עבר טראומה לא פשוטה."

"אני יודעת," אני עונה לה, "ואהיה לצידה ככל שיתאפשר לי. לקחתי חופש בשבועות הקרובים כדי לעזור לה. בכל מקרה היא מתכוונת ללכת לסבתא שלה כך שיהיה מי שיעזור לה כל הזמן."

"אני שמחה מאד לשמוח. את בטח מכירה אותה. היא אישה שפעילה כל הזמן והמנוחה שנכפתה עליה לא פשוטה עבורה," אומרת ד"ר פרידמן, "אני לא יודעת אם היא סיפרה לך ש.. כלומר.."

"אני יודעת," אני עונה לה מייד ולא נותנת לה לגעת במה שקרה. הדבר האחרון שדניאל צריכה הוא שירחמו עליה.

"עלי לחזור לעבודה," אומרת ד"ר פרידמן.

אני פותחת שוב את המחשב, אבל ריי יוצא החוצה. "דניאל מבקשת שתבואי," הוא אומר לי.

"רציתי לספר לך שהייתה פה מרים מהמרכז לנפגעות תקיפה. הראיתי לה אתכם ישנים במיטה. היא כבר מבינה שמישהו רוצה ברעתכם והבטיחה שתסגור את התיק," אני אומרת לו.

"אני כל כך מודה לך. העניין הזה רדף אותה יותר מידי זמן," הוא אומר, "ספרי לה על כך. זה ישמח אותה. ברשותך אני אעלה למחלקה לראות אם צריכים משהו ממני."

אני נכנסת לחדר. דניאל נראית הרבה יותר טוב. היא מחייכת אליי. העייפות ניכרת על פניה.

"יש לי בשורה משמחת בשבילך. מרים מהמרכז למשהו שקשור לתקיפה הייתה פה והיא סוגרת את התיק. היא הבינה שכל מה שנאמר עלייך היה שקר,"  אני אומרת לה.

דניאל מחייכת אליי. "סוף סוף אני יכולה לשים את המלחמה הזו מאחוריי, למרות שאני מרגישה שאני עדיין צריכה עזרה כדי להקיא את זה ממני. ריי הבטיח שיעזור לי אחרי שאמרתי לו שאינני רוצה לפנות לאיש מקצוע אחר."

"אני מסכימה איתך. יש ביניכם קשר מיוחד ולמרות שלא נהוג שבעל מטפל באשתו, אני חושבת ששיחה איתו תשחרר ממך את השרידים של מה שנותר בך. הרי הרוב כבר מאחורייך. בעצם את רק צריכה לספר לו מה שאת מרגישה," אני עונה לה, "ועכשיו בואי נדבר על הנושא האהוב עלינו ביותר. הוא כזה מתוק הבן שלך. לא ראיתי אותו כמה שעות והוא נראה לי פתאום גדול יותר."

"נכון שהוא מהמם? תראי אני רק מדברת עליו והחלב מתחיל לטפטף ממני," אומרת דניאל.

אני מציצה על השעה בנייד. "ברור, כי הגיעה השעה לפגישה שלך איתו. איך את מרגישה?"

"ישנתי כל כך טוב. את יודעת איך זה כשריי לידי. אני מרגישה מאוששת לגמרי," היא עונה לי.

"אם כך אגש להביא לך כיסא גלגלים ונלך לפגייה," אני אומרת לה. העיניים שלה מתמלאות בדמעות. "כן אני יודעת," אני אומרת לה ונאנחת בדרמטיות, "ההורמונים."

*

דניאל

אני יושבת על הכיסא הגדול וסקוט בזרועותיי. "תענוג לראות אותכם יחד," אומרת לי האחות בפגייה, "הוא כזה ילד טוב. יונק בלי בעיות. אין ספק שהרוגע שלך משפיע עליו."

אני מחייכת אליה ולא אומרת כמה לא הייתי רגועה ביממה האחרונה.

אני מביטה באוליביה. היא יושבת והמחשבות שלה נודדות רחוק מכאן. אני כל כך אסירת תודה על החברות בינינו. היא ממש עצרה את החיים שלה בשבילי, ביטלה את לוח הפגישות העמוס שלה כדי להיות זמינה בשבילי, וכדי לאפשר לריי לחזור לשיגרה ככל שניתן.

ואז ריי נכנס ואני רואה את פניו החיוורות. "את פה!" הוא קורא בהקלה.

"אתה עוד תכיר את אוליביה. היא אחת שמצליחה לגרום לבלתי יאומן לקרות," אני אומרת לו.

"אבל את עדיין חלשה," הוא אומר לי בדאגה.

אוליביה מביטה בו מהצד. "אני לא כזו לא אחראית. דאגתי להביא אותה לכאן עם לימוזינה," היא אומרת ומצביעה על כיסא הגלגלים שבפינה, "תראה אותה איך היא פורחת כשהיא כאן. אני מבטיחה לך שאחזיר אותה בקרוב למיטה ואשלח אותה לישון שוב."

"ראיתי את המיטה שלה ריקה," הוא עונה לה, "את לא מבינה.."

"אתה צודק," היא עונה לו, "הייתי צריכה להודיע לך. אקח את זה לתשומת ליבי."

"יש לך כמה דקות?" אני שואלת את ריי.

"בשבילך תמיד ילדונת," הוא עונה.

"אם כך תישאר פה קצת עם סקוט עליך," אני אומרת לו, "ואני אחזור למיטה."

אני נושקת לסקוט ומעבירה אותו לריי.

"אני אהיה בסדר," אני אומרת לו, "אני מודעת לכל דבר שקורה לי, אבל יודעת שהגרוע מכל מאחורינו."

*

שבוע עבר

אני שוב עומדת על הרגליים ומתפקדת רגיל. הבדיקה הפנימית השבועית מראה שקריש הדם ממשיך להיספג. "זה ייקח עוד שבועות עד שזה יעלם," אומרת לי ד"ר פרידמן, "אני יכולה לומר לך שהוא היה ממש רציני, אבל אם את מרגישה שלא כואב לך יותר את יכולה לחזור לפעילות רגילה, אני מתכוונת גם איתו, עכשיו כשאת יוצאת הביתה."

אני לא מצליחה להחניק את החיוך שמתפשט לי. והוא גדל יותר נוכח המבוכה של ד"ר פרידמן. "מה?" אני אומרת לה, "את יודעת כמה חודשים זה נמנע מאיתנו? זה ממש קשה כשאת כל כך מאוהבת בגבר שלך."

אני חושבת לעצמי לו רק ידעה מה קורה ברגע שאנחנו יחד לבד במיטה…..

"ג'ודי אני ממש לא מאמינה שאת מסמיקה כך, את רופאת נשים," אני אומרת לה.

"אני לא יכולה להסביר לך את זה, ואולי בעצם כן. זה מדובר בך. אני לא יכולה לראות בך מטופלת ולהתנתק לגמרי מרגשות."

המילים שלה מהדהדות בראשי. הרי דיברתי עם ריי שיתחיל בשיחות איתי. האם הוא יוכל להתנתק מהרגשות שלו בשעה שהוא מנחה אותי? אני לא יודעת את התשובה, אבל רק יודעת שזה חייב להיות הוא.

"את מוכנה ללכת הביתה?" היא שואלת אותי.

"בטח," אני עונה לה. לו ידעה כמה אני רוצה להיות בבית לבד עם ריי. בלי לחשוש שכל רגע יכול להיכנס מישהו מהצוות לחדר.

"השתחררתי," אני שולחת הודעה לריי אחרי שמכתב השחרור בידי.

"כבר מגיע," הוא עונה לי מייד.

"השתחררתי מבית החולים," אני אומרת לסבתא בטלפון. "כיוון שסקוט עדיין נשאר עד יום שני אנחנו נשאר בדירה בעיר כדי להיות קרובים אליו."

"כרצונך ילדונת," היא עונה לי, "ההזמנה שלי תקפה למתי שתרצו. אני מאושרת לשמוע שאת בסדר."

"השתחררתי," אני אומרת לאוליביה בטלפון, "אני הולכת להאכיל את סקוט ונוסעת לדירה שלנו."

"איזה כייף! " היא עונה לי, "אני בסטודיו ואשאיר את הנייד שלי אצל המזכירה כך שאת יכולה להתקשר בכל שעה."

"כל מה שאני רוצה זה ללכת הביתה להיכנס למקלחת, לשטוף את כל הימים האלה ממני, ולנוח על המיטה המפנקת שלנו," אני אומרת לה.

אני אורזת את הדברים שלי, וכשמסיימת נכנס ריי. "הלכנו?" אני שואלת אותו.

*

סוף סוף אנחנו לבד. הוא משלב את אצבעותיו בשלי בשעה שאנחנו הולכים לרכב. גם בשעה שהוא נוהג הוא לא עוזב את ידי. הוא מנשק אותה מיד פעם. "כל כך התגעגעתי לזוגיות שלנו לבד," הוא אומר לי.

"גם אני," אני עונה לו, "אמנם ישנו כל לילה ביחד, אבל לא הרגשתי שאנחנו באמת לבד."

אנחנו מגיעים הביתה ואני עולה להתקלח. כשאני יוצאת אני רואה את ריי יושב על המיטה. "הכול בסדר?" אני שואלת אותו.

"כן," הוא אומר לי אחרי דקה שנראית לי נצח, "חיכיתי לראות שהכול בסדר איתך."

"בכל זאת משהו לא בסדר. לקח לך זמן לענות לי. הכול בסדר עם סקוט?" אני שואלת בדאגה.

"בטח," הוא עונה הפעם מייד, "את מבינה..איך אומר לך זאת, את עומדת מולי ערומה, עם הגוף המושלם שלך שאין בו זכר לעובדה שהיית בהריון, עם הרעב העצום שלי אלייך. פשוט לא יכולתי לנשום."

"זה עניין שדורש טיפול," אני אומרת ומושכת אותו אחרי למיטה, "רק תהיה עדין איתי."

איזו הרגשה זו לראות את המבט בעיניו של ריי משתנה, מתמלא תשוקה בגללי. העיניים שלו מוצפות ברגש, הפה שלו נפתח, וקולות העונג שבוקעים ממנו. מטריפים אותי, משקיטים אותי גורמים להנאה שלי להיות כל כך הרבה יותר עוצמתית. שום דבר שוב לא יפריד בינינו.

"כל כך הייתי זקוק לזה. הרעב שלי אלייך לא יודע שובע והצום הארוך הזה הטריף אותי. אני כל כך מאושר עכשיו שלא יכול להסביר לך את זה במילים," הוא אומר בשעה שהוא נשכב לידי מסופק.

אני מסתובבת אליו ומנשקת את השפתיים היפות שלו.

"אני לא אתן לעולם שזה יקרה שוב. אני מבטיח לך," הוא אומר לי.

הנייד של ריי מצלצל על השידה. הוא ממהר לקחת אותו. "השומר מודיע שיש מעטפה עבורנו," הוא אומר לי, "אני אגש להביא אותה," הוא אומר וקם להתלבש, "תתלבשי גם את כיוון שעלינו לחזור להאכיל את סקוטי," הוא אומר לי.

אני עומדת לידו ומתלבשת. אני מצטערת שהזמן עבר כל כך מהר. רק מלהביט בגופו הערום מולי אני מתמלאת שוב רצון למשוך אותו חזרה למיטה. אני נושכת את שפתיי כשאני נזכרת במעשה האהבה שלנו. כמה התגעגעתי לזה רק עכשיו אני מבינה.

בשעה שאני מתלבטת מה ללבוש, ריי מספיק לרדת ולחזור. הוא מגיש לי מעטפה מהסטודיו של אוליביה. אני סקרנית לראות מה יש בה. מלבד סידרה של תמונות של סקוט, מצורפים גם קטלוגים של חדרי שינה.

אני קוראת את הפתק המצורף "זוכרת שרצית לבחור חדר לסקוט? אז הנה לך, תבחרי."

"אתה לא תאמין," אני אומרת לריי שסקרן לראות מה יש במעטפה, "אוליביה שלחה לנו קטלוגים של חדרי ילדים כדי שנוכל לבחור ולא נצטרך לנדוד מחנות לחנות. אני מציעה שנעיין בהם הלילה כשנחזור."

"הלילה?" הוא אומר ומחייך.

"בין היתר," אני אומרת לו והוא מחניק חיוך.

"זה ממש לא מה שאת חושבת."

*

אנחנו חוזרים לבית החולים ונשארים שם לשתי ההנקות הבאות. ריי מנצל את ההזדמנות לעבור במחלקה ולבדוק מה קורה עם המטופלים שלו. עכשיו שוב מקצים לי חדר ליד הפגייה כך שאני יכולה להישאר לנוח, למרות זאת אני נשארת לשבת על הכיסא ליד העריסה של סקוט ומנמנמת בתוכו.

"דן דן," אני שומעת קול מתוך השינה. אני פותחת את עיניי ורואה את מיכאלה. היא מביטה בי בדמעות. "הוא כל כך מושלם. הוא קופי של ריי."

"ואת חושבת שהוא יכול להיות מושלם אם הוא קופי של בעלי?" אני עוקצת אותה.

"זה מגיע לי," היא אומרת והדמעות זולגות על לחייה.

אני לא מתכוונת לעשות לה חיים קלים.

"לשלוח אליי את נציגת המרכז לנפגעות תקיפה בטענה שסקוט הוא לא הבן של בעלי?!" אני מסננת לעברה, "מתי כבר תכירי באהבה הגדולה שלנו? אם אני יכולתי להתגבר על העובדה שהתוקף שלי היה אחיו בדם, למה את לא מסוגלת?"

"זו לא הייתי אני. זה סטיב. הוא ואני נפרדנו. אמרתי לו שלא יעז יותר להתערב בחיים שלך, או שאני עצמי אדאג לכך שכל מה שעשה יצא לאור," אומרת לי מיכאלה.

מצד אחד אני לא שמחה לשמוע את מה שהיא מספרת, אך עדיין אני כאובה ממה שנעשה לי ואינני יכולה לנחם אותה ולכן אני שותקת.

"אני יודעת שמגיעה לך סליחה ענקית ממני. דווקא בגלל שראיתי את האושר שלך, ראיתי באור גדול יותר המקום בו אני נמצאתי וקינאתי בך. היכולת שלך להתמודד עם קשיים גדולה משלי. אני כל כך מצטערת על כל מילה שאמרתי ואני אעשה הכול כדי לזכות באהבה שלך שוב," היא אומרת. הדמעות זולגות על לחייה ללא הפסק. אני לא יכולה לעמוד בזה ושולחת יד לנגב לה אותו. "דן דן," היא אומרת, כורעת על ברכיה ומניחה את ראשה על ברכיי.

וכך מוצא אותנו ריי.

"מיכאלה," הוא אומר לה, "מה את אומרת על היצירה המושלמת שלנו?" הגבר שלי. הרי יכול היה להתעלם מנוכחותה אחרי כל הרעל שזרקה לעברו.

"הוא מדהים וכל כך דומה לך שזה פשוט לא יאומן," היא אומרת, "כלומר התכוונתי.." פתאום היא קולטת מה שאמרה.

"כשרק נולד והבטתי בו גם אני לא האמנתי איך זה שהוא כל כך דומה לי. רק צבע העיניים הוא כמו של דניאל. היא מאמינה שהוא יישאר כזה בגלל שהן כאלה בהירות," הוא עונה לה.

"אני חושבת שהיא צודקת כיוון שבדרך כלל לילודים יש עיניים בצבע כחול כהה ושלו פשוט מדהימות," היא אומרת, "איך הוא אוכל? את מניקה אותו?"

"בזכות דניאל הוא עולה במהירות במשקל מה שאומר שהוא יצא בקרוב הביתה," משתף אותה ריי, "ובעודנו מדברים הגיע שעת האוכל שלו. את רוצה להביא אותו לדניאל?"

אני מסתכלת עליו בעיניים מעריצות. "אל תשכחי שאני פסיכיאטר," הוא לוחש לי ומסביר בכך את האופן בו הוא מדבר אל מיכאלה.

"סיפרתי לדן דן שנפרדתי מסטיב. אני לא מסירה אחריות מעצמי, אבל זה הוא שפיזר רעל כל הזמן. אולי כדי להסיט אותי ממה שקורה בינינו. אני כל כך מצטערת על מה שעברתם בגללי."

"את אוחזת בזרועותייך את האחיין שלך. זה זמן לשמוח לא לדון במה שהיה ועבר," הוא עונה לה.

"תודה," היא לוחשת ומחליפה לסקוט חיתול. "אולי גדלת המון אבל אתה כזה קטן. ושכחתי להציג את עצמי בפניך סקוט רובינס, אני דודה מיכאלה שלך."

עכשיו גם הדמעות שלי זולגות על לחיי. סוף סוף אנחנו זוכים להכרה מצד משפחתי.

"הבטחתי לאימא שלי לשלוח לה את התמונה היומית," אומר ריי ומצלם אותי עם סקוט.

היא מתקשרת מייד, "הוא כל כך גדל! ודניאל את נראית נפלא."

"אישרו לנו לקחת אותו הביתה ביום שני," אני אומרת לה, "את מזומנת לבוא."

"איזו בשורה משמחת. אני אשמח," היא עונה.

"כמובן שתתארחי אצלנו. יש לנו חדר עבורך," אומר לה ריי ואני מאשרת לו בראשי שאני מסכימה.

מיכאלה מבלה איתנו שעות. דואגת לי לאוכל ושתיה. אני מרגישה שהיחסים בינינו מפשירים ושוב מרגישה נעים לידה.

ריי יושב מעט מרוחק מאתנו הוא עסוק בהתכתבויות בנייד שלו. הוא מחייך מידי פעם חיוך מיסתורי. אני תוהה עם מי הוא מדבר. הוא לא שם לב שאני מבחינה בכך.

"שלא תנסי אפילו לנחש," הוא אומר לי בלי להרים את עיניו. אני מבינה שהוא קלט את התגובה שלי .

"יצא מושלם," הוא אומר למי שהוא מדבר איתו, "יש לך ד"ש מאוליביה," הוא אומר לי.

"אל תגיד לי שבחרתם חדר לסקוט בלעדיי," אני אומרת לו נעלבת.

"אמרתי לך שלא תנסי לנחש," הוא אומר, "התשובה היא לא. זה לא קשור לסקוט." עכשיו אני ממש סקרנית. אני עושה לו פרצוף כועס. "את תאהבי את זה מבטיח לך."

"אבל למה זה סוד? שכחת שאני עדיין מלאת הורמונים?" אני עונה לו נעלבת.

"אם אגלה לך אקלקל את ההפתעה," הוא עונה לי, "את יודעת שאני אוהב אותך."

אני משיבה את סקוט לעריסה אחרי ההנקה האחרונה, ולאחר שהשארתי לו שני בקבוקים להנקות הבאות. "תישן טוב קטן שלנו. עוד כמה ימים ותהיה בבית," אני אומרת לו, "לילה טוב אהוב קטן שלנו."

אנחנו נוסעים הביתה בשתיקה. אני עייפה ומנמנמת בדרך. ריי לא עוזב את ידי כל הדרך.

"הגענו הביתה," הוא לוחש לי בשעה שהוא מחנה את הרכב בחניה.

אנחנו נכנסים ללובי וריי מזמין את המעלית. הוא משאיר אותי לעמוד לידה וניגש בצעדים מהירים לעמדת השומר. הם מתלחשים והוא מוסר משהו לריי. אני נזכרת שוב בהפתעה שמחכה לי. אני מקווה שבאמת אוהב אותה כפי שריי הבטיח.

אנחנו עולים במעלית וכשהדלת נפתחת מתגלה לפני שורה של נרות לאורך הקיר משני צדיו. על דלת הכניסה מודבקים לבבות אדומים ועל הגדול שביניהם כתוב "יום אהבה שמח."

ריי פותח דלת הכניסה ונותן לי להיכנס ראשונה. החדר מוצף בנרות דולקים שמדיפים ריח של פרחי לילך. אני שיכורה מהמראה והריח. "עכשיו את מבינה מה התלחשתי שם לידך," הוא אומר לי.

אני הולכת לכיוון חדר השינה.  הפרוזדור מואר כולו עם שביל של נרות. אבל כשאני מגיעה לחדר השינה כדי להחליף בגדים אני פורצת בבכי למראה המיטה שלנו. מצעי משי לבן פרושים עליה , עליהם עלי ורדים אדומים וזר גדול של ורדים אדומים מונח על השידה בפינה.

"ריי," אני ממלמלת.

"אני כאן," הוא אומר ומחבק אותי, "את אוהבת מה שביקשתי שיעשו עבורך?"

"אף פעם לא עשו משהו כזה בשבילי," אני עונה לו.

"אף פעם לא אהב אותך מישהו כמו שאני אוהב אותך," הוא עונה לי ומנשק אותי. תחילה בעדינות, ואחר כך נסחף לנשיקה כל כך סוערת שאני כמעט מפסיקה לנשום.

"כדי שנפסיק כיוון שהאוכל מתקרר," הוא מתנתק ממני ומתנשם בעצמו.

"האוכל?" אני שואל ומבינה שעוד לא ראיתי הכול.

"תן לי רק להחליף בגדים," אני מבקשת.

כשאני ניגשת לשולחן האוכל אני המומה למראה מה שניגלה לעיניי. הכלים ששמותינו מודפסים עליהם בשילוב צבעים עדין, הנרות והפרחים הלבנים. הוא מוביל אותי לכיסא שלי, מזיז אותו מעט לאחור ומזמין אותי לשבת. על הצלחת לפני מונחת קופסה קטנה. "אני אוהב אותך כל כך," הוא אומר לי ומגיש לי את הקופסה. אני פותחת אותה ומוציאה ממנה שרשרת זהב ועליה תליון של לב. "אוהב אותך ר." חרוט עליו. אני מגישה לו אותה, והוא מסיט את שערי נושקת לעורפי ועונד לי אותה.

"כדי שתזכרי כל יום, כל דקה, כמה אני אוהב אותך," הוא אומר לי.

"לגבי האוכל," הוא אומר לי, "השארתי לאוליביה לבחור עבורנו." הוא אומר וניגש לאי במטבח ומביא ממנו את הצלחת הראשונה.

"אוליביה לא יודעת לבשל. אבל להזמין אוכל בזה תמיד הייתה טובה," אני אומרת לו וצוחקת.

"היא בהחלט טובה בזה. המנה הזו ממש טעימה," הוא עונה לי ומכניס לפיו עוד מהפטריות ברוטב המבושלות בצורה מושלמת.

"האוכל בא עם הוראות," הוא אומר לי ומביא לי את התפריט.

אני קוראת בקול:

מקווה שנהניתם מהמנה הראשונה.

זה הרגע לצפות במצגת שהכנתי לכם.

"הנה מה שהיא שלחה לי מקודם. היא ביקשה שאצפה בה יחד איתך. "אתה תדע כבר מתי," היא כתבה לי.

לאבא ריי ואימא דניאל

תודה שהבאתם אותי לעולם,

תודה שבחרתם בי להיות הבן שלכם.

יום אהבה שמח,

מבנכם האוהב סקוט

נ.ב.

אני ישן כעת לכן לא באתי לחגוג איתכם

על המסך מופיעות תמונות של החודש וחצי הראשונים בחייו של סקוט.

"כבר שכחתי כמה הוא היה קטן," אני אומרת לריי בעיניים דומעות. ריי לא מסתיר את ההתרגשות שלו. "היא משהו החברה שלי." אני אומרת לו.

"אלו בדיוק היו המילים שלה עלייך," עונה ריי.

בשעה שאתה אוכלים את המנה העיקרית,

שלחתי לריי קישור עם פלייליסט,

מעולם לא זכיתי לאהבה גדולה כמו שלכם,

מקווה שתאהבו את הבחירה שלי.

לגבי האוכל אני דווקא מבינה,

זו המנה האהובה עליי ביותר.

"כפי שאמרת, היא בהחלט יודעת לבחור אוכל," אומר ריי , "אם כי אני מתגעגע בטרוף לאוכל שלך, לריחות במטבח בשעה שאת מבשלת לי. את נראית כל כך רצינית, משקיעה את כל כולך בה. סקוט זכה שיש לו אימא כמוך."

אם הטעם של דניאל לא השתנה מאז ימי האוניברסיטה העליזים שלנו

אני הולכת להכיר לך ריי את הקינוח האהוב ביותר עליה.

הוא מורכב מגלידת וניל, שטובעת בסירופ שוקולד ומרשמלו ורודים.

"אני לא מאמינה," אני צוחקת, "אין לך מושג כמה זה היה הפינוק המושלם עבורנו

בזמן שהשתגענו מהעומס בשיעורי הבית וחשבנו שאנחנו מאבדות את שפיותנו."

הקינוח שמביא ריי לשולחן שונה לגמרי ממה שכתבה אוליביה.

הוא מורכב מעוגות שוקולד אישיות בצורת לב וסביבן קצפת ועליה לבבות אדומים.

 נ.ב.

הקפה מתחמם במכונת הקפה שלכם.

נ.ב. ל-נ.ב.

הזמנתי לכם סרט.

כאשר תסיימו לאכול אתם מוזמנים לעבור לסלון ולהפעיל אותו,

או לחילופין, וזה מה שאני ממליצה,

פשוט תרקדו לצלילי המוסיקה.

חג אהבה שמח

אוליביה

"לפני שאתה מפעיל את הסרט," אני אומרת לריי שמפנה את השולחן ומנקה את הכלים, אני חייבת ללכת לרוקן את עצמי קצת. זו היא שעת ההאכלה של סקוט והגוף שלי כבר מוכן.

"את נהדרת," אני שולחת הודעה לאוליביה, "מקווה שהלב שלך יתמלא אהבה במהרה תודה על הכל. היה משולם."  

"כייף לשמוע. תודי לריי זה היה רעיון שלו, אני רק עזרתי לבצע," היא עונה לי.

אני עייפה ומביטה על ריי בשאלה. הוא ניגש אליי אוחז אותי בזרועותיו ורוקד איתי לצלילי הפלייליסט הרומנטי שאוליביה בחרה לנו.

אנחנו רוקדים שעה ארוכה. ראשי מונח על חזהו, עיניי עצומות ואני מקשיבה לפעימות הלב שלו. הן מעניקות לי את הבטחון שאני זקוקה לו. אני יודעת שהלב הזה מלא כולו באהבה אליי.

"תודה על הערב המושלם," אני אומרת לו.

הוא מוביל אותי לחדר השינה, פושט מעליי את בגדיי ומניח אותי בעדינות על המיטה. הוא מתפשט בזריזות ובא אליי, מצמיד את שפתייו לשלי ומדבר אליי בנשיקות. סוערות, מרפרפות, אוהבות, מלאות תשוקה. לאט לאט הוא מסמן שוב את הגוף שלי כולו. רק אז הוא מתחיל בריקוד האהבה שלנו שנמשך שעה ארוכה.

פעם אחר פעם אנחנו כובשים שיאים, מרווים את הצמא הגדול שלנו, מוחקים את ימי הפרידה שלנו והופכים את המעשה למי שאנחנו היום.

כאשר שנינו מותשים הוא נשכב לידי ומושך אותי להתחפר בשקע צווארו.

ואז נשמע צלצול הנייד שלי. אני קופצת מיד בבהלה. השעה שתיים בלילה ויש רק דבר אחד שעובר לי בראש כעת.

על המסך מופיעה תמונתו של סקוט בזרועותיה של מיכאלה.

"סיימתי לאכול ואני חוזר לישון. מחכה לכם בשש בבוקר. אוהב סקוט ר. "

חג אהבה שמח!

המשך יבוא….

בר  אבידן

מאמינה באהבה

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם