on
יוני 4, 2019

קיילן

אני לוקח בהיסח הדעת זוג תחתוני בוקסר ולובש אותם. המחשבות שלי מפוזרות. אני יורד למטבח להכין לי לשתות. שקט גדול עוטף את הבית. רק האור מעל המדרגות דולק. אני יורד בזריזות למטה. אני מוסיף מים למכונת הקפה, שם טבלית, וניגש להוציא מהמקרר את קרטון החלב. הקרטון מרגיש לי קל מידי ואכן רק טיפות מעטות של חלב יוצאות ממנו.

"מה קורה לך רוברט?" אני מדבר אל עצמי, "ממתי אתה מזניח את הקניות?"

אני מתלבט אם לגשת לחנות לקנות חלב ועולה לי הזיכרון של יום שישי. "איך זה שלמרות שמיה הייתה פה זמן קצר כל כך הרבה דברים מתקשרים לי אליה?"

אני מחליט לשתות את הקפה כמו שהוא ולוקח איתי את הספל לחדר המשפחה. אני לוחץ על השלט ורואה שפספסתי חלק ממשחק הכדורסל. ושוב נופלות עיני על האח שמעליו מותקנת הטלוויזיה. הדמות שלה כשהיא מנקה את שאריות האפר באח עולה לנגד עיניי.  אני נזכר שהייתי מופתע למצוא כאן עובדת חדשה כשחזרתי מנסיעת העסקים. אבל יותר מכל הייתי מופתע מכך שהיא לא חששה ממני ותמיד היה לה משהו לאמר. אני מוצא את עצמי מחייך כעת כשאני נזכר בה.

אני יודע שביום שלישי ויתרתי על הבילוי הקבוע בגללה. משהו בה משך אותי לחזור הביתה. כמה דרמות התחוללו כאן בבית בימים הספורים שהייתה כאן. היא גרמה לבן הגנן לפרץ יצירתיות והגן נראה פורח יותר משהיה אי פעם. גם מיסיס ספנסר השתנתה. אמנם היא עדיין חוששת ממני, אבל אני מרגיש בשינוי לטובה במטבח.

הבעיה היחידה היא עם רוברט. הוא יצא לגמרי מכלל איפוס. אני לא אסלח לו על השיק שסחט ממני במרמה. אני יודע שיומו יגיע, אבל זה יקרה בזמן שיתאים לי.

אני מתנתק מהמשחק שמתנהל ברקע ונכנס לנייד לחפש סוכנויות שמספקות כח אדם.  מעולם לא גייסתי כך עובדים, אבל אני מחליט שאולי שווה לנסות זאת הפעם. במודעה של "חברת בית נקי" מצוין שהמלצות ממעסיקים קודמים יינתנו לכל דורש.

אני מוצא את העמוד של צור קשר וממלא בו בקשה:

תפקיד: עובדת ניקיון

אני נזכר במילים של מיה שאמרה שהיא מנקה חדרים שאיש לא נכנס אליהם. לכן כאשר אני נשאל להיקף המשרה אני מחליט שאין לי צורך בעובדת מידי יום.

היקף משרה: פעמיים – שלוש פעמים בשבוע

אני רושם את פרטי המייל האישי שלי ושולח. אני מתלבט האם לחפש גם מחליף לרוברט אבל מחליט לחכות.

"אוי מיה, למה העניינים היו צריכים להסתבך כך בינינו?" אני מבין שהיא חסרה לי, ואין לי שום מושג איך למצוא אותה. אני נזכר ברגעים המעטים שהיו בינינו ובעיקר שביום השלישי ההוא שישבנו יחד לאכול. מחר יום שלישי ואני יודע ששוב אצא כהרגלי.

צלצול הטלפון מחזיר אותי למציאות. "זו איב ממיו מילאן," אני שומע את קולה של איב, "שכחת את כרטיס האשראי שלך בחנות. אני לא עובדת עד יום שישי לכן לקחתי אותו איתי. "

אני מחייך לעצמי. הרי ברור שהייתה יכולה להשאיר אותו בחנות. אני תוהה האם עשתה לי תרגיל בכוונה והסיחה דעתי כך שלא שמתי לב שלא לקחתי את הכרטיס. אני מחליט לזרום איתה. "אם כך אמרי לי היכן אני יכול לפגוש אותך על מנת לקבל אותו חזרה?" אני שואל אותה.

"אני כעת בבית הקפה של בן. זה צמוד לחנות של מיו מילאן," היא אומרת לי.

"חכי לי שם ואגיע," אני אומר. אני מבין שהיא מצפה לשבת לשתות איתי קפה. ומי יודע מה יקרה אחרי זה. היא דווקא חמודונת. לא מישהי שהייתי מסתכל עליה בנסיבות אחרות, אבל כיוון שאין לי תכניות מיוחדות, זה דווקא מתאים לי. אני חייב לנקות את המחשבות על מיה מהראש.

כיוון שאינני מחשיב את זה בתור דייט אני לא משקיע מאמץ מיוחד בלבוש שלי.

מכנס שחור וחולצת טריקו לבנה נראים לי מתאימים. מאותה סיבה אני גם לא בודק את הגילוח שלי, גם לא מוסיף התזה של מי גילוח על עורי.

אני יוצא לכיוון בית הקפה. התנועה מזדחלת לאיטה. אני מפעיל את הפלייליסט שלי על מוסיקה שקטה, אבל לפני שהצלילים הראשונים בוקעים מתקשר אליי ארן: "איפה אתה?"

"אני בדרך למגדל, לבית הקפה של בן," אני אומר לו.

"תסתובב חזרה," הוא עונה לי, "אחד המבנים עולה פה באש. יש פה בלאגן גדול מאד."

"אחת המוכרות של מיו מילאן אוחזת בכרטיס האשראי שלי," אני אומר לו, "אני בדרך אליה לקחת אותו."

"תתקשר ותאמר לה להשאיר אותו אצל בן בקופה," אומר לי ארן, "אני אדאג להחזיר לך אותו."

אני ממשיך עד לרמזור אבל לא מתאפשר לי לעשות פניית פרסה כי אני מגיע לאזור שחסום. הלהבות של הבניין שעולה באש מאירות את כל האזור. גם הריח הנורא של השריפה נישא באויר. אני ממהר לסגור את החלונות ואת הגג הפתוח .

יללות הצופרים של כוחות ההצלה נשמעים מכל עבר. אני נאלץ לזוז ולהיצמד למדרכה כדי לתת ללוחמי האש להגיע למוקד האש. אני מחפש את התחנה המקומית שמשדרת חדשות. מסתבר שבעל הבנין הוא מישהו בשם הריסון א'וניל, כך מודיעים בחדשות.

אני מחייג לארן. "מכיר את הריסון א'וניל?" אני שואל אותו.

"אני מכיר את אחיו הגדול פול. הריסון עצמו לא הסתובב איתנו. אביו הוא הבעלים של תעשיות הריסון שמשרדם ממוקם מול הבנין שלך," הוא אומר לי.

"מכאן השם א'וניל מוכר לי. ניסיתי באמת לחשוב מהיכן," אני אומר לו.

"הוא תמיד היה שונה מהם. הוא בחר לא לעבוד עם המשפחה ובנה חברה בכוחות עצמו. שמעתי שהוא מאד מצליח," אומר ארן.

"אתה חושב שזו הצתה?" אני שואל, "לא אתפלא אם יש לו שונאים."

כיוון שהאזור חסום מכל הכיוונים אני משאיר את הרכב וצועד ברגל לעבר האזור. לא יודע מה גורם לי להמשך למקום הזה שמין הסתם הייתי אמור להתרחק ממנו. השוטרים מונעים מבעדי להתקדם. "אתה מחפש צרות אדוני?" שואל אותי השוטר, "השריפה שם עצומה וקיימת סכנת חיים לכל מי שנמצא בסביבה."

אני מביט מסביבי. על המדרכה ממול אני רואה קבוצה של אנשים עומדת ומתבוננת בלהבות. "זה בעל הבניין," מסביר לי השוטר "כואב הלב."

אבל לא הריסון הוא מי שתופס את תשומת ליבי, אלא דווקא מי שעומדת לידו. או שאני הוזה או שזו באמת היא. לרגע היא מסתובבת לאחור. אין לי ספק. זו מיה! נדמה לי שהיא קולטת אותי, אבל לא. היא מחפשת מישהו.

ברור לי שלא ראתה אותי, כי היא יורדת מהמדרכה וניגשת למפקד לוחמי האש. היא מחליפה אתו דברים דקות ארוכות. היא שוב חוזרת למדרכה והפעם שבה עם מי שאני מניח שהוא הריסון. הוא לוחץ ידים עם מפקד לוחמי האש, מחליף אתו מספר דברים וחוזר לעמוד על המדרכה.

אני מחפש את מיה אבל היא נעלמה. אני תוהה האם דמיינתי שזו היא.

אני חוזר לרכב, שם מוסיקה שקטה וממתין. "מתברר," אומר לי ארן שמתקשר לעדכן אותי, "שהשריפה פרצה בכלל בבניין הסמוך כתוצאה מקצר חשמלי."

"אתה מכיר אחת בשם מיה אנדרסון?" אני שואל אותו.

"אני מכיר מישהי שהיתה עורכת דין בשם הזה. היא נעלמה לגמרי מהנוף לפני חודשיים או משהו כזה," אומר לי ארן, "אישה מבריקה."

"יש לה קשר להריסון א'וניל?" אני שואל.

"לא שידוע לי," עונה לי ארן, "היא היתה נשואה לברנדון קנדי. הוא היה בעל חברת השקעות בוול סטריט שהסתבך במאות אלפי דולרים והתאבד. אני מבין שהיא כיסתה את כל חובותיו, אבל אין לי מושג מה קרה לה מאז."

"לא נעים," אני אומר. אני נסער. אם כך לא שיקרה אותי. כל מילה שאמרה היתה אמת.

"יש לה ילדים?" אני שואל.

"לפי מה שאני זוכר יש לה שני בנים קטנים," עונה לי ארן, "שניה קיילן יש לי שיחה."

אני דווקא שמח על הפסקה בשיחה שמאפשרת לי לשקוע בהרהורים. "אם כך כל מה שסיפרה לי הוא אמת," אני אומר לעצמי שוב בזמן שאני ממתין, מנסה לעכל את הדברים.

"אתה לא תאמין," אומר ארן נסער, "מוקד השריפה היה אצל לקוח שלי. הוא היבואן של לואי ויטון. אני מניח ששמעת על המותג הזה. אני יוצא לשם. איפה אתה חונה?"

"אני ברחוב הראשי. שני רמזורים   מהבנין השרוף," אני עונה.

*

יום שלישי היום

אני נשאר לעבוד עד מאוחר . שוקע בעבודה עמוק. מגרש את מיה ממחשבותיי כל פעם שהיא עולה. השעה כבר עשר בלילה. אני עומד לסיים את הפרוייקט שעליו אני עובד.

"איפה אתה?" שואל אותי ג'ואי.

"עדיין עובד," אני עונה לו.

"כולם מחכים לך היום," הוא עונה, "יש פה מבחר של נשים משובחות."

"אל תחכו לי," אני עונה לו.

אין לי חשק להימצא היום בחברת אנשים. אני זקוק מאד להיות לבד. למה? אני לא יודע למה זה מרגיש לי כך. אני מרגיש חוסר שקט בתוכי, בלי יכולת להבין למה.

את השקט מסביבי מפריע שוב הטלפון. זה ארן. "אתה שומע?" הוא פותח מיד, "זוכר ששאלת אותי על מיה אנדרסון? מהמשרד שעבדה בו פנו אלינו כדי להגיש תביעה משותפת נגד חברת הביטוח שמסרבת לדבר עם בעלי הבניינים בקשר לשריפה."

"זו היא שפנתה אליך?" אני שואל.

"לא," הוא עונה, "אבל שמה מופע בכותרת של שם החברה."

"זה כנראה טופס ישן שלא הוחלף," אני עונה לו מאוכזב.

*

אני סוגר את המחשב, בודק שהכל סגור ויוצא מהמשרד. בהחלטה של רגע אני מתקשר לאבא שלי. "איפה אתה?" אני שואל אותו. אני יודע שבימי שלישי הוא נוהג לשבת עם חברה בפאב בעיר.

"במקום הרגיל," הוא עונה לי, "הכל בסדר? אתה נשמע מוטרד."

"לא אפריע לך," אני אומר לו.

"בוא נפגש," הוא עונה לי, "בית הקפה של בן מתאים לך?"

"כן," אני עונה. אבא שלי מכיר אותי כל כך טוב. הקשר בינינו כל כך חזק שבלי לדבר הוא יודע מה אני צריך.

אני מפנה את רכבי לכיוון בית הקפה. לשמחתי התנועה בכיוון זורמת ועד מהרה אני נכנס לחניון מתחת למגדל ליד הנהר.

אני מבחין באבא יושב ליד חלון. הוא נראה כל כך רגוע שרק מלהביט בו אני מתחיל להרגע. "הזמנתי לך מקיאטו," הוא אומר לי. "בן אמר שהשאירו לך כאן את כרטיס האשראי שלך,"  הוא אומר לי ומגיש לי אותו. "לא ידעתי שהיית כאן היום."

"השארתי אותו אתמול בחנות של מיו מילאן והשאירו לי אותו כאן," אני מסביר לו, "האמת שהייתי בדרך לקחת אותו אבל היתה שריפה במרכז העיר והרחובות היו סגורים."

"שמעתי. זה נורא. הריסון א'וניל איבד את הבנין שלו כתוצאה משריפה בבניין ליד. אומרים שזו היתה הצתה," אומר אבא.

"אתה מכיר אותו?" אני שואל. הבחור הזה צץ ועולה כל הזמן.

"הוא בחור מאד מוכשר," אומר לי אבא, "היחיד שלא המשיך בעסק המשפחתי והקים במו ידיו אימפריה לגמרי לבד."

"כמה חבל שהאחים שלי לא עשו כמוהו," אני אומר, "אולי היו מוצאים עניין בחיים."

"אני מתפלא כל פעם מחדש כמה הם שונים ממך," אומר אבא, "אני מודה שזה לא קל לי. אתה גבר כל כך עוצמתי והם חסרי יוזמה לחלוטין."

"אני בטוח שגם אתה היית מגיע רחוק אם לא היה לנו עסק משפחתי," אומר אבא.

גם אני. אז עכשיו הוא משווה אותי להריסון או'ניל. זה הגבר שאיתו נראתה מיה. פניי כנראה מסגירות שמחשבותיי נודדות הרחק מכאן.

"ספר לי מה מטריד אותך," שואל אבא.

"מטריד?" אני חוזר על המילים שלו, "לא הייתי קורא לזה מטריד. אני לא יודע איך לקרוא לזה." אני מספר לו על מיה.

*

מיה

שלישי בבוקר

אני מתעוררת כאשר ריח של קפה טרי מגיע לאפי. "מיה כבר שבע וחצי," אומר לי טקסס, "את צריכה לקום. אין לך כאן בגדים ואת צריכה עוד לעבור בבית של אריאל להתלבש. את רואה אם היית עוברת לכאן.." הוא מתחיל לאמר ומפסיק.

עכשיו אני כבר ערה לגמרי. אני מביטה בו ורוצה לענות. "סתם משאלת לב," הוא עונה לי, "לא מתכוון ללחוץ עליך.  אני מבין."

"אתה עוד לא מכיר כלום ממני. אני רק מתחילה לחזור לעצמי, או יותר נכון להיות מי שאני באמת. כי לחזור למה שהייתי אינני רוצה," אני אומרת. אני יודעת שאני בטח לא מובנת ומגיע לו יותר, אבל אני לא מוכנה עדיין לדבר. לא בגללו אלא בגללי.

 הוא מלטף את ראשי. אני יכולה להתמכר למגע שלו. הוא כל כך נעים לי, ובכל זאת יש משהו שעוצר מבעדי להתמסר לו. 

"תודה על הקפה," אני אומרת, "הוא מריח נפלא." אני לוגמת ממנו."וגם טעים."

אני אוספת את בגדיי. רק אז מכה בי מה שקרה בלילה. גם הריח משערי שספוג בעשן חודר לאפי. "אני חייבת לזוז," אני אומרת.

"בואי אקח אותך לרכב שלך," הוא אומר, "גם לי יש הרבה מה לעשות, ונתחיל מזה שאני צריך לדבר עם סוכן הביטוח שלי."

אנחנו נוסעים בשתיקה ונפרדים בנשיקה מרפרפת על הלחי. אני לא מרוכזת. הלילה הארוך נותן בי את אותותיו. אני עולה לדירתה של אריאל. להפתעתי היא עדיין ישנה. אני חומקת למקלחת ועומדת דקה ארוכה תחת זרם המים החמימים. אני חופפת שוב ושוב את שיערי עד שריח העשן נעלם ממנו. אני שוטפת את עצמי ויוצאת.

עם מגבת עטופה סביבי אני מתאפרת והולכת לבחור בגדים. הבחירה בבגדים לעבודה היא קלה מאד. תמיד זו חולצה לבנה וחצאית שחורה.

אני הולכת למטבח להכין קפה. אני עדיין יחפה, כך שצעדיי לא נשמעים.

כאשר ריח הקפה והלחמניות שמתחממות בטוסטר אובן מתפשט בכל הבית, מתעוררת אריאל.

"אל תשאלי," היא אומרת, "נפלתי שדודה למיטה. התיק הזה של מר רנדי מחברת הנפט הוא תיק מאד מסובך."

"ברור" אני עונה לה, "כאשר לא עושים חוזה כפי שצריך, זה מאלץ אותנו למעשה לוליינות כדי להוציא אותו מהבור. חבל מאד שלא הקשיב לנו קודם. אני זוכרת שמר רנדי הביט בנו בזלזול כאשר ביקשנו לשנות כמה סעיפים בחוזה, ואמר שמה שמעניין אותנו זה רק שכר הטרחה. אמרתי לקית' שייתן לו הערכה של כמה שזה עומד לעלות לו לפני שיתחיל לעבוד על התיק."

"וכך הוא באמת עשה," עונה אריאל, "כמובן שמר רנדי צעק והשתולל. קית' אמר לו שהוא מוזמן לפנות לחברה אחרת. רנדי ענה שאנחנו הטובים ביותר, וקית' אמר שאם כך הוא מבין למה הוא משלם כל כך הרבה."

"הוא לא יודע שידוע לנו שהוא פנה למשרד של עורכי הדין פילפיס ובניו. הם אמרו לא שלא יוכלו לעזור לו," אני מספרת לה מה ששמעתי מחברתי איליין שעובדת שם. חודשים היא מנסה לגרום לי להציע לה עבודה אצלנו. הדרך שלה לעשות זאת הוא לטפטף לי מידע על החברה שבה היא עובדת. היא לא מבינה שזו בדיוק הסיבה שלא אעסיק אותה. נאמנות לחברה בה את עובדת היא בעיניי ערך עליון.

"הנה הקפה שלך," אני אומרת לאריאל, אחרי שמזגתי לה אותו בספל האהובה עליה. זו שמצוייר עליה חד קרן.

אני שמחה לגלות שאריאל לא קלטה שלא ישנתי בבית. רק עכשיו אני מבינה שלא חשבתי על מה אספר לה בקשר ללילה שעבר.

"ניסע יחד?" היא שואלת.

"בטח," אני עונה.

אנחנו מסיימות את הקפה, אריאל נכנסת למקלחת מהירה, ואני מנצלת את הזמן לעבור על המיילים. "זה עומד להיות יום עבודה מאד צפוף," אני אומרת לה ומפרטת את רשימת המיילים שהספקתי לקרוא.

"נו מה חשבת?" היא עונה לי בשעה שאנחנו יוצאות מהבית, "כולם כבר יודעים שחזרת, וכל אחד רוצה להיות מטופל על ידך."

"את רוצה לנהוג?" אני שואלת ועיניה של אריאל נדלקת כמו שני פנסים בחושך. "זו בכלל שאלה?"

אני לא משתפת אותה במחשבה שעוברת במוחי שדווקא נוח לי כך שהיא נוהגת ואני יכולה לחזור למיילים שלי. "מכירה את עורך הדין מיייקל סטון?" אני שואלת את אריאל.

"לא נשמע לי מוכר," היא עונה לי.

אני פותחת את המייל ורואה שהוא מייצג את קרלו גומז, בעלה בנפרד של קלריסה. "הבעל של קלריסה החליף את עורך דינו. מר סטון הנכבד מבקש להגיע אתנו לפשרה."

"זה לא עדיף על משפט ארוך?" שואלת אריאל.

לפעמים אני תוהה מדוע בחרה אריאל להיות עורכת דין. היא יודעת את העבודה היטב, אבל עדיין מפחדת מעימותים. "הוא רוצה לרכך אותנו כדי להקטין את הנזקים עבור מרשו. הוא יודע שננצח בתיק הזה בקלות. תקראי אותו היטב ותביני," אני אומרת לה.

יום עבודה ארוך עובר עלינו. אין לי אפילו דקה לנשום. אנחנו חוזרות הביתה ואני נרדמת כמו שאני על הספה בסלון.

*

למחרת אני שוב פותחת את היום בקריאת מיילים, בשעה שאריאל שלא מפסיקה להתלהב מהג'יפ שלי, אותו היא נוהגת למשרד.

אני קוראת את המיילים. לשמחתי היום הזה נראה רגוע יותר. לפחות כך חשבתי עד שאני פותחת את המייל שהועבר לי על ידי קית'.

מיה,

אני מחכה לשמוע ממך איך את רוצה להגיב עליו.

נתתי הוראה במשרד שלא ימסרו מידע עליך ושאיש לא ידע שחזרת לעבודה.

אני נכנסת למייל המצורף ומתחילה לקרוא.

שבועיים וחצי עברו מאז השארתי את בניי, ג'ונתן בן הארבע וחצי ומרק בן השלוש, אצל הוריי.  ביום שנלקח ממני הבית, היום שעליו עוד אספר לכם כשאהיה מוכנה, הודיעה לי אימי שהבנים ישהו אצלה. "כמובן שיהיה עלייך למצוא עבודה, ואותי לא מעניין במה, כדי שתוכלי לממן את שהותם אצלנו," כך אמרה לי.

שבועיים וחצי עברו וכעת היא מאיימת עליי שתמסור אותם לאימוץ כי לא העברתי לה עדיין את המשכורת שלי, זו שכאמור נלקחה על ידי רוברט. היא השתגעה??

"הכל בסדר?"  שואלת אריאל בדאגה. אין ספק שאני מתקשה להסתיר את הבעירה הגדולה שמתחוללת בי.

אני מתעלמת מהשאלה שלה ומתקשרת לקית'. "נפגש?" אני שואלת.

"פניתי את הבוקר בשבילך," הוא עונה לי, "ואם צריך את כל היום."

"דברי איתי," אומרת אריאל, "את מלחיצה אותי."

"אשת הסנטור רוצה למסור את הילדים שלי לאימוץ! כמה הזוי זה עוד יכול להיות?" אני ממלמלת. אני לא מצליחה לאסוף את עצמי ולקרוא לה אמא.

"היא מטורפת!" אומרת אריאל בזעזוע.

אני לא מתקנת אותה. לו ידעה את כל האמת לא היתה מסוגלת להוציא מילה מהפה.

אני מרגישה איך הגוף לי קורס. למרבה הפלא אני לא חושבת ברגע זה על טקסס, אלא על גבר אחר שממנו אני רוצה לשאוב כוח, גבר שבטח שכח לחלוטין מקיומי.

אני מרגישה שקשה לי לנשום. אני לא יכולה להסביר זאת, אבל משהו גורם לי להיות נזקקת לקרבתו.

אני שומעת שאריאל מדברת אליי אבל לא קולטת מילה. אני נכנסת למנוע חיפוש ומחפשת מידע עליו. המידע עליו הוא עסקי בלבד. דבר לא על חייו הפרטיים. אני מאתרת את מספר הטלפון שלו במשרד ומעבירה אותו לרשימת אנשי הקשר.

אריאל נוגעת בי קלות. "מיה, הגענו למשרד," היא אומרת לי.

"אני חייבת לעשות שיחת טלפון," אני אומרת לה.

"אחכה לך," היא עונה לי.

"אני צריכה לעשות את זה לבד," אני אומרת לה. אין בי כל רצון להסביר לה. אני מניחה שהיא חושבת שאני הולכת לדבר עם אשת הסנטור. אין בכוונתי להעמיד אותה על טעותה.

"את בטוחה שטוב שתעשי את השיחה הזו כשאת כל כך נסערת?" שואלת אותי אריאל בקול רך.

אני מחייכת אליה. אני מודעת לכך שהחיוך על פני הוא עצוב. "אני בסדר מתוקה," אני אומרת לה, "אני מטפלת בתיקים כאלה כל היום. אינני מפחדת לא ממנה ולא מהמלחמה נגדה."

אני מודה על כך שגם בשיא הכאוס של חיי לא שכחתי לקבל צו בית משפט המעניק לי  משמורת יחידה ומלאה על ילדיי. איש לא יוכל לקחת אותם ממני. אני יודעת שעליי לעזוב הכל ולקחת אותם מיד תחת חסותי. אני יודעת גם שמיד לאחר שאעשה זאת עליי להוציא צו הרחקה של הסנטור ואשתו, הורי הביולוגיים, מילדיי.

אבל לפני שאני יוצאת לקרב של חיי אני זקוקה לשמוע את קולו.

אני חוצה את הכביש והולכת לפארק הקטן שמול המשרד שלנו. אני מתיישבת על הספסל ונושמת עמוק. כולי רועדת. אני מרימה את עיני ומסתכלת מסביב. הציפורים מציצות שיר בוקר עליז, מחפשות זירעונים על הדשא הירוק. רוח קלילה נושבת בין ענפי העץ שמתמסרים לה באהבה. משום מה נראה לי שגם התנועה בכביש שקטה יותר. איך זה שהשמים לא סוערים? איך זה שהארץ לא רועדת? מאיפה כל השקט הזה מסביב.

ביד רועדת אני מקישה את המספר וממתינה. צלצול אחד, שניים, שלושה.

"בוקר טוב, תעשיות היילנדר, שרון מדברת, במה אוכל לעזור?"

לרגע אני מהססת.

"הלו?" נשמע שוב הקול מעבר לקו.

"מדברת מיה אנדרסון," אני אומרת לבסוף, "האם אני יכולה לדבר על מר היילנדר, קיילן היילנדר?"

"בקשר למה?" היא שואלת.

"אבקש לדבר איתו," אני עונה, הפעם בקול תקיף יותר.

"אברר אם מר היילנדר מוכן לקבל את השיחה," היא עונה ושמה אותי בהמתנה. המוסיקה השקטה גורמת לי לעצום עיני ולתרגל נשימות.

"קיילן היילנדר מדבר," אני שומעת את קולו העמוק. הלב שלי מתרגש כל כך.

"מדברת מיה," אני אומרת, "מיה אנדרסון."

"כן מיה. במה אני יכול לעזור לך," הוא אומר. קולו יציב ומרוחק. מה חשבתי לעצמי. מי אני בכלל בשבילו?

אני מתחרטת שהתקשרתי.

"את צריכה עזרה במשהו?" הוא שואל.

"לא," אני אומרת, מחפשת מה לאמר לו.

"מיה, את בסדר?" הוא שואל בשלישית.

"רציתי לוודא שקיבלת את השיק," אני אומרת.

"זה היה מיותר לגמרי ואני מסרב לקבל אותו. אני רוצה שתיקחי אותו בחזרה," הוא אומר, "הרי את ואני יודעים שאת לא חייבת את הכסף הזה. אני אתחשבן עם רוברט. זו לא בעיה שלך."

אני שותקת. מה אני כבר יכולה לאמר לו.

"אני יודע שלא בגלל זה התקשרת," הוא אומר לי.

"לא," אני אומרת בשקט.

"איפה את? תגידי לי איפה ואגיע," הוא אומר.

"אני בסדר," אני עונה לו, "אני צריכה ללכת לעבודה," אני ממלמלת.

"לא מיה, את לא עושה לי את זה, את לא נעלמת לי. אני רוצה לראות אותך," אומר קיילן.

"מצטערת שהפרעתי לך," אני אומרת.

"איפה את עובדת?" הוא שואל.

"במשרד עורכי הדין," אני עונה.

"אני אגיע," הוא אומר לי וסוגר.

"ולאן בדיוק תגיע?" אני שואלת את הטלפון לאחר שהשיחה כבר נותקה.

*

קיילן

אני מסיים את השיחה נסער. אני יודע בוודאות שהיא לא התקשרה סתם. עובר עליה משהו. משהו ממש לא טוב.

אני מתקשר לארן. "זוכר שאמרת לי שפנו אליך ממשרד עורכי הדין בקשר לתביעה של הריסון א'וניל?"

"כן," הוא אומר, "למה אתה שואל?"

"אני צריך את הכתובת שלהם," אני עונה.

"מה לך ולשריפה הזו?" שואל ארן בפליאה.

"השריפה לא מעניינת אותי, זו מיה שאני מחפש," אני עונה לו.

"וזאת למה?" הוא שואל בסקרנות.

"אני צריך להפגש איתה," אני עונה.

"אתה בצרה ולא משתף אותי?" אומר ארן.

"לא, מה פתאום," אני עונה, "אני צריך להחזיר לה משהו ששייך לה."

"לרגע נשמע לי שההתעניינות שלך בה היא מסוג אחר," אומר ארן, "אתה יודע שהיא יוצאת עם א'וניל?"

"היא לא," אני עונה בביטחון. אני פשוט יודע שאם היתה יוצאת אתו לא היתה פונה אליי. פתאום אני מבין שנכשלתי בלשוני ואומר לו, "אני לא הולך איתה לדייט רומנטי. כפי שאמרתי לך אני צריך להחזיר לה משהו."

"מדוע אם כך לא נתנה לך את הכתובת בעצמה? אולי כדי שאשאל אותה קודם אם אני יכול לתת לך את הכתובת," מנסה ארן בערמומיות לשאול.

"סגרתי איתה שיחה טלפונית כעת וקבענו שאגיע אליה למשרד. שכחתי לקחת את הכתובת. אתה מוזמן להתקשר ולבקש את אישורה," אני אומר בקול מלא בטחון, מה שעושה את העבודה.

"אני שולח לך מסרון עם הכתובת," אומר לי מיד ארן.

אני משתוקק כבר לצאת אליה, אבל אבא מבקש להיפגש איתי. כיוון שאיני יודע במה מדובר, והאם זהו משהו דחוף אני מגיע לחדרו. הוא מדבר אליי אבל המחשבות שלי במקום. הוא מרגיש בכך מיד.

 "הראש שלך לא איתי," אומר לי אבא.

"ממש לא," אני מודה בפניו.

"זו האשה שסיפרתי לי עליה?"

"כן, מיה," אני אומר לו, "היא התקשרה. אני מרגיש שמשהו עובר עליה. קבענו שאגיע אליה."

"אם כך נקבע ישיבה פעם אחרת," אומר אבא.

"תודה," אני אומר לו.

"אני לא חוזר היום," אני אומר לשרון המזכירה.

אין לי מושג לקראת מה אני הולך, אבל ברור לי שאני מוכן להקדיש לה את כל היום.

אני מביט בכתובת ומחייך. היא כאן מעבר לפינה. הכי קרוב אליי שאפשר. אני מתלבט אם להביא איתי קפה, אולי מאפים, אבל מגיע להחלטה שמה שאני רוצה הוא לצאת איתה מחוץ למשרד להיכן שתבחר, להיות איתה לבד.

אני פותח את דלת הזכוכית המובילה ללובי של בנין המשרדים של עורכי הדין ק. בולטימור, ג'. סמית', ו-מ. אנדרסון.  את פניי מקבל בחיוך השומר בכניסה.

"למי אדוני?" הוא שואל אותי.

"למיה אנדרסון," אני עונה.

"ברשותך אקבל את רשותה של עורכת הדין אנדרסון, " הוא אומר לי בנועם, "מי אדוני?"

"קיילן היילנדר," אני עונה לו.

הוא מחייג בטלפון הפנימי. "מר היילנדר לעורכת הדין אנדרסון," הוא  אומר ומקשיב לתשובה. "אתה יכול לעלות. מיס אנדרסון מחכה לך בקומה 6."

אני עולה לקומה השישית. אין לא צריך לחפש הרבה כיוון שמיה הולכת לקראתי.

"הגעת," היא אומרת לי בקול חנוק מדמעות.

אני עושה את הדבר היחיד שעולה לי ברגע זה בראש. אני מצמיד אותה אליי ומחבק אותה.

המשך יבוא…

בר אבידן

מאמינה באהבה

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם