on
מרץ 3, 2019

ג'יין

אני פוקחת עיניי. אני מסתכלת מסביבי. איפה אני?

אני מביטה מבעד לחלון ורואה נוף לא מוכר. האור בחדר רך, ושקט עוטף אותו. אני  מרגישה את החום בידי העטופה בידו של קייל. הוא יושב על הכסא לידי ושקוע בנייד שלו. הוא מקליד משהו ונראה מאד רציני. אני חושבת על זה שמרגע שפגש אותי עצר את החיים שלו למעני. הוא לא שם לב לכך שאני ערה ואני מסתכלת עליו ומרגישה את הלב שלי מתמלא אהבה.

העייפות מכריעה אותי. אני שוב עוצמת עיניים. אני כל כך רוצה להתחזק. אני כל כך מתרגשת מהעתיד שמצפה לי איתו ואני לא אתן לאף מחלה ארורה להפריד בינינו.

אני שומעת טיפוף עקבים מתקרב למיטתי. הריח הכה מוכר של הבושם של אימי מציף את החדר. תמיד תהיתי איך זה שלמרות שהיא לא מתיזה כמות גדולה ממנו, בכל מקום שהיא נכנסת אליו נשאר מעט ממנו.

"ראיתי בטלוויזיה מה שקרה בנמל," אני שומעת את קולה, "למה לא אמרת שזו לא היתה תאונת דרכים?"

"זה משנה ממה היא נפצעה?" הוא עונה לה, "היא רצתה לספר לך משהו. את לא נתת לה לדבר. כמו שאמרה, את לא רואה אותה."

"אתה לא מבין," עונה לו אימא.

"לא אני לא מבין איך את לא רואה איזו בת מדהימה יש לך," אומר לה קייל.

אני לא נושמת. הלב שלי הולם בטרוף. המילים שלו, העמידה שלו מול אימא שלי, בלי לחשוב על כך שהיא תשנא אותו על כל מילה שאמר לי.

"אני יודעת," היא עונה לו בשקט, "אתה חושב שאני לא יודעת?"

"אם את יודעת אז למה את מתייחסת אליה כאילו היא אשמה במה שקרה לאחותה?" הוא שואל.

"אתה לא יודע איזו ילדה היא," אומרת אימא.

"אני לא מעוניין לשמוע על מריון," אומר לה בחריפות קייל, "רק ג'יין מעניינת אותי כעת."

"אבל אני מדברת על ג'יין," עונה לו אימא וקולה מתרכך כמו שלא שמעתי זמן רב. "ג'יין הילדה המוכשרת שלי. היא עולה על אחותה בכל. תמיד היתה המוצלחת שבין השתיים. ילדה בעלת לב זהב ונתינה עצומה. שלא לדבר על ההצלחה המקצועית שלה."

שתיקה משתררת. קייל מקשיב לה ולא אומר מילה. אני שומעת את הנשימה השקטה שלו סמוך אלי. כל אותו זמן הוא לא מפסיק ללטף את ידי.

"מריון עשתה כל כך הרבה שטויות בחייה הקצרים. תמיד היתה הילדה הבעייתית, המורדת. גם הגבר שבחרה להתחתן איתו בגיל שמונה עשרה היה הוכחה לכך. אני מסתכלת עליך, על איך שאתה כאן לידה, מחזיק לה את היד. כמה מתאים לג'יין שיהיה לך גבר כזה לצידה. לא בגלל שאתה עשיר, אלא בגלל מי שאתה."

"אני יכול לשאול אותך משהו נעמי?" הוא שואל.

"בוודאי," היא עונה לו.

"למה את כל המילים האלה את משמיעה לי ולא לבת שלך?" שואל קייל.

"איך אני אסביר לך את זה קייל," אומרת אימא ושותקת לרגע, "אף פעם לא דאגתי לג'יין. כפי שאמרתי לך היא תמיד היתה בסדר, תמיד הסתדרה, בעצם לא היתה צריכה איש כדי להגיע לכל דבר שרצתה. זו מריון שכל היום דאגתי בגללה, ובכל זאת לא שמרתי עליה טוב מספיק."

"את לא מבינה שמה שקרה למריון לא היה בשליטתך," אומר קייל ולראשונה נעלמת הקשיחות מקולו לרגע, אך שבה מייד כשהוא ממשיך בדיבורו. "לעומת זאת היחס שלך לג'יין הוא כן בשליטתך. אם את מרגישה כך כלפיה היא צריכה לדעת את זה."

"אני כבר לא יודעת איך לדבר איתה" היא עונה לו בקול חנוק, "אם יקרה משהו לג'יין אני לא יודעת מה אני אעשה."

"ולמה שיקרה לה משהו?" שואל קייל.

"למה זה קרה למריון? אין סיבה. זה פחד לא הגיוני. פחד? זה סיוט," היא אומרת לו, "תגיד לי מה לעשות."

"תתחילי בזה שתפסיקי להילחם בה," הוא עונה לה.

אני שוכבת בעיניים עצומות ושומעת כל מילה. אני לא מסוגלת לגרום לעצמי לפקוח אותן. אני לא מסוגלת לדבר איתה, למרות כל המילים שאמרה. אני צריכה יותר מזה. אני צריכה בטחון ויציבות, לא רגע אחד של חולשה. ביחוד עכשיו כשאני יודעת איך זה מרגיש כשאוהבים אותך ללא תנאי. המחשבות שלי נודדות למשפחת ריצ'ארדסון.  אני חושבת כמה הייתי רוצה אותם לידי.

וכאילו מישהו שם למעלה שמע אותי ואני שומעת את קולותיהם מתקרבים לעבר החדר שלי. "ג'יין מילר שוכבת בחדר 2," אני שומעת את קולה של האחות בתחנת האחיות מסבירה להם.

"אבא,  באתם" אני שומעת את קייל אומר בשעה שהוא עוזב את ידי.

עכשיו כשאימא שלי עזבה, ומשפחתו של קייל באה להיות איתו, אני מרשה לעצמי להרפות ולצלול לשינה עמוקה.

*

קייל

"מי זו האשה הזו שעזבה כשהגענו?" שואלת אותי אימא.

"זו אימא של ג'יין," אני עונה.

"היא יודעת?" שואלת אימא.

"היא לא נתנה לג'יין לדבר. היא פשוט נלחמה בה. גם ג'יין מצידה הטיחה בה דברים, אבל לא הצליחה לספר לה. היא חזרה לכאן אחרי שראתה מה שקרה בנמל. היא טוענת שהיא אוהבת את ג'יין וחרדה לה, אבל מה זה שווה אם היא לא מראה את זה לג'יין?" אני אומר לאימא.

"עכשיו יותר חשוב, מה עם הילדה?" אומרת אימא.

"היא בהשגחה עד עשר בלילה ואם הכל בסדר היא תשוחרר הביתה. בגלל מה שקרה נאלץ להתחיל את הטיפול כנראה רק ביום רביעי או חמישי. הייתי רוצה לעשות משהו כייפי איתה, אבל משהו שלא יאמץ אותה יתר על המידה. יש לך רעיון?"

"מה דעתך שפשוט תתפנקו לכם בבית המלון "האורכידאה". תיקחו לכם את הסוויטה המלכותית. מעין ירח דבש מוקדם,"  עונה לי אימא.

"אני מציע שתשאל את הילדה. כך תוכל ללמוד מה ברשימת החלומות שלה," אומר לי אבא.

"רשימת החלומות שלה," אני חוזר על דבריו מוקסם. איך לא חשבתי על זה?

אני ניגש שוב ומתיישב לידה. אני אוחז בידה. היא מרגישה זאת ונאחזת בי. כמה אהבה יש לי לאשה הזו, וכמה מעט אני יודע עליה. אין לי ספק שזו האשה של חיי. אין בי חרטה לרגע על שהצעתי לה נישואין. עדיין אני רוצה לשאת אותה לאשה בהקדם. שוב, לא בגלל שהיא חולה, אלא בגלל שאני כל כך בטוח שזה מה שאני רוצה. ועם זאת אני מבין שאינני יודע עליה הרבה.

"אני אוהב אותך," אני לוחש לה. מילים שבפעם כל כך התקשיתי לבטא אותן.

"אני יותר," היא עונה לי ופוקחת עיניים.

"אני לא בטוח שזה אפשרי," אני עונה לה, "ישנת טוב?"

"שמעתי הכל," היא אומרת לי, "את השיחה שלך עם נעמי," היא אומרת, נמנעת מלהגיד את השם אימא, "אני כל כך רוצה להאמין לה, אבל קשה לי. שנים של יריבות בנתה הרבה חומות בינינו. כמות החיבוקים שזכיתי בה בימים האחרונים מבני המשפחה שלכם, עולה בהרבה על כמות החיבוקים שקיבלתי מאימי לאורך כל שנות חיי."

היא מושכת את עצמה לישיבה. היא מעט לא יציבה עדיין אבל הצבע על פניה כבר לא לבן כמו הקיר כפי שהיה. "איזה כייף שבאתם," היא אומרת ואני שמח בבחירת המילים שלה. הרי יכלה לומר "תודה,"  או "נחמד מצידכם שבאתם," אבל לא, היא מראה להם כמה היא שמחה בחברתם.

אודרי כמובן לא מתאפקת עולה על המיטה, מתיישבת לידה. "הבאתי לך את העגילים שבחרת, ומישל צרפה לך מתנה."

"באמת?" אומרת ג'יין המופתעת. הלב שלי מתרחב לראות אותה כך. אישה שבעצם יכולה לקנות לעצמה הכל, ובכל זאת מתרגשת ממחווה של מישל שבטח שוויה דולרים בודדים. "תפתחי ונראה מה שלחה לי."

אני רואה אותה נושמת עמוק ומשחררת כנראה את האוויר שהיה כלוא בה כל הזמן. אני שם לב לעוד משהו. היא כל הזמן מסובבת את טבעת האירוסין. אני לא מתאפק ולוחש לה: "זה שלך לנצח, אני שלך לנצח, והנצח הזה ימשך המון שנים." 

היא מסתכלת עלי ומנסה להבין על מה אני מדבר. "הטבעת," אני אומר לה.

"אתה יודע שאסור לי לענוד תכשיטים בזמן האשפוז. כך כתב לי ד"ר אברמסון בדף ההוראות. אז אני נוגעת בה, סופגת את האנרגיות שלה לתוכי, בדיוק כפי שמסניפים בושם, בדיוק כמו שאני אוהבת להריח את הריח שלך לתוכי. כאילו אתה נמצא בתוכי."

"זה ברור לך שלא אמוש ממיטתך. הטבעת תהיה בכיס שלי כל הזמן. תוכלי לגעת בה מתי שתרצי," אני עונה לה.

"טיפשון, זה אתה שאני רוצה לגעת בו כל הזמן. הטבעת היא רק סמל," היא תופסת את חולצתי ומושכת אותה אליי. "תנשק אותי," היא מבקשת ואני נענה לה בשמחה. זה כבר נהפך למנהג קבוע, להתנשק ככה ליד המשפחה שלי.

אודרי מחכה בחוסר סבלנות שנגמור עם הנשיקה הבלתי נגמרת שלנו. לבסוף היא לא מתאפקת ואומרת: "נו?"

"עוד לא פתחת את הקופסה?" שואלת ג'יין שמתנתקת ממני, "למה את מחכה?"

"זה שלך," היא אומר מבוישת על שלא שלטה בעצמה.

"אודרי באמת. חשבתי שאחיות מתחלקות בכל," היא אומרת לה.

"ככה זה היה עם אחותך?" היא שואלת.

האווירה בחדר מתוחה, אבל ג'יין מפזרת מיד את החשש של כולם. "אחותי היתה מאד שונה ממני. היא היתה מין מורדת שכזו, ובכל זאת היתה מתגנבת תמיד לארון שלי ומעלימה לי דברים. אפילו כאשר באה לבקר אותי בדירת הסטודנטיות שלי תמיד היתה מוצאת סיבה למה היא צריכה להשאיל ממני בגד. שתינו ידענו שהבגד לא יחזור אליי. אחר כך היא כבר היתה אישה נשואה ובעלה לא אהב את הקשר בנינו. הוא ידע שאני יודעת בדיוק מי הוא ופחד שאשפיע עליה לעזוב אותו, מה שבחיים לא הייתי עושה. כיבדתי את הבחירה שלה למרות שלא הבנתי אותה."

ג'יין מפסיקה את דיבורה ולוגמת מבקבוק המים שמונח ליד מיטתה. "לפעמים אני תוהה מה הייתה חושבת על בחירת הבגדים שלי כעת. הטעם שלי שונה כעת ממה שהיה כשהייתי סטודנטית. בכל מקרה את מוזמנת לחלוק איתי מה שבא לך, גם אם זה לא יחזור אליי. אני הרי רגילה," היא אומרת.

"את מצחיקה, את יודעת? ברור שאחזיר לך. גם ברור לך שאקח. אמנם ראיתי רק שמלה אחת שלך, אבל זה הספיק לי. חוץ מזה שיש לך טעם משובח אם בחרת בקייל," אומרת אודרי.

"בקשר לקייל," אומרת ג'יין, "זה הגורל בחר לי אותו ועל כך אני אסירת תודה. אל תגלי לו, אבל אני מאוהבת בו כל כך."

הנקישה על הדלת מפנה את תשומת ליבי לשעון. איך שהזמן רץ. ניק נכנס כדי לבדוק את ג'יין.

"אין צורך שתצאו, הרי אני בודק רק את מצחה של ג'יין." ברור לי שזה בגלל שזה אני. הרי לא מקובל שהחדר יהיה מלא בשעה שהצוות מטפל בחולה.

 הוא מסיר את התחבושת ובודק בעיון את החתך. "כפי שחשבתי הבהלה היתה גדולה יותר מהנזק שנגרם. אני אשים לך פלסטר על המקום, רק כדי שלא יהיה חשוף היום, אבל מחר את יכולה להוריד אותו."

"שים לב קייל שהמקום יישאר יבש ולא יהיה אדום. אם יש לך חשש לגבי משהו אתה יודע איך למצוא אותי. ועכשיו ידידי אתם מוזמנים ללכת הביתה. אני כבר אטפל בניירת. אני רוצה לראות אותך ביום רביעי בבוקר ג'יין. מאחל לך שתישני טוב הלילה."

אני מלווה אותו החוצה. הוא מגיש לי קופסה מלאה בכדורים. "אם בכל זאת יכאב לה הראש תן לה אחד כל ארבע שעות. וקייל, תשמור עליה. המצב שלה מאד קשה והיא יודעת את זה. אני מבטיח לך לעשות הכל כדי לנסות להציל אותה."

"ניק," אני עונה לו, "אתה לא תנסה, אתה תציל אותה. אין אפשרות אחרת בכלל."

"קייל אתה צריך להבין את המצב," הוא אומר לי.

"ניק, כאשר באת אליי ובקשת ממני סכום עתק פתחתי חסכונות אישיים שלי בשביל לתת לך את הסכום במזומן. אני לא היססתי. תאמין גם אתה במה שאתה עושה. האישה הזו היא כל מה שיש לי בחיים. אני יודע שזה נשמע לא אמיתי, הרי הכרתי אותה רק לפני כמה ימים, אבל זו האישה שחיפשתי. אני לא אסתפק בזמן קצוב איתה. תבין, האישה הזו תהיה האימא של הילדים שלי. אין אפשרות אחרת, אתה חייב להבריא לי אותה."

אני מרגיש יד חמה נוגעת בכתפי. "קח אותי הביתה," אומרת לי ג'יין, "הבטחתי לך, אני אהיה בסדר."

*

ג'יין

על העובדה שאני גוססת שמעתי כבר. הדמעות שהזלתי בגללה הם הסיבה שיש כל כך הרבה מים בנהר ההדסון. עכשיו הגיע הזמן להילחם. יש לי בשביל מי. אני רואה את העתיד שלי בעיניים, אותן עיניים שראו רק שחור.

"עד היום לא היה לי בשביל מה," אני אומרת לקייל, "הרמתי ידיים כי הייתי לבד. פשוט חיכיתי ללכת לישון יום אחד ולא לקום. זה לא יקרה יותר. קח אותי לדירה שלך. אני אכתוב לאודרי מה להביא לי מהדירה שלי. ספנסר יקח אותה לשם. אנחנו צריכים כעת לנוח."

קייל מעיף בי מבט מופתע. "אני מבינה שזה מגוחך לרצות להישאר בדירה שלי רק בגלל שהבגדים שלי שם. אני מודעת לזה שאני אזדקק לעזרתך ויהיה לך נוח יותר בבית שלך. אני אוכל ללכת לנוח ואתה תוכל לארח את החברים שלך כפי שאתה רגיל."

"ומה גורם לך לחשוב שאני מארח חברים לעיתים קרובות?" הוא שואל אותי בחיוך.

"אני עיתונאית, זוכר?" אני עונה לו בחיוך, "המשחקים של האן.בי.איי. בפתח. אני מניחה שאתה אוהב לצפות בהם עם חברים."

"את זקוקה לשקט," הוא עונה לי.

"את השקט תספק לי הדלת הסגורה בחדר השינה והאזניות עם המוסיקה השקטה," אני עונה לו, "החיים שלך איתי יהיו שונים ממה שהיכרת. אני רוצה שיהיו לך גם רגעים של חיים נורמליים. תאמין לי הייתי שם, אתה תהיה זקוק לזה."

"אני מכיר ממך כל כך מעט ואיך שהוא המילים שלך ממש לא מפתיעות אותי. גם עכשיו את דואגת לי," הוא אומר לי, "אז רק שתדעי שזה בדרך כלל רק ספנסר שאיתו אני צופה במשחקים. את החברים אנחנו פוגשים בימי חמישי בפאב."

"אז הנה חוק מספר אחד," אני אומרת, "וזה חוק בל יעבור. יום חמישי הוא היום החופשי שלך."

"ומי אומר שאני רוצה יום חופש? הרי אשב שם בפאב ואתגעגע אליך."

"זו בדיוק הכוונה, "אני אומרת לו, "שתתגעגע מידי פעם, וכשתחזור כל כך תהיה מאושר שאני שם מחכה לך."

"גם את רוצה יום חופשי?" הוא שואל אותי.

"יש לי," אני עונה, "יום חמישי. בשעה שתהיה בפאב אני אזמין לביתך את החברות שלי למסיבה פרועה."

"הבית שלנו," הוא מתקן אותי.

"ועכשיו אני לא רק אתגעגע , גם אקנא שהן איתך ואני לא," הוא עונה לי.

"כיוון שאני עדיין חיה, גם הדד ליין שלי עדיין בחיים. חמישי זה לילה מטורף בשבילי. אז סביר להניח שארבץ על הספה ואתן אישור סופי לכתבת השבוע. בין אם תהיה פה ובין אם לא ,אני לא אראה אותך. כבר היכרת את ג'יין ההיא, זו עם האוזניות שידיה רוקדות על המקלדת והיא לא רואה שום דבר פרט לצג המחשב."

הוא מסתכל עלי מהורהר. "אתה לא קולט? אנשים יוצאים מהתופת הזו אם יש להם למען מי. ולי יש. אני מבטיחה לך שאם אהיה מותשת מידי אני ארשה לך להודיע במערכת שבגלל סיבה זו או אחרת הכתבה שלי לא תעלה בזמן."

אני מחייכת לעצמי בשעה שקייל פונה ונכנס לתוך החניון של מגדל המגורים שלו. לו ידע כמה פעמים עברתי ליד המגדל הזה וחשבתי לעצמי כמה כייף לאנשים שגרים בו. ועכשיו אני הולכת להיות אחת מהם!

כמה זה לא מפתיע שהוא גר בקומה העליונה, זו שמוקפת במרפסת מסביב.

אני נכנסת בחרדת קודש לסלון העצום. ריצפת שיש שחורה בלתי נגמרת, מבהיקה בניקיונה. הריהוט מינימליסטי ומכיל מערכת ישיבה גדולה המורכבת מספות עור שחורות. הכריות הצבעוניות מעניקות כתמי צבע עליזים לחדר.

קייל מדליק את האורות ואור מציף את הסלון, הוא מעמם את הנורות כדי שלא יסנוורו את עיניי. באותו זמן נשמעת מוסיקת רקע נעימה. אני מבינה שאחד הקירות הוא למעשה מפל מים, וקול שכשוך המים בנפילתם מרגיע את פעימות ליבי.

"כאן המטבח," הוא מצביע על הפינה הקרובה לכניסה, "ופה הוא אומר ומוביל אותי לאחד החדרים, זה חדר העבודה שלי. אני אדאג שתהיה לך כאן פינה משלך, שתוכלי לברוח אליה בכל שעה כדי לכתוב."

הוא לא עוזב את ידי ומוביל אותי לאורך המסדרון. אני מסתכלת על הציורים התלויים על הקירות. "הציורים האלה כל כך יפים," אני אומרת לו, "מה שם הצייר?" הוא מחייך. "הוא מצייר כל כך יפה, אבל אינני יודעת מיהו."

"אני שמח שאת חושבת שאודרי מוכשרת. הייתי שמח אם תאמרי לה זאת. היא חושבת שאני משוחד," הוא עונה לי.

 "הילדה הזו עוד תשמע ממני," אני אומרת לו, "הנה עוד סיבה טובה בשבילי להחלים. יש כמה אנשים שאני רוצה להפגיש אותה איתם. אני כבר רואה את הביקורת בעיתון על התערוכה של הילדה המוכשרת הזו."

"באמת?" אני שומעת את קולה של אודרי מאחורי. אני קופצת. לא שמעתי שהם נכנסו לדירה.

"בטח," אני עונה לה, "יש לי מלא קשרים."

"לא לזה התכוונתי," היא עונה לי, "את חושבת שאני מוכשרת?"

"את צוחקת עליי אודרי? את יכולה למכור את הציורים האלה באלפי דולרים. אם לא עשרות אלפים," אני אומרת ומצביעה על הציורים שלה בשעה שאני מדברת. "רגע, שלא תהיה אי הבנה, את שלנו את לא מוכרת."

"ילדה טובה," לוחש לי קייל.

"מה?" אני שואלת.

"לאט אט, אבל את מפנימה, שזה הבית שלנו," הוא אומר.

אני מביטה על שתי מזוודות שאודרי מגלגלת לפניה. "אני מקווה שלא תכעסי, אבל בחרתי לך בגדים מהארון שלך, שהוא אגב מהמם. לפי הגודל את יכולה לנחש שכמעט כל הארון שלך כאן."

"חבל שלא דיברת איתי," אני עונה לה, "כי למשל מברשת שיניים הבאת לי?"

"את יכולה להשתמש בזו של קייל," היא עונה לי, "בכל מקרה אתם כל הזמן מתנשקים."

"אודרי," אני אומרת.

היא מראה לי את תיק הקוסמטיקה שהיא מחזיקה. "הכל פה. כל מה שנכנס אני מתכוונת. גם מברשת השיניים שלך. את לא מריחה ממני את הבושם שלך?"

"בדיוק חשבתי לעצמי איך זה הבושם ששמתי אתמול עדיין מריח כל כך חזק," אני עונה לה.

"בואי ג'יין," אומר קייל, "הכל יכול לחכות לבוקר. בואי תלכי להתקלח ואני בטוח שתשמחי ללכת לישון."

*

קייל

אני לא אומר ששרון אף פעם לא ישנה פה. אבל זה היה נדיר. היא אף פעם לא השאירה פה בגדים, אף פעם לא קראה לזה בית. היתה הפרדה מאד ברורה בין הדירה שלי לשלה. עכשיו שאני חושב על זה, אף פעם לא נשארתי לישון אצלה. כאשר היינו אצלה תמיד עזבתי בשעה מוקדמת יחסית. אני חושב על כך שכשרק הכרתי את ג'יין כבר נשכבנו לנו ספנסר ואני בסלון שלה בשיא הטבעיות, כל אחד על ספה אחרת ונרדמנו, בשעה שג'יין עבדה על הכתבה.

שיא הטבעיות אני אומר, כי כך גם שידרה לי ג'יין. אפילו לא שאלתי אותה אם זה בסדר שאשאר, אם זה בסדר שספנסר יישאר. מיד כשסיימה את העבודה היא באה והתכרבלה לידי וכך המשכנו לישון.

היא מתקלחת כעת ואני ממתין לה על המיטה. זה לא רק שאני רוצה לתת לה פרטיות וזמן להתרגל, אלא אני יודע מה יקרה אם אראה כעת את גופה הערום. רק מהמחשבה הזו אני מרגיש איך הגוף שלי מתרגש בשעה שהדמיון שלי מדמיין זאת.

וזה רק מה שהיה חסר לי. ג'יין יוצאת מחדר האמבטיה עירומה. "שכחתי לקחת בגדים מהמזוודה," היא מתנצלת ונכנסת מתחת לשמיכה. "אני מקווה שלא לקחתי לך את הצד שלך במיטה," היא אומרת.

"הכל שלך," אני עונה לה, "אבל לא, זה לא הצד שלי."

אני חושב לצאת להביא לה את המזוודה, אבל מחליט להכנס לשטוף את עצמי. כאשר אני יוצא מהמקלחת, אני עובר בחדר הארונות שלי ולובש תחתוני בוקסר שחורים, כאלה שנראים כמו מכנסיים קצרים. אני מעיף מבט לעברה של ג'יין. היא כבר ישנה.

"ג'יין בסדר?" שואלת אודרי.

"כן," אני עונה ומגלגל את המזוודה לתוך החדר.

"צריך עזרה לסדר את הארון?" היא שואלת.

"ג'יין נרדמה," אני עונה לה, "אני אסדר כבר בבוקר.

"אז אם זה בסדר אנחנו נזוז," אומרת אודרי ולא מחכה לתשובה, "בוא ספנסר, הלכנו."

אני מלווה אותם לדלת, מודה להם על עזרתם וחוזר לחדר השינה. אני מעלה מעט את הטמפרטורה, רק כדי שלא יהיה קר מידי בחדר ונכנס למיטה. 

ג'יין מרגישה את משקל גופי על המזרון ומסתובבת אליי. "אם אני כבר ערומה, ואתה נראית קודם שמח לראות אותי כך, אז חשבתי ש…" היא אומרת.

"אם יש משהו שאני שמח לגלות עליך," אני עונה לה בשעה שידה מלטפת את זרועי, עוברת לבטן שלי בדרכה מטה, "שאת אוהבת לעשות את זה כמוני." אני הופך אותה בעדינות על גבה ומתחיל לנשק אותה נשיקות קטנות בצוואר. קולות ההנאה שלה ממלאים עד מהרה את החדר החשוך ואותי ממלאים בתשוקה שלא ידעתי זמן רב.

*

ג'יין

"היא ישנה כל הלילה," אני שומעת את קולו של קייל מרחוק, "היא נרדמה די מהר."

אין לי מושג עם מי הוא מדבר, אבל אני מצחקקת כשאני נזכרת במעשה האהבה שלנו אמש. מהר זה לא היה. אולי כי הייתי כל כך רעבה למגע שלו, אולי כי פשוט הוא האחד שיודע לפרוט על כל מיתרי בגופי. הוא נגע בי כאילו הייתי מוכרת לו מאז ומתמיד, הביא אותי לשיאים שלא חוויתי מעולם, ולא פעם אחת. "לא יתכן שאני כזו חולה," אני אומרת לעצמי בלב, "אישה חולה לא יכולה לעשות אהבה בצורה כזו מושלמת."

פתאום אני נלחצת. הרי אני לא לוקחת גלולות כעת. ומה אם אכנס להריון?

"אני כזו מטומטמת," אני אומרת לקייל בשעה שאני פוגשת אותו במטבח. "שכחתי שהפסקתי לקחת גלולות. הדבר האחרון שאני צריכה כעת זה להיות בהריון."

"אל תדאגי ילדונת, אני דאגתי לזה," הוא עונה לי, "הייתי מוגן."

"באמת? לא שמתי לב," אני ממלמלת.

"ג'יין מה שקרה שם בין הסדינים… לו רק יכלה המיטה שלנו לדבר," הוא צוחק, "אין פלא שלא שמת לב."

"כן, אה?" אני אומרת וכורכת את ידיים סביב מותניו. "תודה, על אמש ועל היום, ועל הכל."

"ניק התקשר והתעניין בך. הוא שאל איך ישנת. קצת שיקרתי ואמרתי שנרדמת מהר. לא אמרתי לו שבאמת נרדמת מהר רק שלפני כן… ," הוא אומר לי, "גם ההורים התקשרו לשאול לשלומך ומה התכניות, ואודרי שאלה אם את צריכה עזרה לסדר את הארון."

"מתי כולם הספיקו להתקשר," אני שואלת, "מה השעה כעת?"

"בואי נגדיר את זה ככה. אם היית ישנה עוד שעה היית קמה בצהרי היום," הוא עונה ומגיש לי כוס קפה.

"אין מאפה היום?" אני שואלת, כאילו זה מובן מאליו.

"יש בייגל במצנם ואני כבר מוציא גבינת שמנת," הוא עונה לי.

"ומיץ תפוזים," אני אומרת.

"וכמובן גם מיץ תפוזים," הוא חוזר אחריי.

אנחנו מתיישבים זה מול זו על הדלפק במטבח.

"ג'יין מה את רוצה לעשות בימים האלה שיש לנו חופש," הוא שואל.

"בוא מתחיל בזה שתבקש מאודרי שתבוא לעזור לי עם הארון," אני עונה לו, "שנית אני עדיין עיתונאית עובדת ויש לי טור לכתוב למחר. לאיש אין מושג שאני חולה."

"זה ייתן גם לי זמן לעבוד, כך שאני לא מתלונן," הוא עונה.

"בעבודה אני עושה רשימות של מה  לעשות," אני עונה לו.

"אבא שלי הציע שנעשה לך רשימת משאלות. כך אוכל לדעת מה את אוהבת. אוכל דרכה להכיר אותך יותר טוב," אומר קייל.

"ואם לא תאהב את מה שאומר. תשנה את דעתך עליי?" אני שואלת.

"מאיפה באה השאלה הזו? ברור שלא," הוא עונה לי ומביט בי במבט נוזף.

"אני צריכה לחשוב מה לכתוב ברשימה הזו, זו משימה לא פשוטה," אני עונה, "יש לי רק תנאי אחד."

"מהו?" הוא מסתקרן לדעת.

"שגם אתה תערוך רשימת משאלות משלך," אני עונה לו, "ונראה אותה אחד לשנייה רק כשהיא תהיה גמורה."

"בסדר," הוא אומר לי, "אז בואי נחליט שכל אחד יבחר חמש משאלות, כך שיחד יהיו לנו עשר."

"עשר נשמע מספר יפה," אני אומרת, "ועכשיו תן לי לחשוב מה תהיה המשאלה הראשונה שלי."

אני יושבת מהורהרת. לוגמת מהמיץ ומורחת בהיסח הדעת גבינת שמנת על חצי בייגל ומושיטה לקייל. אני לוקחת את החצי השני ומורחת לעצמי. הוא מביט בי. "אני אוהב את זה שאת חושבת קודם כל עליי. זה נעים לי," הוא אומר לי.

"אוף," אני נאנחת, "המשאלה הראשונה שלי זה אתה, ואותך כבר יש לי. מה עוד אני יכולה לבקש?"

המשך יבוא…

בר אבידן

מאמינה באהבה

22.2.2019

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם