on
מרץ 2, 2019

לעולם לא אבין את רוג'ר. לפעמים הוא מבריק ולפעמים הוא כל כך חסר הבנה. לא מבין מה הוא חשב לעצמו בשעה שבא לדבר איתי על המועמדת למחלקת הפרסום. הרי הוא ידע על הישיבה החשובה עם מחלקת היולדות המתחדשת של בית החולים על שם מקנזי.

לפעמים אני לא מאמין איך לא מצא לו מקום עבודה שיעריך את כישוריו, אחרי שעזב בטריקת דלת את העבודה בעסק המשפחתי עם אביו. לפעמים אני מבין בדיוק למה הוא מתקשה להסתדר במקומות אחרים. המעלה הגדולה ביותר שלו בעיני היא נאמנותו המוחלטת כלפיי. וכמובן אני אוהב אותו בתור חבר.

אני לא בטוח מה קורה עם מונה. בדרך כלל היא מלאה ברעיונות טובים, אבל משהו בקמפיין הזה לא זורם לה שבגללו היא לא מתחברת אליו. הייתי בטוח שאישה שיודעת מה זה חדר לידה תדע לעוף עם הדמיון שלה, כפי שעשתה בקמפיין המצליח למכוניות ספורט. אני יושב מול המצגת שלה ולא יודע מהיכן להתחיל להתניע אותו. הזמן דוחק והמח שלי נאטם. עד כדי כך דעתי שלילית על הגרסה הסופית שהגישה לי מונה.

כאילו זה לא מספיק מרגו המזכירה האישית שלי מתנהגת כאילו יש בינינו קשר אינטימי, למרות שהסברתי לה שהעובדה שאני מבקש ממנה להתלוות אליי לאירועים אין בכך לרמז על כזה. כדי לחזק את התאוריה שלה היא נוהגת להיכנס לחדרי בכל מיני הזדמנויות, כמו עכשיו.

"אני ממש לא יכול לדבר כעת מרגו," אני אומר לה מתעלם שפת הגוף המזמינה שלה. "אני מבקש לא להפריע לי מעכשיו עד אחרי הישיבה."

אני לא נותן לאיש להרגיש את המתח הגדול בו אני נמצא כעת. פני הפוקר מתוחים היטב על פניי. הדבר האחרון שאני צריך הוא שהעובדים יבחינו כמה הישיבה הזו משפיעה עליי. שבועות עבדתי לשכנע את בית החולים לתת לי את הפרויקט הזה. חדר הלידה החדש הוא רק ההתחלה בקמפיין ענק שמתכנן בית החולים לאחר שסיים את השיפוצים בבניין בן מאה השנים.

ועכשיו זה רוג'ר. "וויליאם אני יכול להפריע לך רגע?" הוא שואל אותי.

"זה דחוף?" אני שואל.

"זה בקשר למועמדת החדשה לצוות של הפרסומאים," הוא עונה, "אני רוצה שתראה משהו."

"אז זה לא חשוב," אני עונה לו, "אני מבקש שלא תפריע לי."

"אתה חושב שהמצגת שהגישה לך מונה תעשה את העבודה?" שואל רוג'ר.

"אם הייתי בטוח שכן היה לי זמן לדבר אתך. אתה לא חושב?" אני עונה לו .

"אם כך לא אגזול עוד מזמנך," אומר רוג'ר ויוצא ממשרדי.

אני עדיין יושב ובוהה במצגת של מונה כאשר אני רואה בזווית העין הודעה על מייל נכנס. אני מתעלם ממנה אבל בכל זאת משהו מטריד אותי "רגע היה כתוב שם מצגת למחלקת יולדות?"

"אני צריך להירגע. אני מדמיין דברים," אני גוער בעצמי. רק כדי להוכיח לעצמי שטעיתי אני פותח את המייל. אני מושיט את ידי לטלפון ומחייג לרוג'ר במטרה לגעור בו, בשעה שהמצגת מתחילה לרוץ. אני מתקשה להאמין שהיא נעשתה על ידי מי שעדיין לא עובדת עבורו.

"וויליאם. אתה על הקו? הכל בסדר?" אני שומע את קולו של רוג'ר.

"איפה הבחורה שערכה את המצגת הזו? אני מקווה היא עדיין במשרד," אני אומר.

"כן," עונה רוג'ר, "היא ממתינה לתשובה ממני."

"יש לה עשר דקות להתייצב בחדר ישיבות ולהציג את המצגת שלה. אני בדרך לשם," אני אומר. אני עדיין נפעם מהמצגת, עדיין לא מאמין איך הפתרון הגיע אליי אחרי שהייתי בטוח שהקמפיין אבוד. כיוון שאני מתמהמה ולא אומר דבר למונה, היא נכנסת ומתכוננת למצגת. אני מבין שזה מאוחר מידי לעצור בעדה וכדי לא לעורר מהומה אני נותן לה להציג את המצגת.

הבחורה החדשה, מיגן שמה אם אינני טועה, עדיין לא פה. אני לא מראה כלפי חוץ את הסערה שמתחוללת בי. מונה כמעט מסיימת את המצגת והמבט על פני הלקוחות שלי מביע את חוסר שביעות רצונם.

ואז נפתחת הדלת..

"קבלו את התנצלותי על כך שאיחרתי," היא אומרת ונכנסת לחדר. היא לוחשת משהו לרוג'ר.

"אני רוצה לספר לכם מדוע יש רק מקום אחד שבו אני ארצה ללדת, והוא מחלקת היולדות בבית החולים שלכם," פותחת מיגן את דבריה.

המצגת התחילה לרוץ ומיגן מלווה אותה בדיבורה הרהוט. ברור לי שהיושבים מולה מוקסמים מדבריה היא מזהה בקלות מי הם מזמיני העבודה ומדברת אליהם ישירות. עלי אין היא מסתכלת כלל.

"אני לא יודע מה ניסית לעשות מר טרופר בכך שהראית לנו את המצגת הקודמת, אבל זו בהחלט הביאה לך את החתימה שלנו על ההסכם. כמובן בתנאי שמיגן תטפל בתיק שלנו," אומר לי נציג בית החולים. לך תסביר לו מה בדיוק קרה שם.

"ברור לך לגמרי שאת הבחורה הזו אני רוצה," אני אומר לרוג'ר, "תחתים אותה." מתברר שמיגן לא מוכנה לומר מה השכר לו היא מצפה ואני נאלץ להתקשר למי שהיה המעסיק האחרון שלה. מה שהוא אומר לי משאיר אותי המום ותוהה כאחד. לא פלא שהיא כזו כשרונית. מסתבר לי שהיא ניהלה את מחלקת הפרסום. "היא בחורה מבריקה, מדוע נתת לה ללכת?" אני שואל.

שתיקה משתררת מעבר לקו. "זו היתה בחירה שלה. אילוצים מסיבות משפחתיות," הוא מגמגם לי לבסוף. התשובה שלו נראית לי מאד מוזרה, אבל אני מבין שלא אקבל ממנו יותר מידע בנושא.

"יש לי רק שאלה אחרונה. אני רוצה שתאשר לי לגבי השכר שקיבלה," אני אומר כאילו המידע כבר מצוי בידי. כאשר הוא מוסר לי את המספר בעל שש הספרות אני נשאר עם פה פתוח מרוב תדהמה. "תודה," אני אומר וממהר לסגור את השיחה.

"מי את מיגן או'סליבן?" אני ממלמל, "מי עוזב משרה בתנאים כאלה."

אני יודע שהקמפיין תלוי בה. מצד שני אני יודע שמעולם לא שילמתי שכר כזה גבוה. אני מאד מתלבט מה לעשות. אני קובע עם אבי לארוחת צהריים ומתייעץ אתו בקשר אליה. לאחר שאנחנו מעלים טעונים בעד ונגד אני מחליט לזמן אותה לפגישה.

"אני מוכן לקבל את תנאייך אבל מבקש ממך שלא תחשפי את השכר, שכן הוא גבוה בהרבה ממה שאני משלם," אני אומר לה.

"אם כך אולי זה לא המקום בשבילי, " היא עונה לי, "אני מחפשת מקום קבוע שאפשר להתפתח בו. אם השכר שהצעת עולה על השכר של מנהלת מחלקת הפרסום, נראה לי שאין לי לאן להתקדם."

"אפשר לבקש ממך שתעבדי על הפרויקט של בית החולים?" אני שואל, "את הרי שמעת שבך תלויה העסקה."

"אני אעבוד על הפרויקט הזה ואחר כך נראה מה יהיה לך להציע לי," היא עונה.

אני נאלץ להסתפק בתשובה שלה. "שיהיה בהצלחה לכולנו," אני אומר לה.

אני עוקב אחריה. מקדיש לה תשומת לב יותר מאחרים. יש בה משהו שמושך אותי אליה. אני שם לב לכך שהבנות במחלקת הפרסום לא משתפות איתה פעולה. היא לא מתרגשת מזה ומקיפה את עצמה עם אלה שהופכים להיות אנשי שלומה. שום דבר לא מוריד אותה למטה והיא מטפסת למעלה במהירות.

ברור לי שהיא יודעת שהיא יכולה לדווח לי ישירות כיוון שהיא יודעת כמה הפרויקט הזה חשוב לי. הרי הסכמתי לשלם לה הון עבור העבודה שלה. ובכל זאת היא שולחת מידי יום לרוג'ר דו"ח על התקדמותה ומצגות של מה שעבדה עליו.

כמובן שזה קונה את רוג'ר והיא הופכת לעובדת החביבה עליו. אין לו מושג שאני עוקב אחריה מקרוב ונפעם מצורת העבודה שלה. היא לא נותנת לכל המכשולים שמנסים להערים בפניה להשפיע עליה ואני שמח על כך שלא נתתי לשיקול הכספי למנוע ממני להעסיק אותה.

*

אני שוב מרגיש צורך לדבר עם אבי ואנחנו קובעים פגישה לארוחת צהריים במקום החביב עלינו, מסעדת הדגים שהמרפסת שלה תלויה מעל המים. אני מגיע כמה דקות לפני אבא. כאשר אני רואה את הרכב שלו אני הולך לקראתו. אני כל כך אוהב לראות את ההליכה הזקופה שלו, שופעת בטחון שמעניקה לסובבים אותו הרגשה שמה שלא יהיה הכל יסתדר. אומרים שאני מאד דומה לו. אני תוהה אם גם זה מה שאנשים מרגישים לגביי.

אבא אוסף אותי לחיבוק, ואני כמו ילד קטן נאסף בין זרועותיו המגוננות למרות שאני גבוה ממנו.

"אני מנסה להבין מה איתך בן," אומר לי אבא, "אתה נראה לי נסער מעט, אבל לא במובן השלילי של המילה."

"אתה לא מבין אבא," אני אומר לו, "הבחורה הזו שדיברתי עליה, היא משהו מאד מיוחד."

"ולבחורה הזו שדיברת עליה יש שם?" שואל אותי אבא.

"קוראים לה מיגן," אני עונה.

"עכשיו זה כבר מובן לי," מחייך אליי אבא, "יש משהו במיגן שכבש את ליבך. יכול להיות שהבן שלי התאהב?"

אני מביט באבא מופתע. "מאיפה באה לך המחשבה הזו?" מעולם לא חשבתי עליה כעל אישה.

"יש משהו רך בקול שלך בשעה שאתה מבטא את שמה," אומר אבא, הפעם ברצינות. "על מה בעצם רצית לדבר איתי?"

המילים של אבא גורמות לי לחשוב פעמיים. "בסך הכל רציתי להודות לך על שתמכת בי לקבל אותה לעבודה. היא אישה מאד מוכשרת." אני שם לב שאבא מחייך כאשר אני משתמש במילה אישה. האם אני באמת מעוניין בה כאישה? "הייתי בטוח עד עכשיו שההתעניינות שלי בה היא מקצועית. אתה יודע שאני לא אחד שמאמין במערכות יחסים בעבודה."

"אם להיות כנה איתך בן," אומר לי אבא, "מצד אחד הגירושין מבתו של בעלי חברת ההפקות עשו לך רק טוב. היא באמת לא היתה בשבילך. מצד שני היא נטעה בך פחד מקשר רציני עם אישה. הגיע הזמן שתמשיך הלאה. לא כל הנשים הן כמו גרושתך. אגב, אתה יודע שיש לה כבר שני ילדים?"

"אני לא מתפלא. היא הרי רצתה ממני ילד חודש אחרי שהתחתנו. משם התחיל בעצם הכל," אני עונה.

"ומה אתה יודע על מיגן?" שואל אבי.

"אני יודע שהייתה מאורסת לעורך דין פלילי והם נפרדו מסיבה לא ידועה ובסמוך לכך שעזבה את בוסטון והגיעה לכאן," אני עונה לו.

"היא נראתה לך שבורת לב?" שואל אבי.

"אם כן זה לא ניכר עליה," אני עונה לו.

"אתה זה שראיינת אותה?" הוא שואל.

"אני אף פעם לא מראיין מועמדים. במקרה הזה רוג'ר ראיין אתה. אתה חושב שהוא יודע משהו?" אני שואל.

"אם הוא עושה את תפקידו נאמנה הוא חייב לדעת מדוע עזבה," עונה אבי.

*

כשאני חוזר למשרדי אני קורא לרוג'ר. "תכנס אליי עם התיק של מיגן," אני מורה לו.

"קרה משהו?" שואל רוג'ר, אבל אני לא עונה לו.

אני מעיין בתיק אבל לא מוצא בו את תוכן הראיון. רק את קורות החיים. "איפה סיכום ראיון העבודה שלה?" אני שואל. אני לא רוצה שירגיש משהו ממה שעובר לי בראש.

"היא נכנסה תכף לעבודה, והלכנו למצגת ולכן לא מילאתי אותו. אני מצטער," הוא אומר. יש משהו בקול שלו שנותן לי להרגיש שהוא מטייח דברים.

"רוג'ר מה אתה לא מספר לי?" אני שואל אותו בקול תקיף. אני יודע שכמה שהוא גבר חזק, יש לו רתיעה כשאר אני מפעיל את הסמכות שלי עליו.

"אני לא מבין למה אתה מתכוון," הוא עונה לי.

"אתה יודע שאני מאד מעריך אותך וסומך עליך. אני יודע שאתה אדם מאד חכם. אין לי ספק ששאלת אותה למה בעצם עזבה את העבודה הקודמת," אני אומר.

"היא עברה לכאן מבוסטון," הוא עונה לי.

"בבקשה רוג'ר אל תזלזל באינטליגנציה שלי. אישה לא קמה באמצע היום ועוזבת עבודה כזו," אני אומר לו.

"אני הבטחתי לה," מנסה רוג'ר להתחמק.

"אני מצפה לתשובה ממך," אני אומר לו.

"היא עברה הטרדה מינית מאחד מעמיתיה. יותר אני לא יודע," הוא עונה לי ומבט מובס בעיניו.

"תודה ששיתפת אותי. אין לי יותר שאלות," אני עונה לו. לשמחתי הוא עוזב מיד ומשאיר אותי נסער.

*

מאז אותה שיחה מתנהלים העניינים על פני השטח כאילו היא לא התקיימה כלל.

מיגן עובדת במרץ על הפרויקט ונציגי בית החולים מרעיפים עליה מחמאות. אני נמצא בשלב שאני כותב הצעות למחלקות אחרות, אך עדיין לא משתף אותה וגם לא את רוג'ר.

"הפרויקט שהקבוצה של מונה עובדת עליו תקוע," מודיע לי רוג'ר. אני קצת מתפלא עליו. נראה לי שהוא מסתובב יותר מידי סביב מיגן ומרפה מהמשמעת שלו בצוותים אחרים.

"תבקש ממיגן שתכנס ותביע את דעתה," אני אומר בלי לחשוב הרבה. בלית ברירה הוא מבצע את בקשתי אבל נתקל בהתנגדות גורפת מצד הקבוצה. מיגן ממהרת להסתלק משם. "גם בלעדי זה אני עסוקה מעל הראש בפרוייקט של בית החולים," היא אומרת לו, "והם בעצמם אמרו לך שיש להם מלא רעיונות." אני מבין שזה סתם תרוץ ומתפלא מדוע אינה מתעמתת איתם.

כבר למדתי להכיר אותה. היא לא אשה תבוסתנית. אני נכנס לפרויקט של מונה ומתפלא לראות שהוא פרויקט שולי ואין לו קשר למצגת הגדולה שאמורה להיות היום בפני בעלי המלונות. אני מבין שרוג'ר לא מתפקד כיוון שהוא מחפש כל הזמן את קרבתה של מיגן. אני מבין שהוא מעוניין בה. קשה לי עם זה. כבר הרבה זמן לא נמשכתי כך למישהי. האם אני מקנא?

אני מתעשת מיד כי אני בבעיה רצינית ומבקש את עזרתה של מיגן. היא זורקת כמה רעיונות מבריקים ומדהימה אותי שוב. אני מציע לה שאפצה אותה על הפרויקט הנוסף והיא מסרבת. "הזמן שלי הוא שלך," היא כותבת לי.

"דחיתי את הישיבה בשבילך בשעתיים. הצוות של מונה לרשותך. הפעילי אותם. רוג'ר יהיה לצדך," כך אני כותב לה.

אני עושה משהו שאף פעם לא עשיתי אני מציץ מבעד לחלונות הגדולים על חדר ישיבות ורואה את מיגן צוחקת עם מונה בשעה שהן כותבות משהו על המחשב. כל מי שנמצא בחדר עובד במלוא המרץ. אני כל כך גאה בה. אני מבין שזה מקומה הטבעי, בראש הפרמידה, ולשם אני מתכונן להחזיר אותה מיד אחרי הישיבה.

אני לא מתאפק ומחפש את רוג'ר. אין לי ספק שהוא מאוהב בה. המבטים שהוא שולח לעברה לא מותירים ספק. מה שמשמח אותי הוא שאני רואה שמצידה אין הענות חזרה. אפילו, כך זה נראה לי מבחוץ, היא זו שמפעילה אותו.

כאשר מתחילה הישיבה אני בטוח שמיגן תציג את המצגת, אבל הפעם זו מונה שבקול בטוח ודיבור שוטף מעבירה את המסר ושובה את לב הלקוחות. אני מעיף מידי פעם מבט למיגן שיושבת קשובה. היא מרגישה כל פעם שאני מסתכל עליה ומעיפה מבט קצר. כאשר מסתיימת המצגת, אני שוב מסתכל לראות אם היא מרוצה ממנה והיא שוב מסתכלת עליי והפעם מחייכת חיוך מבוייש. אני משפיל את עיניי שלא תראה איזה סערה היא מבעירה בי כעת.

הלקוחות שלי מרוצים ומבקשים לדעת איך הם מתקדמים קדימה. אני נותן למיגן לנהל את השיחה והיא עונה לה במקצועיות רבה.

בסיום הישיבה אני מבקש ממיגן שתכנס למשרדי. אני מחכה לה והיא לא באה. אני מרגיש חסר סבלנות, אבל ממתין.

"נראה ששכחת שביקשתי שתבואי," אני אומר ברגע שנכנסה למשרדי, "אני רוצה שתנהלי את מחלקת הפרסום, שזה אומר שתהיי אחראית על כל ששת הצוותים." היא כבר מבינה שאני יודע שזה מה שעשתה בעבר. הרי היא יודעת שדיברתי עם המעסיק שלה וממנו ידעתי כמה הרוויחה. "תנקבי בסכום שאת רוצה," אני אומר לה.

"אתה יודע היטב שהשכר שאתה משלם לי הוא בדיוק השכר שקיבלתי על אותו תפקיד. אין צורך שתשלם לי יותר. השכר הזה מספק אותי כעת," היא עונה לי. האם אני מופתע מהתשובה שלה? בעצם לא.

"אם כך הסכום יישאר. אוסיף לך עליו בונוסים לפי הצלחת הפרויקטים," אני אומר לה ומספר לה שבשעה שהמתנתי לה כבר ביקשתי מרוג'ר שיכין לה משרד בקומת ההנהלה.

"אין צורך. אני רוצה להישאר במשרד שלי. לקוחות לא אוהבים לראות מנהלים במשרדים מפוארים. תמיד הם חושבים על כך שהם מממנים את זה ומיד מתווכחים אתך על המחיר. חוץ מזה שאני לא מוותרת על הנוף המדהים שנשקף ממנו," היא עונה, "לא ענית לי ממתי תפקידי בתוקף."

"ברגע זה מכנס רוג'ר את כולם ומודיע להם על המינוי שלך. המינוי הוא מידי," אני עונה לה.

"מעניין שהיית כל כך בטוח שאקבל אותו," אומרת לי מיגן.

"זו לא היתה שאלה אם תסכימי, אלא כמה תבקשי. זו היתה הזדמנות שלך לבקש הרבה יותר וסביר להניח שהיית מקבלת," אני עונה לה, "אאשר לך להישאר במשרדך, אבל אין זה אומר שאת פטורה מישיבות הנהלה. כעת את כפופה לי ישירות. כמובן שאת עדיין יכולה להיעזר גם ברוג'ר." את המשפט האחרון אני אומר במטרה לבדוק את תגובתה. החיוך על פניה מאשר לי את מה שאני רוצה לראות.

"תודה," היא אומרת לי.

"אין לך מה להודות לי. זה אני שצריך להודות לך," אני אומר, "ברור לי שזה מקומך הטבעי, והוא שלך כל עוד תחפצי בו, שזה מבחינתי תמיד."

*

חצי שנה עברה מאז..

למרות שזה לא נאמר בינינו, מיגן הפכה להיות חלק מרכזי בניהול העסק שלי. אני מתייעץ איתה הרבה, גם אם זה לא מתוקף תפקידה.

המתיחות בין רוג'ר וביני גוברת. למרות שמיגן כביכול עובדת אתו, הוא מודע היטב לעובדה שהשליטה בידי. הוא מתנצח איתי לא פעם, מה שלא עשה מעולם לפני כן. הוא מראה לי בהתנהגותו שהעובדה שאני הבוס לא מקנה לי יתרון כשמדובר במרוץ על ליבה של מיגן. הוא אולי חושד שאני מעוניין בה, אבל מצידי אין סימנים שיאשרו לו את זה וזה מטריף אותו, בעיקר משום שהיא דוחה כל ניסיון מצדו להתקרב אליה. ובכל זאת הוא מנסה להתערב בינינו. אין לי ספק שמיגן מבינה היטב מדוע הוא מתנהג כך אבל תמיד איכשהו מחליקה את העניינים. בעיקר היא מעמידה פנים שהיא לא קולטת את הרמזים שהוא מפנה כלפיה.

אין לי ספק שהוא גם משתף את מרגו במשחק הזה איתי, כיוון שהיא תמיד נדחפת לחדר כשמיגן מגיעה, מנסה לצייר בפניה תמונה שכאילו היא ואני יחד. יום אחד מרגו מגדילה לעשות ומשקרת למיגן שלא אישרתי לה להכנס . מיגן כמובן לא מתרגשת ונכנסת למשרדי כשמרגו דולקת בעקבותיה בתואנה שניסתה לעצור מבעדה להכנס.

"אני אומר זאת רק פעם אחת," אני אומר למרגו, "כאשר מיס או'סליבן רוצה להכנס אלי, דלתי תמיד פתוחה בפניה. היא פשוט יכולה להניח את היד על הידית ולפתוח את הדלת. במקרה הזה אני ביקשתי שתגיע. עכשיו תשאירי אותנו לבד," אאני אומר.

"תשבי," אני מבקש ממיגן. ומגיש לה מסמך בן כמה עמודים. "אני מבקש מידע על החברה הזו. היא ביקשה להזמין מאתנו קמפיין. אני רוצה לשמוע את דעתך."

"אתה רציני? בשביל זה הפסקת את ישיבת הצוות שלי? יש לי דד ליין מטורף ואתה יודע את זה," היא אומרת וקמה ללכת.

"בפעם האחרונה שבדקתי, הזמן שלך הוא שלי," אני אומר לה.

"בפעם האחרונה שבדקתי, יכולת לבקש מרוג'ר," היא עונה לי כעוסה.

אני מסתכל עליה. כמה שהיא יפה! אני מתקשה לשלוט בעצמי. "את חצופה. את יודעת?" אני אומר לה.

"אתה צודק," היא אומרת ומתיישבת חזרה, "הזמן שלי הוא שלך. אז מה אתה אומר על כך שהמניות של בית החולים עלו פלאים מאז שהתחלנו בקמפיין? ומזג האויר בחוץ, מה דעתך עליו? ממש חם וכל כך בא לי ללכת לגלוש?" היא משתתקת. "אני מתנצלת," היא אומרת לבסוף.

"את," אני מתחיל לומר לה.

"מה?" היא עונה לי.

"את כמעט גרמת לי לומר משהו שאתחרט עליו," אני אומר.

"אתה יודע מדוע עזבתי את מקום העבודה הקודם, נכון?" אומרת מיגן.

"לעולם לא אפגע בך," אני מבטיח לה

"אני יודעת," אומרת מיגן, "אחרת לא הייתי מקבלת עלי את התפקיד מר טרופר."

"מיגן," אני אומר, "בבקשה תקראי לי ויליאם."

היא מרימה את עיניה אליי, מחפשת את מבטי. אני עצמי לא הייתי מוכן שזה יקרה ואני חשוף לגמרי בפניה.

"אני.." היא מתחילה לומר.

למרות שאני כל כך רוצה לשמוע מה יש לה לומר אני מפסיק אותה. "יש לי הרגשה שמשהו לא תקין בחברה הזו. תנסי לעזור לי להבין מה," אני אומר. רגע הקסם מתפוגג בינינו.

"תודה," היא אומרת לי.

"על מה?" אני שואל בפנים חתומות.

"על האמון," היא עונה לי, "על ההבנה."

"שזה אומר מה?" מתרוצצות כעת המחשבות בראשי, אבל איני מראה לה זאת. רק מחייך חיוך קטן ופונה להתעסק עם המחשב שלי. רק שלא תבחין בסערה שכובשת אותי ברגעים אלה. לפחות לא עד שאבין מה היא מרגישה כלפיי, אם בכלל.

אני שוקע שוב בעבודה ומתרכז בפרויקט של בתי המלון. אני שומע שנכנסת הודעה אבל מרוכז בפרויקט. צלצול בנייד שלי גורם לי לקחת אותו ואני רואה שיש לי הודעה. אני נזכר ששמעתי את הצלצול אבל לא פתחתי אותה.

ויליאם,

פגוש אותי בקפה ליד הפארק.

אני יוצאת לשם כעת.

מיגן

מעולם לא קרה לי שלא הגבתי מיד. עברו כבר עשרים דקות מרגע שמיגן שלחה אותה. "אני יוצא לפגישה. לא בטוח מתי אחזור," אני אומר למרגו בשעה שאני חולף על פניה.

"לא כתוב לי שום דבר על פגישה," היא אומרת לי, "עם מי אתה נפגש?"

"עם קוואזימודו," אני עונה לה.

"עם מי?" היא שואלת.

"החבר של אזמרלדה," אני אומר ומבליע חיוך. הייתי בטוח שאת הגיבן מנוטרדאם היא מכירה, אבל מסתבר שלא. אני לא מחכה לתגובתה ונבלע בתוך המעלית. אני ממהר לסווג את השיחות שלי עם מיגן כ"סודיות."

אני מחייג אליה מיד כשאני יוצא מהבניין. "אני מאד מתנצל שלא עניתי לך," אני אומר לה, "הייתי שקוע בעבודה ולא שמתי לב שלא פתחתי את ההודעה."

"זה בסדר," עונה לי מיגן, "הזמן שלי הוא שלך, והקפה פה ממש טעים, שלא לדבר על עוגת השוקולד החמה."

"אז זה מי שאת?" אני שואל.

"מה זאת אומרת?" היא שואלת.

"את מאלה שאוהבים עוגות שוקולד? כי אני כזה ואשמח אם תזמיני גם לי אחת. שתי דקות אני אצלך," אני אומר לה.

"ואיזה קפה אתה שותה?" היא שואלת.

"תפתיעי אותי," אני עונה לה.

"על אחריותך," היא עונה לי. אני יכול לשמוע את החיוך הרחב על פניה.

"לא יקירתי, על אחריותך," אני אומר ורק אז קולט איך קראתי לה. עכשיו זה מאוחר מידי.

כאשר אני מגיע הקפה והעוגה כבר על השולחן, כך גם המחשב של מיגן. פניה רציניות.

"אני חייבת לשאול אותך שאלה אישית," היא אומרת. אני רואה שהיא מתלבטת.

"תשאלי," אני עונה לה בשקט.

"מה קורה בינך ובין מרגו?" היא שואלת.

"ובשביל זה הזמנת אותי לקפה? את רוצה לומר לי משהו?" אני עונה לה.

"תענה לי," היא אומרת, לא מרפה.

"מה נראה לך שיש בינינו?" אני שואל מנסה להבין לאיפה היא חותרת.

"ויליאם!" היא גוערת בי, "זו שאלה מאד פשוטה. אתה שוכב איתה?"

"ולמה את חושבת שאני צריך לענות לך על השאלה הזו?" אני שואל.

"כי זה מה שיקבע את מה שאני עומדת לספר לך," היא אומרת, "החיים הפרטיים שלך הם לא עניני, אבל מה שקשור לעבודה זה כן."

"ואני חשבתי לרגע שאת מקנאה," אני אומר לה.

"היית רוצה שאקנא?" היא מפתיעה אותי.

"מרגו מתלווה אליי, או יותר נכון התלוותה אליי בעבר לאירועים, אבל לא אין בינינו שום דבר רומנטי, ולא מעולם לא שכבתי איתה. אפילו לא נגעתי בה. הלב שלי….שייך למישהי אחרת."

"אני מאד שמחה לשמוע," היא עונה לי.

"בקשר לזה שהלב שלי שייך למישהי אחרת?" אני שואל, תוהה האם היא מבינה למי.

"לא," היא ממהרת להשיב, "בקשר לכך שאין ביניכם שום קשר אישי. הדבר יקל עלי לספר לך את מה שגיליתי".

בר אבידן©

מאמינה באהבה

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם