on
מאי 3, 2022
כריס ניו יורק 117
כריס 119

כריס ברוקלין

סול מניחה את ראשה עליי אחרי מעשה אהבה סוער. המבט בעיניה מלא רגש. היא מעבירה אצבע על החזה שלי ולבסוף נושקת לי על הלב.

"דיברת עם ליאה?" היא שואלת.

"בקשר למה?" אני תוהה. 'האם היא התקשרה ולא שמתי לב?'

"מה קורה עם מייפל?" היא מתעניינת, מביטה עליי בעניין.

"ליאה קיבלה עליה לטפל בה למרות שאין זה התחום שלה. תנחשי מה ביקשה ממנה ליאה?" אני לא מתאפק וצוחק.

"אתה לא רציני, היא ביקשה שתדגמן עבורה?" היא מחניקה חיוך, "כל כך מתאים לליאה."

"בדיוק. יש ליין חדש של צמידי רגל. מה שטוב בזה שאין צורך להראות את פנייה, כך שזה שלא יפריע לתהליך הפרידה שלה מבעלה."

"ומה הערכה שלה, כמה זמן זה ייקח?" שואלת סול.

"הבנתי שיש הרבה נקודות לטובתה של מייפל, פרט לעובדה שהיא תפסה אותו במיטתם המשותפת פעם שנייה," אני עונה, "למעשה אני חושב שהכל פועל לטובתה. לא רואה מה יש לבלאקסמית' לאמר.

אספתי היום את כל התכתובות שלי איתו בזמן שמייפל הקימה את החברה. הוא לא יוכל לדרוש ממנה דבר בנוגע לחברה שלה. היא לעומתו אוחזת באחוזים אצלו וגם בעלת זכות מלאה בחשבון הבנק של החברה שלו," אני מסביר לסול שמביטה בי בקשב רב.

"מעולה," היא אומרת לי, "אני רוצה שהיא תשתחרר מהבוגד הזה כמה שיותר מהר."

"חשבתי לטוס לניו יורק. למרות שאני יכול לשלוח את החומר במייל. אני רוצה לעמוד מולו ולהזכיר לו את הדברים," אני אומר לה.

"לטיסת הלילה לא נספיק," אומרת סול ונכנסת לבדוק את הטיסות, "אבל נוכל לצאת בטיסה עם אייר אלסקה שממריאה בשבע בבוקר. הנחיתה בנמל התעופה JFK היא ברבע לארבע אחר הצהריים. נשמע לי מושלם. מה אתה אומר אהוב שלי?"

"תזמיני לנו כרטיסים אישה יפה שלי וגם תשכירי רכב. אני אעדכן את פול שידאג לעניינים כאן."

לאחר שיחה קצרה עם פול אני שולח הודעה לארן רוטשילד.

כריס ברוקלין: נוחת מחר ב-JFK ברבע לארבע אחר הצהריים. נקבע פגישה לחמש וחצי?

למרות שמאוחר מאד בניו יורק הוא עונה לי מייד.

ארן רוטשילד: נשמע מעולה.

כריס ברוקלין:  איך מייפל?

ארן רוטשילד:  היא מדהימה. אישה מאד חזקה למרות מה שעברה. התחברנו אליה מיד.

אנחנו מסיימים את ההתכתבות ואני שולח הודעה לדן סקיי. אנו מרבים לשוחח בשעות הלילה כך שאין לי ספק שהוא יענה מייד.

כריס ברוקלין: מגיע לביקור קצר לניו יורק. יש לי ישיבת עבודה בחמש וחצי. נפגש בערב?

דן סקיי: ברור. צריך איסוף מהשדה התעופה?

כריס ברוקלין: אין צורך, שכרתי רכב.

דן סקיי: טיסה נעימה.מחכה לשמוע ממך.

דן

סמוך לחצות אני מקבל הודעה מכריס שהוא מגיע לניו יורק בעניניי עבודה, מה שמשמח אותי מאד. מאז שעבר לקליפורניה אנחנו מרבים לשוחח בטלפון, אבל זה לא כמו לשבת איתו פנים מול פנים.

לפי מיטב זכרוני אין לי פגישות מחר. אני אוהב להשאיר לי ימים ללא פגישות כדי שיתאפשר לי להתכונן לפרוייקט הבא, עכשיו כשבניית המגדלים הסתיימה.

בכל זאת אני נכנס לראות את לוח הפגישות ורואה שצדקתי.

אני שולח הודעה לשרון בצ'אט של המשרד.

דן סקיי  לשרון, אני מבקש שלא תקבעי לי פגישות ביומיים הקרובים.

*

כאשר לואיז גולד הקימה עבורי את התוכנה ביקשתי ממנה שתהיה לי אפשרות לשלוח הודעות עם תזמון לזמן מאוחר יותר. אני מודה על כך כל פעם שאני רוצה לשלוח הודעה בשעות לא סבירות כמו כעת.

*

אני מתרגש לקראת בואו של כריס. אני בהחלט מתגעגע אליו. אני ניזכר בשיחה האחרונה שלי איתו.

הייתי שם בצהרי היום כאשר כריס פגש לראשונה את האישה היפה שלו. המבט בעיניו כשהביט בה לא הותיר בי ספק שהיא גנבה לו את הלב והוא את שלה.

הסיפור שלו שונה משלי. הלב שלי עשוי אבן בכל מה שקשור לנשים. אין בי שום רגש כלפיהן. אני משתמש בהן ועוזב ללא כל נקיפות מצפון.

אני ממש לא רואה את עצמי משקיע במערכת יחסים. טוב לי כך.

אני מרבה לעסוק בספורט אתגרי שממלא את חיי בריגושים, והנשים שעוברות בשביליי חיי נועדו רק לספק את צרכיי.

אז למה בכלל אני חושב על מה שכריס אמר?

*

"אתה לא חושב שהגיע הזמן להתיישב, לבנות בית?" שאלה אותי אימא.

"אני ממש לא חושב על זה," אני מתחמק.

"אני יודעת שאתה אוהב נשים, אחרת הייתי דואגת," היא עונה לי להפתעתי.

אני לא מתקן אותה ש'אוהב' זה לא בדיוק המונח הנכון.

"אף פעם לא הבאת מישהי הביתה," היא ממשיכה בשלה.

"אז את מבינה שאף פעם לא הייתה מישהי שרציתי להביא איתי הביתה," אני עונה לה.

"למה אתה מחכה?" היא שואלת.

מה אני כבר יכול לענות לה? שאני לא מרגיש כלום כלפי אף אחת?

*

בבוקר אני מגיע למשרד מוקדם ויושב לקרוא את המיילים שהצטברו.  העובדה שאנשים מרבים לשלוח מיילים אחרי שעות העבודה, לא פעם בשעות לא סבירות, תמוהה בעיניי. רובם בעלי משפחות. אין להם מה לעשות עם הזמן שלהם?

קורה מבקשת להיכנס אליי.

אני מאשר לה להיכנס, ורואה שהיא נכנסת עם ערימה של מסמכים.

"עברתי על קורות החיים שנשלחו לי ו.." היא מתחילה לאמר.

"ביקשתי ממך לראות את המודעה לפני שאת מפרסמת," אני קוטע אותה לא מרוצה.

"בכל מקרה יש לי כבר שתיים עשרה פניות," היא מתעלמת מדבריי.

"אני יכול לדעת איפה פרסמת?" אני שואל.

"זאת העבודה שלי. אני יודעת איפה לפרסם," היא עונה לי בחוצפה.

"את רוצה לשבת בכיסא שלי?" אני שואל אותה מאופק.

"אתה צריך לשמוח שיש הענות גדולה," היא ממשיכה בשלה.

"אני מניח שכבר קיבלת מישהו לעבודה," אני עונה לה בציניות.

היא נאנחת. "זהו, שאף אחד לא נראה לי."

"מה דעתך שנלך בדרך שלי? תתעמקי בנוסח ההודעה ותשלחי לי אותה במייל," אני אומר לה ושב להביט על מסך המחשב מולי.

אני יודע שהיא לא אוהבת את התגובה שלי, אבל לא מטריד אותי מה היא חושבת.

"אני עסוק ביומיים הקרובים, כך שתקחי את הזמן. זה לא דחוף," אני אומר כאשר היא קמה לצאת.

"פרוייקט חדש?" היא מנסה לגלות התעניינות.

"כאשר ואם ארצה לשתף, אעשה כן," אני עונה וממשיך להתעסק עם המחשב שלי. אני שוקע בעבודה ולא שם לב לזמן שעובר.

רק כאשר מתקשר אליי סקוט אני מביט על השעה ורואה שכבר חמש אחר הצהריים. "אני שולח לך חומר לעיון. יש מכרז לבניית מרכז רפואי בניו ג'רזי. תגיד לי מה אתה חושב," הוא אומר לי. אני שומע בקולו שהוא לא מתלהב.

"אבא שלך העביר לך את החומר?" אני שואל.

"דווקא לא. ד"ר ריי רובינס סיפר לי שהתעניינו אצלו מי האדריכל של המרפאה שלו. אתה יודע שאת המגדל תכנן דין מרקהם והוא לא פנוי כעת," הוא עונה לי.

"אז למה נדמה לי שאתה לא מתלהב?" אני שואל.

"תקרא את המסמכים, התשובה שם," הוא עונה לי.

"אני סומך עליך שאם היית חושב שזה פרוייקט שכדאי לעבוד עליו היית נשמע אחרת," אני עונה לו.

"אני רוצה לדעת שאני לא מרגיש כך בגלל המשבר שאני נמצא בו. לכן פניתי אליך. אתה קורא אותי כל כך טוב."

"יש לי פגישה בערב עם כריס ברוקלין ופיניתי את היום. אני כבר אשב לקרוא את המסמכים ואתן לך את חוות דעתי," אני מבטיח לו.

כאשר מגיע המייל מסקוט אני יושב לקרוא אותו. כבר מהדף הראשון אני מבין מה צורם לו. אני יושב לסמן לו את השורות כאשר הנייד מצלצל. אני מעיף מבט ורואה שזה כריס.

"ברוך הבא לניו יורק," אני אומר לו.

"אנחנו כבר במנהטן. הטיסה הוקדמה, ולא רק, כעת הוחלט שאני לא אגיע לפגישה היום כך שאני פנוי להיפגש איתך מתי שאתה רוצה," אומר כריס.

"אני מוכן לצאת כעת. ניפגש בבית הקפה אצל בן?"

"אני בדרך לשם," עונה לי כריס.

מייםל וייאטסטון

מייפל

"כריס ברוקלין בדרך למשרד. את רוצה להצטרף?" שואל אותי ארן, "הוא רוצה להתעמת עם בלאקסמית' בקשר לחברה שלך."

"חשבתי על זה ארן. מה ששלי שלי, זוכר? אם כך אני לא רוצה להעלות בכלל את נושא החברה שלי. מה שכן, אני מבינה שאין בעיה לסגור אותה באופן מיידי כיוון שההחלטה בידי," אני אומרת לארן.

"את יודעת מה? יש הרבה היגיון בדברייך," הוא עונה לי מהורהר.

"ישבתי הבוקר על חשבונות, ושלחתי את התשלומים לכל הספקים. נותר לי רק לשלם לעובדים את המשכורות.

פניתי ללקוחות שחייבים כסף לחברה והם הבטיחו להעביר את התשלום עד סוף השבוע.

אני אבקש מכריס שיפעל לסגירת החברה בהקדם."

"אם כך אתקשר לכריס ונדחה את הפגישה איתו אחרי הישיבה שלי עם בלאקסמית' ועורך דינו המכובד. אני אעדכן אותך."

אני חסרת סבלנות. אני יודעת שזה לוקח זמן, שדברים לא נחתכים ברגע, בטח לו עם בלאקסמית'. מי כמוני מכירה אותו. הוא יעשה הכל כדי לסחוט את הכוחות שלי עד הסוף, רק שצפוייה לו הפתעה הוא לא יצליח.

אני מחליטה לשבת ולכתוב קורות חיים. אני רוצה למצוא עבודה מייד.

אני מציינת שסיימתי את לימודי התואר הראשון בארכיטקטורה בהצטיינות יתרה, וכך גם את לימודי התואר השני עם התמחות בעיצוב פנים.

אני כותבת שזכיתי שנתיים רצופות בפרס ראשון של עיצוב פנים מטעם ארגון האדריכלים. אני מתלבטת האם לציין שגם השנה אני מועמדת, אבל מחליטה לוותר.

בתחום הניסיון אני מתארת בכמה מילים את עיסוקי בחברת בלאקסמית' מעצבי פנים שבבעלותי ומסבירה שאני סוגרת את החברה בגלל גירושיי. אני כל כך מצטערת שלמרות שהתעודות שלי נושאות את שם נעוריי, לא קראתי לחברה שלי וייאטסון מעצבי פנים. אולי זה מטופש שרק בגלל השם אני רוצה לסגור אותה, אבל אני מרגישה צורך להתנתק לגמרי משם המשפחה שלו.

אני עוברת על קורות החיים ועל המכתב המצורף אליהם. משנה מילים, מוסיפה מעט, מורידה במקום אחר, עד שאני מרוצה מהתוצאה הסופית.

זו הפעם הראשונה שאני כותבת קורות חיים כיוון שהייתי אדריכלית עצמאית.

כאשר אני מסיימת לשמור את הגירסה האחרונה מצלצל הנייד שלי.

"מה את עושה ילדה?" אני שומעת את קולו של כריס.

"מה אישה יכולה לעשות?" אני צוחקת, "מנקה, מבשלת, עושה כביסות."

הוא פורץ בצחוק . "את נשמעת ממש אמינה," הוא אומר לבסוף.

"אנחנו צריכים להיפגש. אני מבינה שאתה כאן," אני אומרת לו ברצינות, "אני מבקשת שתסגור לי את החברה."

"דיברתי עם ארן ואני בהחלט מסכים עם אופן המחשבה שלך. אני אכין את המסמכים ואחתים אותך," הוא אומר. אני אוהבת שהוא מבין אותי בלי הרבה הסברים.

"את מכירה את האדריכל דן סקיי?" הוא שואל, "אני איתו בפגישה."

"מי לא מכיר אותו. הוא האדריכל הכי מדובר בעיר היום. הוא מוכשר בטירוף. ראיתי את התוכניות של המגדלים שתיכנן," אני עונה.

"דן סיפר לי שהוא מחפש מעצב פנים לחברה שלו," הוא ממשיך, "את יכולה להכין לי את קורות חיים שלך?"

"אתה לא תאמין, אבל בדיוק הרגע סיימתי לכתוב אותם," אני עונה לו מופתעת. 'האם זה סימן לכך שדברים יסתדרו בטוב עבורי?'

אני נכנסת למייל ושולחת לכריס את המכתב בצירוף קורות החיים.

אני מחייכת כשאני שומעת את צלצול ההתראה על מייל נכנס בנייד שלו. "מעולה," הוא אומר לי.

"אני כבר מעביר לך," אני שומעת אותו אומר לדן, "אני אומר לך שהילדה הזאת היא אוצר. אני בטוח שהיא תהיה האוצר שלך. תראה שאתה תודה לי."

זה נעים לי לשמוע שכריס מעריך אותי כך.

"תני לנו רגע לקרוא מה כתבת," הוא אומר ואני ממתינה בשקט.

"מייפל, לא כתבת כלום על השכר המבוקש," הוא אומר לי.

"כיוון שלא נהוג לבקש, אלא לחכות שיציעו לך," אני עונה לו, "מניסיוני כך עדיף."

"ובכל זאת כמה את רוצה?" הוא שואל ואני מרגישה את החיוך שלו כשהוא שואל.

"אני רוצה חמשים אלף דולר לחודש, אבל כמובן שאסתפק בפחות, רק שיהיה סביר. שלושים אולי?" הפעם אני מחייכת.

"שובבה, אני מרגיש את החיוך שלך," הוא אומר לי.

"תתן לה את כתובת המשרד שלי שתגיע למשרד ונדבר," אני שומעת את קולו של דן. הוא נשמע לי אלפא קשוח כזה, אבל מה איכפת לי.

אחרי השיחה הזאת כבר אין לי חשק להתעסק עם המשכורות של העובדים. אני נשכבת על המיטה ומשחקת במשחק בטאבלט שמרדים אותי.

צלצול עקשני בנייד מעיר אותי.

"ענית," אומר ארן בקול מופתע, "כבר תכננתי להשאיר לך הודעת במשיבון."

"כנראה שנרדמתי," אני עונה לו, "אני לא ישנה טוב בלילה וכנראה שהעייפות הכריעה אותי."

"אנחנו יכולים לדבר?" הוא שואל.

"בטח, אני ערה לגמרי כעת," אני עונה.

"אם כך אזמין לנו חדר פרטי במלון אורכידאה," הוא אומר לי, "נזמין את ארוחת הערב לחדר. גם כריס יהיה שם איתנו."

אני מתפלאת על הבחירה שלו, אבל יש לי בטחון מלא שאין לו כוונות נסתרות בבחירת המקום.

אני נכנסת להתקלח ומכינה לי בגדים. אני מבינה כמה הדירה שלי חסרה לי, וכמה המקום הזה מרגיש לי זר, למרות שיש לי תנאים לעבוד מפה. כיוון שאינני יודעת כמה זמן יקח תהליך הפרידה, בחרתי במלון לא יקר ובפאתי העיר.

אני מקפידה על לבושי כשם שאני נוהגת לעשות כשאני יוצאת לפגישת עבודה. אני מכניסה את המחשב שלי לתיק ויוצאת לדרך.

הנסיעה לא אורכת זמן רב, והראש שלי נטול מחשבות, כך שאני לא שמה לב לדרך ולזמן שחולף מהר, ומוצאת עצמי בפתח החניון של בית המלון. אני מודה על כך שארן דאג לי מראש לאישור חניה ואני לא צריכה להסתובב בחניון הענק לחפש מקום.

אני עולה ללובי. ארן וכריס מחכים לי כבר וממהרים לקום לקראתי.

אנחנו פונים למעליות ועולים לקומה העליונה של בית המלון. כאשר אנחנו נכנסים לחדר מושיט לי ארן את המפתח. "אני לא אוהב את המקום שבו השכרת לך חדר. הסוויטה הזאת היא שלך עד שתקבלי חזרה את המפתחות של הדירה שלך, יקח כמה שיקח," אומר לי ארן, " השגתי לך מחיר מיוחד,  למרות שאני מתכוון לדרוש מבלאקסמית' שיממן לך את השהות שלך כאן."

אני פורצת בצחוק. "אתה לא מכיר אותו. אני יכולה לספור את מספר הפעמים שהוא שילם עבורי. אתה יודע שאת הרכישה וכל ההוצאות של הדירה אני מממנת לבד?"

"אני חייב להודות שאני ממש נהנה מהמפגשים איתו. אני מבין לגמרי את מה שאת אומרת. מצד שני ילדה, את לא מכירה אותי. אני לא אוותר לו על סנט.

את חייבת לשמוע על מה דיברנו שעה. אני בטוח שלא תנחשי," הוא אומר ומחניק חיוך.

"נו, ספר לי," אני אומרת ומסתכלת בו בצפייה. אני רואה שגם כריס מתאפק לא לצחוק.

"הוא קנה לך כלב ל…יום הולדת"" הוא מתחיל לאמר ואני נתקפת בצחוק בלתי נשלט.

"סליחה שאני קוטעת אותך אבל את הסיפור הזה אתה חייב לשמוע."

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם