מעצבת את חייה (אפריל 2022) משחקי הבקבוק

מעצבת את חייה 2 – נפרדים

on
אפריל 20, 2022
מייםל וייאטסטון

מייפל וייאטסטון

"הנישואים האלה היו בריחה, הם היו טעות. אני מבינה שבעצם בניתי חיים שלמים בלעדיו. כאשר גיליתי פעם ראשונה שהוא בוגד בי והוא התחנן על ברכיו בלב מועדון השחקים שאקבל אותו חזרה, הסכמתי. אני מבינה כעת שלא רציתי להתמודד עם פרידה, ואולי גם  ההודאה בכך שניכשלתי בנשואיי.

אתמול כשראיתי אותו במיטה עם אותה אחת היה לי ברור שהגיע הזמן לשים לזה סוף," אני אומרת לליאה.

אני מוציאה את הנייד שלי ומראה לה את התמונות שצילמתי, תמונות שאינן מותירות ספק.

"מעולה," אומרת ליאה, "תשלחי לי את התמונות."

"כפי שאמרתי לך ארן כבר יצר קשר עם עורך הדין שלו. זה הבהיר לו שאת רצינית וכבר עשית את הצעד הראשון. הוא גם יודע שבחרת בל.א.ר. לייצג אותך. ותאמיני לי שעורך הדין גרין מכיר את המוניטין של החברה שלנו.

כשארן דיבר איתו אני ניצלתי את הזמן לקבל מידע על הרכוש המשותף," אומרת ליאה וכל הזמן בוחנת את תגובותיי. היא נותנת לי להרגיש בנוח איתה, מקנה לי בטחון שהיא דואגת לי. 

"אמרת שאת מוכנה לשלם כל מחיר העיקר לקבל את החופש שלך ומהר, וזה הקו שאותו אני מתכוונת להציג. אבל רוצה שתדעי שזה רק לכאורה. אני רוצה להרדים אותו, לתת לו להאמין שהוא יזכה בכל הקופה.

המשפט שכתב לארן 'מה ששלו שלו' נפל לידינו כפרי בשל, כיוון שאת 'תאלצי' לקבל את האימרה הזאת כשאת יודעת שהחברה היא רק שלך, והדירה, כך ראיתי, רשומה על שמך בלבד."

"אני יכולה להוכיח שכל מה שקשור למקדמה, למשכנתא ואפילו התשלומים השוטפים שולמו על ידי בקשר לדירה," אני מנדבת לה מידע.

"אינך יודעת כמה זה משמח אותי," היא אומרת, "נעים לעבוד עם מישהי כמוך שתופסת מהר וגם מסודרת מאד."

"יש לי ראש של אדריכלית," אני צוחקת, "סדר מאד חשוב לי. אם כי זה לא מדוייק כי גם הוא אדריכל והסדר הוא לא משהו שהוא מכיר."

"חשוב היה לי להבהיר לך שאני מודעת לכל הפרטים האלה אבל מתכוונת להעמיד פנים שאני לא. בכל מקרה אני מבקשת ממך לא לענות על כלום. עורך הדין גרין ינסה להכשיל אותך. אולי הוא לא מבריק אבל בטח יש לו בשרוול אי אלו דברים שהוא ינסה לשלוף.

אז את תהיי חלשה ופגיעה וכל דבר תצטרכי 'להתייעץ עם עורכי הדין שלך'," אומרת ליאה ואני מהנהנת מולה בראשי שקלטתי בדיוק למה היא מתכוונת.

"יש לך משהו להוסיף על הרשימה שנתת לי, מחשבה כל שהיא, בקשה?" היא שואלת.

"שאלה קטנה," אני עונה לה, "איך את רוצה שאשלם לך?"

"את יודעת שאני לא עורכת דין לענייני גירושין." היא אומרת ומשתתקת לרגע. "יש מקרים מיוחדים שאני מתעסקת בהם. את הופנית אליי על ידי כריס ברוקלין שבשבילו ובשביל סול אני מוכנה לעשות הכל."

"את יודעת שאין לי בעיה של תזרים מזומנים. אני אשלם לך כמה שתבקשי," אני עונה לה מייד.

"את בטוחה?" היא שואלת בחיוך שגורם לי לתהות מה היא עומדת לאמר.

"אני אעשה איתך עיסקה כמו שעשיתי עם סול ברוקלין. אני רוצה אותך מול המצלמה של ליב סאמר. אני מודה שזה הדבר הראשון שעלה לי בראש כאשר ראיתי את צמיד הרגל עלייך.

את יפיפה אבל אסתפק בצילום הרגליים שלך אם את לא מרגישה נוח. תסכימי לייצג את הליין החדש של צמידי הרגל של דורי ברמינגהם?"

"זו מחמאה גדולה עבורי," אני עונה לה. אני בהחלט מופתעת זה הדברה האחרון שציפיתי לשמוע ממנה. "אם זה בסדר הייתי מעדיפה בימים אלה כשאני במלחמה עם בלאקסמית' לא לתת לו נשק נגדי. אם תסכימי לצלם רק את פלג גופי התחתון אשמח לעשות זאת."

"אם כך סיכמנו," היא עונה בהתלהבות.

"ובכל זאת, מה לגבי תשלום?" אני שואלת.

"אם לא הבנת כבר סיכמנו עליו," היא עונה ומביטה בי במבט ממזרי.

היא מחייגת בטלפון הפנימי ומבקש מארן שיכנס לחדרה.

הוא סוקר אותי ארוכות. "את מייפל? בת כמה את ילדה?" הוא שואל לבסוף.

"אני בת עשרים וחמש," אני עונה לו.

"את לא," הוא אומר לי ברצינות. אני רוצה להראות לו את רשיון הנהיגה שלי. "אני מאמין לך, רק שאת לא נראית בגילך."

"בוא תראה מי זאת הילדה הזאת," אומרת לו ליאה ומקריאה לו את המידע שאספה עליי.

אני מקשיבה מהצד ומרגישה שבאמת הישגתי משהו בחיים.

"מה בקשר לחברה?" הוא שואל, "את מבינה שאת יכולה לעשות בה כרצונך. אין בכך לפגוע בתהליך הגישור שכן 'מה ששלו שלו ומכאן מה ששלך שלך.'" הוא סופק כפיו בהנאה, "אני בהחלט עומד לנצל את המילים האלה לטובתינו," הוא חוזר על דבריה של ליאה.

מחמם לי את הלב שהם מתייחסים לנושא באופן אישי כזה.

"הייתי בלילה במשרדי החברה שלי והוצאתי מחדרי את כל הציוד. כיוון שדלתי נפתחת רק עם קוד, שיניתי אותו, כך שאיש לא יוכל להיכנס אליו.

אני מתכוונת לסגור אותה רק בגלל שהיא נקראת בלאקסמית' מעצבי פנים'  יש לי צוות של חמישה עשר מעצבים. אני אערוך להם גמר חשבון. אין לי כוונה לפתוח בקרוב משרד חדש. אני רוצה לעבוד בחברה אחרת, להרחיק את הפעילות שלי מעיניו."

"בואי נתחיל בזה שתכיני מכתב לכל עובד על אישור עבודה ותתני הוראה למנהל החשבונות לחשב את מה שמגיע לו, אבל עדיין אל תמסרי אותם. אם אני לא טועה יש לי הרגשה שתופתעי לטובה," הוא אומר.

אני מביטה בו בשאלה, אבל הוא לא מסביר לי את דבריו.

"בכל מקרה אני חייבת להודיע לעובדים שאני סוגרת את המשרד," אני אומרת לו.

"בואי ננסח זאת מחדש. את מודיעה לעובדים שאת נפרדת מבלאקסמית' והמשרד יוצא לחופש עד להודעה חדשה. זה ייתן לך הזדמנות לשלם על חופשה שמגיעה להם ורק אחר כך נתמודד עם השאר." הוא שוב מחייך.

"תתן לי רמז?" אני לא מתאפקת.

"יש לי הרגשה ש…" אבל אז מצלצל הנייד שלו והוא מתנצל ויוצא.

אני מביטה על ליאה אבל היא עסוקה במחשב. "אני שולחת לך נוסח שתשלחי לעובדים. אני מסכימה עם ארן. עדיף שתודיעי באופן גלוי לעובדים על גירושייך ותמנעי שמועות מיותרות. אני בטוחה שזה יגיע מהר גם לבלאקסמית' שיבין שאת רצינית בנושא."

אני קוראת את נוסח המכתב. יותר טוב מזה לא הייתי כותבת בעצמי. אני מעתיקה אותו ועומדת לשלוח אותו לעובדים.

"רגע ליאה, יש עדיין כמה פרוייקטים שלא הסתיימו," אני אומרת.

"אם כך נשנה את נוסח המכתב ונציין רק שאת תעדרי מהמשרד. אני מבינה שאת יכולה לעקוב אחרי התקדמות העבודה שלהם גם מרחוק.

בכל מקרה תוך כמה ימים נדע לאן נושבת הרוח," היא אומרת בעודה מתקנת את המכתב עבורי.

"עורך הדין גרין מבקש אישור להיפגש עוד שעה. הוא חושב שבכך יקדים אותנו. הוא מזלזל בנו וישלם על כך," אומר ארן.

עכשיו תורי לסקור אותו. הוא בהחלט מסוג הגברים שאני אוהבת. גבר אלפא, יפה תואר שיודע מה הוא שווה, כגבר וכאדם.

"תשלחי מייד את המכתב," מורה לי ליאה, "הוא רוצה לשחק, אנחנו מוכנים לקראתו."

"תאשר לו את הפגישה ותאמר לו שיגיע עם הלקוח שלו למשרדים שלנו. אגב, הוא יודע שאני מעורבת בעניין?" היא שואלת, "כי נראה לי שאני יודעת את התשובה."

"את מכירה אותי אימא. אני עורך דין צעיר ולא מנוסה. ילד שמנת שאימא נותנת לו לשחק במשרד שלה. אחד שאין מה לחשוש ממנו. אני מבטיח לך שהוא לא העמיק בשעורי הבית עליי, וזה מה שהוא חושב. ולשאלתך, בטח שלא אמרתי לו שאת איתנו. את יודעת כמה אני אוהב להפתיע, ביחוד כאלה שמזלזלים בי."

דן סקיי

אני שומע צלצול. אני לא בטוח אם אני חולם או זה באמת הנייד שלי. אני מגרש את קורי השינה מעיניי.

*

למרות שחזרתי בשעה סבירה, המפגש הקצר במלון לא השקיט אותי ולא יכולתי להירדם. נכנסתי לנטפליקס אבל לא מצאתי שום סידרה שתשטוף לי את המוח, ולקרוא לא היה לי סבלנות.

כמה חבל שדווקא הלילה אין את משחקי הבקבוק. שם אני יכול לבחור מי להיות, איזה תחפושת לשים עליי.

*

אני מסתכל על הצג של הנייד . השם שמופיע על הצג הוא מרגו סקיי – אימא שלי.

"כן מאמי," כך אני קורא לה שוב אחרי שהתפייסנו. מאז שאבא נפטר היא מאד קשורה דווקא אליי.

אולי כי לין אחותי הבכורה התחתנה כשעוד לא מלאו לה עשרים, ואחי ג'ק, שאליו אני מאד קשור, לא בדיוק מסתדר עם אימא. אני חושב שהוא נוטר לה על מותו של אבא, כאילו שהיא יכלה להציל אותו מגורלו.

"אז אני נוסעת," אומרת אימא בהחלטיות, כאילו דנו כבר בנושא ודחוף לה למסור לי את החלטתה בשעה מוקדמת זאת של הבוקר.

"אני שמח בשבילך מאמי," אני עונה לה.

"אתה לא שואל כלום?" היא נעלבת.

"אני מחכה שתספרי לי כשתהיי מוכנה." אני אומר את המילים שהיא חיכתה לשמוע.

"אז אני נוסעת, כבר אמרתי זאת, לאחותי באנגליה. אני זקוקה קצת לאוויר אחר. אתה יודע שכבר לא כל כך קר באנגליה וחשבתי שזה יהיה ממש טוב אם אסע כעת, כי בקיץ אני אוהבת יותר להיות בבית," היא מדברת ללא הפסקה ונאלצת לעצור ולנשום רגע. היא תמיד מצחיקה אותי.

"אתה שותק," היא גוערת בי.

"אני לא שותק מאמי. אני מקשיב לך וזה הבדל גדול," אני משיב לה, "אני חושב שזאת החלטה ממש נכונה."

"אז קניתי כרטיסים," היא מתחילה לאמר וכל מה שעובר לי בראש למה היא תמיד צריכה להתחיל כל משפט עם המילה 'אז.'

כמה אני לא מתפלא למשמע מילותייה. "אז אני צריכה שתביא אותי לשדה. טיסת איירליין 6929 ללונדון ממריאה קצת אחרי שמונה בערב."

"אין בעיה מאמי. תודיעי לי מתי את מוכנה," אני משיב לה ומפהק.

"אני משעממת אותך?" היא שוב נעלבת.

"הלכתי לישון מאוחר," אני משקר לה אין לי חשק להתמודד עם השאלות למה כמעט לא ישנתי.

"מתי כבר תפסיק לבלות עד השעות המאוחרות של הלילה," היא נאנחת, "באמת דן, מתי תתבגר?"

אני רוצה לענות לה שאני כנראה כמו פיטר פן שלא רוצה להתבגר, אבל היא יודעת את האמת. ביום ההוא ששמעתי מה ששמעתי בבית המרקחת, הפכתי לגבר. לא בגלל שאיבדתי את בתוליי, אלא כי איבדתי את תמימות ילדותי.

אנחנו מסיימים את השיחה ואני נכנס לשטוף את עצמי במים קרים מתוך תקווה שאתעורר.

אני מגיע למשרד, שלא כהרגלי באיחור של חמש דקות. אני יודע שאני יכול להרשות לעצמי כיוון שהישיבה הראשונה שרשומה לי להיום היא בשעה אחת עשרה.

לורן מזכירתי מחמיצה לי פנים.

"יש בעיה?" אני יורה לעברה. נמאס לי כבר מהפנים החמוצות שלה. אני לא יודע למה אני לא מפטר אותה.

"סתם. זה לא נעים לשמוע שמדברים עליך," היא אומרת כעוסה.

"סליחה? ולמה זה עניינך מה מדברים עליי?" אני שואל בקול תקיף.

"זה לא, אבל כשאפריל בוכה בגללך זה כן ענייני," היא מסננת לעברי.

"העניינים הפרטיים שלך לא מעניינים אותי. אם את זקוקה לחופש את מוזמנת ללכת. אני לא מוכן שאלה הפנים שיקבלו את הלקוחות שלי," אני אומר לה בקור.

"אולי אם לא היית מזיין כל אחת שמחייכת אליך העניינים היו נראים אחרת," היא עונה לי החוצפנית.

"במחשבה שניה, אני מציע שתארזי את הדברים שלך ותקחי לך חופשה תמידית. אני אתן הוראה לשלם לך את כל המגיע לך," אני אומר ונכנס לחדרי.

אני מפעיל את המחשב, מעלה את שמה של שרון שעובדת באגף השני ומבקש ממנה שתבוא להחליף את לורן.

אחר כך אני שולח הודעה לאפריל:

דן סקיי: מבקש שנדבר. תבחרי זמן ומקום.

אפריל מק'נזי: על מה אתה רוצה לדבר?

דן סקיי: עלינו. זה לא ברור?

אפריל מק'נזי: אני אבדוק את היומן שלי ואחזור אליך.

אני מגחך לעצמי. 'באמת קשה למצוא זמן כשלוח הזמנים שלך מורכב מפגישות בוקר-צהריים-ערב עם חברות בבתי קפה, ובין לבין ביקור קבוע במכוני היופי. ורגע, מה עם מסע הקניות הבלתי נגמר?'

עכשיו כשאני חושב על זה, אהיה בר מזל אם היא תמצא זמן להיפגש איתי.

אפריל מק'נזי: מתי אתה רוצה להיפגש?

היא מעירה אותי במחשבותיי.

דן סקיי: מתי שמתאים לך. 

אני עונה לה לאחר שהות מכוונת וחוזר להתרכז בענייני. תיבת הדואר האלקטרוני שלי מפוצצת, מה שמדהים אותי כל יום מחדש, שכן כל יום עם סיום יום העבודה אני דואג לרוקן אותה.

*

"אני חייב לדבר איתך דחוף," אמר לי לפני שבוע וחצי רון בראון חבר מהתיכון. עבר שבוע וחצי מאז ההודעה ההיא, ורק אמש הוא שלח לי מייל שהוא מתכוון להגיע היום באחד עשרה.

*

אני שקוע בעבודה ולא שם לב לשעה כשרון מתפרץ לחדרי בלי לנקוש על הדלת.

אני רושם לעצמי הודעה להסביר לשרון שהתפרצות כזאת לא מקובלת עליי. במקרה של רון זה באמת לא משנה, אבל לך תדע.

עוד לפני שהוא מתיישב הוא מתחיל לירות. "אני חייב עזרה ודחוף."

אני מרים את עיניי מהמחשב, משלב את זרועותיי ומצמצם את מבטי.

"היא עושה לי את המוות. היא רוצה להחליף את הרהיטים בבית. 'הם כבר מיושנים,' היא אמרה לי. אתה קולט? ריהטתי את הבית לפני פחות משלוש שנים.

אמרתי לה שאטפל בזה, אבל אתה יודע עם עבודה כמו שלי בשוק הפיננסי לא מצאתי עדיין את הזמן.

אתמול היא פתחה בשביתת סקס. 'אין רהיטים חדשים, אין סקס."

'נשים עדיין נוקטות באיום המטופש הזה?' אני רוצה לאמר לו שיש מבחר גדול בחוץ, אבל יודע שזה לא לעניין.

"בוא נעשה סדר בדברים. שאבין, אתה רוצה המלצה על חנות רהיטים?" אני שואל בשקט, מה שגורם לו להעיף אלי מבט מופתע. איך זה שאני לא נדבק מחוסר השקט שלו.

"דן! אני רוצה מעצב פנים שישב עם האישה ויעצב לה את הבית כרצונה," הוא אומר לי המום מכך שלא הבנתי אותו.

"מה התקציב שלך?" אני שואל עניינית.

"מה עובר עליך? אני נראה לך אחד שיש לו בעיות של תקציב?" הוא מוציא את הכרטיס השחור שלו, זה שאינו מוגבל בסכום ומנפנף מולי.

"בוא נקבע פגישה עם מעצב פנים במשרדי. מתי נוח לך או לה?"

הוא מושיט את ידו לכיס להוציא מתוכו את הנייד, אבל ידו מסתבכת והוא לא מצליח להוציא אותו.

"לעזאזל " הוא מסנן, הוא נאלץ לקום כדי להוציא אותו ומחייג אליה.

"היי בייבי. אני אצל דן סקיי ורציתי לדעת מתי נוח לך להיפגש עם מעצב הפנים ששכרתי עבורך?" הוא שואל בקול מתקתק של כלבלב שרוצה לרצות את אדונו.

"אני כעת במכון ולא יכולה לדבר." היא טורקת את הטלפון ומשאירה את רון נבוך.

"אני אחזור אליך," הוא אומר, "ואתה תדאג לפנות זמן עבורה." קולו שוב מתחזק. הוא קם באותה מהירות שנכנס לחדרי ויוצא ממנו בסערה.

אני קם להכין לעצמי קפה ועובר ליד המזכירות.

"אני רואה שההיגיון חזר אליך. אני מקווה שהיא תקבל את מילות ההתנצלות שלך," אומרת לי לורן.

"את עוד פה?" אני עונה לה בקור, "אני בטוח ששרון לא צריכה הדרכה ממך כיצד לענות לטלפון ולרשום הודעות."

"אתה בן זונה דן סקיי," אני שומע שוב את המשפט שנשים אוהבות לזרוק לעברי. בינינו, הן צודקות.

*

מייםל וייאטסטון

מייפל וייאטסטון

"אני שמחה שאת לבושה כפי שאת. את נראית נפלא," אומרת לי ליאה בזמן שאנחנו חוזרות למשרדה.

לירוי ועורך דינו הגיעו סוף סוף, רק באישור של … שעתיים. אני מניחה שהם חשבו שאנחנו כוססים ציפורניים בהמתנה מורטת עצבים לבואם.

לו היה להם מושג שהעברנו שעות קסומות במיו מילאן ובשיחה עם דורי שהתלהבה מהרעיון שאדגמן לה את הליין החדש. הבעיה היחידה היא שהתאהבתי בכל אחד מצמידי הרגל שלה.

אנחנו נכנסות למשרד ושומעות את עורך הדין גרין צועק. "איזה חוצפה זאת. יש לה חמש דקות להגיע לכאן."

"היא חיכתה לך שעתיים תמימות," מאלתרת אינדירה, "וזאת היא החצופה?"

אני מחייכת כשאני שומעת את המילים שנאמרות בטון רגוע שבטח מוציא אותו מדעתו.

"אני עורך דין עסוק. אני לא מוכן ש.." הוא אומר.

ואז אנחנו נכנסות למשרד.

אני מעיפה מבט מהיר ורואה את לירוי שעומד זוקף ומלא אגו מול אינדירה. העובדה שהחולצה שלו מקומטת והשיער שלו סתור, לא נעלמת מעיניי. מדהים שאני ממש לא מרגישה כלום אל הגבר שעד אתמול קראתי לו בעלי.

"האם אתה רוצה לקבוע פגישה חדשה?" שואלת אותו ליאה.

הוא מבחין בה ומביט בה בתדהמה. הוא עומד לענות לה אבל פיו נשאר פעור.

"וכי מה חשבת," אומר לו ארן, "אנחנו צוות של עורכי דין. כל אחד תורם את חלקו."

ארן מסמן להם בידו לשבת. "הבאת לי את הדרישות שלכם?" הוא לא מבזבז דקה אחת על דיבורי סרק.

"מה ששלי שלי. ושיהיה ברור שההסכם הזה הוא סופי ומוחלט," מתפרץ לירוי.

"אני מניח שאוכל לשכנע את הלקוחה שלי אם תהיה תדייק יותר. אם כי אני מבין שאתה דורש שמה ששייך לך ישאר שלך ומה ששלה ישאר שלה," אומר ארן ומתעד את דבריו.

"מה ששלה?" מגחך לירוי.

אני מביטה בו בשתיקה וחושבת לעצמי איזה מחיר שילמתי עבור רצוני לברוח מהבית. איך אף פעם לא שמתי לב מיהו באמת.

"מה את אומרת מייפל?" פונה ארן אליי.

כל אותו הזמן ליאה יושבת בשתיקה. היא מסמנת לי בראשה שאענה.

"אני מבקשת כמה דקות לבד איתך ארן שתסביר לי מה משמעות הדברים," אני משחקת את התפקיד של האישה הקטנה והחלשה כפי שסיכמנו.

"אני מציע," ממשיך ארן לנהל את הישיבה, "שנקבל מעורך הדין גרין רשימת דרישות ואז נקבע ישיבה בינינו," הוא עונה לי.

"מה שתאמר," אני עונה לו בשקט.

"שיהיה לך ברור!" אומר לי לירוי ומצביע לעברי באצבע מאיימת, "שאת יכולה רק לחלום לקבל נתח מהירושה של הוריי."

אני מסיטה את מבטי ממנו. אני יודעת שלירוי יפרש את זה כנצחון עליי. אין לו מושג שאני לא רוצה שיראה שאני מחניקה חיוך. שלא לדבר שבא לי להתפרץ בצחוק. 'זה באמת מה שהוא חושב שאני רוצה לדרוש ממנו?"

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם