מעצבת את חייה א (אפריל 2022) משחקי הבקבוק

מעצבת את חייה 13 – חניית ביניים

on
יולי 21, 2022

דיוויד רוטשילד

"תכיר את מייפל וייאטסטון," אומר לי אלכס, "היא המעצבת המוכשרת של מיו מילאן."

מייפל מביטה בי במבט חטוף. "נעים מאד," היא פולטת וממשיכה לקרוא משהו בנייד שלה.

"זה לא אמיתי," היא ממלמלת ומראה את הנייד לליאה.

"כריס נתן לו אולטימטום," עונה לה ליאה.

"למה כריס מעורב בזה? אני לא רוצה להקפיץ אותו כל פעם שקורה משהו," היא אומרת לליאה.

"ארן מאד מעריך את הידע של כריס ומתייעץ איתו לא פעם. כריס הוא זה שביקש להיות מעורב. כל ההתנהלות של בלאקסמית' מוציא כל אחד מאתנו מדעתו," היא עונה לה.

אני מתנתק מהשיחה כיוון שאין לי מושג על מה הם מדברים.

אנחנו נקראים לעלות לטיסה וההמראה מתבצעת תוך כמה דקות. 'אז כך זה מרגיש שיש לך מטוס פרטי,' אני אומר לעצמי כשאני רואה את המטוס המפואר מבפנים. אני מתקנא באלכס ומבטיח לעצמי שיום אחד יהיה גם לי כזה. בינתיים יש לי תוכניות אחרות לגבי ההון שצברתי.

ברגע שאנחנו ממריאים מצב רוחה של מייפל משתנה והיא מרבה לחייך ולצחוק.

"אתה מרבה לבקר בניו יורק?" היא פונה אליי.

"כבר חמש שנים שמרכז חיי בניו יורק, משם אני מנהל את עסקיי," אני עונה לה.

"תענה לי בכנות, לונדון או ניו יורק, מי מהן המועדפת עליך?" היא שואלת בסקרנות, "אני מודה שאני אוהבת את לונדון אבל לא בטוחה שהייתי יכולה לגור כאן."

"לונדון יחסית לניו יורק יותר מנומנמת ולכן בגילי אני מעדיף את ניו יורק, למרות שתסכימי איתי שלונדון יפיפיה," אני עונה לה, "את יודעת שהעיר היא הרבה יותר מרק 'הסיטי'. השכונות שמקיפות את לב העיר בהחלט שוות ביקור."

"הייתי עסוקה מעל הראש בעבודה ולא הזדמן לי לחקור את העיר. היום ביליתי כמה שעות בשווקים שזה תמיד המקום המועדף עליי," היא עונה לי.

"אם כך עליי לקחת אותך לסיור בפעם הבאה שתגיעי לכאן," אני אומר לה.

"חשבתי שאתה גר בניו יורק," היא עונה לי מופתעת.

"לונג איילנד, כן. אבל אני תמיד יכול לקחת חופשה בת כמה ימים," אני אומר בחיוך רב משמעי. בלי לשים לב אני מוצא עצמי מחזר אחריה.

"לא נראה לי שמייפל תחזור לכאן בקרוב," מתערב אלכס בשיחה ומפיג את הקסם.

"נסיעה של יממה הפכה לעשרה ימים וממתינה לי הרבה עבודה," היא מסבירה לי.

"האמת היא שגם אני לא מבקר לעיתים קרובות בבית. אתה יודע שגרמתי להוריי לחצות את האוקיינוס לא פעם בשבילי," אני מחפש להקליל את השיחה, "באתי הפעם לחגיגת שמונים שנה לסבא שלי."

"רוטשילד הזקן בן שמונים?" אומר אלכס בהערכה, " בעצם אם אני חושב על כך זה בהחלט הגיוני. הוא נראה נפלא."

"במה אתה עוסק?" שואלת מייפל.

אני תוהה האם זה באמת מעניין אותה. בכל מקרה זאת הזדמנות שלי להרשים אותה. "אני מתכוון להשקיע בנדל"ן," אני עונה לה, "אני מחפש פרוייקט שיאתגר אותי. אם תשמעי על משהו מעניין אשמח אם תשתפי אותי."

מייםל וייאטסטון
מייפל וייאטסון

מייפל

אני מכירה היטב טיפוסים כמוהו. ברור לי שהוא מנסה להרשים אותי. אין לו מושג כמה העובדה שהוא מתגורר בלונג איילנד לא משפיעה עליי. גם לא הנפנוף שלו בעושרו.

יכולתי לספר לו על בניין עשרים. יש לי הרושם שרוד רוצה לפרוש מהקבוצה. הוא תמיד עונה בכעס כשהוא מקבל עדכונים לגבי התקדמות הפרוייקט. הוא לא מבין שאני רוצה לבדוק את כל האפשרויות לפני שאני מתחילה להריץ אותו.

הוא זה שהציע לחברים לרכוש את הבניין, רק שאין לו סבלנות לחכות לכל הבדיקות. כבר ברור לי שיכול להיות שיהיה עדיף להרוס את הבניין ולבנות אותו מחדש.

בימים הקרובים עומד מהנדס העיר אדם סמיטסוניון למסור לנו תשובות לכל השאלות ששאלתי.

*

"לא הייתי מלווה אתכם אם לא הייתי מאמינה שזאת עסקה טובה," אמרתי לרוד באחת הפגישות, "ישנן שאלות שחייבות להישאל לפני שאתם ממשיכים לשים סנט נוסף.

אנחנו יודעים שהפארק הסמוך לא יבנה. אנחנו גם יודעים שאם יאושר לנו מה שאתם מבקשים הוא יהיה הבניין הגבוה ביותר באזור. בדיקה כזאת לוקחת זמן ואין דבר שיוכל לזרז אותה.

אדם חבר שלכם. אני לא הייתי רוצה ללחוץ עליו ולסבך אותו בדברים שאסור לו לעשות."

גם הפעם הוא לא חסך ממני את מראה פניו הזועם מה שהכעיס אותי כיוון שאני עובדת למענם שנה בלי לדרוש תשלום תוך התחייבות שלהם לתת לי לעצב את פנים הבניין.

"אם אתה חושב שאני מתרשלת בתפקידי אתה מוזמן לפטר אותי. בהסכם בינינו סוכם שמותר לכם להפר אותו. כל שיהיה עליכם לעשות זה לשלם לי עבור השעות שהשקעתי בפרוייקט ואתם משוחררים ממני."

ברור היה לו שאני לא מרוצה מאופן הדיבור שלו. כשהזכרתי את המילה תשלום, הוא השתתק. אולי אני צעירה מהם בשמונה שנים, אבל גם לי כבר יש ניסיון בחיים.

*

"שיהיה  לך בהצלחה," אני אומרת בטון שגורם לו לקמט את מצחו. ברור לי שהוא לא מבין אם אני לוקחת ברצינות את דבריו או לועגת לו.

"הקשבתי לעצתך והזמנתי ארוחה קלה," פונה אליי ליאה, "אני מסכימה איתך שהמעבר בין אזורי הזמן יכולים לבלבל את המערכות בגוף. בלונדון כבר חצות וזה בהחלט לא הזמן לאכול ארוחת ערב דשנה."

אני מעיפה מבט מבעד לחלון. אנחנו טסים זמן מה מעל האוקיינוס ולכן הכל חשוך ולא זרוע באורות הלילה כפי שנראית היבשה מהאוויר.

הדיילת מתחילה לחמם את המנות וריח האפיה מתפשט במטוס.

"אימא שלי לא בשלנית גדולה, אבל הסבתא האוקראינית שלי אלופה באפייה. הריח הזה נושא איתו עבורי ריח ילדות מנחם, ולא היו לי הרבה כאלה," אני אומרת בשקט לליאה. היא כבר מכירה את קורות חיי ואין לי צורך להסביר לה את דבריי.

"כשאני חושבת על זה, לא מעט מהאנשים שאני מכירה נושאים איתם זכרונות כואבים מילדותם. אחד הדברים שאהבתי באלכס כשהתחלנו להתקרב זה שיש לו משפחה כל כך עוטפת ואוהבת. לא פלא שהוא הגיע לאן שהגיע," משתפת אותי ליאה במחשבותייה ואני רואה את הכאב על פניה.

*

"למדתי להסתכל על הטוב שיש לחיים לתת, אחרת לא הייתי שורדת," אמרה לי ליאה בסיומו של אחד מימי העבודה הארוכים במיו מילאן.

אני לא יודעת מה היה שם שגרם לה להיפתח כלפיי ולספר לי את סיפור חייה, "סבא וסבתא שלי הצילו את חיי, ועל כך אני מודה."

היה לי קשה לשמוע על מה שקרה לה כשהייתה ילדה. על האונס, על ההרחקה מבית הוריה כשנשלחה לפנימייה בלונדון, ועל סבא וסבתא שלקחו אותה תחת חסותם.

"זה בדיוק מה שאני רואה בך מייפל. את לא נותנת לחיים לשבור אותך, למרות שבפנים אני יודעת מה את מרגישה. אני כל כך גאה בך," היא אומרת לי את המילים שכמהתי לשמוע כל חיי.

*

הדיילת מתחילה להגיש את ארוחת הערב. את המגש הראשון היא מניחה לפני אלכס והשני לפני דיוויד.

דיוויד שלא מרוצה שתשומת הלב שלי הופנתה לליאה מתחיל לאכול מייד ולא מחכה שהמנות תוגשנה לנו. הוא כנראה מאד כועס כיוון שהוא מתנפל על האוכל כאילו לא אכל יממה שלמה.

אלכס מגניב לעברו מבט ומושך בכתפיו.

"אז זהו זה סופית," אומר דיוויד כשפיו מלא, "אני לא חוזר אל אליזבת."

אלכס מביט לעברו ומהנהן בראשו. הוא לא מזכיר את העובדה שהוא סיפר לו את זה לפני כמה דקות. "אני מבין." הוא מסכם את העניין. נראה שאין לו רצון לשמוע שוב את כל הסיפור.

ליאה ואני מצטרפות לארוחה בשתיקה.

"מה תשתו?" שואלת הדיילת.

"תביאי לי מים," אומר דיוויד. הוא נראה חיוור מעט.

הדיילת הולכת וחוזרת עם קנקן מים צוננים ובו פלח לימון ומתחילה למזוג לכוסות.

דיוויד מתחיל לגנוח ואוחז את בטנו. פניו מתעוותות מרוב כאב.

אלכס ממלמל משהו והדיילת רצה וחוזרת עם חבילה של שקיות הקאה.

אני בטוחה שהוא ביקש זאת בשביל דיוויד שטומן את ראשו בשקית ומקיא את נשמתו. 'בטח, כשאתה אוכל כמו…'

אבל אז אלכס מקיא ואני שכבר התחלתי לאכול מרגישה שגם אני לא בסדר, ומושיטה יד לקבלת שקית הקאה עבורי.

"יש לנו מזל גדול," אומר טייס המשנה שבא לראות מה איתנו, "אני לא יודע איך היינו מטיסים את המטוס אם כולנו היינו אוכלים. תאספי את האוכל בשקית. זה בהחלט דורש חקירה."

"מר רוטשילד," אני שומעת אותו פונה לאלכס, "אנחנו נאלץ לנחות בקנדה. כבר ברור לי שכולכם עברתם הרעלת מזון."

דן סקיי

דן

אני מתעורר לשבוע חדש. המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא שמייפל חוזרת היום. אני מביט מבעד לחלון ושמים אפורים נבטים מבעדו. 'למה זה משנה לי?'

אני בודק מה הטמפרטורה להיום ורואה שאמנם חם, אבל יירד גשם. בימים כאלה אני מעדיף להתאמן בחדר הכושר בקומה החמישית של מגדל הבלו ספייר.

*

אני נזכר שכשתכננתי את המגדל בחרתי למקם אותו בקומה החמישית.

"זה לא נראה לי," ירה לעברי מר וינסטון אביו של סקוט, "לא הייתי רוצה שבבניין כה יוקרתי יסתובבו זרים. עדיף שיהיה בקומת הכניסה."

"בבניין כזה יוקרתי עליו משלמים הדיירים הון דמי אחזקה, אין שום סיבה בעולם לתת למי שאיננו דייר להנות מחדר הכושר שלו," עניתי לו מייד.

כמובן שהוא לא רצה להראות לי שהוא מתרשם מכך שהשקעתי מחשבה בנושא. "אולי אתה צודק," הוא פלט, הפעם בשקט.  סקוט הביט בי והחניק חיוך.

"אתה ראוי להערצה," הוא אמר לי לאחר שנשארנו לבד, "לא רק שענית לאבי, אלא גרמת לו לקבל את דעתך שזה נדיר כשמדובר במה שהוא מכנה 'אנשי מקצוע.'"

*

אני לא יודע של מי היה הרעיון לשכור לחדר הכושר צוות שרובו נשים. אולי מי שחשב שזה מה שימשוך את הגברים להתאמן בחדר הכושר. אני אישית לא צריך סיבה להתאמן, ומעדיף לעשות זאת לבד.

אני מסמן בראשי למאמנת כושר צעירה שמתקרבת אליי בצעדים מהירים לשלילה. היא נסוגה מאוכזבת, אבל לא מסירה את החיוך מעל פניה.

המסכים הגדולים מסמנים שחמש דקות לפני השעה שש בבוקר. אף פעם לא הבנתי את הבחירה שלהם בערוצי הטלויזיה. איזה רצון יש למי שמתאמן לשמוע חדשות כל הזמן.

אני נעמד על מכשיר הריצה ועומד להחליף את הערוץ כאשר אני רואה כותרות של מבזק. רגע לפני שאני מחליף אותו לערוץ קליל יותר אני רואה את תמונתו של מטוס תעשיות רוטשילד שעומד על המסלול כשמנועיו עדיין פועלים והוא מוקף בניידות משטרה ואמבולנסים.

אחד מקציני המשטרה עומד ליד המדרגות ומשוחח עם אחד מעמיתיו.

אירלנד מורל מתפרצת לשידור.

אנחנו מחכים למסיבת העיתונאים שעורכת משטרת סיינט ג'ון שתשפוך אור על מה שקרה בטיסת הפרטית של תעשיות רוטשילד מלונדון לניו יורק שגרם לנחיתת חירום בניופנלנד, קנדה.

אירלנד מטה רגע את ראשה, מניחה ידה על האוזנייה שמותקנת באוזנה הימנית.

"אני מבינה," היא אומרת.   

נמסר לי כעת שמסיבת העתונאים בוטלה.

 כעבור דקות ארוכות שמרגישות לי כמו נצח מגיע רכב שגורר את המטוס לבניין הטרמינל. בעקבותיו דוהרים האמבולנסים. מה שקורה אחר כך ניסתר מעיני המצלמה.

כבר ברור לי שאין טעם שאתאמן. אני עולה חזרה לדירה ומדליק את הטלוויזיה בתקווה לשמוע חדשות.

אני ניגש לראות האם יש לי הודעה בנייד, אבל כלום. לרגע אני מתלבט האם להתקשר לארן רוטשילד, אבל מבין שגם הוא נמצא בטח במתח כרגע וזה לא הזמן להטריד אותו.

לא נותר לי אלא לחכות.

*

מייםל וייאטסטון
מייפל וייאטסון

מייפל

בית החולים ווטרפורד, סיינט ג'ון, ניופנלנד, קנדה

"הבשורה הטובה היא שאין זאת הרעלה מכוונת," אומרת לי ליאה בחיוך רפה.

אני מקשיבה לה בעיניים עצומות ומנסה להגיב, אבל מותשת מידי.

"אנחנו לא היחידים שסובלים מזה, רק היחידים שעברו זאת בטיסה טרנס אטלנטית. כאילו שאלה שטסו ביבשת מצבם טוב יותר. ההבדל היחיד הוא שהם לא היו צריכים לסטות ממסלולם," מספרת ליאה.

"את באמת חושבת שמישהו רוצה לפגוע בנו?" אני שואלת.

"ממש לא. אני לא יכולה לחשוב על מישהו שיכול לנטור לאלכס טינה. אבל עדיין זה טוב לקבל אישור על כך," היא עונה לי, "אני חושבת מה היה קורה אם הייתי מזמינה ארוחה מלאה. זה יכול היה להיות יותר גרוע."

תחנת הטלוויזיה המקומית מרבה לשדר את הסיפור שלנו, רק חבל שאנחנו לא שומעות מה שנאמר, כשם שאנחנו לא שומעות מילה ממה שהרופאים מדברים מהסיבה הפשוטה שהם מדברים בלחש כאילו הם מסתירים מאתנו סוד גודל.

"אני רוצה שתנסו לאכול," אומרת לנו בחביבות אחות שנכנסת לחדר עם שני מגשים ועליהם קערה קטנה של מה שנראה כמו דייסה חיוורת.  

"זה נראה כל כך לא מפתה," אומרת ליאה, "אבל לפחות יש פה מישהי שמדברת  איתנו," המילים שלה גורמות לנו לצחוק.

הדלת נפתחת ואלכס יושב על כיסא גלגלים מובל לתוך חדרנו. המראה שלו כך ממלא את עיניי דמעות.

"ביקשתי לבוא אליך אבל לא הרשו לי ללכת בעצמי. בכלל כל מה שקורה פה סוראליסטי. הזמנתי את ד"ר רוזן לברר מה קורה איתנו," הוא אומר לליאה.

הוא מסמן בידו לאח שיצא מהחדר, קם באיטיות מהכיסא וצונח על הכורסא שמונחת בין שני הכיסאות.

"אני רואה שגם אתן קיבלתן ארוחת גורמה. פשוט תדמיינה שזה משהו שאתן אוהבות," הוא אומר כשהוא רואה את מגשי האוכל שלנו.

אני מסתכלת בדחייה על הקערה ודוחפת אותה ממני. "ילדה, את חייבת לאוכל. הקיבה שלך מרוקנת לגמרי. עברנו שטיפה יסודית בפנים," אומר אלכס, "מסתבר שהייתה תקלה באחד המקררים של החברה לייצור מזון למטוסים, תקלה שעלו עליה רק אחרי שקרה מה שקרה."

'אז עברנו שטיפת קיבה,' אני ממלמלת לעצמי כשאני מבינה מה זאת ההרגשה המוזרה שאני מרגישה בגוף.

"אני צריכה להודיע לדן שאני לא חוזרת," אני אומרת לאלכס.

"ארן הודיע לו ביום שני," הוא אומר.

"ביום שני…" אני חוזרת על דבריו, "ואיזה יום היום?"

לפני שהוא מספיק לענות נכנס לחדר רופא שלא פגשתי בו קודם. "ד"ר רוזן," אומר אלכס בשמחה.

"איך אתם מרגיש אלכס? איך אתן?" הוא שואל.

"מתאוששים," עונה אלכס, "מה אתה יודע על מה שקרה לנו?"

"הבדיקות שלכם הרבה יותר טובות. ביקשתי לקחת אתכם תחת חסותי. כשתרגישו שאתם מסוגלים לעמוד בטיסה אקח אתכם הביתה," הוא עונה, "המטוס שלכם שוחרר הבוקר והוא מוכן להמראה. הבאתי איתי צוות רפואי למקרה הצורך."

"אני חושב שמי שהייתה הכי חולה מבינינו זאת מייפל," אומר אלכס, "כשתרגישי שאת מוכנה, נצא לדרך."

ד"ר רוזן ניגש למיטתי ובודק אותי. "הייתי מבקש לראות האם את מסוגלת לקום. רק עשי זאת באיטיות."

אני עוצמת עיניים, נושמת עמוק, מסדירה את נשימה, ופוקחת את עיניי. אני מורידה רגל אחת, ועוד אחת ומתיישבת. אני לא ממהרת. אני יודעת שזה ייקבע האם נשתחרר היום ואין דבר שאני רוצה יותר מלהיות חזרה בניו יורק, גם אם זה לשכב שם במיטה בבית המלון.

שערה אחרי אין מאושרת ממני כאשר נמסרים לידנו מכתבי השחרור. אני מביטה על התאריך וקולטת שהיום יום…חמישי.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם