מעצבת את חייה א (אפריל 2022) משחקי הבקבוק

מעצבת את חייה 11- טיסה לילית

on
יולי 6, 2022
דן סקיי

דן

אם חשבתי שאני יכול להסתיר מה שאני חושב טעיתי.

"יש לך משהו איתה," אומר ג'ק וחיוך גדול על פניו.

"השתגעת? היא עובדת שלי. ממתי אני עושה משהו עם עובדת שלי?" אני משתדל להשמע הכי אדיש שאני יכול.

"אתה מאוהב בה," הוא עונה מיד והחיוך על פניו מתרחב עוד יותר.

"תגיד לי, זה מה שקורה כשמזדקנים? מתחילים לדבר שטויות?" אני שואל וצוחק.

"בסדר דן. אני והדימיון שלי," הוא עונה לי בציניות, "נראה מי יצחק אחרון. בינתיים בוא ניגש למחלקת הגברים. אני חושב שהגיע הזמן לבחור חליפה…לחתונה שלך."

"תקשיב ג'ק אני ממש נקרע מצחוק כעת. הבדיחות שלך רק מתדרדרות עם השנים. זה ממש מפחיד שזה מה שקורה לך כשאתה מזדקן," אני אומר ועוטה על פניי הבעה מודאגת.

"בהחלט, אני לא רוצה להפחיד אותך. אתה יודע שיש בינינו הפרש של שבע שנים. אני כמראה לך איך תראה בעוד שבע שנים. ולחשוב שיהיו לך כבר שלושה ילדים קטנים. אני ממש מרחם עליהם," הוא אומר.

"לפחות הם יהיו יפים כמו האימא שלהם," אני עוקץ אותו.

"כאילו שלך חסר," הוא מחמיא לי.

"אם אנחנו כבר פה, בא לי להתחדש בג'ינס," אני אומר וניגש למדף עם הג'ינסים, ובוחן כמה מהם. השיחה הזאת די מעצבנת אותי.

"אתה צוחק עליי?" אני שומע את קולה של מייפל מאחוריי, "אלפא שכמוך? תהיה קצת נועז."

היא ניגשת וללא התלבטות שולפת מכנס ג'ינס כחול, בעל גיזרה נמוכה מעט ושרשרת מחוברת בין הכיס ללולאת החגורה.

"כנס לתא המדידה ותתפשט," היא אומרת לי לתדהמתי.

"נו.." היא אומרת ומנפנפת לי בידה לעבר התא.

אני כבר מבין שעדיף לי לא להתווכח איתה ונכנס לתא, סוגר מאחוריי את הדלת.

"תראה לי מי אתה," היא אומרת ומניחה על הדלת למעלה את המכנס.

"רק שתדע שאני טובה אליך כי יש פה צבעים מדהימים , אבל אני לא בטוחה שתעז ללכת איתם, לכן בחרתי לך את הבטוח שלך, את הכחול," היא אומרת ומניחה על המכנס גופיית טריקו כחולה.

אני מביט על בן דמותי במראה. הגוף שאני טורח לטפח כל בוקר בהחלט נראה טוב. וכן, היא צודקת. זה לא מי שאני רגיל לראות במראה.

"מה את אומרת?" אני שואל ויוצא מהתא.

"מה?" היא עונה לי בשאלה, "אני מתעלפת למראיך.  אתה נראה מדהים. אם אתה שואל אותי הולם אותך מאד. הגיע הזמן שתצא מהחליפות והרצינות שלך."

המילים שלה גורמות לי למהפיכה בפנים. מעולם לא דיברה אליי מישהי כך. מעולם לא איפשרתי למישהי לדבר אליי כך.

אני חוזר לתא. מייפל ניגשת למדף ומביאה לי זוג מכנסיים נוסף. הפעם בדוגמה קלאסי. "שלא תגיד שאני קשוחה איתך." היא אומרת ומניחה אותו על הדלת ועליו חולצת טריקו שחורה ועליה ציור של צוללן בלבן.

אני מחייך כשאני חושב כמה היא קלעה למי שאני. אני מחליף בגדים ויוצא להראות לה.

"מישהו בא לקרוא לה והיא הלכה," אומר לי ג'ק, "הולם אותך," הוא מביע את דעתו ומביט בי בהערכה.

אני לא רוצה להראות לו שאני מאוכזב. "אני אוהב את זה," אני אומר ומתבונן במראה הגדולה הסמוכה לחדר ההלבשה, "מה איתך?"

"הייתי בטוח שאצטרך למדוד חליפה, אבל מסתבר שיש לי עוד זמן," הוא אומר, "אני אוותר היום."

"אני במקומך דווקא הייתי קונה," אני אומר לתדהמתו, "מי יודע כמה תעלנה חליפות כשאחליט להתחתן. בטח עשרות אלפי דולרים, לך תדע."

"אני לא מאמינה שאין לכם סטים באקסטרה סמול. אני בטוחה שאת יודעת כמה המידה הזאת מבוקשת," אני שומע שוב את קולה של מייפל שעומדת מול הקופה.

"אני חושבת שכדאי שנבדוק את המלאי של הפנתרה הורודה.  לא הייתי רוצה להגיע ליום ההשקה ושלא יהיה לכם מה למכור. אם המשלוח לא יגיע בזמן תצטרכו להערך לרשימת הזמנות. במקרה הזה אני מבקשת שתוסיפי גם אותי לרשימה. אני לא מוותרת על הסטים האלה."

"בדיוק אמרתי לליאה שדווקא המדפים של דגמי הגברים מפוצצים. אני כבר מדפיסה לך את רשימת המלאי של הפנתרה," אומרת לה המוכרת.

"ומה איתי? את לא יכולה לבחור לי ג'ינס בלי תחתונים," אני פונה למייפל.

היא מסתובבת אליי מופתעת. כל השובבות שהייתה בעינייה נעלמה.

היא מקמטת את מצחה, מצמצמת את עינייה ומביטה בי בריכוז. היא מתקרבת אליי קרוב. קרוב מידי כך שאני יכול להריח את מבשם השמפו משיערה מעורב עם הבושם שלה. אני נמנע מלאמר לה מילה.

אני מופתע כאשר אצבעה יורדת לאורך ירכי. "מה את עושה?!" אני לא מתאפק.

היא לוקחת צעד לאחור. "עומדות לפניי שתי ברירות. האחת היא לבקש ממך שתפתח את המכנסיים ואוכל לראות איזה תחתונים אתה אוהב ללבוש, והשנייה פשוט לבדוק את האורך של מה שעליך."

היא מרימה גבה מולי, בודקת שאני מבין את מה שהיא אומרת. "אז אתה מאלה שאוהבים בוקסר ארוך. אתה אוהב אותם צמודים, כאלה שמחזיקים הכל במקום או מאלה שאוהבים שהכל חופשי ומאוורר?"

"איזה שיחה מעניינת על תחתוני גברים. גם לו רציתי לא יכולתי להמציא שאלות כאלה," אני עונה לה.

"תבחר לבד," היא אומרת ורוצה לעזוב, "בסך הכל מה אני מבינה, אני עובדת שלך."

"צדקת בקשר לאורך, ואני אוהב אותם צמודים," אני עונה.

"מתוקה," היא פונה לאחת המוכרות, "תביאי לי בבקשה לואיג'י.  מידה מדיום."

"איזה צבע?" היא שואלת.

"שחור לילה, כחול כהה ואפור כסוף. תביאו לו מהבד הנושם. אני מקווה שהוא יאהב את זה," היא אומרת לה, "במחשבה שניה תביאי לו גם זוג אחד מכותנה, שייחליט בעצמו."

"אני מניחה שכבר לא אהיה מוכרת בחנות בגדים. אבל מי יודע?" היא אומרת לי, "קנייה מהנה."

היא נדה בראשה וניגשת למדפסת לקחת את הדף שהודפס עבורה.

"אני עולה לליאה. אני מניחה שהיא לא מודעת לכמויות ואולי כן, ואז נרגע כולנו," היא אומרת בחיוך למוכרת שעומדת ליד הקופה.

מייםל וייאטסטון
מייפל וייאטסון

מייפל

"אני לא מאמינה שהגיע משלוח חלקי," אומרת ליאה, "תראי את ההזמנה. יש פה בפרוש כמות לא מבוטלת בדיוק של מה שחסר. אני חייבת להתקשר למפעל במילאנו.

היא מסמנת לי בידה שאשב ומתקשרת לחנות המפעל במילאנו.

*

כשאני נשאלת מה היא שפת האם שלי אני עונה מייד אנגלית.

האמת היא שמהוריי אימי ילידיי אוקראינה למדתי רוסית, סבו של אבי היגר מברלין וממנו למדתי גרמנית. את הספרדית למדתי ברחובות ניו יורק כשצטרפתי ללהקת הריקוד.

אמנם איטלקית לא ממש למדתי, אבל הדימיון שלה לספרדית עוזר לי כעת להבין את השיחה שמנהלת ליאה.

*

אני בטוחה שלא הבנתי נכון כאשר היא אומרת שאני אעלה על טיסה ללונדון הלילה. להפתעתי מאשרת לי ליאה את מה שחשבתי. "נראה לי שהבנת כבר שאת נוסעת לביקור חטוף בלונדון. אני רוצה שתתרשמי מהחנות ותתני לי הצעה להשקה שם."

"אהוב שלי, אתה צריך לראות איך מייפל עיצבה את החנות," אומרת ליאה לאלכס שבדיוק מתקשר אליה, "היא ממש מוכשרת."

לליאה אין מושג כמה חשובות לי המילים שלה. מילים שכל השנים השתוקקתי לשמוע מלירוי והן מעולם לא הגיעו.

"בדיוק חשבתי עליך. רציתי לבקש שתיקח אותנו ללונדון," היא ממשיכה, "תודיע לי מתי המטוס מוכן?"

*

גדלתי בבית עשיר. אימי הקפידה לבחור את הגברים שלה על פי מצבם הכלכלי. אני זוכרת כילדה שיחה בינה לבין נעומי חברתה הטובה.

 "נכון שהוא גבר יפה תואר וחכם, אבל זה לא הכל בחיים. את לא יכולה לבחור לך גבר שלא יכול להחזיק אותך ברמת החיים הגבוהה לה את רגילה. זה מקור למריבות."

אבא שלי התאים לדרישות האלה של אימי. הוא יפה תואר, חכם מאד ובא ממשפחה מבוססת, מימן את כל רצונותייה, ועדיין היא רבה איתו המון.  

דווקא שם בבית המפואר והעשיר למדתי שעושר זה לא הכל בחיים. הוא לא מה שגורם לך להיות מאושר.

שם נולדו בי ניצני הסלידה מאנשים עשירים שחושבים שהעולם שייך להם.

ובכל זאת בחרתי לחלוק את חיי עם גבר בן לאחת המשפחות העשירות ביותר. הבחירה בו באה לאחר שרציתי להתנתק מבית ילדותי והוא הושיט לי יד.

מאחר שסלדתי מהפגנת העושר סירבתי לכל סממניו.

היום לראשונה בחיי אני עומדת לטוס במטוס פרטי. למרבה הפלא זה מרגיש לי נכון.

*

אני נכנסת מייד ללוח הפגישות שלי. לשמחתי אף אחת מהפגישות לא דחופה.

"אני חוזרת למשרד להתארגן ואלך לארוז," אני אומרת לליאה.

אני מעדיפה ללכת ברגל. הליכה נותנת לי את הזמן לסדר את המחשבות שלי ולעכל את מה שקורה.

מזג האוויר בחוץ נעים ומשב רוח נעים עוטף אותי. אני מרגישה את ההתרגשות נבנית בי. העובדה שליאה נותנת לי לעצב סניף נוסף מראה לי שהיא באמת מעריכה את העבודה שאני עושה.

תוך זמן לא רב אני מגיעה לבניין. אני  עוברת בבית הקפה בקומת הכניסה, מזמינה קפה לי ולאיילין וכמה עוגיות חמאת בוטנים ועולה למשרד.

אני מניחה את כוס הקפה לפניה וניגשת לחדרו של דן.

המחשבות שלי מתרוצצות ואני שוכחת להקיש על הדלת ונכנסת אליו.

הוא מביט בי מופתע, בזמן שאישה יושבת בוכה לידו, אוחזת בידה תינוק שבוכה.

אני מביטה בהם המומה. המחשבה שהוא נשוי ובעל משפחה לא עלתה במוחי כלל. 'למה הייתי כל כך בטוחה שהוא רווק?'

"לא לימדו אותך להקיש על הדלת ולבקש אישור להיכנס?" הוא אומר לי בכעס מאופק.

"הייתי פה," אני אומרת ויוצאת מייד. רק אחרי שאני סוגרת את הדלת אני חושבת על כך שהייתי צריכה להתנצל שפלשתי לפרטיותו. ממש לא מתאים לי.

כיוון שאני תמיד משאירה שולחן מסודר אין לי צורך לעבור בחדרי.

אני עוצרת שוב ליד איילין. "תנקי לי בבקשה את הפגישות למשך שבוע," אני אומרת.

"מה קרה?" היא שואלת בדאגה, "רבת עם הבוס?"

"מה פתאום, הוא עסוק. אני אדבר איתו בהזדמנות. אני חייבת לחזור לעבודה," אני אומרת. אמנם היא מכירה אותי היטב, אבל עדיין יש לי את היכולת להסתיר ממנה דברים כשאני רוצה. אני אלופה בהעמדת פנים שהכל בסדר. שנים אני חיה כך.

אני מזמינה מונית למלון. את הבגדים שלי לא פרקתי מהמזוודות ואני נאלצת לבחור מתוכם בגדים ולארגן אותן מחדש.

אני תוהה מתי לירוי יואיל בטובו לאשר לי את תאריך מסירת הדירה, שאתחיל שוב לחיות בצורה מסודרת.

יש לי עוד כמה דקות ואני נכנסת ללוח הזמנים שלי וכותבת על פני השבוע הקרוב מיו מילאן.

אני מחליטה לא לציין שאני בסניף בלונדון. זה לא עניינו של דן איפה אני עובדת. העיקר שאני מכניסה כסף לחברה.

'למה אני כועסת עליו? זאת אני שלא ידעתי שהוא נשוי. הוא מעולם לא שיקר לי. למה זה כל כך מפריע לי? אני יודעת את התשובה אבל מסרבת להודות בה. הנסיעה הזאת באה ממש בזמן.

הצלצול בנייד מחזיר אותי באחת למציאות. "הנהג מחכה לך," אומר לי פקיד הקבלה.

"אני נוסעת לכמה ימים. אין צורך לנקות את החדר. אודיע לכם כשאחזור," אני אומרת לו בזמן שאני בודקת שיש לי הכל.

"אני רוצה להיות בטוח שאני מבין. את משאירה את החדר?" הוא מוודא.

"כן. כל הדברים שלי נשארים פה," אני עונה לו.

אני בודקת שוב שהדרכון שלי איתי, וכמובן המטענים והמעביר המיוחד של לונדון.

אני יורדת ללובי והנהג של משפחת רוטשילד יוצא לקראתי. ליאה ואלכס כבר ברכב.

"הספקת הכל?" שואלת אותי ליאה.

"את לא יודעת כמה הנסיעה הזאת באה לי בזמן. מתאים לי להתרחק מהכל," אני אומרת לה לא לעניין.

"משהו מעיק עלייך," היא קובעת.

"כפי שאמרתי, דברים קרו מהר מיום שעזבתי את הבית. זאת הזדמנות עבורי לשטוף את הראש, להתאוורר ולעשות את מה שאני אוהבת, לעצב לך את החנות.

הליין הזה משגע. הצבעים מעלפים, ואני לא יכולה לחכות לרכוש כמה סטים לעצמי," אני אומרת לה.

"יש לך כישרון נדיר להסיט את השיחה. אני מבטיחה לך שיהיה לך כייף בלונדון. החנות בנויה על ארבע קומות והיא יפיפיה.

הרבה זמן לא חשבתי שיש צורך לשנות בה משהו, עד שראיתי את העיצוב של החנות בניו יורק. יש בך משהו מאד יחודי. את יודעת שעוד לפני ההשקה יש כבר תנועה ערה בחנות בעיקבות העצוב שלך, למרות שהתצוגה של הפריטים לא מושלמת עקב החוסרים?"

אני יודעת שליאה רוצה לעודד אותי. מה אני יכולה לאמר לה שאני מאוכזבת ש… 'בעצם ממה אני מאוכזבת?'

 דן הוא הבוס שלי ואסור לי לפתח רגשות כלפיו. תמיד לא האמנתי במערכות יחסים במסגרת העבודה. זה יכול להוביל לאסון. עכשיו אני רק צריכה לשכנע את הלב שלי והכל יהיה בסדר.

"מה שמטריד את מחשבותייך יסתדר בסוף," אומרת ליאה בבטחון.

אני מושכת בכתפיי, ומפנה מבטי לחלון.

'מה יש בך דן שמערער אותי כל כך?'

דן

"אני לא יכולה איתו יותר," אומרת לי לין ופורצת בבכי.

אני לא בטוח אם היא מדבר על בעלה או על התינוק החדש שלה.

"הוא בוגד בי," היא ממשיכה לייבב. עכשיו אני מבין שמדובר בבעלה.

אם תשאלו אותי, אני מתקשה לדמיין אותו בוגד בה. הוא כרוך אחריה, לא מסתכל על נשים אחרות, ועובד מצאת החמה עד אחרי שקיעתה.

גבר כמוני מריח גברים בוגדים. לא פעם ראיתי אותו בחברת נשים אחרות. הוא פשוט לא רואה אותן, רק את לין אחותי.

"אני לא מבין אותך. מאיפה את ממציאה את הדברים האלה?" אני שואל אותה.

"מה אתה מבין, אתה גבר. אני יודעת מי אתה דן. עליי אל תעבוד," היא ממשיכה להזיל דמעות.

"מה קשור לאיך שאני מתנהג? את שוכחת שאני גבר רווק שאיננו קשור לשום אישה. אני זה אני ובעלך הוא בעלך שמאד אוהב אותך," אני מנסה לדבר להיגיון שלה.

"גבר הוא גבר," היא עונה לי בכעס. אין לי סיכוי איתה.

כאילו לא די לי בכך, מייפל מתפרצת פתאום לחדר בזמן.

אני מעיר לה על ההתפרצות שלה, היא מביטה בי המומה ופולטת – "הייתי פה."

'מה יש היום לכל הנשים?'

כשלין סוף סוף עוזבת לאחר שנרגעה מעט, אני הולך לחפש את מייפל בחדרה, אבל היא לא שם.

"איפה מייפל?" אני שואל את איילין בטון חמור.

"אין לי מושג. היא ביקשה שאנקה לה את כל הפגישות לשבוע הקרוב," היא עונה לי ומביטה בי בפליאה. "הכל בסדר?"

אני מתעלם מהשאלה ונכנס לחדרי. כמה הייתי רוצה לטרוק את הדלת מרוב כעס.

אני מתיישב מול המחשב ונכנס ללוח הזמנים שלה. לאורך שבוע שלם מופיעות המילים מיו מילאן.

'נו באמת מייפל? העבודה כמעט גמורה. מה המשחק שלך?'

אני מרים טלפון לג'ק.

"תתקשר לאחותנו. היא בהתמוטטות. אין לי יותר כוחות לשאת אותה על גבי," אני אומר לו, מוציא את הכעס שלי עליו.

"היא תמיד פונה אליך," הוא עונה לי בפליאה.

"כשאתה רוצה, אתה זוכר שאני אחיך הקטן. לא סתם, צעיר ממך בשבע שנים. אני מעביר את לין לטיפולך," אני אומר לו.

השיחה בינינו גולשת גם לעניינים אחרים ואני מרגיש שהכעס הולך ונעלם. רק אז אני מחייג למייפל.

"הגעתם למייפל וייאטסטון. אני לא יכולה לענות כרגע…"

'תשכחי מזה שאני אדבר עם המזכירה שלך,' אני מסנן ומנתק.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם