מעצבת את חייה (אפריל 2022) משחקי הבקבוק

מעצבת את חייה 1 – עכשיו אני

on
אפריל 13, 2022

דן סקיי

2022

אני יושב עם חבריי במועדון השחקים ושותה ויסקי. אני חייב להרדים את הגוף שלי שלא ירגיש כלום, למרות שכבר מזמן איבדתי את הרגשות שלי כשמדובר ביחסים. 

אני זוכר את הרגע המדוייק שזה קרה.

*

2006

"דן אני צריכה שתסע לבית המרקחת להביא תרופות," אומרת לי אימא בזמן שאני שקוע בהכנת פרויקט לבית הספר.

אני מודה שזה מוציא אותי מדעתי. אני הצעיר מבין שלושת האחים והיחיד שעדיין אין לו רישיון נהיגה.

"אתה לא שומע שאני מדברת איתך?" היא אומרת לי חסרת סבלנות.

אימא אף פעם לא מרימה את קולה. אני מבין שאין לי ברירה אלא לעזוב הכל ולעשות כבקשתה.

כיוון שאני אוהב לרוץ ריצות ארוכות אני מחליט לוותר על הרכיבה באופניים ורץ למרכז המסחרי בו ממוקם בית המרקחת.

" אתה הצעיר של אנדרו ומרגו?" שואל אותי הרוקח התורן.

"זה אני," אני עונה.

"יקח לי רבע שעה להכין לך את התרופות," הוא עונה לי.

אני מסתובב בין המעברים, מציץ על הירחונים, ומוצא עצמי מול אמצעי הגנה לגבר. 

עדיין לא 'עשיתי את זה,' אבל אני מביט בסקרנות על המבחר הגדול על המדפים.

 'איך לעזאזל אתה יודע מה הגודל?'

אני קורא בעיון את הטבלה. מה  שבטוח אני לא Small.

אני מגחך כשאני רואה שיש גם טעמים.

הרוקח מסמן לי שהתרופות מוכנות, קוטע את המחקר שלי באיבו.

"אני מניח שזאת הפעם הראשונה שלך," הוא אומר ונד בראשו לעבר המדף עם אמצעי ההגנה.

אני נבוך אבל עוטה על פני פני פוקר. אני כבר מורגל בהן.

הוא מניח לפניי חבילה קטנה. "זה בחינם. אם יהיה לך מתאים, תקנה חבילה רגילה. אתה צריך שאסביר לך איך להשתמש?"

אם חשבתי שזה הרגע הכי לא נעים בערב זה, התבדיתי.

"זה בסדר," אני פולט.

'כמה מסובך זה כבר יכול להיות?'

"הנה התרופות של אביך." המילים האלה שנזרקות לחלל האוויר מעוררות בי תמיהה. מה לאבא וכדורים?

"רשמתי את ההוראות על התוית, אבל אני רוצה שגם אתה תדע.

את התרופה הזאת על אביך ליטול לפני קבלת הטיפול הכימותרפי, ואת השנייה אחרי במידת הצורך.  אגב,  איך הוא מרגיש?"

"אתה יודע," אני עונה לו בקול רפה, למרות שבא לי לצרוח.

"כן. סרטן זאת מחלה ארורה," הוא עונה לי.

אני מרגיש שהלב שלי קופא. אני נער בן חמש עשרה. אני חושב שאני כבר מספיק בוגר. איך זה שאיש לא טרח לספר לי שאבא שלי חולה אנוש?

אני רץ הביתה, גומע את המרחק בחצי מהזמן, ונכנס הביתה חסר נשימה.

"הנה התרופות של אבא שמסתבר שהוא חולה סרטן. מתי חשבת לספר לי, אחרי שהוא ימות?" אני שואל את אימא בטון קר.

אימא מחווירה אבל שותקת.

כיוון שהזעתי אני עולה להחליף בגדים ויוצא מהבית.

"בוא נדבר דן דן," קוראת אחריי אימא.

"מה יש לדבר? זה יבריא את אבא?" אני אומר לה והולך.

אני משוטט ברחובות בלי תוכנית מוגדרת. איך אפגש עם חברים ואעמיד פנים שהעולם שלי לא התמוטט הלילה?

אני יושב על הספסל בפארק החשוך ומחליט שעליי לאטום את הרגש כדי לשמור על שפיותי.

ילדה מהכיתה המקבילה נקראת בדרכי באופן מקרי. אני יודע שהיא, כמו בנות רבות בשכבה, מאוהבת בי.

כמה מילים יפות מספיקות לי כדי לגרום לה להתמסר לי.

'בכל זאת יצא לך משהו טוב מהביקור בבית המרקחת,' אני אומר לעצמי במרירות בזמן שאני קושר את הקונדים המשומש וזורק אותו לפח בפארק.

אני מחייך לעצמי כשאני נזכר בשאלתו של הרוקח האם אני צריך הסבר איך להשתמש בו. 'היה ממש קשה להבין מה לעשות איתו.'

"אני מקווה שאת מבינה זה היה חד פעמי. שלא תפתחי ציפיות לגביי כי אני לא מחפש קשר," אני אומר לה באדישות.

"דן סקיי אתה בן זונה!" היא אומרת לי בדמעות, אבל אני מתעלם ממנה ומשאיר אותה לעמוד שם לבדה.

אני בטוח שלא היה לה מושג שהלילה איבדתי את בתוליי.

גם אם אתאמץ אינני זוכר את שמה.

אבל לא רק את בתוליי איבדתי בלילה ההוא, אלא גם את הרגש כלפי הנשים הרבות שבאו אחריה.

*

ורוניקה מנסה לתפוס את תשומת ליבי זמן רב. היא שמעה שאני אומר פעם שאני נמשך לבלונדיניות. אני מתאפק לא לצחוק כשהיא מופיעה מולי אחרי שצבעה את שערה לבלונד פלטינה.

"אתה אוהב מה שאתה רואה?" היא שואלת אותי ועוטה על פניה מבט שהיא חושבת שהוא סקסי.

אני משתדל לא לגחך.

"יפה לך," אני עונה כדי לצאת ידי חובה.

"סתם שאלתי," היא אומרת ופונה לאחד הגברים שממתין לה כמה שולחנות ממני. "היי מתוק," היא אומרת לו.

אני מודה שרווח לי.

אין לי גבולות שמדובר בנשים, ועדיין לא אבחר מישהי מהעובדות שלי או מהמעגל החברתי הקרוב. וורוניקה היא בתה של סוניה חברתה של אימי.

אני בוחר ברונטית אחת לבלות איתי במלון. ברור לי שהבחירה בה נפלה רק כדי להראות לוורוניקה, שלמרות ההצגה שלה לא מורידה ממני את העיניים, שצבע השיער לא באמת משפיע עליי.

פקיד הקבלה כבר מכיר אותי ומגיש לי את המפתח של החדר הקבוע שלי. "ערב טוב אדוני," הוא אומר לי בחיוך רב משמעי.

אני לא מבזבז את הזמן בחיזור אחריה. היא מבינה ישר מה אני מצפה ממנה שתעשה, מתיישב על המיטה ופותח את החגורה.

אחרי שאני גומר בפיה, אני קם ומתחיל שוב להתלבש.

"ומה איתי?" היא שואלת המומה.

"את מוזמנת להישאר פה. אני אסדר זאת בקבלה," אני עונה כאילו אינני מבין למה היא מתכוונת.

"אז אתה מתכוון להשאיר אותי רטובה ורעבה?" היא מתרעמת.

אני מעיף בה מבט מזלזל. "הבטחתי לך משהו?"

"בן זונה!" היא אומרת בכעס, בזמן שאני יוצא מהדלת, סוגר אותה מאחורי וניגש למעלית בלי שום נקיפות מצפון.

מייםל וייאטסטון

מייפל וייאטסטון

אני פוקחת עיניים ומתעוררת מיד. 'ומה כעת?' אני ממלמלת בקול.

אני מודה שישנתי דווקא טוב. לא חשבתי שהעובדה שאשן לבד תרגיש לי כל כך בנוח. כאילו שהעובדה שאין לי צורך יותר להצטנף בקצה של החלק שלי במיטה עושה את כל ההבדל.

אני מרגישה רגועה יותר מתמיד למרות שאני ישנה בחדר זר, בבית מלון בשולי העיר. לא מסוג החדרים שאני רגילה אליהם.

מבט מסביבי מפעיל מייד את חושיי ואני מעבירה ביני לבין עצמי ביקורת על הטעם הרע של המעצב שעיצב את החדר הזה, או אם לדייק, מערכת החדרים הזאת.

היה לי ברור שאהיה חייבת יותר מחדר אחד כיוון שכל תכולת המשרד שלי נמצאת כאן.

אני מביטה על הארגזים שארזתי הלילה ובהם כל הקלסרים שלי והציוד מהמשרד אותו ניהלתי בשלוש שנים האחרונות.

מבט חטוף בשעון מראה שעדיין מוקדם מכדי להוציא מכתב לעובדים.

אתמול הסתפקתי בהודעה שאני נמצאת כל היום מחוץ למשרד. דחיתי בכך את מה שהייתי צריך לספר להם באמת. הייתה לזה סיבה. הבנתי שעליי לשקול כל מילה.

אני חוזרת במחשבותיי לליל אמש.

*

"כריס אני זקוקה לעזרתך," אני אומרת לעורך דיני כריס ברוקלין שמחלק את חייו בין קליפורניה לניו יורק.

"מה אני יכול לעשות למענך מיי?" הוא שואל. מקולו ניכר שהוא באמת קשוב אליי.

"עזבתי את הבית. אני רוצה להתגרש ומייד," אני מסבירה לו.

"אני מצטער לשמוע," הוא אומר, "אם כי אני מודה שאני לא מופתע. היה לי ברור שזה יקרה. הוא לא הנפש התאומה שלך."

"אתה יודע כריס, לפעמים אדם יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות, אבל מכל מיני סיבות שונות הוא מתעלם מהסימנים וממשיך לחיות כך את חייו.

אם לקצר בסיפור אומר לך שהוא בוגד בי ואין זאת הפעם הראשונה."  אני עדיין לא מוכנה לספר מה בדיוק קרה אתמול בבוקר.

"מעבר לעובדה שאני כעת בקליפורניה ואת צריכה מישהו שהוא זמין ומייד, אני לא עורך דין בנושא גירושין. אני אדבר עם ליאה רוטשילד ואשאל אותה אם היא יכולה לייצג אותך או להמליץ לי על מישהו שיתאים לך," הוא אומר.

"אני אשכור את שירותיו של מי שתמליץ לי למרות שהייתי מעדיפה אותך. יש בך משהו שנוסך בי בטחון," אני אומרת לכריס.

"אני מבטיח לך שאם לא אמצא עבורך עורך דין שארגיש איתו נוח, אטפל בך בעצמי. אך כפי שאמרתי לך אין זה תחום ההתמחות שלי," הוא אומר, " אם לדבר איתך בכנות, זה אחד התחומים המאוסים עליי ביותר."

למרות שכריס כנראה לא ייצג אותי אני מרגישה ששלווה נופלת עליי. אני יודעת שיהיה בסדר.

*

זה ממש לא מה שאני מרגישה הבוקר. אני רגילה לקצב חיים אחר לגמרי.

אני רגילה שסדר היום שלי מתחיל מוקדם ואני מספיקה לעשות המון בבית ובמטבח עד שהיום באמת מתחיל.

אני חושבת על רשימת המטלות שהיו מוטלות עליי מידי בוקר וקולטת שבעצם הייתי העוזרת האישית שלו. הוא ניצל אותי כמה שרק יכול היה.

"אני צריך שתעשי את זה, ואת זה, וגם אל תשכחי להוציא את הבגדים שלי מניקוי יבש," הוא היה אומר לי בטון מורה.

'רק  את זה את צריכה לזכור,' אני מסכמת עם עצמי.

כיוון שאני לא מוצאת מה לעשות אני פותחת את הטלוויזיה, מחפשת תוכנית של כושר גופני, מוצאת את תרגול היוגה היומי,

ומתחילה להתאמן.

את האימון מעביר גבר שנראה יותר כמו פרסומת למשחת שיניים, מאשר אחד שבאמת מעניינת אותו בריאות הגוף והנפש.

אני בטוחה שיש לו הרבה מעריצות, אבל אותי ההתנהגות שלו דוחה, ולכן אני רק מקשיבה להוראות בלי לצפות בו, וכך אני מעבירה את השעה הקרובה.

אחרי שהאימון מסתיים אני נכנסת להתקלח, נהנית מהעובדה שאיש לא מזרז אותי ויש לי את כל הזמן שבעולם.

עטופה במגבת אני יוצאת לחפש לי מה ללבוש. ברור לי שאין לי צורך באחד הבגדים המחוייטים שלי. אחרי שביליתי שעות בלילה במשרד על מנת לקחת ממנו את כל הדברים שלי, אין לי כוונה ללכת אליו. לפחות לא בקרוב, וכנראה אף פעם.

אמנם החברה בבעלותי, אבל אין לי כוונה להמשיך לעבוד כמייפל בלאקסמית'. ההחלטה הראשונה שלקחתי על עצמי אתמול הייתה לחזור מייד לשם נעוריי וויאטסטון.  

לא הייתי צריכה להעתר לו ולוותר על שם נעוריי. הוא סירב שאוסיף את שם משפחתו לשלי ודרש שאשא רק את שמו. עוד דבר פעוט שנועד להראות את שליטתו עליי.

כיוון שאני לבד בחדר אני לא ממהרת להתלבש, אלא נכנסת לפתוח כתובת מייל חדשה, ועושה כך גם בווצאפ וברשת החברתית .

צמד המילים מייפל וייאטסטון נשמע כמוסיקה עריבה באוזניי.

אמנם אינני סוגרת עדיין את החשבון הישן, וגם לא מעדכנת בה את הסטטוס שלי ל-פרודה, למרות שברור לי שמבחינתי מייפל בלאקסמית' לא קיימת יותר.

ואז מצלצל הטלפון ושמה של ליאה רוטשילד מופיע על הצג.

"עורכת הדין ליאה רוטשילד מדברת. האם אני מצלצלת מוקדם מידי?" היא שואלת.

"ממש לא. אני מודה לך שהתקשרת," אני עונה לה, "אני ערה לגמרי."

"עורך הדין כריס ברוקלין ביקש ממני לעזור לך. אני לא מתעסקת עם עניני גרושין, אבל מבינה שיש לכם עסקים משותפים. אני מבקשת שתשלחי לי את רשימת הנכסים שלכם ומשם נמשיך," אומרת ליאה, "אני אשלח לך מסרון עם הפרטים שלי."

אני מוציאה שמלה בורוד עתיק עם הדפס צדפים בלבן ומחייכת לעצמי כשאני קולטת שהשמלה היא מתוצרת חברת האופנה האהובה עליי מיו מילאן,  החברה בבעלותה של ליאה רוטשילד.

לכבוד

עורכת הדין ליאה רוטשילד

אני מודה לך שהתקשרת אליי.

אני מצרפת רשימה מפורטת כבקשתך.

אבקש לציין שהייתי רוצה להגיע להסכם בהקדם,

ומחוץ לכותלי בית המשפט.

איני מתכוונת להילחם,

אני רק רוצה את החופש שלי.

לטיפולך אודה.

בברכה,

מייפל וייאטסטון

ויש לי עוד בקשה. אני רוצה לחזור לשם

נעוריי בהקדם האפשרי.

אני שולחת את המייל, ולמרות שאני בבית מלון אני ניגשת לסדר את המיטה. אני מוצאת במקלחת שקית שמיועדת לכביסה כחלק משירות שהמלון מספק למתאכסנים אצלו, ומניחה בה את הבגדים שלבשתי.

הנייד מצלצל ואני מעיפה מבט כלאחר יד לראות מי זה. לירוי בלאקסמית' מראה הזהוי על הצג. אני שמחה שלא שמתי לבבות ליד שמו או המצאתי לו כינוי.

להפתעתי אני לא מרגישה כלום כשאני רואה את שמו של מי שהיה עד אתמול בעלי.

אני נותנת למשיבון לפעול. אם ירצה שישאיר הודעה, אין לי רצון לדבר איתו.

אני לא יודעת אם להיות מופתעת או לצחוק כשאני שומעת את ההודעה שהשאיר.

"איפה לעזאזל מסרת לניקוי את הבגדים שלי?" אני שומעת את קולו צורח לתוך התא הקולי שלי.

'הוא צוחק עליי?' אני שואלת את הנייד. מה הוא אידיוט? זה הוא שאמר למסור את זה למכבסת שלג בפינת הרחוב, 'כי הם יודעים לטפל טוב בבגדים היקרים שלו,' לדבריו.

כמובן שאני לא עונה לו, וטורחת לחסום אותו שלא יתקשר אליי שוב.

כשהנייד מצלצל אני רוטנת 'מה חסר לך עכשיו?' אבל מגלה שזה מהמשרד של ליאה.

"אני מדבר עם מייפל וייאטסטון?" שואל אותי קול נעים. אני מחייכת כשאני שומעת את שמי. "מדברת אינדירה מהמשרד של עורכת הדין ליאה רוטשילד."

"זאת אני," אני עונה לה.

"ליאה ביקשה לזמן אותך לפגישה. אני אתן לך כמה אפשרויות," היא אומרת.

"מתי שנוח לליאה,"  אני קוטעת אותה, "אני פנויה."

"אם כך עוד שעה וחצי זה בסדר?" היא ממשיכה בקולה המשרה רוגע.

"בטח. אני אהיה במשרדכם במגדל הנהר עוד שעה וחצי," אני עונה מייד.

כיוון שאני לא רגילה עדיין למקום בו אני מתאכסנת אני מחליטה לצאת בהקדם. אני מתאפרת, בוחנת מרוצה את בבואתי במראה ויוצאת.

אני בוחנת את פניי שוב במראה של הג'יפ שלי. 'את נראית מאוששת,' אני מאשרת לעצמי ומתניעה את הרכב.

כאשר נסעתי למלון נעזרתי במכשיר הניווט. אני מתפלאת לגלות שאין לי צורך בו. אני בהחלט יודעת לאן אני נוסעת.

כיוון שיש חניון בבניין אין לי צורך לחפש חניה כפי שתמיד קורה בעיר, מה שחוסך לי זמן יקר.

יש לי כמעט שלושת רבעי שעה להעביר לפני הפגישה. אני מכירה היטב את החנויות בבניין כיוון שאת רוב בגדיי אני קונה במיו מילאן.

כל עוד אין לי דירה משלי אין טעם שאקנה בגדים ולכן אני נכנסת לחנות הצמודה, חנות התכשיטים של דורי ברמינגהם בעלת מותג התכשיטים קתרין לה בלאנק על ידי מיו מילאן.

אני ניזכרת שאני עדיין עונדת את טבעת הנישואים שלי ומורידה אותה מייד. גם את טבעת האירוסין אותה קיבל לירוי מסבתי עבורי, אני מסירה.

"מיי, איזה כייף לראות אותך," אומרת דורי ויוצאת מאחורי הדלפק לקראתי, "מה מעשייך פה בשעת בוקר מוקדמת. לקחת יום חופש?"

"יש לי פגישה עסקית," אני עונה לה, "בא לי להתפנק," אני מסיטה מייד את הנושא.

מה שעובר לי בראש כעת שלא הודעתי ל'בנות' שעזבתי את הבית.

"אני עובדת עכשיו על ליין של צמידי רגל. בא לך לראות?" היא מחזירה את תשומת ליבי אלייה.

"אני אשמח," אני עונה לה קצרות.   

"תני לי כמה דקות," היא מבקשת וזה בדיוק מה שאני צריכה כדי לשלוח הודעה.

אני נכנסת לצ'אט הסודי שלנו בעל השם הכה לא מקורי. ארבע חברות.

מייפל וייאטסטון: עזבתי את הבית.

אני בדרך לפגישה במשרד עורכי דין.

כריס ברוקלין קישר בינינו.

פרטים כשאוכל.

טסה פיליפס: אני פה בשבילך.

יסמין דהרמה: תודיעי מה אני יכולה לעשות עבורך.

אירלנד מורל: אני בתחנה, אבל פנויה מתי שאת צריכה אותי.

*

דורי חוזרת עם בד קטיפה שחור ופורשת אותו לפניי.

"זה עם הנוצה מסמל הגנה וחופש," היא אומרת ומתחילה להסביר לי משמעות של כל תיליון.

אחרון היא מוציאה צמיד עם אבני קוורץ ורודות ועליו לב קטן, "אבני הקוורץ הוורוד מסמלים אהבה, בעיקר ללמוד לאהוב את עצמך."

אני בוחרת אותו. הגיע הזמן שאשים את עצמי במקום הראשון.

"אני חייבת לברוח," אני אומרת לדורי, "כל כך נהניתי בחברתך ולא שמתי לב לשעה. אין צורך שתארזי לי אותו הוא נשאר על הרגל שלי."

אני משלמת וממהרת לעלות לקומה הרביעית, למשרדי ל.א.ר. עורכי דין מסחריים.

"ליאה מחכה לך," מקבלת את פניי בחיוך נעים אינדירה. אני תוהה איך היא יודעת מי אני, "היא פינתה את יומה עבורך."

עכשיו אני מבינה.

"שלום מייפל אני ליאה." היא לוחצת את ידי, "אני אוהבת את השמלה שאת לובשת. היא אחת האהובות עליי. צבע וורוד אומר הרבה עלייך ואני שמחה שבחרת בו. תתחדשי על צמיד הרגל," היא מחייכת למראהו.

"איך ידעת?" אני מופתעת.

"רק הבוקר הראתה לי דורי את הליין החדש," היא צוחקת אבל שוב מרצינה.

"המצב שלך טוב יותר ממה שאת משערת," היא אומרת.

"באמת?" אני בהחלט מופתעת.

"ביקשתי מארן, הבן שלי שעובד איתי, שיגשש אצל מר בלאקסמית'. לכאורה הוא רצה רק לדעת מי עורך הדין שמייצג אותו.

הבחירה שלו בעורך הדין של החברה מלמדת עליו המון. בדקתי מיהו ובואי נאמר שהוא לא אחד שנחשב לעורך דין מבריק. אולי הוא מתאים כיועץ לחברה בהכירו את חוקי המסחר, אבל לא הוא לא נראה לי חריף במיוחד.

גם המילים שכתב, ואני אוהבת שהכל מתועד, 'שהיא לא תחשוב אפילו לסחוט ממנו כספים. מה ששלו שלו. היא לא תראה ממנו סנט אחד.' עזרו לי מאד להבין מול מי אני עומדת.

אני יודעת שכריס ברוקלין טיפל בהקמת החברה שלך והוא סיפר לי שבלאקסמית’ זילזל ברצונך לצאת לדרך עצמאית וויתר מרצונו על מניות בחברה שלך, ומסתבר שגם אין לו זכות חתימה בחשבון הבנק העסקי שלך. את קולטת מה אני אומרת?" היא מביטה בי בעיון.

wattpad.com דן

vakilsearch.comמייפל

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם