חולמת צלילים (מרץ 2022) משחקי הבקבוק

חולמת צלילים 8 – מפגש

on
אפריל 20, 2022
יסמין דהרמה

יסמין

אני מחזיקה המומה את הנייד ביד.הרגשתי כמו דג במים על הבמה. גודלו העצום של האולם והעובדה שהרקדניות הטובות ביותר בניו יורק צפו בי, לא גרע מהבטחון שלי בעצמי שאני שווה לא פחות מהם.

אבל בין זה לבין להזמין אותי להעביר שעור עבורן המרחק עצום.

אני נושמת עמוק ומתקשרת לאבא. "אתה לא מבין מה היא רצתה ממני," אני אומרת לו עוד לפני שאני טורחת לאמר לו שלום.

"מה קטנטונת?" הוא שואל אותי בקול מלא רגש.

"המנטורית של אומנויות הבמה, הפרימה בלרינה סטרסנובה רוצה שאני אעביר שיעור! אתה קולט?" אני כל כך מתרגשת שאני לא מצליחה לנשום.

"כל השנים רציתי שמישהו יראה אותי, שיבין מה הריקוד בשבילי! אתה יודע שאימא לא התרגשה מאיך שאני רוקדת כי 'כל ילדה אוהבת לרקוד.'  היא אף פעם לא הבינה איך הצלילים מתעוררים בי לחיים. אבל אתה מבין, נכון אבא?"

"בהחלט, ולכן לא התפלאתי שהיא כל כך התרשמה ממך," עונה אבא בקולו הרגוע, "אפשר היה לראות שהיא התאכזבה כשאמרת לה שאת ממהרת למבחן."

"אז מה אני עושה עם זה כעת?" אני שואלת מבולבלת, "אני לא רקדנית בלט."

"וזה היופי שבך. את שומעת את המוסיקה בתוכך, ואת זה היא זיהתה. את לא צריכה שידריכו אותך, שיתנו לך תנועות כתובות על ידי מישהו אחר. הגוף שלך והנשמה שלך, יודעים בדיוק מה את אמורה לעשות. אני בספק שמישהי שמשננת טכניקה מבוקר עד ערב תוכל להבין זאת.

עם זאת גם סטרסנובה וגם את יודעות שאם יש מישהי שתוכל לפרוץ את המסגרות ולהראות זאת זו את קטנטונת שלי," אומר אבא ונוטע בי בטחון שאני יכולה לעשות זאת.

"אני מניחה אם כך שעליי להענות לבקשתה," אני מהרהרת בקול.

סקוט וינסטון
סקןו וינסטון


 סקוט

אמנם לא עבר זמן רב מאז שעזבתי את דירתי בבלו ספייר ויצאתי למסע אל עצמי, אבל אני כבר מבין שבריחה היא לא הפתרון.

כדי לעשות שינוי אינני חייב לשנות את הסמלים החיצוניים של מי שאני, אלא אני זקוק לבדק בית פנימי של הנפש שלי, ואין זה משנה היכן אני גר, או באיזה רכב אני נוהג.

את הוני צברתי בעבודה קשה, גם אם זה היה תחת המטרייה המגוננת של אבא שלי. איש לא יכול לטעון שלא השקעתי את כולי מגיל צעיר בחברה, גם כשהייתי סטודנט.

בסך הכל חשבון הבנק שלי יכול להעיד שאני גבר מוכשר ואין סיבה שאתכחש לזה.

באופן טבעי עולה בי המחשבה לדבר עם אבא שלי, אבל אני מבין שאת המסיכות אינני יכול להסיר בפניו.

אני תמיד מוקף חברים, וכאלה שבאמת איכפת להם ממני, אבל הפעם אני זקוק למישהו שיתן לי לפרוק מעליי את הכל.

אני יודע שהיחיד שלא רק שיקשיב לי אלא גם יאמר לי את דעתו הוא דן סקיי.

*

את דן סקיי היכרתי כאדם בוגר, אחרי ששנינו סיימנו את התואר באוניברסיטה. אני כמהנדס ודן כארכיטקט. למרות ששנינו לונג איילנדים לא גדלנו באותה סביבה. הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה כאשר הוא הגיש הצעה לתכנן את שלישיית המגדלים שבנתה החברה של אבי.

*

אני לא חושב פעמיים ושולח לו הודעה.

(ללא זיהוי) :אשמח להיפגש איתך כשתוכל. סקוט.

דן סקיי: שמח לשמוע ממך.

מבין שהחלפת את מספר הנייד, תתקשר.

אני מתקשר אליו מייד.

"דאגתי לך," אומר דן שעונה מייד, "חיפשתי אותך באפטר פארטי של השקת המגדלים. אתה פנוי להיפגש כעת?"

"קיוויתי שתוכל," אני עונה לו, "יש לי הרבה מה לספר לך."

"מאיפה לאסוף אותך?" הוא שואל. אני אוהב את העובדה שהוא לא מרבה בשאלות ומבין את מה שאני אומר מבין השורות.

"אני בקווינס," אני עונה לו ומוסר לו את כתובת בית הקפה השכונתי.

"אז קווינס…אני צריך לבדוק אם הדרכון שלי בתוקף," הוא מתבדח איתי ומעלה חיוך על שפתיי. אני שמח שהתקשרתי אליו. אני כבר מרגיש טוב יותר.

"אפליקציית הניווט אומרת שיקח לי קצת יותר מחצי שעה להגיע אם אני אעלה על הכביש המהיר 495 מזרח," אומר דן, "אני כבר יוצא."

"תודה דן," אני עונה לו. המרחק מהמוסך ברגל לבית הקפה לוקח בערך אותו זמן.

"אתה חושב שאני יכול לנצל את קשריי האישיים איתך ולקבל את מספר הנייד החדש שלך?" הוא שואל.

"כשנפגש תבין שאני חי בעולם אחר כבר כמה ימים. ברור שאשלח לך אותו," אני עונה מייד.

"סיימתי את העבודה," אני אומר למרקו, "מעכשיו אתה יכול להסתדר בכוחות עצמך."

"כבר הבנתי," אומר לי מרקו ומביט בי בעצב, "אתה מלאך שנשלח אליי משמים לעשות סדר בבלאגן שלי. אני לא אשכח אותך לעולם.

אני יודע שאתה שייך לעולם אחר, למרות שאתה מנסה להסתיר את זה. אתה אדם טוב סקוט. אני מודה על כך שנפגשנו."

הוא מחבק אותי רגע ארוך. "לך מפה," הוא אומר לבסוף, "אנחנו הלטינים נוטים להיות סנטמנטליים יותר מידי לפעמים.

רק תזכור שאם תהיה לך בעיה עם הרכב שלך, לא שאני מאחל לך, אתה יודע איפה למצוא אותי."

"אבוא רק אליך," אני עונה לו בחיוך ויוצא מהמוסך שונה ממה שהייתי כאשר דרכה בו פעם ראשונה כף רגלי.

אני מרגיש חזק יותר, למרות שהגוף שלי משדר לגמרי אחרת.

לא מעט פעמים הגעתי לקווינס כדי לבקר את נאברו. היום זה מרגיש לי אחרת. כאילו שאני באמת מכיר את הרחובות, לא סתם עובר בהם עם הרכב הנוצץ שלי.

אנשים כבר מזהים אותי ומנפנפים בידם לשלום לעברי. כל כך שונה מהסביבה המנוכרת של העיר. כל כך שונה מהאנשים שמברכים אותך כי אתה 'זה שבנה את שלישיית המגדלים.'

אני חושב שמה שחיבר ביני לבין דן היא העובדה שהוא לא מסתכל עליי ורואה את המגדלים, אלא רואה צעיר בן גילו על כל המורכבויות שלו.

אני מרגיש שאני מתחיל להיפרד מהמקום שבו הסתתרתי בימים האחרונים. הסתתרתי, כי אין מילה אחרת לכך שנעלמתי לכל העולם. היחיד שקשור לעברי וידע מה קורה איתי הוא נבארו.

כאשר אני מגיע לבית הקפה אני רואה את דן יושב בג'יפ הגדול שלו. הוא סיפר לי שקנה אותו כדאי שיוכל להסיע את אביו בנוחות בשנת חייו האחרונה. למרות שעבר מעל עשור הוא עדיין לא החליף אותו.

הוא נראה מאד שקוע בנייד שלו. גבותיו מכווצות והוא לא ער לעובדה שאני עומד לידו. פתאום כאילו העירו אותו מחלום בו היה שקוע, הוא מפנה את ראשו לעברי, סוקר אותי ומחייך.

"האמת שאתה נראה כמו הומלס, אבל נראה טוב ממה שחשבתי," הוא אומר ויוצא מהרכב.

"אני לא רגיל שאתה נעלם כך ללא מילה. ידעתי שאין מצב שאמרתי משהו שיפגע בך, אבל זה לא אומר שלא דאגתי לך.

זה לא אופייני לך שהנייד שלך לא זמין כל כך הרבה שעות. עכשיו אני מבין למה הוא לא. זה בערך הדבר היחיד שאני מבין ממה שעובר עליך," הוא מדבר ולא מוריד עיניו ממני.

אני נד בראשי. מרגיש שהמילים תקועות בגרוני ואני לא מסוגל לדבר.

"מה אתה מעדיף, שנכנס ונשתה קפה? בית הקפה הזה נראה פינה קסומה. אנחנו יכולים לקנות בירות במכולת בפינה ולנסוע לשבת ליד המים. אפשר גם לנסוע לוורד הכחול," הוא אומר ומרים גבה, "נגמרו לי הרעיונות. עכשיו תורך."

*

אני ניזכר בפעם הראשונה שיצאתי לבלות עם דן.

הייתה לנו בעיה במגדלים עם אחד הקבלנים. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי כמה עוצמה יש בו בדן.

האופן בו דיבר אל הקבלן היה בלתי משתמעת לשתי פנים. הוא הימר על הכל מולו וזכה בכל הקופה. לא רק שהקבלן עשה כל מה שהתחייב לעשות, אלא עשה יותר כדי לרצות אותו.

מה שהדהים אותי שהמילים שבחר בהן להתנהל מולו לא היו מאיימות, אלא הוא הבהיר לו רק שאיש לא ישחק איתנו. 'אתה התחייבת למה שהתחייבת ואנחנו התחייבנו לשלם לך את מה שביקשת. אתה רוצה לשנות את כללי המשחק, יש לזה מחיר.'

ידעתי אז שאין זה הבניין הראשון שדן מתכנן, אבל אין ספק שהפרוייקט הזה היה הגדול ביותר והוא הדהים את כולם כאשר המגדלים הושקו לפני הזמן שנקבע, דבר שהוא נדיר בענף הבנייה.

את הנצחון חגגנו הרחק מעיני כל. דן לקח אותי לפורט ג'פרסון סמוך למעגן של המעבורת המקשרת את לונג איילנד עם קונטיקט הסמוכה.

מצאנו לנו פינת חמד קרוב למים ונהננו פיצה ובירות קרות שקנינו במרכז המסחרי.

השיחה בינינו זרמה ולא היה צורך למי מאתנו להרשים את השני.

זאת הסיבה שבחרתי בו היום לצעוד לצידי במסע אל עצמי.

שירי מאנדיי
שירי מאנדיי

שירי מאנדיי

כשמגיעה הפסקת הצהריים אני מוותרת על האוכל והולכת לדוכן העיתונים בפינת הרחוב. כל יום אני עוברת לידו ולא מעיפה מבט לעברו.

אני מופתעת לראות שהמוכר הוא בחור צעיר, קרוב לגילי אני מעריכה, שנראה טוב. אני בוהה בו.

הוא מתחיל לעשות פרצופים מצחיקים וגורם לי לצחוק.

"עכשיו תסבירי לי למה את בוהה בי," הוא מרצין פתאום.

"חשבתי לעצמי שאני בן אדם איום. כמה פעמים עברתי ליד הדוכן שלך? עשרות אולי מאות פעמים? אף פעם לא טרחתי לראות את הבן אדם שבתוכו.

אני כל כך מרוכזת בעצמי. אני פוגעת באנשים שיקרים לי. זה חייב להשתנות," אני מדברת ספק אליו ספק לעצמי.

"היי אנדי, מה שלומך היום?" שואלת בחורה שניגשת לדוכן. היא בלונדינית יפיפיה שנראית כאילו יצאה מקטלוג של אופנת האביב 2022.

ואז היא מבחינה בי. "סליחה שהתפרצתי," היא אומרת בהתנצלות.

"אני לא ממהרת לשום מקום," אני משקרת.

"תודה מייפל," הוא עונה לה בחיוך שובה לב, "יום יפה היום וזה כבר משמח אותי."   

"אני בהחלט מסכימה איתך. האביב שבאוויר בהחלט גורם ללב לשיר. מה שלום הדוד שלך, הוא יצא כבר מבית החולים?" היא מתעניינת בו. אני מביטה בה וניכר על פניה שהיא בהחלט קשובה לו.

הוא נאנח. "הוא כבר בסדר. הבוקר שוב אמר לי שהוא משתוקק כבר לחזור לדוכן שלו, אבל אמרתי לו שהוא חייב לנוח עוד קצת. שלא ידאג לי, החיים לא יברחו לי," הוא אומר לה ומבטו מרוכז בפניה היפות.

"אתה צודק, לפעמים החיפזון רק מושך אותנו חזרה לאחור. הוא בר מזל שיש לו אותך," היא אומרת לו בחביבות.

"שמרתי לך את הירחונים שלך Interiors ו- Interior Design." הוא מתכופף ומגיש לה את הירחונים.

היא משלמת לו. "תמסור ד"ש חם לדוד שלך."

היא אומרת ופונה ללכת.

"את  לא מסתכלת על הירחון?" הוא מחניק חיוך.

היא מסתכלת על השער ומחייכת למראה תמונתה לצד הכיתוב. יש המהמרים שגם השנה היא תיקח את הפרס הראשון בעיצוב הפנים.

"תרשי לי לצלם אותך?" הוא לא מחכה לתשובה, יוצא מהדוכן והיא מבינה בדיוק מה הוא רוצה ממנה ונעמדת כאשר הירחון בידה על רקע הביתן.

היא נפרדת ממנו ופונה לדרכה. אני עוקבת במבטי אחריה. כאשר אני מסתובבת חזרה אני רואה שאנדי עומד לידי בידיים משולבות על חזהו ומביט בי בחיוך.

"את שמך את מוכנה לגלות לי?" הוא שואל לבסוף.

"אני שירי," אני עונה ומסמיקה.

"נעים מאד. אני אנדי," הוא אומר. אני רוצה לאמר לו שאני כבר יודעת, אבל שותקת.

"חוץ מזה שבאת סוף סוף להכיר אותי, וזה בהחלט יום המזל שלך, כי היום התור שלי להיות כאן, במה אני יכול לעזור לך," הוא שואל ולא מסיר מבטו ממני.

אני תופסת אומץ. "זה לא מספיק?"

"ובכל זאת?" הוא לא מרפה. אני מרגישה שהקסם בינינו נמוג.

"אני מחפשת עבודה. עבודה אמיתית, לא כמו זאת שאני עושה כעת," אני עונה לו ונאנחת.

"מיצית את העבודה במסעדה?" אני מביטה בו מופתעת. אין טיפת שפוטיות בדבריו.

"אני כזאת דפוקה," אני אומרת לו ולא יודעת למה אני משתפכת בפניו ובכל זאת ממשיכה, "חברה שלי יסמין אומרת שאני שווה הרבה יותר, אבל עד היום היה לי נוח לעבוד בעבודה לא מחייבת, עבודה שצברתי בה וותק של חמש שנים."

"בואי נחשוב יחד מה את אוהבת לעשות, משהו שיגרום לך לקום שמחה בבוקר," הוא אומר לי ואני מוקסמת מהמילים שלו.

"מתי את מסיימת את המשמרת שלך?" הוא שואל.

"בשבע, אולי שמונה בערב. זה תלוי במי שמחליף אותי." אני מתלבטת האם לגלות לו מה אני עושה. אני נושמת עמוק. "אני שוטפת כלים."

"אני מבטיח להוציא אותך מהמטבח," הוא אומר בקולו הנעים.

"אתה עדיין רוצה לעזור לי, אחרי שגיליתי לך שבעצם אני לא שווה הרבה?"  אני שואלת בשקט.

"החיים לוקחים אותנו לכל מיני מחוזות שלא לשם רצינו להגיע. אני מניח שאני צריך לדבר איתך לילה שלם כדי להבין למה את שם, אבל בינתיים אני מציע ש.." הוא מושיט יד, "אני יכול את הנייד שלך?"

אני מגישה לו אותו ביד רועדת. אני מביטה בו וחושבת כמה הוא מתאים ליסמין יותר מאשר לאחת כמוני. הוא מצלצל לנייד שלו ושומר את המספר שלי, ואת שלו בשלי.

"ובכן שירי מתוקה," הוא מגיש לי את הנייד, "אני מניח שויתרת על ארוחת הצהריים כדי לחפש מודעות בעיתון. תלכי לאכול משהו ותשלחי לי הודעה כשאת מסיימת את יום העבודה. אני מחכה לשמוע ממך."

אני נפרדת ממנו ונכנסת למסעדה מרחפת. אני חוטפת משהו לאכול וחוזרת לרחוץ את ערימת הכלים הבלתי נגמרת.

כאשר הכיור שוב ריק וסבב חדש של כלים מלוכלכים שוב ממלא אותו, אני מבינה שאם הוא ביקש ממני שאתקשר אליו, זה רק אומר שלו אין כוונה להתקשר אליי.

עפתי כל כך גבוה עם החלומות שלי שההתרסקות שבאה בעקבותיה גורמת לי לכאב עצום. אני לא שולטת בדמעותיי ונותנת להם להרטיב את לחיי.

"את חיוורת," אומר לי ז'וליין, "אני אדאג להחליף אותך."

"אני בסדר," אני ממלמלת.

"את לא. תשבי לנוח כמה דקות." הוא עוזב אותי לרגע וחוזר עם כוס תה צמחים וצלוחית עם עוגיות.

"את הורגת את עצמך," הוא ממשיך להפתיע.

אני לא מאמינה למשמע אוזניי. ז'וליין שאף פעם לא רואה אותי, נוהג בי ברגישות כפי שלא חוויתי ממנו מעולם.

"אל תסתכלי עליי כך," הוא אומר לי, "אני לא כזה רשע. זה לא שאני לא זוכר שאת מאחרת כרונית, ועדיין אני לא רוצה לראות אותך מתמוטטת כאן."

"תודה ז'וליין, אני מעריכה זאת," אני אומרת.

אני לוגמת מעט מהתה וניגשת לרחוץ את פניי בשירותים. הדמות שמסתכלת עליי מהמראה מבהילה אותי. אני ממש חיוורת.

"אני מרגישה חולשה נוראית," אני אומרת לז'וליין.  

"אני אזמין לך מונית," הוא אומר מייד ומחייג לחברת המוניות איתה אנחנו עובדים.

אני מתארגנת, לוקחת את התיק מהמלתחה ויוצאת לחכות למונית.

"החלטת לברוח לי?" אני שומעת את קולו של אנדי.

"נן באמת, אני יודעת שלא התכוונת למה שאמרת." אין לי חשק להשתתף במשחק שלו.

"אני נראה לך כזה?" הוא עונה לי בטון רציני.

"אמרת שאני אתקשר אליך. זה אומר הכל," אני עונה לו ומחכה כבר שהמונית תבוא ותגאל אותי מהשיחה המביכה הזאת.

"זה אומר שלא רציתי להפריע לך בעבודה. גם אם זה רק שטיפת כלים," הוא אומר, "למה את חושבת שנתתי לך את מספר הנייד שלי אם לא הייתה לי כוונה להיפגש איתך."

"אני לא מרגישה טוב. אני נוסעת הביתה," אני עונה לו מותשת.

"תלכי לישון וכשתקומי תשלחי לי הודעה ואתקשר. גם אם זה בחצות, וגם אם אחרי. את מבטיחה?" הוא שואל. הפעם אני מאמינה לו.

אני נכנסת למונית וכיוון שהנהג מתחיל לנסוע אני מבינה שהוא יודע את כתובתי. אני מרשה לעצמי לעצום עיניים.

כנראה שנמנמתי כיוון שאני שומעת את הנהג מדבר אליי כמו מתוך חלום. "את שומעת אותי שירי? הגעת הביתה."

אני מפשפשת בתיקי למצוא כסף. "ז'וליין שילם עבור הנסיעה." אני מרגישה הקלה.

אני עולה לדירת אימי. 'את תמצאי את הדרך לצאת מפה,' אני אומרת לעצמי.

כשאני נכנסת אני נזכרת שיש היום חזרה. אני נכנסת לרשת החברתית ומסירה את החסימה של יסמין.

*

יסמין דהרמה

יסמין

כמה אני לא מופתעת לראות ששירי לא הגיעה לחזרה. אני מרגישה הקלה. יש לי מספיק דרמות בחיים גם בלעדיה.

אני ניגשת להניח את הנייד שלי בתיק כשנשמעת התראה על כניסת הודעה ברשת החברתית.

שירי מאנדיי: סליחה על הכל.

אני מבטיחה למצוא דרך להחזיר לך את החוב שלי.

אני לא מרגישה טוב ולא אגיע לחזרה.

אני מבקשת שנדבר.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם