חולמת צלילים א' (מרץ 2022) משחקי הבקבוק

חולמת צלילים 7 – היום שאחרי

on
אפריל 13, 2022
שירי מאנדיי
שירי מאנדיי

שירי מאנדיי

יסמין צדקה בכל מה שאמרה עליי. אני כזאת אימפולסיבית. יש לי נטייה לבזבז כספים כפצוי על החיים שלי, כי גם לי מגיע. ומה יוצא לי מזה?

עכשיו אני מרוששת בגלל סט של לנז'רי שבחיים לא אלבש אותו שוב.

אני רוצה לזרוק אותו לפח, להעלים אותו שלא אזכר כמה מטומטמת הייתי. אבל לא רק. אני מדמיינת איך תגיב אימי כשתראה אותם.

וכמו תמיד, אני עושה בדיוק את ההיפך ממה שהחלטתי.

אני לובשת אותם מתחת לבגדים שאיתם אני הולכת לעבודה.

פתאום אני נזכרת שיש היום חזרה. אני נכנסת לרשת החברתית לראות אם כתוב משהו על החזרה. אני מחפשת את שמה של יסמין אבל הוא לא מופיע.

'האם היא עזבה את הקבוצה בגללי?'

אני ניזכרת במשחק אתמול ונכנסת לחפש את אס יורקשייר למרות שברור לי שזה לא שמו. כמה אני לא מופתעת שהוא לא קיים.

אני מעיפה מבט על השעות ומגלה שהייתי עסוקה יותר מידי ברשת החברתית ואני עלולה לאחר לעבודה.

אני מוותרת על הקפה של הבוקר ויוצאת מהר מהבית.

"בוקר טוב ליפיפיה הנרדמת," אומר לו בלייק, "את אף פעם לא מאכזבת. תמיד את מגיעה באיחור אלגנטי כשהכיור כבר מלא מהסבב הראשון של ארוחת הבוקר."

"אתה מוזמן לרחוץ כלים בעצמך. לא צריך לזה כישורים מיוחדים," אני מסננת לעברו.

"אני מניח שלקרוא שעון דווקא צריך," אומר לי ג'וליין אחראי המשמרת.

"תודה שאתה שמח לראות אותי," אני מתגרה בו.

"בינינו, אם את פה או לא ממש לא משנה לי," הוא עונה לי באדישות ומעיר אותי מההרגשה של סקסי ליידי איתה קמתי הבוקר.

*

אני באמת לא מבינה. כשאני מסתכלת על עצמי במראה אני רואה אישה שנראית טוב. מה אם כך גורם לכולם להתרחק ממני?

אף פעם לא הייתה לי זוגיות ארוכה, ואם לאמר את האמת לא באמת הייתה לי זוגיות יותר מ .. טוב מה זה משנה.

כבר הבנתי שאני חייבת שינוי, אבל איפה מתחילים?

אני חייבת למצוא את הדרך חזרה ליסמין. אולי הפעם באמת אקשיב למה שהיא אומרת לי.

*

יסמין דהרמה

יסמין

אני נלחמת בעייפות. אני חייבת לדעת האם אס  שלח לי הודעה. העייפות גוברת עליי. אני אפילו לא מצליחה לקום ולכבות את האור, ונרדמת שוב מייד.

כשאני מתעוררת בבוקר ורואה את האור הדולק זה מכה בי.

אני ממהרת להפעיל את המחשב. הייתי צריכה לדעת שברגע שהמשחק מסתיים הוא נמחק.

המשחק הזה בנוי בצורה כל כך חשאית שאי אפשר לשחזר ממנו מידע כשהוא לא פועל.

אאלץ לחכות למשחק הבא ורק אז לבדוק אם נשאר זכר לשיחה שלנו.

אני שמחה ששמרתי את תמונת האביר במחשב שלי. לפחות יש לי משהו ממנו שיראה לי שזה אכן קרה.

בלית ברירה אני נכנסת להתקלח להתחיל את מציאות יומי.

אני מסיימת וניגשת להתלבש. יש היום חזרה. אני מחליטה שאם שירי תבוא או לא זה לא מה שיקבע אם אגיע לחזרה.

הפה שלי יבש ואני ניגשת להכין לי לשתות. אני מציצה לקומקום והוא כמעט ריק, ולכן ממלאת בו מים ומפעילה אותו.

אני מנצלת את הזמן להכין כריכים לעבודה, ומתקשרת תוך כדי לאבא.

"בוקר טוב פרופסור," אני אומרת לו.

"אני מבקש שתתחילי את השיחה הזאת מהתחלה," הוא עונה לי בטון רציני.

"בוקר טוב דאדי." אני מבינה בדיוק למה שהתכוון.

"יש רק אחת בעולם כולו שקוראת לי דאדי. אל תקחי את זה ממני," הוא מחייך, "נעים לי להרגיש שייך."

"מה קרה עכשיו?" אני שואלת.

"כלום. זה העניין שלא קורה כלום וזה נמאס לי. אולי אני לא צריך לאמר זאת לבת שלי, אבל אני גבר מאד מחוזר ובבית האישה שלי לא רואה אותי בכלל.

יותר מזה. מתי פעם אחרונה… טוב זה לא לעניין. אני מצטער."

"אתה האדם היקר לי ביותר בעולם. אני רוצה אותך מאושר. אתה תמיד תהיה הדאדי שלי גם אם תבחר לפרק את הבית, אם אפשר לקרוא לזה כך.

אתה חושב שאני לא רואה איך היא קיימת רק בעולם שלה? אתה חושב שאיתי זה שונה?

אני מנסה להסביר לה שיש לי עבודה רצינית כעת, שאני עובדת במחקר. לא מעניין אותה מה קורה איתי, או מה שאני עושה. לדעתה כל הלימודים האלה מיותרים, שכן נועדתי להיות מארחת בפעמי בומביי  כל חיי, ואיך זה שילדה חכמה כמוני לא מבינה את זה."

"אתה זוכר את היום הזה שמייפל באה ללמוד איתי ואיך היא הגיבה בזלזול גם כלפיה ודרשה ממנה להחליף בגדים ולהתחיל משמרת?  

מייפל נענתה לה רק בגלל שהיא אוהבת אותי, אבל כשסיימה את הלימודים היא עזבה. אני סיימתי תואר שני והיא עדיין מנסה לגרום לי רגשות אשמה שאני לא נרתמת לעזרה שמפרנסת את הבית."

"מפרנסת את הבית?" אבא פורץ בצחוק., "מתי פעם אחרונה שהיא תרמה משהו לכלכלת הבית. בעצם מתי בכל תרמה אפילו דולר למפעל הזה שנקרא 'בית.'"

"מתי פעם אחרונה הייתה שייכת לבית שלנו. אני לא זוכרת מתי היא יצאה איתנו לחופשות. תמיד היא עסוקה מידי. רק שלנסוע להודו כמה פעמים בשנה לזה יש לה זמן." אני לא מתאפקת ומוציאה מה שיש לי על הלב.

אבא שותק. אני בטוחה שיש לו הרבה מה לאמר.

"סליחה דאדי. אני כל כך כועסת עליה על איך שהיא מתנהגת, בעיקר כלפיך. אני כבר לא גרה בבית."

"אתמול קרה לי משהו מוזר," הוא משנה את הנושא בחדות, "התקשרה אליי מישהי מהמרכז לאומנויות וחיפשה אותך.

היא גמגמה מולי ולא הייתה מסוגלת לדבר. ממש ריחמתי עליה.

והכי חשוב היא הזמינה אותי לצפות בהופעת בלט, אמרה שתשמור לי כרטיסים."

"מה אתה מתפלא דאדי? לא ראית שאפילו הזבובות עצרו את מעופן כאשר נכנסת לאסוף אותי למבחן? אני בטוחה שאתה יודע שאתה גבר מרשים, יפה תואר ושובה לב," אני אומרת לו. אני כל כך גאה ללכת לידו ולראות איך נשים מסתכלות עליו. אולי זה לא יפה מצידי, אבל אני לא ממש זוכרת זוגיות בין הוריי, בכל רמה שהיא.

"קודם כל היא ביקשה שאבקש ממך ליצור איתה קשר. היא רוצה לדבר איתך," אומר אבא, "וגם תחשבי מתי את רוצה ללכת לצפות במופע בלט. אני אשמח להתלוות אלייך," אומר אבא וקולו נשמע שוב רגוע.

"היא אמרה לך איך אני יכולה ליצור קשר איתה?" אני שואלת.

"יש לי את מספר הנייד שלה," אומר אבא ומקריא לי אותו. אני מחייכת כשאני חושבת על כך שאת הזיכרון הפנומנלי קיבלתי ממנו.

"אתה בטוח שהיא מעוניינת בי? אולי זאת הדרך שלה לגשש אצלך?" אני שואלת בחיוך.

"היא יודעת שאני אבא שלך. איך היא יכולה לדעת שנישואיי ריקים מתוכן?" הוא מתפלא.

"אני מניחה שנצטרך לספר לה על זה," אני עונה, "בהנחה שהיא ראויה."

"ג'סי!" הוא גוער בי.

אף פעם לא שאלתי את אבא אם הוא מנהל רומנים מהצד. פתאום זה נראה לי כל כך טבעי שיקרה.

אני לא אומרת לו שאני יודעת במי מדובר ובעיניי היא דווקא מוצאת חן.

נטלי פורד
נטלי פורד

נטלי

אני יושבת במשרדה של ניקה סטרסנובה מנהלת הלהקה לאחר שהיא ביקשה לראות אותי לפני החזרה.

'הכל בגלל הרקדנית הפראית שהופיעה על הבמה,' אני חושבת לעצמי ומתחילה להתמלא כעס. וכאשר אני כועסת אני מוכנה לבעוט כל העולם ואין זה משנה מי נמצא מולי.

ניקה נכנסת בחיוך, מה שמאד מבלבל אותי. היא מניחה לפני בקבוק מים של חברת סן ברנרדינו.

'הצעקות שלי עזרו. אני שמחה שהיא למדה,' אני חושבת לעצמי.

"מה שלומך הבוקר?" היא שואלת והחיוך הנעים לא יורד מעל פניה.

"אני מקשיבה לך," אני עונה לה בהתנשאות, "אני מניחה שאת רוצה ל…" אני עוצרת לרגע, "לאמר לי משהו."

"התעניינתי בשלומך. הייתי מצפה שתעני לי," היא שואלת עדיין בחיוך.

"אני בסדר," אני רוטנת.

"את יכולה לספר לי מה למדת בחזרה האחרונה?" היא שואלת בנועם.

"לא הבנתי את השאלה," אני עונה לה ומושכת בכתפיי, "מה היה עליי ללמוד?"

"הייתה סיבה שהזמנתי את הרקדניות להופיע על הבמה שלנו."

"לא הייתי קוראת להן רקדניות," אני נוחרת בבוז.

"באמת? לא ידעתי שאת כזאת גזענית," היא מרימה מולי גבה.

"אני לא יודעת מאיפה את מסיקה זאת. בואי נודה על האמת. אולי הן יכולות לרקוד במועדון, אבל על הבמה? באמת ניקה. את לא רצינית," אני מגחכת.

"מיס סטרסנובה בשבילך," היא אומרת מייד, "אל תשכחי אף פעם שאני לא חברה שלך אלא המנטורית שלך.

אני רואה שממש לא הבנת את השיעור שניסיתי ללמד אותך.

נמאס לי מההתנשאות שלך. את אולי יכולה לבצע תרגיל משולם , אבל אין בו טיפת נשמה. אני בספק שאם אבחן אותך על קטע שלא התאמנת עליו חצי שנה ויותר תעברי אותו בהצלחה מרובה."

"אל תאמרי לי ש…" אני מתחילה לאמר בכעס אבל אז מצלצל הנייד שלה והיא מחייכת למראה מי שמצלצל.

"את יודעת מיס סטרסנובה זה מאד לא מקובל להשאיר את הנייד פתוח בזמן ישיבה," אני אומרת לה.

"אם נדמה לך שלא שמעתי את הנייד שלך מתריע על הודעות לאורך כל השיחה, את טועה. ועכשיו תסלחי לי לשיחה הזאת אני בהחלט מעוניינת לענות."

"תודה לך מיס דהרמה שאת מתקשרת. שמעתי שעברת את המבחן בהצלחה יתרה," היא אומרת לה.

'מיס דהרמה? ילדת הפרא שקיפצה אתמול על הבמה?'


"רציתי לשאול מתי תוכלי להגיע למרכז לאומנויות. יש לנו הרבה על מה לדבר," היא אומרת, "הייתי רוצה שתעבירי שיעור. נראה לי שיש כאן כמה רקדניות שזקוקות לשיעור נוסף."

אני קמה בכעס. 'על גופתי המתה,' אני מסננת בקול.

"זאת לא הצעה נטלי," אומרת ניקה. אני רוצה לאמר לה שתקרא לי מיס… אבל היא ממשיכה, "זה התנאי להשארותך בלהקה."

"את צוחקת עליי?" אני אומרת מזועזעת.

"ממש לא," אומרת ניקה בחיוך.

אני פונה לכיוון הדלת ועומדת לטרוק אותה מאחוריי. ברגע האחרון אני מסתובבת לעברה של ניקה ומביטה בה בשנאה.

'אני הסולנית הראשית, פרימה בלרינה של מרכז האומנויות. אף ילדת רחוב לא תלמד אותי איך לרקוד!'

"את צודקת שאף אחת לא תלמד אותך. לגבי העובדה שאת פרימה בלרינה של מרכז האומנויות הרשי לי לתקן אותך. את כבר לא," היא אומרת לי ומרימה מולי את סנטרה בהתגרות.

"אני אדאג שעוד היום תפוטרי," היא אומרת לי.

"אם את חושבת שמיס מרקו תסכים להשאירך רק בגלל שאביך העשיר תורם למרכז, את טועה.

"אני אשלח לך הודעה מתי להגיע. אם לא תתייצבי בזמן אקבל זאת כהודעת התפטרות מצידך."

סקוט וינסטון
סקןו וינסטון


 סקוט

אני לא יכול להסביר מה היה בה בג'יין די שגרם לשיחה בנינו לזרום. דווקא כשאני מחכה לשמוע מה התמונה שלי מספרת לה עליי היא נעלמת.

אני יושב דקות ארוכות ובוהה במסך, ואז הקשר מתנתק ועלטה גדולה עוטפת את הבית. אני מציץ מבעד לחלון ורואה שכל האזור חשוך.

אני נרדם עם הנייד בידי וכאשר אני מתעורר לפנות בוקר מהקור כיוון שלא התכסיתי בשמיכה, אני רואה שהנייד עדיין בידי.

אני מתיישב מבולבל, מנסה להיזכר איפה אני ומה קרה שאני שוכב כך.

השעה שמופיעה על הצג היא שלוש וחצי בבוקר. אני מביט החוצה ופנסי הרחוב יוצרים עיגולים בצבע צהוב לבנבן על הכביש.

לאט לאט אני מתאפס ונזכר במשחק של אתמול.

אני מנסה לפתוח את המשחק, אבל כיוון כבר שתם הזמן הוא לא נפתח.

אני נכנס לקרוא אם כתוב בחדשות משהו על הפסקת החשמל באזור ומבין.

העיר ניו יורק כוסתה בעלטה בגלל תקלה בתחנת הכח המזרימה את החשמל לעיר.

התקלה התחילה במנהטן. שעה שלמה עמלו עובדי חברת החשמל לתקן אותה. לא  רק שלא הצליחו אלא שהיא התפשטה לרובעים נוספים בעיר והגיע גם לכאן, לקווינס.

אני נד בראשי. 'אז יש סיכוי שהיא לא ברחה ממני,' אני משתעשע עם המחשבה  שלפי הזמן שהיא נעלמה יש סיכוי שהיא גרה במנהטן. עוד אגלה בסוף שהיא גרה במגדל הבלו ספייר. משום מה אני מאמין שהיא לא.

אני מנסה לחפש רשימת חברים באפליקציה של משחקי הבקבוק, אבל היא לא קיימת. אני שוקל לפנות למנהלת המשחק מלכת הלילה, אבל גם אותה אני לא מוצא.

לא נותר לי אלא להמתין למשחק הבא שמי יודע מתי יקרה. ויותר מזה מי יודע אם היא תשחק באותו משחק.

ואז אני נזכר שיש מייל שמקושר לכינוי שלי במשחק.  אני נכנס למייל של אס יורקשייר לראות אם יש הודעה מג'יין עבורי.

אני רואה שיש הודעה ומחייך מרוצה לעצמי. החיוך יורד מהר מעל פניי כשאני רואה את תוכן ההודעה.

שם השולחת מורכב מאותיות ומספרים בקשר רנדומלי.  עם כל הידע שלי במחשבים ובשפת התכנות אני לא מצליח להבין מה עומד מאחורי האותיות האלה.

ברור לי שזאת אישה כיוון שחוץ מהמילים,

בא לך לשחק איתי הלילה? מצורפת תמונה של סט לנז'רי זעיר.

'אם את חושבת שהתמונה הזאת תגרום לזיקפה שלי להתעורר את טועה,' אני מדבר אליה בליבי וחוסם אותה.

'לא חסרות משוגעות בעולם.' אני מסכם את החוויה ויוצא מאוכזב מהמייל שלי.

גם החיפוש אחרי ג'יין די במנוע החיפוש והרשת החברתית לא מוביל לתוצאות.

'מה יש בך שהצלחת לגרום לי לא לחשוב על 'הרקדנית?' אני שואל את עצמי ומרגיש שאולי זה המפתח שלי.

עיני נעצמות ואני מחליט שבבוקר אנסה לחפש את אשת המסתורין שלי בתמונות של רקדניות בניו יורק. התמונה שראיתי אצל שירי לא הותירה ספק בליבי שהיא כזאת.

אני שוכב בעיניים עצומות וחושב כמה השתנו חיי ביממות האחרונות מרגע שעמדתי מול פיית' ואמרתי לה שאני לא מעוניין להגיע למסיבה כי אני זקוק לאוויר, ועד עכשיו שיש שתי נשים שמעניינות אותי.

כיוון שהבטחתי למרקו שאסייע לו בהקמת מערך המחשב אני קם בעצלתיים לעבודה. אין בי את הדרייב שהיה בי כאשר קמתי לעבוד בחברת המהנדסים של אבי.

אין לי אנרגיה לשמוע על הסטארט אפ של נאברו. אני מרגיש שאני לא במקום הנכון ועליי לחפש את הדרך לצאת ממנו מבלי לפגוע באיש.

אני אוכל בחוסר שקט את דגני הבוקר שמגישה לי אימו של נאברו, מחייך אליה בתודה ויוצא לעבודה במוסך.

כבר כמה ימים שאינני מתאמן בבוקר ואני מרגיש זאת בגוף שלי. ואולי זה המתח שבא לידי ביטוי בגוף הכואב שלי.

אני מחליט לעשות כל שביכולתי לסיים היום את העבודה במוסך. לשמחתי אני מצליח במשימה ותוך מה שעות הכל עובד לשביעות רצוני.

בהפסקת צהריים אני קורא למרקו ומראה לו את החידושים שהכנסתי במחשב. "תראה איזה ברכה יצאה לי ממך. בחיים המחשב לא עבד כל כך טוב," הוא אומר.

כמובן שאני לא מספר לו שהכנסתי בו כמה חלקים חדשים שקניתי מכספי.

"אז כמה אני חייב לך על הנייד?" אני מפתיע אותו בשאלה.

"אתה חושב שאני מטומטם? אתה חושב שאני לא מבין שהחלפת דברים במחשב? סוס מת לא רוקד פתאום ואלס.

אני אעשה איתך עסק. אני לא אשאל כמה עלה לך להפוך את המחשב שלי למחשב על ואתה  תפסיק להעלות את הנושא של הנייד.

אם היית יודע כמה שילמתי עבורו הייתי מבקש שאביא לך עשר כמוהו. ולא, הבטחתי לך שהוא לא גנוב," הוא צוחק.

האם אני מאמין לו? אני לא בטוח.

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם