on
פברואר 14, 2020

בר הבטיחה לי שהוא לא קורא את מה שאני כותבת, לכן אני מרשה לעצמי לכתוב מה שעל הלב שלי.

אני איתו גמרתי!

לא רוצה לשמוע את השם שלו יותר.

אני מרגישה כל כך מטומטמת שהלכתי איתו לבית שלו.

*

אתמול

אז אתן יודעות שהוא בא לקחת אותי משדה התעופה ונסענו אליו. אני אפילו לא זוכרת שנרדמתי. היה לי כל כך נעים בזרועותיו. הרגשתי כל כך מוגנת.

קמתי אחרי מספר שעות כדי ללכת לסטודיו. הוא לא הרגיש שקמתי ולא רציתי להעיר אותו. הוא נראה כל כך שליו בשנתו. רציתי להשאיר לו פתק אבל לא מצאתי נייר, וידעתי שאם אשלח הודעה הוא בטח יתעורר, ולכן השארתי הודעה במשרד שלו עם מספר הטלפון שלי בסטודיו.

במשך שעות לא הייתי מרוכזת בעבודה. חיפשתי כל מיני תירוצים כדי לבדוק עם אליישה המזכירה שלי אם מישהו השאיר לי הודעה.

זה לא שלא היו הודעות, היו מלא בגלל הולנטיינ'ס דיי . קיבלתי כל הזמן הזמנות למסיבות הכי שוות בעיר, אבל את כולן דחיתי.

"את מחכה להודעה מיוחדת?" שאלה אותי אליישה בסקרנות.

"ממש לא," עניתי לה , "אני פשוט לא מרוכזת, כמעט ולא ישנתי בימים האחרונים. גם בטיסה לא הצלחתי להירדם." לשמחתי היא השתכנעה ולא שאלה עוד.

*

עשר וחצי בלילה אני מכבה את האור האחרון בסטודיו. שום הודעה לא הגיעה ממנו.

אני נוסעת למגדל הנהר להתחיל את עבודת הלילה שלי. אחד הדוגמנים מתחיל להתווכח עם ראלף העוזר שלי.

"אני לא יכול איתו יותר," הוא אומר לי, "הוא כזה פרימדונה. מילאנו אחרי כל התנאים שביקש ועכשיו הוא דורש לדעת מראש את לוח הזמנים שלו. ניסיתי להסביר לו שהוא אחד מקבוצה ואין אפשרות לתת לו לוח זמנים מדויק. הוא אמר שהוא מסרב לעבוד."

למרות שאני יודעת היטב מיהו אני פונה לכולם: "מי זה מארק מקולין?"

"מי את?" הוא שואל אותי בזלזול.

"אתה יודע היטב מי אני," אני עונה לו, "אז בוא נפסיק עם הבולשיט. אני מבקשת לדעת סופית האם אתה מחויב לחוזה שלך או לא. כי מבחינתנו החוזה הזה חתום ואינו פתוח למשא ומתן."

"תקשיבי ילדה, אם כך את מתייחסת לפרזנטורים שלך.." הוא אומר לי ומביט בי בהתנשאות.

"אתה מתבלבל," אני עונה לו בשיא השלווה, "אתה לא פרזנטור של מיו מילאן, ואיך שאתה מתנהג כנראה גם לא תהייה. אתה דוגמן, שנכון שהוא יפה תואר, לכן מלכתחילה נבחרת, אבל אתה לא פרזנטור. אני לא רואה את התמונות שלך תלויות בחנויות שלנו ברחבי העולם. אני מחכה לתשובה ממך. אתה עובד איתנו או לא?"

"את לא תדברי אליי כך. והתשובה היא לא," הוא עונה לי בכעס, "ושלא יעלה בדעתך בכלל לא לשלם לי."

"שוב אתה מתבלבל. יש לך חוזה וכנראה שלא הבנת את כולו," אני עונה לו.

אני ניגשת לליאה. "אני כבר אטפל בו," היא אומרת לי, "הסוכן שלו ישמע ממני. תעבדי עם השאר.  גם אם יבקש לעבוד יש לך הוראה ממני לא לאפשר לו."

אני הולכת לשולחן הפינתי ועוברת שוב על תיכנון הערב, עכשיו כיש לי דוגמן אחד פחות.

הלוקיישן שלנו הוא בית הקפה  "אצל בן" והמלצרית שמתרגשת להתחכך עם המפורסמים באה להציע לנו לשתות. אני שקועה בעבודה ומסמנת לה שאינני רוצה דבר. אני חייבת לעשות משהו שיגרש מהמחשבות שלי את קנדי.

למה דווקא בו הייתי צריכה להתאהב? הלב שלי לא עומד בזה.

הצילומים נמשכים עד ארבע בבוקר. כולנו מותשים אבל מאד מרוצים מהתוצאות. ניסיונות החיזור אחריי מצד שני דוגמנים שמנסים לגשש מה אני עושה בולנטיינ'ס, לא נסתר מעיניי.

"אני מצטערת לאכזבכם," אומרת להם ליאה, "אנחנו טסות לטורונטו."

אני מחייכת אליה בהבנה, אבל היא לוחשת לי. "ליב, אנחנו באמת טסות."

*

טורונטו אחר הצהריים

"אנדריאה אומרת שאת מתעלמת מההודעות שלה," אומרת לי ליאה בשעה שאנחנו יושבות לאכול משהו, "ושלא תחשבי שנאינני שמה לב לכך שאת לא אוכלת כלום."

"למה שאתעלם ממנה?" אני שואלת ומוציאה את הנייד שלי. "אוי שכחתי להפעיל אותו מאז ש… נראה לי ממתי שהוא אתמול." אני אומרת לה ומחניקה פיהוק. אני לוחצת על לחצן ההפעלה וקולות של צילצולי הודעות מתחיל להישמע ברצף. אני לא מחכה לקרוא אותן ומתקשרת מיד לאנדריאה.

"צ'או בלה, אני כל כך מצטערת הטלפון שלי היה מכובה. הכל בסדר?" אני שואלת בחשש.

"רציתי לומר לך שעשית עבודה מושלמת" אומרת לי אנדריאה בקול עליז, "התגובות שאני מקבלת על מה שהעלית הבוקר ליו טיוב של מיו מילאן הן נפלאות. אני מניחה שלא קראת אף אחת מהן. אני גאה בך ילדונת." אני נושמת לרווחה. "אני מבינה שאתן בטורונטו, תהנו לכן ותתלבשנה חם."

אני נכנסת לקרוא את ההודעות. אני עוברת עליהן ברפרוף ואז מופיעה ההודעה שלו:

(אתמול 13:44)    "את שוב בורחת ממני?"

"מה אתה אומר?" אני ממלמלת לעצמי, "ואת ההודעה ממני לא קיבלת?" אני מתמלאת כעס ובא לי לזרוק את הטלפון הרחק ממני.

"אני כל כל שמחה שאנחנו הרחק מהעיר כעת," אני אומרת לליאה, "אני שונאת את הולנטיינ'ס הזה."

אני לוגמת מעט מהקפה שהתקרר ומשחקת עם המזלג במנת הפסטה שלפניי.

הנייד שלי מצלצל ואני קופאת. זה קנדי.

אני מחליטה לא לענות.

הוא שולח לי הודעה. "בבקשה דבש תעני. אני מצטער. קראתי את ההודעה שלך רק סמוך לחצות."  

"יש לך מזכירות ממש חרוצות, אם הן עובדות עד חצות. יפה לך," אני עונה לו.

"תעני לי לטלפון,” הוא כותב ושוב מחייג אליי.

אם הייתי לבד לא הייתי עונה לו. "את ההודעה כתבה דפני והיא לא מזכירה שלי," הוא אומר לי.

"איזה יופי! יותר בריא לבלות עם מי שלא מזכירה שלך," אני עונה בציניות.

"את ממש לא בכיוון. ההודעה הונחה בתחתית תיבץ הדואר שלי. קראתי אותה רק כשסיימתי לעבור על כל החומר, וזה קרה סמוך לחצות. את יודעת שלא קמתי בבוקר לעבודה," הוא אומר, "כל הבוקר אני מנסה להשיג אותך והנייד שלך מכובה."

"כן," אני עונה, "שכחתי להפעיל אותו כי עבדתי עד ארבע בבוקר," אני עונה לו.

"אני מקווה שאת נחה כעת כדי שיהיה לך כוח למסיבה הלילה," הוא אומר.

"לא ישנתי דקה, ואני לא בעיר," אני עונה לו.

"בלוח הטיסות ששלחת לי לא ציין זאת," הוא עונה לי.

"נראה לך שאני משקרת? אני בטורונטו עם ליאה בגלל משהו שצץ הלילה. אתה רוצה תמונה של האגם? או שעוד פעם תשאל אותי ממתי היא," אני אומרת בכעס.

"מתי את חוזרת?" הוא שואל תוך שהוא מתעלם מההערה העוקצנית שלי.

"מה זה משנה? אני לא יודעת מתי נסיים," אני עונה לו.

"תהיי הולנטיינ'ס שלי," הוא מבקש.

"אני בטוחה שאין לך בעיה למצוא אחת כזו," אני עונה לו. מה הוא חושב לעצמו?

"את מתכוונת שאני יכול למצוא מישהי בלי בעיות שתסכים להזדיין איתי? את צודקת. אבל ולנטיינ'ס זה עניין אחר. ואני רוצה רק אותך," הוא אומר, "אני אחכה כמה שאצטרך. אני לא אלך בלעדייך."

"אני לא יודעת מה לומר לך. אנחנו פה במרתון של פגישות," אני עונה לו, "ולפנינו סוף שבוע ארוך כך שאין לדעת מתי אחזור."

"אני לא אציק לך עם פרטי הטיסה. תודיעי לי כשאת בעיר," הוא אומר לי. אני מושכת בכתפיי למרות שאיננו רואה זאת. "ודבש, מה צבע השמלה שלך?"

"אני מניחה שאלבש שמלה שחורה עם משהו אדום. בכל זאת זה חג האהבה , לא כך?" אני עונה לו.

על מה שיקרה הלילה עוד תשמענה.

בינתיים,

חג אהבה שמח!

אוליביה

 

TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם