on
פברואר 10, 2020
עכשיו הוא יודע מי אני. או יותר נכון במה אני עוסקת. כמה הוא רחוק עדיין מלדעת מי אני באמת.
*
סיפרו לי שהוא היה חסר מנוחה בתצוגת האופנה, וחיפש אותי כל הזמן.
הוא היה המום בשעה שהבחין בי באולם. בזווית העין ראיתי את ההערצה בעיניו בשעה שפיניתי את הרחבה כדי לתת לצוות שלי להתמקם מול הבמה.
כשהסתיימה התצוגה הוא התקדם לעברי, כך סיפרו לי.
הוא ודאי שמע את ג'יימס, אחד מהדוגמנים המובילים באנגליה, מזמין אותי להצטרף לכוסית בפאב. "אני מצטערת ג'יימס דארלינג יש לי שעה לסיים את העבודה, לאפסן את הציוד, ולהחליף בגדים," עניתי לו.
*
אין ספק שהכניסה של אנשי בית האופנה מיו מילאן מושכת את תשומת הלב מייד משנכנסנו לאולם בו נערכת המסיבה שאחרי.
"הוא לא מסיר את העיניים ממך," לוחשת לי ליאה.
"בבקשה, אל תאמרי לי את זה," אני עונה לה, "הוא רוצה רק דבר אחד, ואינני יכולה לתת לו את זה בלי לשבור את הלב שלי."
"אני חושבת שבמקרה הזה את טועה," היא ממשיכה.
"רואים שאת לא קוראת את מדורי הרכילות למרות שאת מככבת בהם לא פעם," אני עונה לה.
השיחה שלנו מופרעת על ידי הצלמים שעטים עלינו כמו נשרים על גוויות. שתינו, שמיומנות כבר לעמוד מול המצלמות, מספקות להם את החיוכים שהם חפצים, למרות ששתינו מתעבות את זה.
אני מסמנת לליאה שאני הולכת להתערבב בין הקהל. אני לובשת שמלה קצרה שחורה מהתצוגה של הלילה ואת המגפיים שמסתיימים מעל הברך שהביא לי מרסלו מהקולקציה החדשה.
הנשים מחפשות את קרבתי ומתפעלות מהבגד שאני לובשת. אני נושאת עליי את תג המחיר למקרה שמישהי מתעניינת בו.
"עכשיו זה מובן איך יש לה מלתחה כזו. הרי זה לא עולה לה כסף," אני שומעת את קולה של ניקול מאחוריי.
"תתפלאי," אני שומעת את קולה של ליאה, שעונה לה, "אוליביה לא מסכימה לקבל בגדים במתנה. יש לה מין אימרה כזו, שאם אני מצטטת אותה נכון היא, שאין מתנות חינם. אז אם לא הבנת היא משלמת על הבגדים והנעליים וכל מה שהיא לובשת."
"אז למה אם כן היא משארה את תג המחיר עליה?" שואל ניקול.
"כיוון שאוליביה הסכימה לשמש כפרזנטורית בערב הזה וזו הסיבה לכך," עונה לה ליאה.
"זו הקינאה מדברת מגרונה," לוחשת לי ליאה בעודה מחייכת לכולם, "אני אומרת לך שהגבר הזה שבוי בקסמייך, ואל תתפלאי אם עוד רגע ייגש לכאן להזמין אותך לרקוד."
ואז אני מרגישה יד מונחת על כתפי.
המגע שלו, החום שלו, ולבסוף הריח שלו, מוכרים לי עד כאב. אני כל כך לא רוצה להרגיש את מה שאני מרגישה כעת.
"אני יכול להזמין אותך לרקוד?" הוא שואל אותי.
אני מסתובבת אליו. רק אז אני שמה לב למוסיקה שברקע. "אתה רוקד?" אני שואלת אותו בפליאה.
"לא," הוא עונה, "אבל איתך אחרוג ממנהגי."
"אני אצטרך להחליף בגדים כדי לרקוד איתך," אני עונה לו, "השמלה שלי קצרה מידי."
"אני אחכה לך כמה שצריך," הוא עונה לי. אני מביטה בו. העיניים שלו בוערות על הגוף שלי, ומבהירות לי שהוא רציני לגמרי.
אני הולכת לחדר ההלבשה. לא יודעת מה עבר לי בראש שלקחתי איתי גם את השמלה השחורה שלי, זו שגבה חשוף ושזורות בה שרשראות דקות מזהב.
אני יוצאת חזרה לאולם ורואה אותו עומד ומדבר עם חבריו. ברגע שאני מתקרבת הוא מסתובב מייד וניגש אליי. הוא אוחז בידי ואני מסתחררת. המגע שלו בשעה שהוא אוחז בכף ידי משפיע לי על כל הגוף. אני נלחמת בעצמי שלא ירגיש מה מתרחש לי כעת בפנים. אני מרגישה את הדופק שלי במקומות שלא צריכה להרגיש.
הוא מצמיד אותי אליו, אבל לא עד הסוף. כאילו הוא דואג שלא אצמד לחזה שלו. ובכל זאת אני מרגישה את ההתרגשות בנשימה שלו, בתנועות שלו.
הוא רקדן נפלא. הוא מוביל אותי בקלילות ואני מרגישה שאני מרחפת.
הוא לא אומר מילה. השפתיים שלו מתקרבות לשלי לא פעם, הוא מפסק אותן מעט, אך לא יותר מזה. אני שמחה שזה כך. אני לא יודעת איך הייתי שולטת בעצמי אם הוא היה מנשק אותי.
ככל שאנסה לשכנע את עצמי שרק בגופי הוא חושק אני הולכת לאיבוד בזרועותיו.
השיר מסתיים ואני מודה לו על הריקוד.
"נפגש אחר כך?" הוא שואל.
"לא," אני עונה לו.
"אני יכול לדעת למה?" הוא שואל.
"כי עוד שעה אהיה בדרך לשדה התעופה," אני עונה לו.
"הביתה?" הוא שואל.
"לא," אני עונה ופונה ממנו.
אני רואה אותו מושיט ידו לעצור אותי אבל המבט שלי מבהיר לו שלא יעשה כן.
אני ממהרת שוב לחדר ההלבשה, מחליפה את השמלה לסקיני ג'ינס וסוודר אנגורה כחול, ופונה לחפש את ליאה.
אני נתקלת במבט שלו שעוקב אחרי כל תנועה שלי. מה יש בו? מצד אחד הוא מעריך את מה שהוא רואה מצד שני אני רואה שהן רושפות ניצוצות של כעס. העמידה שלו לעומת זאת משדרת נינוחות וחוסר איכפתיות.
ומה אני אמורה להבין מזה?
שלכן,
אוליביה.
TAGS
RELATED POSTS
בר אבידן
Toronto, Ontario

תמונת פניי לא מופיעה כאן. פרט לשמי, זו אני על כל סערות הרגש שבי. אני מחליפה את התמונה מידי פעם. זה כמו להחליף בגד, או צבע של לק, ובעיקר צבע של הנפש. זה מעין מסע שלי אל עצמי, כל פעם אני משלימה פיסת פאזל אחרת ומתייצבת איתה. אז חזרתי שוב להיות זו שכותבת, כי זאת מי שאני באמת.בר

הרשמו לקבלת הסיפורים למיייל שלכם